ססקיה בלום הוציאה את הפוני הכהה שלה מעיניה והציצה דרך משקפי הווינטג' שלה במסך של המחשב הנייד שלה, ואז ערכה במהירות רשימות על הבלוק הצהוב שהונח מתחת לעכבר שלה.

 

"אני מוכנה לאכול את הנעליים שלי אם אתה בן פחות מארבעים," היא מלמלה לתמונה של בחור שחייך אליה בחזרה חיוך נואל מהאתר של "יוצאים במספרים".

 

בלתי מוטרד, תותח, 33, המשיך, כאילו הפרופיל האתלטי שלו כה מפתה, עד שהנשים יסלחו לו על הבלוף הקטן על הגיל.

 

סרט אהוב: מהיר ועצבני

 

אוסף: גלשנים

 

מי ישחק אותך בסרט על חייך: ג'ייסון סטיית'ם

 

מחפש: אישה עם ראש פתוח וניצוץ בעיניים

 

אלוהים אדירים!

 

היא לחצה על העכבר.

 

התמונה של הבחור הבא הפחידה אותה כל כך, שהיא נרתעה. לאוהב ציפורים, 28, היה שיער מתולתל, הוא העווה פנים במקום לחייך והיתה לו תרנגולת על הכתף. חיה, היא קיוותה.

 

תוכנית טלוויזיה אהובה: דוקטור הו (המקורית)

 

ימי ראשון נועדו ל: מכירות חצר

 

סלבריטי נחשקת: טיירה בנקס

 

מחפש: כיף בכל המקומות הלא נכונים

 

ססקיה, אבוי, לא תיקח חלק בכיף האמור. כי אף על פי שעברו כמה חודשים מאז שחזרה לעולם הדייטים, היא לא גלשה בחיפוש אחרי האחד. או "המופע של ליל שבת", כפי שאחד מגברים האפשריים הציע באבירות.

 

החשבון שלה אצל "יוצאים במספרים" היה אך ורק לצורך מחקר. היא ושותפתה לעסקים ליסי – הידועות יחד בתור "הסטטיסטיקות החצופות" – הועסקו על ידי האתר כדי לייצר ניתוח סטטיסטי כיפי של דייטים אינטרנטיים. כדי לעשות את העבודה כמיטב יכולתה, היא כבר קפצה בעבר ממטוס לפרויקט על מכורים לאדרנלין וצללה עם כרישים עבור מחקר על פוביות. בהשוואה לזה, בניית פרופיל באתר היכרויות היה פינוק אמיתי.

 

ססקיה הרימה את רגלה הנתונה במגף אל הכיסא, כרכה זרוע סביב ברך העטויה טייץ צמרי, לעסה את קצה העט, והנידה ראשה אל תריסר האפשרויות הנוספות בתיבת הדואר הנכנס שלה.

 

מחקר או לא, זה היה בסך הכול די מחמיא.

 

עם שערה החום הגלי, עורה השחום של אמה, עיניים שהיו סוג של חום וגזרה שהבגרות המינית פחות או יותר פסחה עליה, תחת התאורה הנכונה, כשהלחות באוויר נמוכה, היא יכלה פחות או יותר להיחשב חמודה. הרעיון שכל כך הרבה בחורים חשבו שכדאי לשלוח לה מייל היה מעורר השתאות.

 

לו היתה יודעת שזו התגובה שתקבל, אולי היתה נרשמת מזמן! את סטו היא פגשה בפאב ותראו לאן זה הוביל אותה.

 

הוא ישב שם מכורבל במעיל הישן שלו, נראה כהה ומסתורי, עם כתמי דיו על קצות אצבעותיו. הוא נראה כאילו הוא צריך ארוחה חמה וחיבוק. הסתבר שהוא הצטרך את הטלפון הנייד שלה, הטלוויזיה שלה, המחשבים שלה, מכשירי החשמל שלה ועוד. כפיצוי הוא השאיר לה מכתב נבזי, חוב ענק ואת הכלב שלו.

 

ססקיה הציצה על ארנסט, האירדייל הגדול והרזה ששכב עכשיו על גבו, רגליו באוויר, ונחר על הכורסה הקטנה והישנה בפינת המשרד שלה.

