אלסנדרו דל מרקו הביא את מכונית הספורט השחורה והאלגנטית לעצירה במפרץ החניה השמור לאורחים של הווילה הנפלאה על גדת אגם קומו.

 

בווילה שהיתה בעבר בבעלותו של ג'וזפה דלה סילבסטרי המנוח התגוררה עכשיו אלמנתו, סופיה האלגנטית, שהפעילות שלה בקרנות צדקה למען ילדים היתה לאגדה בחייה.

 

זה היה ג'וזפה, הרהר אלסנדרו, שאסף אותו לביתו כשהיה בגיל העשרה הפרוע בשעה שהוריו חסרי מסוגלות הורית נטשו אותו לחיים ברחובות מילאנו. נער שבקומבינציה של חוכמת רחוב וערמומיות הצליח להתחמק מטיפולה של מערכת הרווחה הממשלתית ולמד במהירות לדאוג לעצמו בין אחרים מסוגו.

 

ג'וזפה, שזכה באמונו המסויג של אלסנדרו הצעיר, עיצב את הכישרון של אלסנדרו בתחום האלקטרוניקה ושינה את עיסוקיו מבלתי חוקיים לחוקיים, דאג שירכוש השכלה, ואז העסיק אותו, לימד אותו ושכלל את כישרונותיו העסקיים. ואז, כשאלסנדרו היה מוכן, הוא תמך בו כלכלית וסייע לו להקים חברת אלקטרוניקה משלו.

 

תאגיד שנודע בשם תעשיות דל מרקו. אימפריה מצליחה שבזכותה היה אלסנדרו הבעלים של וילה מפוארת על הגבעות הנשקפות לאגם קומו, דירה במילאנו, נכסי נדל"ן בכמה מערי הבירה החשובות בעולם, מטוס סילון פרטי וצי קטן של מכוניות יקרות.

 

והיו הנשים... ברבים. נשים יפות, מצודדות, שחיפשו את חברתו, את מיטתו... בתמורה למעמד החברתי שנלווה להתרועעות עם גבר מהסוג שהפך להיות.

 

אף אחת מהן לא הצליחה להשיג יותר ממערכת יחסים זמנית בת שבועות ספורים, או מקסימום חודשים, על אף התחבולות השונות שבאמצעותן ניסו להחזיק בתשומת לבו.

 

האם הוא נשחק? אולי. אמנם לא היה משועמם, אבל קצת התעייף מהמין הנשי שניסה כל כך למצוא חן, מנשים שניסו לשחק את התפקיד שחשבו שחיפש. נשים יפות וייצוגיות, מקובלות חברתית, אינטליגנטיות, מושלמות מבחינה חיצונית... ובסך הכול שחקניות על בימת החיים.

 

שנות נעוריו ובחרותו הקשיחו אותו, יצרו אצלו חשדנות שאפשרה לו להתמודד עם הכיעור של ההישרדות ברחובות. להיות כל הזמן על המשמר שמא ייתקל בתובענות פושעת, לזהות אם יד שהוטמנה בכיס החזיקה שם סכין, אגרופן, או פשוט כמה מטבעות.

 

הוא נאלץ להיאבק ולנצח בכל האמצעים שעמדו לרשותו.

 

היה זה ג'וזפה שהעניק לו בסבלנות וברוחב לב את התבונה העסקית שלו ואת זמנו, אבל סופיה היא שלימדה את אלסנדרו מיומנויות חברתיות, הנחתה אותו ואף נזפה בו בחיבה אמיתית.

 

במשך השנים הראשונות, כשהיה בשנות העשרה המאוחרות שלו, כל הספקות שהיו לו באשר לערכו בקרב החברה הגבוהה סולקו ביסודיות על ידי שני האנשים שבחרו להכניסו תחת כנפם.

 

אתה גבר צעיר בין גברים אחרים, שווה להם בכל מובן חשוב, ג'וזפה אמר. לעולם אל תשכח מאין באת... ואז תדע להעריך את ההצלחה שאותה השגת בזכות מאמציך שלך.

 

הוא חייב להם, אף על פי שהם הכחישו זאת. ג'וזפה הפך לאב שמעולם לא היה לו. וסופיה – ובכן, הוא היה מוכן לעשות עבורה כל מה שתבקש.

