טרילוגיית מאונט 3 - אימפריית החטאים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
טרילוגיית מאונט 3 - אימפריית החטאים
מכר
אלפי
עותקים
טרילוגיית מאונט 3 - אימפריית החטאים
מכר
אלפי
עותקים

טרילוגיית מאונט 3 - אימפריית החטאים

4.5 כוכבים (68 דירוגים)

עוד על הספר

  • תרגום: אסנת הדר
  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: יולי 2019
  • קטגוריה: רומן אירוטי
  • מספר עמודים: 246 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 6 דק'

מייגן מארץ'

מפעם לפעם, מייגן מארץ' מורחת צבעי הסוואה על פניה ומסתובבת ביער בנעליים מכוסות בוץ, אבל המניקור שלה תמיד נשאר מושלם.
 
היא אימפולסיבית, משתעשעת בקלות וממש לא מתנצלת על האהבה שלה לקריאת וכתיבת ספרות ארוטית.
 
בעברה של מארץ' משלחי יד כמו מכירת חלקי חילוף, התאמת הלבשה תחתונה, ייצור תכשיטים לפי הזמנה ועיסוק במשפט תאגידי.
 
כתיבת ספרים על זכרי אלפא שמדברים בגסות ועל נשים חזקות ונועזות שמורידות את הגברים על הברכיים היא העבודה הכי מהממת שאי-פעם עסקה בה.

ניתן לרכישה גם ב -

תקציר

"ניו אורלינס שייכת לי. 
אתם לא מכירים את שמי, אבל אני שולט בכל מה שאתם רואים – ובכל הדברים שאתם לא רואים. אין גבול להישג ידי, ודרישותי נענות תמיד.
אני לא צריך להלוות כסף למזקקה משפחתית כושלת, אבל משעשעת אותי העובדה שהם חייבים לי. שהיא תהיה חייבת לי.
היא לא יודעת שהיא משכה את תשומת לבי.
היא היתה צריכה להיות זהירה יותר.
היא תהיה שלי. אני אנצל אותה. אולי אפילו אחזיק בה.
הגיע הזמן לגבות את החוב.
קירה קילגוֹר, את רכושו של לאקלן מאונט".
 
 
סיפורם של קירה קילגור ולאקלן מאונט ממשיך באימפריית החטאים.
אני מחזיק במה ששייך לי, וזה כולל את קירה קילגור.
כבר לא מספיק לי לנופף בחוב מעל לראשה. כבר לא מספיק לי לטעון לבעלות על גופה.
אני רוצה יותר.
היא יכולה להתנגד, אבל לעולם לא אוותר עליה.
שום דבר לא יפריד בינינו.
לא היא. לא אויבי. אף אחד.
 
היא תפרע את חובה בדרך אחת בלבד – בלבה.
אימפריית החטאים הוא הספר השלישי בטרילוגיית מאונט, קדמו לו מלך חסר רחמים, ומלכה מתריסה.

פרק ראשון

פרק ראשון

מאונט

 
עשרים ושמונה שנים קודם לכן
 
 
"חת'כת חרא! תחזור הנה! אתה תיכנס לכלא על זה!"
 
טסתי דרך ההמון, נתקלתי בתיירים וזינקתי מצד לצד כדי לברוח מהגבר שהסתער אחרי. זה היה בזבוז רציני, כי אפילו לא ניצלתי את הסחת הדעת כדי לסחוב עוד ארנקים מלאים או שעונים יפים.
 
וכל זה כי רציתי חטיף שוקולד מחורבן כדי להשתיק את הבטן המקרקרת שלי לכמה שעות, ולא התחשק לי להיפרד מהכסף שהרווחתי. חיים של ילד רחוב בניו אורלינס לא נועדו לחלשים. הצד האפל של העיר הזאת ילעס אותך ויירק אותך עוד לפני שתספיק להגיד שק גופות.
 
אל תחפש חברים; חפש בעלי ברית. אבל אל תעז לסמוך עליהם.
 
"אני רואה אותך, ילד! השוטרים באים! הפעם הלך עליך!"
 
אֶרני, הזין מהמכולת שהכי קל לסחוב ממנה ממתקים ברובע, החליט לשלוח אותי לכלא לתמיד. אבל קודם הוא היה צריך לתפוס אותי.
 
חייתי שלוש שנים ברחוב, ואף אחד לא הכיר אותם יותר טוב ממני.
 
התחמקתי דרך ההמון, זינקתי לסמטה והשתחלתי בין שני מעקות עקומים של גדר מברזל מחושל. התחת השמן של ארני בחיים לא יעבור שם. רצתי בשיא המהירות בשביל לבֵנים עד שהגעתי לשער מתכת. נעול. לא בעיה בשבילי.
 
טיפסתי עליו כמו קוף ונחַתי על הרגליים בצד השני של גוש הבניינים. המניאק הזה לא ימצא אותי. תקעתי את הידיים בכיסים והוצאתי משם את הארנקים שכייסתי לפני שסחבתי מארני. הייתי חייב להיפטר מהם למקרה שיעצרו אותי.
 
סקרתי את הרחוב הלוך ושוב, ואז הסתובבתי ופתחתי אחד מהם. הוצאתי שני שטרות של עשרים. לא רע. זה יספיק לי לקניית אוכל לכמה שבועות. הצצתי לרגע בתעודה המזהה ואחר כך השלכתי את הארנק לפתח הביוב.
 
רוקי מאונט. שם של אידיוט. מי יקרא ככה לבן שלו?
 
ברגע שהמחשבה צצה, הדחקתי אותה. לפחות הם טרחו לתת לבן שלהם שם.
 