 

באנחה, היא הורידה שוב את רגליה אל הרצפה והזיזה את המחברת בסנטימטר או שניים. היא וארנסט אמנם רחשו חיבה  זה לזה, אבל היא מעולם לא התרגלה למעטפות האדומות (עם הודעות על חובות או קנסות, המתרגמת) שנפלו דרך חריץ הדואר על בסיס שבועי. וגם לא רצתה להתרגל. הדרך היחידה לגרום להן להסתלק היתה על ידי עבודה. ועוד עבודה. ואז כשהלילה ירד והמיטה שלה חיכתה לה, בכל זאת לחזור לעבוד עוד.

 

היא הסיעה את העכבר והקליקה.

 

ססקיה הרימה את ידה מהעכבר, מוכנה לערוך רשימות על המועמד הבא, אבל למראהו ידה התנודדה באוויר.

 

אולי היא אפילו התנשפה למראה, כי ארנסט נחר לפתע, רגליו התעוותו כאילו היה עכביש הפוך, לפני שחזר לשינה גדושת חלומות.

 

חתיך לא התחיל אפילו לתאר את האיש. חתיך הורס, כוכב קולנוע, יפה בצורה עוצרת נשימה, התקרבו קצת יותר לדיוק. התמונה לא היתה מבוימת, והוא הסתכל על משהו מעבר לכתפו של הצלם. שיער קצוץ בצבע בלונד כהה. שרוולים של חולצת עסקים בצבע כחול בהיר מקופלים עד שריר הזרוע, וריד או שניים מתבלטים משורש כף היד ועד למרפק. גבה אחת מורמת, זווית אחת של פיו החושני מורמת קלות. אבל מי בכלל יבחין בזאת, בהינתן שלבחור היו העיניים הכחולות ביותר שססקיה ראתה מעודה.

 

איך ייתכן שלגבר שנראה ככה אין מישהי בחייו? היא תהתה. אם כי, בהינתן השקרים של הגברים האחרים, היא לא יכלה לסמוך על זה!

 

הוא בהחלט נראה נחוש, כאילו הוא לא מורגל לשמוע את המילה לא, או שאולי הוא היה פשוט קמצן. או שרקם גובלנים. או שהיה לו ריח פה קטלני. או שהיו לו פטריות איומות בציפורני הרגליים. או אולי הוא חיפש משהו עוד יותר שערורייתי מ"כיף בכל המקומות הלא נכונים".

 

בסקרנות גוברת, ססקיה החזירה את הדם לאצבעותיה וגללה אל המיני-פרופיל שנשלח עם הפרטים הראשוניים של הבחור.

 

ספר אהוב: מלכוד 22

 

משקה מועדף: אספרסו כפול

 

הדבר שאתה אומר יותר מכל דבר אחר: הלאה

 

מחפש: דייט לחתונה, ללא מחויבות

 

 

 

די מתאים לתמונה שלו, שהיתה אנומליה בפני עצמה. וססקיה אהבה אנומליות. האהבה הזו היא ששלחה אותה מלכתחילה מסטטיסטיקה טהורה למחקר. הרגע הזה הזכיר לה מדוע, בעוד זרע של רעיון התעורר לחיים בתוכה.

 

היא הרימה את ישבנה מהכיסא, ורפרפה דרך ערימה של ניירות אקראיים עד שמצאה את ההודעה לתקשורת שמרלי מ"יוצאים במספרים" שלחה כחלק מהתדרוך הראשוני.

 

כמות האנשים שנרשמו – ולאתר הזה בלבד – היתה מדהימה. כולם התקשו בשימוש שעשו בערוצים המסורתיים לחיפוש חברות, סקס, אהבה. ואם גבר שאהב קפה ממש כמוה, שהיה לו טעם נהדר בספרות, ונראה דומה מספיק לפול ניומן הצעיר על מנת לגרום למגפה כלל נשית של הוזלת ריר, הגיע לשנות השלושים שלו בלי למצוא מישהי, אז מה בעצם צריך כדי למצוא?

 

היא חיפשה זווית מיוחדת עבור האינפוגרפיקה (המחשה חזותית של מידע על ידי תרשימים, איורים, תצלומים, חתכים וכדומה, המתרגמת) שלה, ואולי היא בדיוק מצאה אותה.

 

כשספל ענק עם הכיתוב "תיאוריית המפץ" הופיע ליד מרפקה של ססקיה, היא כמעט קפצה מעורה. "אלוהים, הפחדת אותי כמעט עד מוות!"