 

כמו, למשל, ההזמנה לארוחה הערב להצטרף לכמה אורחים שיקבלו בברכה את האחיינית ובת הסנדקאות של סופיה, לילי פריסי, מסידני, אוסטרליה. אישה צעירה שפגש לפני שנים רבות כנערה כשביקרה את סופיה וג'וזפה ביחד עם הוריה.

 

נערה רצינית עם עיניים חומות כהות ויפות ושיער כהה שנאסף לצמה, שאפילו בגיל כה צעיר נדמה שהיתה לחלוטין לא מודעת להשפעה המצודדת של חיוכה ושל שמחת החיים שלה.

 

היא השתנתה, כמובן. הוא ראה את ההוכחות המצולמות לשינויים הללו, שמע לפעמים את תמצית המכתבים שכתבה במהלך השנים. הוא ידע על מות הוריה בתאונה, למד שלקחה על עצמה בהצלחה את ניהול המסעדה המשפחתית, התארסה... וסופיה חלקה איתו את צערה כשקיבלה את החדשות על ביטול הנישואים שבועות ספורים לפני התאריך של החתונה.

 

סופיה האוהדת הזמינה את לילי לביקור שאינו מוגבל בזמן... הצעה שהתקבלה.

 

משפחה היא הדבר החשוב ביותר בחיים, סופיה התעקשה, ואולי אפשר היה להבין זאת עוד יותר מאחר שסופיה וג'וזפה לא הצליחו להוליד ילדים בעצמם.

 

אלסנדרו יצא מאחורי ההגה, הפעיל את מנגנון הנעילה, ואז לקח לעצמו רגע לנשום את אוויר פברואר הרענן. תקופת שנה שהיתה בה קומבינציה של החורף שעדיין לא תם, ביחד עם רמז חמקמק לאביב המתקרב.

 

שמי הערב הכהים היו כבדים והיה בהם איום לגשם, והוא הרים את צווארון מעילו כשעשה את דרכו לעבר הכניסה הקדמית המוארת היטב, עם דלתות העץ הכפולות והדקורטיביות.

 

הדלתות נפתחו, שניות אחרי שצלצל בפעמון, על ידי קרלו, המשרת של סופיה שתווי פניו הראו שמחה אמיתית לראותו.

 

"אלסנדרו, טוב לראות אותך."

 

"תודה, קרלו."

 

שניהם היו גברים גבוהים בשנות השלושים המאוחרות. הם הכירו זמן רב – שנים על שנים, בעצם – וחלקו עבר משותף, עד רמה מסוימת. מספיק כדי להצדיק לחיצת יד גברית, קצרה אבל אמיתית.

 

"סופיה?"

 

"מאושרת שבת הסנדקאות שלה כאן."

 

מילים שהעבירו הרבה. כי שני הגברים חלקו מחויבות לא מדוברת להגן על האישה האחת שנתנה להם הזדמנות. מבחינתם, אף אדם לא יכול להזיק אפילו לשערה משערות ראשה בלי לסבול מההשלכות.

 

ג'וזפה היה איש עסקים מצליח מאוד. הווילה שלו העידה על עושרו באופן דיסקרטי. הלובי המרווח עם רצפות השיש המצוירות היה מרוהט ברהיטים משובחים, ונברשת הקריסטל המרשימה סיפקה רקע מרהיב לגרם המדרגות הכפול שהתעקל אל הקומה העליונה.

 

זה היה מקום שאלסנדרו זכה לקרוא לו בית במשך השנים שבהן השלים את לימודיו התיכוניים ומאוחר יותר במשך החופשות מהאוניברסיטה. מקום מפלט שתודות לג'וזפה ולסופיה העניק לו את האפשרות לעשות משהו מחייו.

 

"אלסנדרו."

 

הוא הסתובב לשמע קולה של סופיה והלך לומר לה שלום, מניח את ידיו על כתפיה כשנישק אותה בעדינות על שתי לחייה.

 

"את מרגישה טוב?" הוא שאל בעדינות, וקיבל ממנה חיוך בתגובה.

 

"כמובן, יקירי. יפה מצדך שהצטרפת אלינו."

 

הוא הרים גבה בתהייה חקרנית. "דמיינת שאסרב?"