פתחתי את הארנק השני ומצאתי שטר חדש של מאה. יופי. זה יסדר אותי לאיזה חודשיים אם אזהר, ואם אני רוצה להסתכן, אולי אצליח להכפיל את הסכום.
 
הצצתי בתעודה השנייה. לאקלן תורפ. יותר טוב מרוקי מאונט. לפחות קצת יותר טוב.
 
השלכתי את הארנק השני לביוב ופתחתי את השוקולד, דחפתי את כל החטיף לפה כדי להיפטר משאר הראיות ולעסתי חזק בזמן שהוא נדבק לי לשיניים. הבטן כרסמה לי את עמוד השדרה כאילו היא מחכה בלהיטות לאוכל. ניסיתי לא לעבור יותר מיום או יומיים בלי לאכול, אבל לפעמים לא היתה ברירה.
 
"אני רואה אותך, פושטק!"
 
סובבתי את הראש לעבר קולו של ארני.
 
שיט.
 
הוא נגרר מעבר לפינה עם שני שוטרים בעקבותיו, ואני טסתי לכיוון השני.
 
הייתי מהיר יותר. חכם יותר. לפחות זה מה שאמרתי לעצמי כשרצתי על המדרכה הסדוקה.
 
"עצור, ילד!"
 
צעדים הלמו מאחורי, והעפתי מבט לאחור כשהגעתי לצומת במקום להסתכל קדימה.
 
טעות של טירון.
 
מרצדס שחורה שלא עצרה בעצור פגעה בי.
 
שיט, זה כאב.
 
הגוף שלי נמתח בתגובה להתנגשות, אבל התכופפתי והתגלגלתי מעל מכסה המנוע. המרפקים שלי ניפצו את השמשה כשהמכונית נעצרה בבת אחת והשליכה אותי קדימה. משהו נתקע לי בצד לפני שעפתי מהמתכת והתנשקתי עם הבטון.
 
לעזאזל, זה ממש כאב. החנקתי גניחה, השענתי את כפות הידיים על המדרכה והתרוממתי.
 
ארני והשוטרים צעקו כמו מטומטמים והתקרבו אלי.
 
קמתי והתנדנדתי. הייתי חייב להסתלק, אחרת זה יהיה הסוף שלי.
 
הקרסול שלי צרב וקרס כשנשענתי עליו. נפלתי שוב ותפסתי את המכונית כדי להישאר זקוף. הצלעות שלי צרחו מכאב חודר, אבל חשקתי שיניים. זאת לא היתה הפעם הראשונה ששברתי אותן, אז ידעתי מניסיון שזה יכאב נורא. הייתי חייב לברוח. למצוא מקום להתעלף לפני שהכאב יפיל אותי כאן. כי אם אני אפול, באמת אדפק.
 
דלתות המכונית נפתחו — דלת הנהג והדלת מאחור — ונצמדתי לקישוט העקום של מכסה המנוע כדי להישאר זקוף במקום ליפול שוב על הברכיים.
 
עשירים דפוקים עם המכוניות היפות שלהם והקישוטים המגונדרים על מכסה המנוע.
 
"אל תזוז, ילד! אתה הולך לכלא —"
 
דבריו של ארני נקטעו, ונקודות שחורות צפו בשדה הראייה שלי כשניסיתי להתרכז. בעל החנות ושני השוטרים מאחוריו עמדו דוממים באמצע הרחוב.
 
"מר מוֹרֶלוֹ, צר לי מאוד, אדוני. אנחנו נסלק את הזבל הזה מדרכך." אחד השוטרים אמר את זה.
 
"אתם רוצים להסביר מה קורה פה, רבותי?" הקול היה עמוק, עם מבטא איטלקי קל.
 
מורלו. מורלו. המוח שלי לא עבד כמו שצריך, אבל השם לא היה זר לי. אני אמור להכיר אותו. מורלו.
 
"רק ילד רחוב שגנב. כבר שנתיים שאנחנו מנסים לתפוס אותו."
 
צחוק עמוק נשמע בתגובה להסבר של ארני.
 
"אז או שהוא פיקח כמו שד, או שכולכם אידיוטים. מה מהשניים נכון?" לא נשמע שהאיש מכבד את ארני או את השוטרים, ופתאום נדלקה לי נורה בראש.
 
לכל הרוחות. מורלו. ג'וני מורלו, שעומד כרגע בראש משפחת הפשע מורלו. הם ניהלו את העיר הזאת. העיר הזאת היתה שייכת להם.
 
נדפקתי, מכל כיוון אפשרי. הרסתי את המכונית של מורלו, והבריון שלו בטח יתקע לי כדור בראש מול העיניים של השוטרים שיעמדו ויסתכלו עם הזין ביד, כי הם לא יוכלו לעשות לו כלום. אף אחד לא יכול לעשות לו כלום. ואם הבריון לא יהרוג אותי, הוא ישאיר אותי לטיפול השוטרים וארני, וזה ללא ספק יהיה הסוף שלי. היום מעמידים ילדים לדין כבוגרים על כל עברה קטנה. אין ספק שארני ידאג להכניס אותי לכלא לכל החיים.
 
נשענתי על המכונית כדי לעמוד זקוף, וראיתי שתי נעלי עור שחורות ומצוחצחות נכנסות לשדה הראייה שלי. בלעתי את הדחף להקיא על המרצדס והנעליים, ובמקום זה הכרחתי את עצמי לעמוד זקוף למרות הכאב שצרב ודקר לי בצלעות כשנשמתי.
 
"איך קוראים לך, ילד?" שאלתו של מורלו היתה שקטה, אבל נימת קולו היתה סמכותית. מכל מה ששמעתי, אסור לך להתעסק איתו אם אתה רוצה לחיות.
 