 

"זה לא מפתיע. יש לך את ההבעה של המדען המוזר בעינייך," אמרה ליסי. הקצוות הכחולים והסגולים של תלתליה הבלונדיניים הארוכים קפצו כשנחתה על הכיסא הקופצני לצד השולחן הישן עם כתמי הצבע שבו השתמשו כשולחן משרדי. "לו זה היה חוקי, הייתי מתחתנת עם מכונת האספרסו שלך."

 

"חכי בתור." ססקיה הניחה את המשקפיים שלה על השולחן, מצמצה כדי לנקות את עיניה, ונשמה את הארומה של המשקה שהועשר בקקאו לפני שעצמה עיניים ולקחה לגימה. אחרי שסטו נעלם עם הכול היא שכרה מחשבים, אבל קנתה מכונת אספרסו חלופית. לבטח זה מעיד משהו על העדיפויות שלה.

 

"אז על מה אנחנו עובדים?" שאלה ליסי. "המפה של הרכבת? רשימת העסקים?"

 

"ההיכרויות האינטרנטיות."

 

"אוה, הרבה יותר כיף."

 

"אני אשתה לכבוד זה." הן הקישו ספלים. "אני חושבת שהיתה לי בדיוק פריצת דרך קטנה. אני שוקלת להוסיף משהו מיוחד לניתוח הנתונים שלי – כנראה משוואה למציאת אהבה."

 

ליסי הפסיקה לשתות את הקפה ומצמצה. "כגון, שוקולד פלוס פרחים כפול טונות של סקס לוהט שווה לעולם לא להצטרך לומר שאתה מצטער?"

 

ססקיה צחקה ושרבטה בפינה הימנית העליונה של בלוק הכתיבה שלה, מחשבותיה חולפות ביעף עכשיו שעלתה על רעיון. "לא בדיוק. מתמטיקה היא טבעית. אהבה היא טבעית. זה הגיוני שזה ניתן למדידה מתמטית."

 

ליסי הציצה במתכוון בערימת החשבונות שבצד השולחן של ססקיה שהפעם, לראשונה אי פעם, כללה גם הודעה על איחור בתשלום המשכנתא.

 

"אני לא אעשה לעצמי עבודה, מכיוון שאני ממילא עושה את המחקר," ססקיה אמרה. "ואני חושבת שזה יהיה 'עוגן תשומת לב' נפלא בתחתית האינפוגרפיקה."

 

ועם זאת, אולי ליסי צודקת. אם ססקיה רוצה לחזור לשליטה בתשלומי המשכנתא שלה, שלא לדבר על חזרה לשיפוצים שהיתה באמצע עשייתם כשסטו ברח, היא צריכה להתמקד.

 

לרוע המזל, אף על פי שליסי היתה מעצבת גרפית מבריקה, בשבילה מיקוד היתה מילה זרה. "זה מעולם לא נעשה? הנוסחה של האהבה?"

 

"אולי," ססקיה אמרה, ההתלהבות שלה שוב גוברת. "או אולי אף אחד מעולם לא ניסה. אולי מישהו פשוט צריך השראה."

 

"כמו כשאיינשטיין נחבט בראשו מתפוח?"

 

"ניוטון."

 

"שיהיה. אז מה חבט בך?"

 

"שום דבר לא חבט בי." ססקיה עשתה את הטעות והציצה לכיוון המחשב שלה.

 

עיניה של ליסי הוצרו. ואז, מהירה כהכשת נחש, היא סובבה את כיסאה והסתכלה מעבר לכתפה של ססקיה, לפני שזו הספיקה לסגור את המחשב.

 

"הא!" ליסי הצביעה. "מדברים על השראה. מי זה?"

 

עיניה של ססקיה נדבקו שוב אל הצג, אל העיניים הכחולות ביותר ומה שהיה הופך לחיוך חושני בצורה לא מהוגנת אם הצלם היה טורח לחכות חצי שנייה נוספת. "הכינוי שלו אן-ג'יי-אם."

 

"כינוי? הוא אחד מהבחורים באתר ההיכרויות?" ליסי פלטה שריקה ארוכה ואיטית. "למה נתתי לך להיות שפן הניסיונות כאן?"