 

חיוך התגובה שלה גרם גם לו לחייך. "לא." היא שלבה את זרועה בזרועו. "בוא ותפגוש את האורחים."

 

אלסנדרו ראה פנים מוכרות של כמה נבחרים, שישה בסך הכול, וברך כל אחד ואחד מהם. ואז משכה אותו סופיה אל אישה צעירה, קטנת קומה ודקיקה, בעלת שיער כהה אסוף בפקעת קלאסית, עיניים חומות עמוקות ועור בצבע דבש זהוב.

 

מושכת, יותר מאשר יפה בסגנון קלאסי, ועם תכונה שגרמה לה להתבלט מבין נשים אחרות. היתה לה עוצמה ברורה, תחושה של שימור עצמי שזיהה והעריך.

 

"לילי," אלסנדרו בחן אותה בהרהור למשך כמה שניות כשלקח את ידה בידו. הוא זיהה אצלה רמז למבוכה כשרכן קדימה לנשק קודם לחי אחת ואחר כך את השנייה, והבחין במתח הרגעי שלה לפני שהתאוששה.

 

"אלסנדרו," להנהון שלה התלווה חיוך מנומס כששחרר את ידה.

 

בשליטה, הוא הבחין... ותהה בעצלתיים במה יהיה צורך על מנת לשבור את השליטה העצמית הזו. רק כדי לגרש במהירות את המחשבה. לילי היתה האחיינית של סופיה... בת הסנדקאות שלה, ולכן משפחה.

 

אבל משהו בה הדהד בתוכו, והוא רצה לגלות למה. ההתעוררות של הכימיה המינית ביחד עם הפיתוי לטעום את פיה הנדיב סקרנו אותו.

 

"את נהנית משהותך אצל סופיה?" יותר משיחת נימוס, הוא הרהר, והופתע לגלות שהתעניין באמת בתשובה שלה.

 

בושם מעודן התגרה בחושיו... קל, עם רמז למשהו חם, קצת פרחוני עם גוון מסוים של מושק, ומשהו נוסף שלא הצליח להגדיר. שונה מהריחות היותר אקזוטיים של רבות מהנשים שהכיר. הוא תהה אם היתה מודעת לכך שהניחוח הזמין בחינה נוספת, ובעקבותיה הסקרנות לגלות אם הבושם פשוט הותז על נקודות הדופק השונות, או שמא נמרח כקרם על גופה כולו.

 

"הדודה שלי נדיבה מאוד."

 

"הנדיבות של סופיה ידועה היטב." ומכאן ההגנתיות האינסטינקטיבית של האנשים שרצו את טובתה. "הביקור שלך יגרום לה להנאה רבה."

 

פיה התעקל בחיוך קלוש, והוא מצא את עצמו מרותק לגומה העדינה שהתגלתה בקצה לחיה.

 

"בבקשה, אל תרגיש מחויב לשוחח איתי שיחת נימוס," היא אמרה בשקט.

 

עיניו התחדדו קמעה. "האם זה מה שאת חושבת שאני עושה?"

 

סנטרה התרומם קצת. "זה לא?"

 

"לא."

 

"אני תוהה למה אני מתקשה להאמין לך."

 

גבה אחת שלו התלכסנה כשבחן אותה בהרהור. "העדר ביטחון בקסם האישי שלך?"

 

כן, זו באמת סיבה אפשרית. אלא שלילי סירבה להרשות לעצמה את ההתפנקות.

 

לפני שלושה ימים היא הגיעה למילאנו. עיר שבה הוריה המנוחים גדלו, התחנכו והתחתנו לפני שהיגרו לאוסטרליה עם בתם בת ששת החודשים ליליאנה – או לילי כפי שכינו אותה בחיבה – כדי להתחיל חיים חדשים בסידני.

 

ילדות אידאלית, חינוך טוב – לילי הצטיינה בכל תחומי חייה, הוסמכה כשפית והפכה שותפה במסעדה של הוריה. אבל מות הוריה בתאונת מכונית לפני שלוש שנים השאיר אותה לפתע אחראית למסעדה, ירושה מעוררת קנאה, שאותה ניהלה בתמיכתם של כמה חברים ותיקים.