נעצתי בו עיניים והחלטתי לא להפגין פחד, בניגוד לארני ולשוטרים. הם בטח עושים עכשיו במכנסיים.
 
לא היה לי שֵם בשנתיים שחייתי ברחוב. השארתי את מייקל אַרץ' ליד מכולַת הזבל שהסתתרתי מאחוריה כשהעובדת הסוציאלית אספה את הופ ודסטני מבית המחסה של הכנסייה. נולדתי בלי שם וחייתי בלי שם. אבל לא יכולתי לומר את זה לג'וני מורלו. ובטח שלא אמסור לו את השם מייקל ארץ'. למיטב ידיעתי, הוא עדיין מבוקש על רצח.
 
"אני לא אחזור על עצמי, ילד."
 
מישהו דחק בי מאחור והזדקפתי, בצלעות צווחות מכאב שלעולם לא אסגיר.
 
עיניו השחורות של מורלו קדחו לתוכי כשהראש שלי חיפש משהו לומר לו. זכרתי את תעודות הזהות שזרקתי לביוב, והמצאתי משהו.
 
"לאקלן מאונט, אדוני. אני מתנצל על הנזק. זה לא היה בכוונה. לא התכוונתי לזלזל בך."
 
מורלו בחן אותי, ובטח קלט את המראה החבוט שלי, את המבט הנוקשה ואת תווי הפנים החדים. "לאקלן מאונט. שם חזק לילד חכם. אתה חכם, מאונט?"
 
"כן, אדוני."
 
"התחמקת מהשוטרים במשך שנתיים?" עיניו הצטמצמו והתמקדו בי כאילו חיכה שאשקר. אבל מורלו לא קלט שכבר לא היה לי מה להפסיד.
 
"כן, אדוני."
 
גבותיו הכהות התרוממו קלות. "אז היום לא הסתדר לך כמו שתכננת."
 
"לא, אדוני. בכלל לא." חשקתי שיניים כי הכאב התגבר ככל שהזדקפתי.
 
"דפקת לי את המכונית, מאונט. אתה חייב לי על זה."
 
הנהנתי וחיפשתי בכיס את הכסף שסחבתי. "אני מתנצל, אדוני." הושטתי לו את הכסף. "זה כל מה שיש לי."
 
הוא הסתכל על השטרות שבידי וצחק, רעם עמוק שהדהד מבנייני הלבנים שעמדו מסביבנו וחסמו את דרך המילוט שלי.
 
"אתה יודע כמה המכונית הזאת עולה, ילד? מה שיש לך שם לא יתקן אפילו את הקישוט שעל מכסה המנוע."
 
"זה כל מה שיש לי, אדוני."
 
חיכיתי שקנה אקדח ייצמד לעורפי, כי שמעתי שככה המאפיונרים האלה מעדיפים לעשות הוצאות להורג, אבל האקדח לא הגיע.
 
מורלו הטה את ראשו הצדה ובחן אותי. "כמה זמן לקח לך לגנוב את הכסף הזה?"
 
"כמה דקות. סחבתי את הארנקים בדרך לחנות של הטמבל השמן הזה."
 
"הֵיי —" צעק ארני, מוכן להגן על עצמו, אבל מורלו הרים את ידו וארני השתתק מיד.
 
מורלו העביר את היד על שפמו השחור שהחל להאפיר והמשיך לבחון אותי. "בן כמה אתה, מאונט?"
 
ככל שהוא חזר על השם שבחרתי לי, כך אהבתי יותר את השם. הוא נשמע נכון. כאילו נולדתי לשם הזה.
 
זקפתי את הכתפיים, למרות הכאב המסמא. היתה לי גאווה, והיא היתה חזקה מהכאב. "בן חמש־עשרה, כמעט שש־עשרה."
 
את החלק האחרון המצאתי, כי לא ידעתי מתי יום ההולדת שלי.
 
מורלו שמט את ידו מהשפם ועיניו המשיכו לקדוח בי חור. "יש לך שלוש אפשרויות היום, מאונט, כי אני מרגיש נדיב."
 
שתקתי וחיכיתי לשמוע את גזר דיני.
 
"הראשונה, אני אמסור אותך לשוטרים והם יעמידו אותך לדין כבוגר ויזרקו אותך לכלא. נראה לי שתוך יום אחד לכל היותר כבר תהיה שפוט של מישהו."
 
הכרחתי את עצמי לא להגיב, אף על פי שהצהרתו עוררה בי רצון להקיא, כי ידעתי שהוא צודק.
 
"השנייה, פרנקי יירה בך כאן ועכשיו כי דפקת את המכונית האהובה עלי, ונשאיר את גופתך בביוב, איפה שבטח חשבת שתמות."
 
הוא לא טעה בכך, אבל לא הגבתי.
 
"או השלישית, שתיכנס למושב האחורי, ניקח אותך לרופא לטיפול, ואתה תעבוד אצלי עד שתחזיר כל סנט מהתיקון של המכונית. אם לא תפשל, נראה איך אתה משתלב ואולי תקבל עבודה אמיתית במקום לכייס תיירים."
 
אחד השוטרים אזר סוף־סוף אומץ לדבר. "מר מורלו, אדוני, אנחנו יכולים לקחת אותו מכאן. אין צורך שתטריד את עצמך ב —"
 
מורלו מיקד בו את תשומת לבו וקטע את דבריו. "אם הייתי רוצה לשמוע את דעתך, מניאק, הייתי מבקש. עכשיו תסתום את הפה."
 
מבטו חזר אלי ושמעתי אקדח נדרך. הנחתי שזה פרנקי, הבריון של מורלו, שמתכונן לבצע את האפשרות השנייה או להרוג שוטר לאור היום.
 