 

"בגלל שיצאת עם דרופקיק (סוג בעיטה בפוטבול האמריקאי, המתרגמת) דייב, וכשהוא ראה אותך מחייכת אל הירקן הוא חתך את כל הגזרים שלך לשניים."

 

ליסי התכווצה בתגובה לזיכרון. "אני מוכנה להודות שהבחור עצבני – "

 

ססקיה צחקה לשמע לשון ההמעטה של השנה.

 

" – אבל, אלוהים, האיש ידע איך לנשק." ועם זה ליסי נעלמה לתוך ערפל. ססקיה הזכירה לעצמה לבדוק את הטלפון של ליסי ולוודא שמספר הטלפון של דייב נמחק.

 

ליסי חזרה להכרתה, החזירה את הכיסא שלה לצד השולחן שלה, והצביעה עם הספל שלה לכיוון המחשב הנייד של ססקיה. "נתונים בבקשה."

 

ססקיה לחצה על הקישור לפרופיל המלא של אן-ג'יי-אם. המראה של טורי טבלה מסודרים מלאים במידע, של שאלות ותשובות, החזיר אותה אל הזן שלה. "מטר שמונים ושמונה. עיניים כחולות. שיער בלונד כהה. מומחה לכספים. אין רשימה של תחומי עניין."

 

נו, זה נראה קצת עצוב.

 

"אני מצביעה שנספק לו קצת עניין!" אמרה ליסי.

 

ססקיה צחקה, ואז קלטה שהיא עדיין מעבירה את אצבעה על העכבר כמין ליטוף.

 

היא הרימה את ידה וכיווצה את אצבעותיה. היא היתה באמצע פקיקת האצבעות בידה השנייה כשליסי פלטה, "לעזאזל, עם המחקר. את צריכה לצאת אתו. על אמת."

 

פיה של ססקיה התעקל, היא הבחינה שידה היתה שוב על העכבר, ונעה איכשהו עד החץ הקטן שמעל הכפתור הצהוב עם הכיתוב "למה לא?"

 

למה לא? "הוא לא הטיפוס שלי."

 

"מותק, הוא הטיפוס של כולן. ואל תנסי אפילו להגיד לי שאת לא תהיי הטיפוס שלו. יש לך את מראה החנונית הסקסית שכל כך אופנתי עכשיו. והוא באתר, הוא מחפש אהבה."

 

"קודם כל, זאת עבודה ולא אודישן פתוח. שנית, הוא לא מחפש אהבה – הוא מחפש מישהי כדייט לחתונה. שלישית, אנחנו לא יכולות לדעת, זה עשוי להיות אחד מעשרים אתרים שהוא רשום בהם והוא לגמרי לא בררן."

 

"וואו. כל כך גרוע?"

 

ססקיה לקחה נשימה עמוקה. "ליסי – "

 

"אני יודעת. אני יודעת. את תגיעי לשם כשתהיי מוכנה. אבל, חמד, כמה זמן עבר מאז שאיך קוראים לו נטש?"

 

ססקיה הציצה בארנסט ובלחישה דרמטית אמרה, "שבעה חודשים."

 

ליסי לחשה בחזרה. "הכלב לא מבין אנגלית."

 

"אוראו," (הכוונה לעוגיות הסנדוויץ' עם מילוי קרם לבן, המתרגמת) ססקיה אמרה הפעם בדציבלים נורמאליים.

 

ארנסט התעורר בזינוק כזה עד שנפל מהכורסה. שלוש שניות מאוחר יותר, היה לצדה של ססקיה, כפותיו על חיקה, ציפורניו מותחות את הזיגזגים על הטייץ שלה בתקווה למצוא פירורי עוגיות.

 

"יותר מאוחר, בייבי," היא אמרה, פורעת את אוזניו, ושולחת אותו בחזרה לכיסא עם טפיחה על אחוריו.

 

"איך שאני רואה זאת, זו ההזדמנות שלך לנסות משהו חדש." ליסי הושיטה יד וסובבה את הצג של ססקיה כך שתוכל לראות טוב יותר את הגבר המדובר. "לא איזה אביון שצריך שיקום, אלא בחור סקסי ומבריק. גבר שנראה כאילו הוא יודע לטפל בעצמו, לשם שינוי. ולדאוג לך, אם את יודעת למה אני מתכוונת?"

 

ליסי סיימה עם הרמת גבות בסגנון גראוצ'ו מרקס, ואז לגמה ברעש את הקפה שלה, זזה בכיסאה והתחילה לעבוד.