 

לפני שנה היא התאהבה, קיבלה מג'יימס טבעת והתחילה לתכנן את היום הגדול. אבל שבועיים לפני החתונה חזרה הביתה מוקדם, ומצאה את ג'יימס במיטה עם בלונדינית; כשלחצה עליו הודה שהיתה לו פרשיית אהבים איתה במשך מספר חודשים.

 

לילי השליכה אותו מיד החוצה, שיגרה את בגדיו בעקבותיו, החזירה את הטבעת שלו על ידי שליח ומיהרה לטלפן אל סופיה, אחותה של אמה המנוחה, כדי להודיע שהחתונה בוטלה. בעקבות השיחה הגיעה הזמנה לביקור, ולקח לה שבועות מועטים בלבד למנות עובד ותיק ומוערך לנהל את המסעדה, להשכיר את בית המשפחה, לאחסן את מכוניתה ולהזמין כרטיס טיסה למילאנו, היכן שאספו אותה והסיעו אותה אל הווילה היפהפייה של סופיה על גדת אגם קומו.

 

מקום מפלט מלבב שהציע שלווה ואת תשומת לבה האוהבת של דודה אכפתית מאוד.

 

שלושה ימים אחרי הגעתה, סופיה ארגנה ארוחה לכמה חברים יקרים... שאת חלקם זכרה לילי מביקור קודם עם הוריה.

 

כולל אלסנדרו דל מרקו.

 

עברו עשר שנים מאז שראתה אותו לאחרונה פנים אל פנים... שנים שעיצבו את שניהם. היא כבר לא היתה אותה נערה פגיעה באמצע שנות העשרה שלה, מסנוורת מהצעיר שחור השיער, שעיניו הכמעט שחורות הכילו את התערובת הדרמטית של חושניות בוטה ואכזריות בסיסית שנולדה משנים שבהן נאלץ לשרוד ברחובות בנערותו.

 

היתה בו קשיות ברורה שהזכירה לה פלדה, איכות מתוחה שהוסוותה בהצלחה תחת מעטה של תחכום – לא מתפשרת, כמעט בסיסית, שהיתה גלויה לעיני מי שהיה חד תפיסה מספיק.

 

כגבר צעיר באמצע שנות העשרים שלו, הוא ריתק אותה, עורר את דמיונה כשפנטזה איך תרגיש אם פיו ילמד את פיה להתנשק. ויותר מכך.

 

האם ידע על כך? יש לקוות שלא.

 

מים רבים זרמו מאז.

 

"האם יש לך תוכניות לטווח הקרוב?"

 

לילי אספה במהירות את מחשבותיה ופגשה במבטו הכהה של אלסנדרו.

 

"חוץ מאשר ליהנות מהכנסת האורחים של סופיה?"

 

בחיוך הקלוש שלו היה רמז להומור. "כן."

 

היא שקלה בדעתה. "הייתי רוצה לשכור דירה קטנה ולהישאר תקופה מסוימת. אולי לחשוב על עבודה במסעדה."

 

הוא בחן אותה בהרהור. "את רצינית לגבי זה?"

 

"כן." היא לקחה איתה את הפורטפוליו שלה מתוך מחשבה זו. כמה חודשים, אולי אפילו שנה, יספקו לה פרספקטיבה חדשה.

 

שינוי.

 

היא וידאה שהנכסים הכספיים שלה באוסטרליה היו מוגנים היטב. מי יודע מה החיים יביאו איתם?

 

לא נישואים.

 

היא ממש התגברה על המוכנות לבטוח בגבר.

 

אלסנדרו הצביע על הכוס הריקה שלה. "מה את שותה?"

 

לילי פגשה במבטו היציב והנידה בראשה לשלילה. "אחכה כדי לשתות יין עם הארוחה."

 

"צריכה מתונה ומכבדת של אלכוהול, או הצורך להיות בשליטה?"

 

היא חייכה אליו וראתה את עיניו מאפילות. "שניהם."

 

הוא תהה במה יהיה צורך כדי לגרום לה להרפות את העמידה שלה על המשמר, לצחוק קצת בשעשוע אמיתי. ושאל את עצמו למה זה חשוב לו.

 

סופיה רצתה לעזור בריפוי הלב השבור של לילי. מסיבה זו לבדה, הוא יספק מה שסופיה תראה כהכרחי כדי לוודא ששהותה במילאנו תהיה נעימה ככל האפשר.