הקרביים שלי נמסו, אבל לא הפגנתי פחד. קיבלתי את ההחלטה היחידה שיכולתי לקבל.
 
"השלישית, אדוני. אני בוחר באפשרות השלישית."
 
מורלו הנהן. "זה מה שחשבתי, כי אתה לא אידיוט דפוק כמו אלה." הוא החווה בראשו לעבר השוטרים לפני שהעיף מבט מעבר לכתפי. "תכניס אותו למכונית. תתקשר לרופא. תגיד לו שיפגוש אותנו."
 
ברגע שידיו של האיש נגעו בי, הסתובבתי וחשקתי שיניים כדי לא לצרוח מכאב. "אני יכול להיכנס לבד."
 
שעשוע קל רפרף בעיניו של פרנקי. "תיכנס למושב הקדמי, ילד."
 
צלעתי אל הדלת ופתחתי אותה, התמוטטתי פנימה וטרקתי אותה. למזלי, אף אחד לא שמע את נשיפת הכאב שלי כי מורלו ופרנקי עדיין היו בחוץ, מול ארני והשוטרים. קולותיהם היו רמים וברורים מבעד לדלת האחורית הפתוחה.
 
"אדוני, בכל הכבוד —"
 
"אף פעם לא שמעתם את השם לאקלן מאונט. אף פעם לא תחזרו עליו. אף פעם לא ראיתם אותו. תשכחו שהוא קיים. עכשיו הוא חלק מהארגון שלי, ואם תחשבו אפילו להציק לו, אני אסתכל בזמן שאנשי יפשטו מכם את העור בעודכם בחיים ואצחק כשתצווחו כמו חזירים. אחר כך אירה בראש של כל מי שאתם אוהבים. מה דעתכם על זה?"
 
שלושתם, כולל השניים במדים, הנהנו כמו מטומטמים ופלטו את תשובותיהם.
 
"ברור, אדוני."
 
"בחיים לא שמעתי עליו."
 
"לא יודע על מי אתה מדבר, מר מורלו. אנחנו חוזרים לתחנה."
 
הפחד ממורלו נדף מהם כמו סירחון. יכול להיות שאחד מהם אפילו חרבן במכנסיים. זה נראה די סביר, מאיך שהרגליים של השוטרים רעדו. ואז ראיתי את הכתם הרטוב שהתפשט על מכנסיו של ארני.
 
הוא באמת עשה במכנסיים. אין מצב!
 
מצד שני, לא הופתעתי. יציבתו של מורלו היתה נוקשה. הוראותיו היו מוחלטות. לא היה לי ספק שהוא היה הורג פה את כולם ומקיים את כל מה שהבטיח.
 
אף פעם לא ראיתי כוח כזה בפעולה. אף פעם לא ראיתי פחד כזה על פניו של שוטר. ספגתי הכול. איזו הרגשה זאת, לקבל כזה כבוד?
 
מורלו נכנס למושב האחורי של המרצדס, ופרנקי סגר את הדלת.
 
"אני לא רוצה להתחרט על זה, מאונט. אם תבגוד בי או באנשי, אני אקבור אותך בחיים."
 
"ברור, אדוני. לא תתחרט על זה."
 
"טוב מאוד."
 
פרנקי נכנס והתניע את המכונית הדפוקה שהצילה את חיי. אי־שם במהלך הנסיעה המקרטעת לאן שלא נסענו, התעלפתי בשקט מרוב כאב.

מייגן מארץ'

מפעם לפעם, מייגן מארץ' מורחת צבעי הסוואה על פניה ומסתובבת ביער בנעליים מכוסות בוץ, אבל המניקור שלה תמיד נשאר מושלם.
 
היא אימפולסיבית, משתעשעת בקלות וממש לא מתנצלת על האהבה שלה לקריאת וכתיבת ספרות ארוטית.
 
בעברה של מארץ' משלחי יד כמו מכירת חלקי חילוף, התאמת הלבשה תחתונה, ייצור תכשיטים לפי הזמנה ועיסוק במשפט תאגידי.
 
כתיבת ספרים על זכרי אלפא שמדברים בגסות ועל נשים חזקות ונועזות שמורידות את הגברים על הברכיים היא העבודה הכי מהממת שאי-פעם עסקה בה.

עוד על הספר

  • תרגום: אסנת הדר
  • הוצאה: מטר
  • תאריך הוצאה: יולי 2019
  • קטגוריה: רומן אירוטי
  • מספר עמודים: 246 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 6 דק'

ניתן לרכישה גם ב -

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
68 דירוגים
41 דירוגים
22 דירוגים
2 דירוגים
1 דירוגים
2 דירוגים
14/4/2025

סדרה וואו! שווה כל שקל! על הספרים: הספר הראשון והשני באמת שני ספרים מוצלחים ומעניינים ברמות. הספר השלישי לא מאכזב אבל לגמרי מרגיש כמו אפילוג ארוך של הסדרה ככה שהוא די מיותר לקריאה וחבל על הכסף! לעוד קניות מוצלחות של ספרים טובים🍻

19/3/2025

מושלם

29/10/2024

ספר טוב רומנטיקה וסקס טוב מעורב בטיפה מתח סוכריה

25/8/2024

ואווווו לקרוא בנשימה אחת

11/6/2024

ואוו אהבתי את כול הסדרה ממש

13/3/2024

וואוווו !! ללא ספק אחד הספרים היותר יפים שקראתי. קודם כל קירה אישה לכל דבר ועניין. פעם ראשונה לא איזה אישה שכנועה בפניי גבר אלפא אישה חזקה עומדת על שלה. ואדוןןןן לאקלןןןן אמלה גבר חלומתייי רודף צדק ! שליח האלוהים מבחינתי לא משנה איך הוא יראה את עצמו כזה הוא בשביללי גבר אלפא עם לב ענקק. גם אםם הוא מנסה להסתיר. ממליצצה ומקנאה במי שעוד לא קראה סיימתי את שלושת הספרים ב24 שעות !!!! תודה לסופרת שכותבת מדהים ויותר חשוב ללא מורחת קולע ולעניין

23/12/2023

שווה שווה שווה בטירוף. ממליצה בחום על הטרילוגיה.