 

ססקיה ניסתה לעשות כמוה, פתחה בלוק צהוב חדש, כתבה "יוצאים במספרים" למעלה ו"נוסחת אהבה" מתחת. היא מחקה את זה, ניסתה לחשוב על כותרת מתאימה יותר, ולא מעט בגלל ליסי, לא הצליחה.

 

תודות לליסי המוח שלה חזר לשיחה שהשתיים קיימו כבר מיליון פעמים. ליסי הניחה שהנטייה של ססקיה לבחורים תלותיים נובעת מילדות שאותה בילתה, ללא הצלחה רבה, בניסיון להקל על חייו של אב מרחף, פרופסור למתמטיקה, הורה יחיד. ססקיה טענה שהיא פשוט אהבה מה שהיא אהבה. ואם זה גברים שגרמו לה להרגיש שאי אפשר בלעדיה, אז מה לא בסדר עם זה?

 

חוץ מהעובדה שזה מעולם לא האריך ימים.

 

מבטה חזר אל המסך והיא הניחה לו לחלוף על פני כל סנטימטר מעורר תיאבון.

 

אן-ג'יי-אם נראה כמו הגבר הכי פחות תלותי על הפלנטה. אבל האם הוא יכול לנשק בחורה כל כך טוב עד שתשכח ששבר גזרים? כן, היא חשבה, ועקצוצים מתעוררים לחיים בבטנה. יש לי תחושה שהוא יכול.

 

אבל לא בגלל זה היא לחצה על כפתור "הלמה לא?" הצהוב והשמח במייל של אן-ג'יי-אם. היתה לה עבודה לעשות – עבודה ששכר נאה בצדה. אן-ג'יי-אם היה אנומליה בין מושאי המחקר האחרים והצפויים שלה ולכן היה ראוי למחקר נוסף.

 

ואף על פי שהיתה לה יותר עבודה מכפי שהיתה לוקחת על עצמה תחת נסיבות נורמליות, בחורה צריכה לאכול.

 

 

 

חתונות עשו את זה בכל פעם.

 

זה לקח שנים, התמדה ונחרצות, אבל נייט מקנזי הצליח לבסוף לאלף את אחיותיו לעזוב אותו לנפשו באשר לרווקות המושבעת שלו. עד שהזמנה לחתונה הגיעה בדואר. ומכאן ואילך הכול יכול לקרות.

 

הוא בדיוק סיים שיחת טלפון עם אחותו הגדולה, ג'סמין, כשהתאומות, פיית' והופ, התקשרו לשיחת ועידה.

 

"היא מקסימה!" אחת מהן הצהירה עוד לפני שאמרה שלום.

 

הוא  נשען  לאחור  בכיסא  המשרדי  שלו,  ביצע  חצי  סיבוב, עד  שהשמש  שחתכה  את  קו  הרקיע  של  מלבורן  וחדרה  דרך קיר החלונות המאיים כמעט סנוורה אותו. "אני בסדר, תודה. ואתן?"

 

מתעלמות מהסרקזם שלו, התאומות התגייסו למאמץ משותף. "החברה של ג'סמין אופה את עוגיות המקרון הכי טובות."

 

"ראיתי תמונות. היא בדיוק הטיפוס שלך."

 

הוא פתח את פיו לשאול מה היה הטיפוס שלו, אבל סתם את הפה ברגע האחרון.

 

הן היו טובות בגילוי נקודות חולשה. הוא היה טוב יותר.

 

אחרי הכול, הוא לימד אותן כל מה שידעו: תוצאה של הפיכתו לגבר של המשפחה בגיל חמש-עשרה.

 

הוא הצמיד את רגליו לרצפה ואגודל אל הרקה שהתחילה לפעום. "אני מאושר מכך שכולכן כה מרוצות מחייכן, שיש לכן זמן לתחוב את האפים שלכן בצורה קולקטיבית לחיים שלי, אבל אתן צריכות לרכז את האנרגיות המרשימות שלכן במקום אחר. הרעב בעולם השלישי, אולי?"

 

"אבל –"

 

"בלי שידוכים נוספים. תראו בזה פקודה."

 

זה הביא לפאוזה. ואחריה מנות גדושות של צחוק שגרם לרקה השנייה שלו להלום בקצב מתואם עם הראשונה.