 

הארוחה כללה מנות מבושלות ומעוצבות ללא דופי ויין מתאים. העובדה שלילי הושבה מול אלסנדרו גרמה לכך שכל פעם שהרימה את מבטה, הוא היה בקו הראייה הישיר שלה.

 

זו היתה הסחת דעת שלא לצורך, ובמשך המנה העיקרית היא חשבה שקלטה ניצוץ קלוש של שעשוע בעיניו... כמעט כאילו ידע שקרבתו בלבלה אותה.

 

דבר שהיה נכון. כי היה בו משהו שהעיר את חושיה ואת המשיכה שלא רצתה בקיומה.

 

אבל היא היתה קיימת ונוכחת, ולא משנה כמה ניסתה להתעלם ממנה.

 

"את תתלווי אל סופיה בשבוע הבא."

 

לילי העניקה את תשומת לבה לאישה שישבה ליד אלסנדרו. "תודה לך," היא הצליחה לחייך בנימוס. "אני מצפה לכך." בעודה שואלת את עצמה בשקט למה בדיוק היא מצפה.

 

"שבוע האופנה," אלסנדרו אמר, כמעט כאילו קרא את מחשבותיה. "סופיה השיגה מקומות מצוינים."

 

היה קל להראות עונג אמיתי, והיא עשתה זאת כי אהבה אופנה. "כמה נחמד מצדה."

 

זה היה אירוע כל כך יוקרתי, שהשתתפו בו מעצבות אפנה מכל העולם. העידית שבעידית של המעצבים העסיקו דוגמניות בינלאומיות כדי להציג את בגדיהם, והיתה הרבה מאוד דרמה תחרותית מאחורי הקלעים... אם אפשר להאמין לרכילויות.

 

"יש לך מסעדה משלך, אני מאמינה?"

 

שאלה נימוסית על מנת לקשור שיחה, או פשוט נימוס? אולי שני הדברים כאחד, לילי חשבה במענה לתשומת לבה של האישה.

 

"במקור היא היתה שייכת להוריי, ואני ביליתי במטבח כילדה, עזרתי, למדתי וידעתי מגיל צעיר שאני רוצה להיות שפית."

 

שנים נפלאות שבהן הידע על אוכל, עשבי תיבול ותבלינים התגלגל על לשונה, והיא יכלה לדקלם ללא עזרה את המרכיבים של רוב המנות המיוחדות של המסעדה. היא אהבה להתנסות, וקריאת ספרי מתכונים הפכה למקור הנאה עבורה.

 

"למדת בחו"ל?"

 

"בהתחלה ברומא ואחר כך בפריז."

 

תקופה שבה החיים עזרו לעצב את האישה הצעירה שהפכה להיות. אנינת טעם ומבינה במזון, עם המיומנות לבשל אותו בצורה מושלמת. היא דיברה צרפתית ואיטלקית בצורה שוטפת מאחר שהתגוררה אצל משפחות בשתי המדינות במהלך לימודיה. היא למדה מהמקצוענים במהלך הקורסים, אבל גם העריכה טיפים וידע קולינרי ושיטות עבודה של נשים שחלקו איתה מתכונים מסורתיים שהועברו מדור לדור. איך טיפה מזה, קורט של זה, תוספת של עשב תבלין מסוים יכלו להפוך רוטב פשוט ליצירת מופת בעלת ניחוח ששיחק בבלוטות הטעם וגירה את האף עם ההבטחה למזון האלים.

 

"ובכל זאת חזרת לאוסטרליה," אורח אחר ציין, ולילי החזירה את תשומת לבה להווה.

 

"המשפחה שלי היתה שם," היא ענתה בפשטות. "החברים. שם רציתי להיות."

 

ופריסי, המסעדה היוקרתית בסגנון איטלקי שהוריה עבדו כה קשה כדי לזכות בהצלחה שהמסעדה היתה כה ראויה לה.

 

מסעדה שהיתה שלה עכשיו, עם תוספות מעודנות שהוסיפה לתפריט, שדרוגים קלים בצורה שבה נערכו השולחנות, שינויים קלים בעיצוב.

 

היא התגאתה לשמור על הרמה של המזון האיכותי והשירות המעולה, בעודה מוודאת שהאווירה תהיה נינוחה ושמחה, שהצוות יפנה לאורחים הקבועים בשמותיהם ויעשה כל מאמץ לשמור עבורם את השולחנות החביבים עליהם.