21/11/2023

טרילוגייה משובחת. קראתי את כולה כבר מספר פעמים. אסקפיזם במיטבו

30/4/2023

טרילוגיה מהממתת נהניתי מאוד .. נגמרו מהר לצערי .. מומלץ.מאוד!

29/1/2023

מושלם

26/12/2022

מהמם

30/6/2022

קראתי את כל הטרילוגיה ב3 ימים. קראתי את 2 הספרים הראשונים בעותק קשיח ואת השלישי הדיגיטל, אהבתי ממש, קצר ולעניין, לא ספרים ארוכים ונמרחים, ממש כיף. ממליצה בחום.

9/6/2022

טרילוגיה ארוטית כזו עדין לא קראתי

1/6/2022

וואו !!! רוצו לקרוא , הכתיבה התיאורים והאהבה !! מה שכן , הייתי שמחה לאפילוג על העתיד שלהם בתור משפחה אבל גם הדימיון מספיק ❤️❤️

22/4/2022

V

24/3/2022

כל הסדרה פצצה מומלץ

20/12/2021

סדרה מהממת

10/7/2021

מושלם. כל מילה נוספת, מיותרת.

12/4/2021

טרילוגייה מעולה!! נהנתי ממש חבל שזה נגמר

14/8/2020

אהבתי שמחה שבסופו של דבר קראתי את השלישיה סיפור אהבה מיוחד 💙💙💙💙💙💙

24/7/2020

מ ע ו לה רומנטי, סקסי, מותח

3/7/2020

מדהים

7/12/2019

חסרים המון עמודי קריאה בספר

2/10/2019

מומלץ בחום לקרוא את כל הטרילוגיה

3/8/2019

טרילוגיה מעולה

3/8/2019

מדהים לאוהבי הז'אנר.

14/3/2025

חמוד וצפוי הראשון ושני יותר מוצלחים

12/10/2024

עדיין כתוב טוב, אבל הסיפור מוצה, המהפך שהיא עוברת מהסתייגות לאהבת אין קץ פחות אמין

29/6/2024

סדרה כתובה טוב, שלוקחת צעד קדימה את נושא המאפיה, הוא לא ממש הולך עד הסוף בכל הקשור למיניות, האלימות או הדמויות אבל בסך הכל מהנה לקריאה. הסיבה העיקרית לציון הינה העובדה שחולק לשלושה ספרים. מצד אחד אי אפשר שלא לקרוא את כל השלושה אם רוצים את כלל הסיפור, מצד שני, הספרים קצרים יחסית כך שהחלוקה לשלושה ממש לא ברורה ומיותרת.

15/4/2024

טרילוגיה נחמדה. ספר מאפיה קליל יחסית לטרופ הזה. יחסי שליטה עם בחורה שמחזירה מלחמה. מרענן לראות דמות נשית חזקה שעומדת על שלה. אהבתי את הדינמיקה בין הדמיות. כל ספר מאוווד קצר. ולעיתים עדין מרגיש שזה נמרח. אבל בסה"כ זרם לי ונהניתי לקרוא

10/7/2023

בסה״כ הופתעתי לטובה. למרות שקראתי ספרי אופל טובים מהטרילוגיה הזאת עדיין הייתי המתח ולא יכולתי להפסיק לקרוא.

5/10/2022

טרילוגיה טובה, זורמת, עם אקשן.

27/8/2022

ספר יפה

5/11/2021

הסוף טיפה נמרח, יכלו לקצר את הספר הזה אבל בסה״כ כתוב ממש טוב הדמויות מעניינות טרילוגיה טובה

3/9/2021

רציתי לתת 3.5 ספר קצת מתקתק יתר על המידה ולא ככ הגיוני. מדמות ככ כוחנית ותובענית הפך באחת לדמות שונה ב 180 מעלות.

22/3/2021

ממש נהנתי מכל הסדרה הראשון היה פחות מוצלח אבל השני פיצה על החסר.

8/2/2021

מכל שלושת הספרים את השלישי פחות אהבתי. העלילה לא התפתחה ונשארה שיטחית . זה מוזר שהיא לא מספר להורים שלה על בעלה ואין סגירה על חברה שלה.

21/9/2020

ספר מהמם אבל הרגיש לי שכל הסדרה הייתה קצרה מידע

4/8/2020

בסדר כזה...יש ספרים שהייתי בכייף שוב קוראת אותם... זה לא אחד מהם..הוא לא גרוע בכלל אבל ...

3/5/2020

ספר קליל וכייפי להעביר את הזמן

31/8/2019

אכזבה מהספר האחרון

2/7/2019

הספר טוב אבל ציפיתי ליותר אחרי שני הספרים הראשונים שהיו יותר סוחפים
הסוף ממש ביאס אותי, ציפיתי ליותר אבל נחמד בסך הכל

17/12/2019

לא יותר מנחמד, צפוי מידי. מאוד מאכזב לעומת 2 הספרים הקודמים של הסופרת

29/6/2019


חיכיתי לספר ה-3 בקוצר רוח וכשיצא מיהרתי לרכוש אותו.
אבל הוא דיי מיותר, לא מוסיף ולא גורע. די משעמם והעלילה
מיגעת והופכת "דביקה".
אפשר לוותר!

