פתח דבר
אחרי גרם המדרגות
ביום שלישי אחד בחודש מאי, בשנתה השלושים וחמש, ירתה רייצ'ל בבעלה והרגה אותו. הוא נרתע לאחור ועל פניו מבט מוזר של הכרה, כאילו בעומק לבו ידע תמיד שהיא תעשה זאת.
הוא גם נראה מופתע. היא תיארה לעצמה שגם היא נראית מופתעת.
אמהּ לא היתה מופתעת.
אמהּ, ד"ר אליזבת צַ'יילדס, לא נישאה מעולם, אבל כתבה ספר מפורסם שעסק בשאלה איך להישאר נשואים. פרקי הספר נקראו על שם השלבים שזיהתה המחברת בכל מערכת יחסים שראשיתה במשיכה הדדית. הספר נקרא "גרם המדרגות" וזכה להצלחה רבה כל כך עד שאמהּ השתכנעה ("אולצה", לדבריה) לכתוב שני ספרי המשך, "לשוב ולעלות בגרם המדרגות" ו"שלבי גרם המדרגות: ספר תרגול", ששניהם נחלו כישלון מסחרי.
בינה לבינה חשבה אמהּ שכל שלושת הספרים אינם אלא "תרופת אליל רגשנית לבנות הנעורים", ואף על פי כן זכרה את "גרם המדרגות" בחיבה ובגעגועים, מפני שכשכתבה אותו לא ידעה כמה מעט היא יודעת באמת. היא אמרה זאת לרייצ'ל כשזו היתה בת עשר. "גבר הוא הסיפורים שהוא מספר על עצמו," אמרה לה אמהּ יום אחד בקיץ ההוא, אחרי כמה קוקטיילים של אחר הצהריים, "ורוב הסיפורים האלה הם שקרים. לעולם אל תבדקי אותם בעין בוחנת מדי. את רק תחשפי את השקרים שלו וזה ישפיל את שניכם. עדיף פשוט לחיות עם הבּוּלשיט."
אחר כך נשקה לה אמהּ על ראשה, ליטפה את לחייה ואמרה לה שהיא בטוחה ומוגנת.
רייצ'ל היתה בת שבע כש"גרם המדרגות" יצא לאור. היא זכרה את שיחות הטלפון הרבות מספור, את מהומת הנסיעות, את התלות המחודשת של אמה בעישון ואת הזוהר המעושה, הנואש, שאפף אותה. היא זכרה הרגשה שכמעט לא יכלה להביע במילים שאמה, שמעולם לא היתה מאושרת, נעשית מרירה עוד יותר בעקבות ההצלחה. שנים לאחר מכן עתידה רייצ'ל לחשוד שהסיבה לכך היתה שהפרסום והכסף גזלו מאמה את התירוצים לאומללותה. ואמה, שהיטיבה כל כך להבין ולנתח את קשייהם של אחרים, לא הצליחה מעולם לאבחן את עצמה. חייה עברו עליה אפוא בחיפוש פתרונות לבעיות שנולדו, גדלו, התקיימו ומתו עמוק בתוכה. רייצ'ל לא ידעה דבר מכל זה, כמובן, לא כשהיתה בת שבע ולא כשהיתה בת שבע־עשרה. אבל היא ידעה שאמה אישה אומללה, ולכן היתה גם היא ילדה אומללה.
כשירתה רייצ'ל בבעלה היו שניהם על סיפונה של סירה בנמל בוסטון. בעלה נשאר על רגליו זמן קצר מאוד - שבע שניות? עשר? - ואחר כך נפל מעבר לירכתיים, אל תוך הים.
אבל בשניות האחרונות האלה ראתה רייצ'ל בעיניו שפע של רגשות.
היתה שם תדהמה. והיו רחמים עצמיים. ואימה. וויתור מוחלט כל כך עד ששלושים שנה התקלפו מחייו והוא נראה לנגד עיניה כילד בן עשר.
כעס, כמובן. חמת זעם.
נחישות עזה ופתאומית, כאילו גמר אומר, אפילו כשהדם ניתז מלבו וכיסה את כף היד שהודקה אל חזהו, שהכול עוד יהיה בסדר, הוא יתגבר, הוא יעבור את זה. הרי הוא אדם חזק, ואת כל מה שיש לו עֵרֶך בחייו יצר בכוח רצונו בלבד, והוא יכול להיחלץ מזה בכוח הרצון.
ואז ההכרה המפציעה בו: לא, הוא לא יכול.
הוא הישיר את מבטו אליה, והרגש הלא־מובן ביותר השתלט על כל האחרים ותפס את מקומם:
אהבה.
אהבה בלתי־אפשרית.
ובכל זאת...
לא היה אפשר לטעות בה. אהבה פראית, חסרת אונים, טהורה. פורחת וניתזת עם הדם שעל חולצתו.
הוא הגה את המילים בלי קול, כמו שעשה פעמים רבות כל כך מעברם האחר של חדרים מלאי אדם: אני. אוהב. אותך.
ואז נפל מן הסירה ונעלם מתחת לפני המים האפלים.
יומיים לפני כן, אילו שאלו אותה אם היא אוהבת את בעלה, היתה אומרת "כן".
לאמיתו של דבר, אילו נשאלה אותה שאלה כשלחצה על ההדק, היתה אומרת "כן".
לאמה היה פרק על כך בספרה - פרק 13: "צרימה".
ואולי דווקא הפרק שאחריו - "מות הסיפור הישן" - הולם יותר את המצב?
רייצ'ל לא היתה בטוחה. לפעמים התבלבלו לה הפרקים.