 

כשהן התחילו במנגינה המוכרת על כך שהקסם המולד שלו ועיניו הכחולות בהירות לא ישרתו אותו לנצח, נייט סובב שוב את כיסאו לכיוון המשרד הענק שלו ומוחו עובר על דרכים אפשריות איך לשכנע אותן לעזוב את הנושא של מציאת אישה טובה בשבילו. הוא יכול בכנות להשתמש בעבודה כתירוץ, אבל לא היה בכך כל חדש. סוף שבוע היה משהו שאנשים אחרים נהנו ממנו. הוא לא הגיע לים זמן כה רב, שכבר לא זכר את התחושה של חול בין אצבעות הרגליים. ולומר להן שהוא להוט רק אחרי נשים רעות לא  עצר  אותן  בעבר,  זה  רק  הרחיב  את  האגם  שממנו  הן  דגו למענו.

 

"אני יוצא עם מישהי!" הקירות של משרדו העצום של נייט כאילו התרחקו ממנו עוד יותר עם ההשפעה של המילים שאמר לתוך הדממה שבאה בעקבותיהן. התאומות הארורות – הן היו כמו צמד פטישים שמכים על עצבים חשופים.

 

אבל כשהשקט העמיק, נייט תהה האם נחה עליו רוח ההשראה. אם לא היה אמור להמציא בת זוג לפני שנים – מישהי שנסעה הרבה, שהיתה נגד טלפונים מבחינה עקרונית, שאיבדה את כל משפחתה בתאונה טרגית ועל כן הוא לא יכול לחשוף את אהובתו לכאב של הפגישה במשפחתו.

 

שקוע בחלומות בהקיץ על חירות, הוא קלט את הסיכוי שלו לסיים את השיחה בטון אופורי רגע מאוחר מדי.

 

תאומה אחת אמרה, "מישהי שיכולה לנסח משפט בלי להגיד 'אממ'?"

 

"מה אכפת לי, לעזאזל?" הוא שמע את עצמו שואג. "כל עוד היא נראית טוב, מריחה נחמד וחוזרת לביתה בשמחה."

 

"נייט," הן אמרו בלוויית אנחות זהות, עם גלים מוכרים של רגשות אשם שזרמו לאורך קו הטלפון. הן ידעו שהן אמורות להיות נחמדות יותר, בהינתן כל שהקריב כדי לוודא שהן יסתגלו היטב אחרי שאביהם מת. הידיעה לא גרמה לזה לקרות. היו להן גנים עקשניים של משפחת מקנזי.

 

"החלק הרע הוא שאני לא חושבת שאתה מתבדח," אמרה אחת.

 

"הדייט המושלם, מבחינתו של נייט, לא רוצה מחויבות או סוף טוב מהאגדות," אמרה השנייה.

 

"תמצאו אותה בשבילי ואז נוכל לדבר," אמר נייט כשדלת משרדו נפתחה לרווחה. גייב תחב את ראשו בפתח. נייט, שנמאס לו להיות בעמדת מיעוט, נופף בידו נמרצות לשותף העסקי שחזר זה עתה.

 

גייב הרים גבה, וסגר אחריו את הדלת, חצה את החדר כדי להנמיך את גופו הענק לכיסא שהיה גדול מאוד עבור כל גבר אחר. גייב, מצד שני, נראה כאילו יצטרך מוט הרמה על מנת לקום.

 

"אני חייב לסיים," אמר נייט. "הפגישה של עשר הגיעה."

 

"תמסור לגייב היי ממני."

 

ואז, "תגיד לו שאם זה לא יצליח עם פייג', הוא תמיד יכול – "

 

נייט סיים את שיחת הטלפון לפני שעוד דימויים יחדרו אל תת המודע שלו.

 

"הבנות במצב מלחמתי?" אמר גייב, כשנייט שוב שפשף את שתי רקותיו.

 

"הפעם זו אשמתך."

 

"איך זה, בדיוק?"

 

"לולא היית עם פייג', לעולם לא היית פוגש במיי וקלינט, שלעולם לא היו מזמינים אותי לחתונתם. והמכשפות של מקבת' לא היו הופכות את זה לשליחות של חייהן למצוא לי אישה."

 

מבטו הכהה של גייב המתמקד בו. "האם אתה מייחל להסתלקותה של האישה שלי?"