2/7/2019

ה2 הראשונים היו מהממים . הספר האחרון מיותר דביק בטירוף ומשעמם .

טרילוגיית מאונט 3 - אימפריית החטאים מייגן מארץ'

פרק ראשון

מאונט

 
עשרים ושמונה שנים קודם לכן
 
 
"חת'כת חרא! תחזור הנה! אתה תיכנס לכלא על זה!"
 
טסתי דרך ההמון, נתקלתי בתיירים וזינקתי מצד לצד כדי לברוח מהגבר שהסתער אחרי. זה היה בזבוז רציני, כי אפילו לא ניצלתי את הסחת הדעת כדי לסחוב עוד ארנקים מלאים או שעונים יפים.
 
וכל זה כי רציתי חטיף שוקולד מחורבן כדי להשתיק את הבטן המקרקרת שלי לכמה שעות, ולא התחשק לי להיפרד מהכסף שהרווחתי. חיים של ילד רחוב בניו אורלינס לא נועדו לחלשים. הצד האפל של העיר הזאת ילעס אותך ויירק אותך עוד לפני שתספיק להגיד שק גופות.
 
אל תחפש חברים; חפש בעלי ברית. אבל אל תעז לסמוך עליהם.
 
"אני רואה אותך, ילד! השוטרים באים! הפעם הלך עליך!"
 
אֶרני, הזין מהמכולת שהכי קל לסחוב ממנה ממתקים ברובע, החליט לשלוח אותי לכלא לתמיד. אבל קודם הוא היה צריך לתפוס אותי.
 
חייתי שלוש שנים ברחוב, ואף אחד לא הכיר אותם יותר טוב ממני.
 
התחמקתי דרך ההמון, זינקתי לסמטה והשתחלתי בין שני מעקות עקומים של גדר מברזל מחושל. התחת השמן של ארני בחיים לא יעבור שם. רצתי בשיא המהירות בשביל לבֵנים עד שהגעתי לשער מתכת. נעול. לא בעיה בשבילי.
 
טיפסתי עליו כמו קוף ונחַתי על הרגליים בצד השני של גוש הבניינים. המניאק הזה לא ימצא אותי. תקעתי את הידיים בכיסים והוצאתי משם את הארנקים שכייסתי לפני שסחבתי מארני. הייתי חייב להיפטר מהם למקרה שיעצרו אותי.
 
סקרתי את הרחוב הלוך ושוב, ואז הסתובבתי ופתחתי אחד מהם. הוצאתי שני שטרות של עשרים. לא רע. זה יספיק לי לקניית אוכל לכמה שבועות. הצצתי לרגע בתעודה המזהה ואחר כך השלכתי את הארנק לפתח הביוב.
 
רוקי מאונט. שם של אידיוט. מי יקרא ככה לבן שלו?
 
ברגע שהמחשבה צצה, הדחקתי אותה. לפחות הם טרחו לתת לבן שלהם שם.
 
פתחתי את הארנק השני ומצאתי שטר חדש של מאה. יופי. זה יסדר אותי לאיזה חודשיים אם אזהר, ואם אני רוצה להסתכן, אולי אצליח להכפיל את הסכום.
 
הצצתי בתעודה השנייה. לאקלן תורפ. יותר טוב מרוקי מאונט. לפחות קצת יותר טוב.
 
השלכתי את הארנק השני לביוב ופתחתי את השוקולד, דחפתי את כל החטיף לפה כדי להיפטר משאר הראיות ולעסתי חזק בזמן שהוא נדבק לי לשיניים. הבטן כרסמה לי את עמוד השדרה כאילו היא מחכה בלהיטות לאוכל. ניסיתי לא לעבור יותר מיום או יומיים בלי לאכול, אבל לפעמים לא היתה ברירה.
 
"אני רואה אותך, פושטק!"
 
סובבתי את הראש לעבר קולו של ארני.
 
שיט.
 
הוא נגרר מעבר לפינה עם שני שוטרים בעקבותיו, ואני טסתי לכיוון השני.
 
הייתי מהיר יותר. חכם יותר. לפחות זה מה שאמרתי לעצמי כשרצתי על המדרכה הסדוקה.
 
"עצור, ילד!"
 
צעדים הלמו מאחורי, והעפתי מבט לאחור כשהגעתי לצומת במקום להסתכל קדימה.
 
טעות של טירון.
 
מרצדס שחורה שלא עצרה בעצור פגעה בי.
 
שיט, זה כאב.
 
הגוף שלי נמתח בתגובה להתנגשות, אבל התכופפתי והתגלגלתי מעל מכסה המנוע. המרפקים שלי ניפצו את השמשה כשהמכונית נעצרה בבת אחת והשליכה אותי קדימה. משהו נתקע לי בצד לפני שעפתי מהמתכת והתנשקתי עם הבטון.
 
לעזאזל, זה ממש כאב. החנקתי גניחה, השענתי את כפות הידיים על המדרכה והתרוממתי.
 
ארני והשוטרים צעקו כמו מטומטמים והתקרבו אלי.
 
קמתי והתנדנדתי. הייתי חייב להסתלק, אחרת זה יהיה הסוף שלי.
 
הקרסול שלי צרב וקרס כשנשענתי עליו. נפלתי שוב ותפסתי את המכונית כדי להישאר זקוף. הצלעות שלי צרחו מכאב חודר, אבל חשקתי שיניים. זאת לא היתה הפעם הראשונה ששברתי אותן, אז ידעתי מניסיון שזה יכאב נורא. הייתי חייב לברוח. למצוא מקום להתעלף לפני שהכאב יפיל אותי כאן. כי אם אני אפול, באמת אדפק.
 