 

היא חשבה שחייה היו מתוכננים היטב... הצלחה עסקית בתחום שהיתה לה אהבה אמיתית אליו, גבר שהאמינה כי אהב אותה, חתונה לתכנן.

 

אלא שג'יימס הוכיח שהוא בוגדני, לא ראוי לאמונה, ולא הגבר שחשבה שהוא.

 

היו פעמים בשבועות האחרונים שבהן נרעדה למחשבה כמה קרובה היתה להתחייב לנישואים שהיה בהם פוטנציאל לשברון לב ולאסון.

 

היה לה מזל שנמלטה בעור שיניה, אבל אם כי עדיין כאב לה לחשוב שבגדו באמונה. רוב כעסה הופנה לעצמה שלא זיהתה את ג'יימס האמיתי מתחת למראית העין המתעתעת.

 

"ועכשיו את כאן," קול נשי דק סיכם והחזיר את לילי למציאות. "סופיה תאהב לצרף אותך לשופינג ולוודא שתיהני ממילאנו ההיסטורית."

 

"אני מצפה לזה." היא חייכה חיוך רחב שכלל את האורחים שישבו מולה, והופתעה כשפגשה במבטו היציב של אלסנדרו.

 

זה מטורף, אבל היתה לה תחושה שהבחין במהלך המחשבות שלה, וזה עורר משהו עמוק בתוכה שסירבה להכיר בו.

 

להיות כה מודעת לו היה מבלבל, כי זה גרם לה לאי נוחות, כמעט לתחושה של פגיעות, והיא ביטלה זאת, סילקה אותו ממחשבותיה, ושוחחה עם האורחים.

 

בעקבות האסון עם ג'יימס, היא רצתה שלווה בחייה, וגבר מהקליבר של אלסנדרו דל מרקו היה אנטיתזה לשלווה.

 

סופיה הסתכלה על אלסנדרו בחיבה עצומה, הוא היה הבן שלה ושל ג'וזפה בכל מובן, מלבד בשם.

 

היה סביר מאוד שכל הזמנה של אלסנדרו לסופיה תכלול גם אותה, כל עוד תישאר אורחת בביתה של סופיה.

 

אז כמה קשה זה כבר יכול להיות?

 

התשובה הגיעה כשהערב התקרב לסיום, האורחים פרשו, ואלסנדרו היה האחרון לעזוב.

 

"תודה, סופיה," הוא אמר בעדינות כשהרכין את ראשו ונשק ללחייה, לפני שפנה להיפרד מלילי באותה צורה.

 

אלא שמתוך רצונה ברשמיות, היא זזה קמעה ולמבוכתה העצומה שפתיו נגעו בשפתיה... קצרות, אבל זה הספיק כדי להחיש את הדופק שלה.

 

גרוע מזה, היא הרגישה תשוקה מטורפת להתעכב, לחוות עוד...

 

לרגע עורה התלהט, והיא עשתה צעד מהיר לאחור, מעדה על עקביה הקטלניים ולפתה את זרועו בניסיון לשמור על שיווי משקל...

 

או, לעזאזל. "אני מצטערת." האם אמרה את המילים בקול? היא קיוותה שלא.

 

"יקירתי," סופיה אמרה בדאגה, "את בסדר?"

 

"אני בסדר," לילי הרגיעה וידעה שהיא משקרת.

 

בסדר לא התחיל להגדיר את זה, כשהדופק שלה השתולל, ותחושות רטטו עמוק בתוכה.

 

מה קורה כאן?

 

היא לא רצתה להגיב רגשית לאף גבר.

 

במיוחד לא אל אלסנדרו דל מרקו.

 

היא אפילו לא חיבבה אותו.

 

טעות, קול פנימי אמר לה ברוב משמעות. את חוששת ממה שהוא עשוי לגרום לך להרגיש.

 

רק טיפשה תלך לכיוון הזה.

 

זה לא יקרה, היא הבטיחה לעצמה בשכנוע פנימי עמוק.

 

לא בגלגול הזה.

 

אז למה היתה לה תחושה מפחידה שהביקור שלה במילאנו לא יתנהל לפי ציפיותיה?