 

"לא," אמר נייט, מתיישב בחזרה בכיסאו. "במשך שנים הסתובבת כמו דוב עם כאב שיניים. עכשיו אתה ממש נעים לחיבוק."

 

שפתו של גייב התעקלה והוא כמעט נהם. אבל אז נדמה היה שהבחור הגדול מתרכך, מתעדן, והחיוך שהתגנב העיד שלהיות נעים לחיבוק זה בסדר, אם המשמעות היא שהיה לו אותה.

 

לעזאזל.

 

תודה לאל, נייט ניצל, כי הנייד של גייב צלצל והוא ענה בחספוס, "המילטון."

 

לחשוב, הרהר נייט, שנדמה כי רק אתמול הוא והבחור הגדול שרטטו את החלום הרדיקלי שלהם על עסק הון סיכון עצמאי על גבי תחתית של כוס בירה בפאב שליד האוניברסיטה. ועכשיו החלום המשוגע היה עסק מזהיר של אמון, אחריות כלכלית וחדשנות בתוך הבוץ של הכלכלה הכלל-עולמית.

 

נייט הגיע לגבהים שחזה באותו לילה רחוק, והמריא גבוה עוד יותר. היו לו נכסים בכל העולם, השקעות ברוב העסקים המצליחים במדינה ויותר כסף מכפי שהיה מסוגל לספור. ובכל זאת, לב החלום הזה, הפסגה שאליה שאף, הרגע שבו מטוטלת ההצלחה תגיע לשיאה והוא יוכל להוריד קצת עוצמה, שבע רצון מהצלחתו וליהנות מהשלל, מעולם לא התרחש.

 

כל החלטה, כל רכישה, כל מהדק משרדי היו עדיין תחת שליטתו – כאילו אם יוותר עליה הוא יאבד הכול. והוא בהחלט הבחין שהוא מתקרב לגיל שבו אביו החרוץ הלך לעבודה יום אחד ומעולם לא חזר הביתה.

 

גייב סיים את השיחה ואמר, "אתה פנוי לארוחת צהריים? הבחור של משחקי המחשב שסיפרתי לך עליו פוגש אותי לארוחה ב-'זומה' באחת, ואני בטוח שהעובדה ששנינו נהיה שם תביא לניצוץ הנכון בעיניו כך שיחתום על החוזה."

 

נייט העביר את ידיו על פניו, מדחיק עמוק את הסימנים של תסכולו הגובר, "אוכל לקפוץ באחת ורבע."

 

"עוד יותר טוב. זה ישאיר אותם להוטים," גייב חילץ את עצמו מהכיסא ורק כשהגיע אל הדלת הציץ לאחור.

 

"אז, האם יש לך דייט לחתונה של מיי וקלינט, או מה?" שאל גייב.

 

נייט זרק את המהדק לאורך החדר. הוא קפץ מהקיר במרחק של שלושים סנטימטרים מכתפו של גייב.

 

"אני מבין שזה לא?"

 

ואז גייב יצא מהחדר, והשאיר את נייט להתמודד עם מתקפה נוספת של פעימות ברקותיו.

 

זה היה לא. אבל הוא אמר לפיית' והופ שהוא יוצא עם מישהי. כשהאמת היתה איפשהו באמצע.

 

הוא ישיג דייט ארור, ולו רק כדי להוריד אותן מהגב שלו למשך השבועות הבאים עד ליום הגדול. אבל זו לא תהיה מישהי שהן מכירות. או, ליתר דיוק, אפילו מישהי שהוא הכיר.

 

להזמין אישה לדייט היה דבר אחד. להזמין אישה לחתונה היה משול להתמרחות בנפית החתולים (צמח שלחתולים יש חולשה אליו, המתרגמת) ואז צלילה לתוך קבוצת לביאות. לא היתה דרך נחמדה לומר למישהי שפתיתי קונפטי דבוקים לריסיה שזה לא עומד לקרות.

 

אבל זה לעולם לא עומד לקרות.