דלתות המכונית נפתחו — דלת הנהג והדלת מאחור — ונצמדתי לקישוט העקום של מכסה המנוע כדי להישאר זקוף במקום ליפול שוב על הברכיים.
 
עשירים דפוקים עם המכוניות היפות שלהם והקישוטים המגונדרים על מכסה המנוע.
 
"אל תזוז, ילד! אתה הולך לכלא —"
 
דבריו של ארני נקטעו, ונקודות שחורות צפו בשדה הראייה שלי כשניסיתי להתרכז. בעל החנות ושני השוטרים מאחוריו עמדו דוממים באמצע הרחוב.
 
"מר מוֹרֶלוֹ, צר לי מאוד, אדוני. אנחנו נסלק את הזבל הזה מדרכך." אחד השוטרים אמר את זה.
 
"אתם רוצים להסביר מה קורה פה, רבותי?" הקול היה עמוק, עם מבטא איטלקי קל.
 
מורלו. מורלו. המוח שלי לא עבד כמו שצריך, אבל השם לא היה זר לי. אני אמור להכיר אותו. מורלו.
 
"רק ילד רחוב שגנב. כבר שנתיים שאנחנו מנסים לתפוס אותו."
 
צחוק עמוק נשמע בתגובה להסבר של ארני.
 
"אז או שהוא פיקח כמו שד, או שכולכם אידיוטים. מה מהשניים נכון?" לא נשמע שהאיש מכבד את ארני או את השוטרים, ופתאום נדלקה לי נורה בראש.
 
לכל הרוחות. מורלו. ג'וני מורלו, שעומד כרגע בראש משפחת הפשע מורלו. הם ניהלו את העיר הזאת. העיר הזאת היתה שייכת להם.
 
נדפקתי, מכל כיוון אפשרי. הרסתי את המכונית של מורלו, והבריון שלו בטח יתקע לי כדור בראש מול העיניים של השוטרים שיעמדו ויסתכלו עם הזין ביד, כי הם לא יוכלו לעשות לו כלום. אף אחד לא יכול לעשות לו כלום. ואם הבריון לא יהרוג אותי, הוא ישאיר אותי לטיפול השוטרים וארני, וזה ללא ספק יהיה הסוף שלי. היום מעמידים ילדים לדין כבוגרים על כל עברה קטנה. אין ספק שארני ידאג להכניס אותי לכלא לכל החיים.
 
נשענתי על המכונית כדי לעמוד זקוף, וראיתי שתי נעלי עור שחורות ומצוחצחות נכנסות לשדה הראייה שלי. בלעתי את הדחף להקיא על המרצדס והנעליים, ובמקום זה הכרחתי את עצמי לעמוד זקוף למרות הכאב שצרב ודקר לי בצלעות כשנשמתי.
 
"איך קוראים לך, ילד?" שאלתו של מורלו היתה שקטה, אבל נימת קולו היתה סמכותית. מכל מה ששמעתי, אסור לך להתעסק איתו אם אתה רוצה לחיות.
 
נעצתי בו עיניים והחלטתי לא להפגין פחד, בניגוד לארני ולשוטרים. הם בטח עושים עכשיו במכנסיים.
 
לא היה לי שֵם בשנתיים שחייתי ברחוב. השארתי את מייקל אַרץ' ליד מכולַת הזבל שהסתתרתי מאחוריה כשהעובדת הסוציאלית אספה את הופ ודסטני מבית המחסה של הכנסייה. נולדתי בלי שם וחייתי בלי שם. אבל לא יכולתי לומר את זה לג'וני מורלו. ובטח שלא אמסור לו את השם מייקל ארץ'. למיטב ידיעתי, הוא עדיין מבוקש על רצח.
 
"אני לא אחזור על עצמי, ילד."
 
מישהו דחק בי מאחור והזדקפתי, בצלעות צווחות מכאב שלעולם לא אסגיר.
 
עיניו השחורות של מורלו קדחו לתוכי כשהראש שלי חיפש משהו לומר לו. זכרתי את תעודות הזהות שזרקתי לביוב, והמצאתי משהו.
 
"לאקלן מאונט, אדוני. אני מתנצל על הנזק. זה לא היה בכוונה. לא התכוונתי לזלזל בך."
 
מורלו בחן אותי, ובטח קלט את המראה החבוט שלי, את המבט הנוקשה ואת תווי הפנים החדים. "לאקלן מאונט. שם חזק לילד חכם. אתה חכם, מאונט?"
 
"כן, אדוני."
 
"התחמקת מהשוטרים במשך שנתיים?" עיניו הצטמצמו והתמקדו בי כאילו חיכה שאשקר. אבל מורלו לא קלט שכבר לא היה לי מה להפסיד.
 
"כן, אדוני."
 
גבותיו הכהות התרוממו קלות. "אז היום לא הסתדר לך כמו שתכננת."
 
"לא, אדוני. בכלל לא." חשקתי שיניים כי הכאב התגבר ככל שהזדקפתי.
 
"דפקת לי את המכונית, מאונט. אתה חייב לי על זה."
 
הנהנתי וחיפשתי בכיס את הכסף שסחבתי. "אני מתנצל, אדוני." הושטתי לו את הכסף. "זה כל מה שיש לי."
 
הוא הסתכל על השטרות שבידי וצחק, רעם עמוק שהדהד מבנייני הלבנים שעמדו מסביבנו וחסמו את דרך המילוט שלי.
 
"אתה יודע כמה המכונית הזאת עולה, ילד? מה שיש לך שם לא יתקן אפילו את הקישוט שעל מכסה המנוע."
 