 

במשך שש השנים שבין התקף הלב של אביו והיום שבו קרן הנאמנות שלו נפתחה עבורו, הוא הקדיש את עצמו להיות הגבר בחייהן של אחיותיו הצעירות. הן גמלו לו על ידי השימוש במברשת השיניים שלו, ולבישת החולצות שלו למיטה. הוא ביקש מהן להפסיק והן הגיבו בצורה מוחצנת ויצאו עם החברים שלו. ולא משנה איך הצליח לבלוע את זה, עד כמה הניח להן לעשות מה שהן צריכות לעשות, הן הלכו למיטה ובכו עד שנרדמו. הוא שמע אותן, לילה אחרי לילה, והקולות קרעו אותו מבפנים. עד שהתחסן בפני דמעות, תנודות מצב רוח, הורמונים משתוללים ותחבולות נשיות. זו היתה הדרך היחידה שאפשרה לו להפסיד בקרב, אבל לשרוד ולהמשיך אל היום הבא.

 

שעתיים אחרי שמיי אמרה לו "לשריין את התאריך", הוא ביקש מצוות חוקרים שימצאו לו אתר היכרויות. כל שאמר להם הוא שהאתר חייב להתפאר בדיסקרטיות ובהצלחה; הם לא הצטרכו לדעת למה.

 

מאז הוא פגש שש נשים נחמדות, מושכות, אלגנטיות וחכמות, כל אחת מהן נעצה בו מבט אחד והחליטה שהוא מתאים לטוקסידו, בית של חמישה חדרים וריינג' רובר עם מצלמת רוורס (לנסיעה בטוחה לאחור, המתרגמת).

 

אבל הזמן אוזל.

 

הוא בדק את המייל שלו ומצא שעוד אחת מה-"אולי" שלו החזירה "למה לא?"

 

נחוש יותר מתמיד הוא פתח את המייל. הכינוי שלה היה Bloomin (קומבינציה של שם משפחתה: בלום, ו-blooming – פריחה, שגשוג, המתרגמת).

 

הפיצה המועדפת: נקניק ופלפלים אדומים

 

מוזיקה אהובה: רטרו גראנג'

 

לו יכולתי להיות בכל מקום שארצה בעולם הייתי: בדיוק היכן שאני נמצאת

 

מחפשת: מישהו לדבר אתו

 

רטרו גראנג'? מה זה, לעזאזל, רטרו גראנג'? נשמע נורא. ובכל זאת, הוא פתח את התמונה שלה למבט שני. ואז הוא נזכר.

 

אחרי שעה שבה שוטט באתר בלילה הראשון, הוא הגיע לשלב שבו סדרת הנשים בביקיני שחייכו בפתיינות אל המצלמה הפכה לכתם מטושטש. הוא היה מעדיף למרוט לעצמו את הריסים מאשר לקרוא עוד משהו, אבל התמונה הבאה שהופיעה על המסך שלו היתה כה בלתי צפויה, עד שעצרה אותו במקום.

 

אישה בשנות העשרים המאוחרות שלה יושבת בבית קפה, עם צעיף מדובלל סביב צווארה, שיער כהה בזנב סוס מבולגן שהגיע לכתפה, ועל ראשה כובע פדורה ישן מלבד.

 

נייט השעין את מרפקו על השולחן והשעין את סנטרו בין האגודל לאצבע המורה. בידו השנייה הוא התמקד מקרוב עד שעיניה מילאו את המסך. היא היתה מושכת, בסגנון קצת לא מקובל עם סנטר קטן, אף קטן, ושפתיים ורודות ורכות ומחייכות. אבל העיניים שלה היו משהו מיוחד. עיניים רחוקות זו מזו, צבען חום,  הריסים  הארוכים  והשחורים  יוצרים  צללים  חושניים מתחתן.

 

אבל בתוכן היה הדבר המושך ביותר בה, הדבר היחיד שחמק מהשגתו עד כה... שביעות רצון.

 

הוא בכלל לא ידע שהוא עדיין יודע מה זה. וכאן, ממש בקצות אצבעותיו, היתה אישה שטענה שהיא מאושרת להיות בדיוק היכן שהיתה.

 

בלי מחשבה נוספת הוא לחץ על "תשובה", בחר זמן, הציע לה לבחור את המקום. אף על פי שבנה בסיס לקוחות על כך שהכיר כמה מהשפים הטובים ביותר בעיר, במקרה זה הרבה יותר טוב לשבת במקום בלתי אופייני או שזה יגיע לאוזני אחיותיו.

 

זה תמיד הגיע אליהן.

 

וגבר חייב להיות ברור מאוד לגבי העדיפויות שלו...