"זה כל מה שיש לי, אדוני."
 
חיכיתי שקנה אקדח ייצמד לעורפי, כי שמעתי שככה המאפיונרים האלה מעדיפים לעשות הוצאות להורג, אבל האקדח לא הגיע.
 
מורלו הטה את ראשו הצדה ובחן אותי. "כמה זמן לקח לך לגנוב את הכסף הזה?"
 
"כמה דקות. סחבתי את הארנקים בדרך לחנות של הטמבל השמן הזה."
 
"הֵיי —" צעק ארני, מוכן להגן על עצמו, אבל מורלו הרים את ידו וארני השתתק מיד.
 
מורלו העביר את היד על שפמו השחור שהחל להאפיר והמשיך לבחון אותי. "בן כמה אתה, מאונט?"
 
ככל שהוא חזר על השם שבחרתי לי, כך אהבתי יותר את השם. הוא נשמע נכון. כאילו נולדתי לשם הזה.
 
זקפתי את הכתפיים, למרות הכאב המסמא. היתה לי גאווה, והיא היתה חזקה מהכאב. "בן חמש־עשרה, כמעט שש־עשרה."
 
את החלק האחרון המצאתי, כי לא ידעתי מתי יום ההולדת שלי.
 
מורלו שמט את ידו מהשפם ועיניו המשיכו לקדוח בי חור. "יש לך שלוש אפשרויות היום, מאונט, כי אני מרגיש נדיב."
 
שתקתי וחיכיתי לשמוע את גזר דיני.
 
"הראשונה, אני אמסור אותך לשוטרים והם יעמידו אותך לדין כבוגר ויזרקו אותך לכלא. נראה לי שתוך יום אחד לכל היותר כבר תהיה שפוט של מישהו."
 
הכרחתי את עצמי לא להגיב, אף על פי שהצהרתו עוררה בי רצון להקיא, כי ידעתי שהוא צודק.
 
"השנייה, פרנקי יירה בך כאן ועכשיו כי דפקת את המכונית האהובה עלי, ונשאיר את גופתך בביוב, איפה שבטח חשבת שתמות."
 
הוא לא טעה בכך, אבל לא הגבתי.
 
"או השלישית, שתיכנס למושב האחורי, ניקח אותך לרופא לטיפול, ואתה תעבוד אצלי עד שתחזיר כל סנט מהתיקון של המכונית. אם לא תפשל, נראה איך אתה משתלב ואולי תקבל עבודה אמיתית במקום לכייס תיירים."
 
אחד השוטרים אזר סוף־סוף אומץ לדבר. "מר מורלו, אדוני, אנחנו יכולים לקחת אותו מכאן. אין צורך שתטריד את עצמך ב —"
 
מורלו מיקד בו את תשומת לבו וקטע את דבריו. "אם הייתי רוצה לשמוע את דעתך, מניאק, הייתי מבקש. עכשיו תסתום את הפה."
 
מבטו חזר אלי ושמעתי אקדח נדרך. הנחתי שזה פרנקי, הבריון של מורלו, שמתכונן לבצע את האפשרות השנייה או להרוג שוטר לאור היום.
 
הקרביים שלי נמסו, אבל לא הפגנתי פחד. קיבלתי את ההחלטה היחידה שיכולתי לקבל.
 
"השלישית, אדוני. אני בוחר באפשרות השלישית."
 
מורלו הנהן. "זה מה שחשבתי, כי אתה לא אידיוט דפוק כמו אלה." הוא החווה בראשו לעבר השוטרים לפני שהעיף מבט מעבר לכתפי. "תכניס אותו למכונית. תתקשר לרופא. תגיד לו שיפגוש אותנו."
 
ברגע שידיו של האיש נגעו בי, הסתובבתי וחשקתי שיניים כדי לא לצרוח מכאב. "אני יכול להיכנס לבד."
 
שעשוע קל רפרף בעיניו של פרנקי. "תיכנס למושב הקדמי, ילד."
 
צלעתי אל הדלת ופתחתי אותה, התמוטטתי פנימה וטרקתי אותה. למזלי, אף אחד לא שמע את נשיפת הכאב שלי כי מורלו ופרנקי עדיין היו בחוץ, מול ארני והשוטרים. קולותיהם היו רמים וברורים מבעד לדלת האחורית הפתוחה.
 
"אדוני, בכל הכבוד —"
 
"אף פעם לא שמעתם את השם לאקלן מאונט. אף פעם לא תחזרו עליו. אף פעם לא ראיתם אותו. תשכחו שהוא קיים. עכשיו הוא חלק מהארגון שלי, ואם תחשבו אפילו להציק לו, אני אסתכל בזמן שאנשי יפשטו מכם את העור בעודכם בחיים ואצחק כשתצווחו כמו חזירים. אחר כך אירה בראש של כל מי שאתם אוהבים. מה דעתכם על זה?"
 
שלושתם, כולל השניים במדים, הנהנו כמו מטומטמים ופלטו את תשובותיהם.
 
"ברור, אדוני."
 
"בחיים לא שמעתי עליו."
 
"לא יודע על מי אתה מדבר, מר מורלו. אנחנו חוזרים לתחנה."
 
הפחד ממורלו נדף מהם כמו סירחון. יכול להיות שאחד מהם אפילו חרבן במכנסיים. זה נראה די סביר, מאיך שהרגליים של השוטרים רעדו. ואז ראיתי את הכתם הרטוב שהתפשט על מכנסיו של ארני.
 
הוא באמת עשה במכנסיים. אין מצב!
 
מצד שני, לא הופתעתי. יציבתו של מורלו היתה נוקשה. הוראותיו היו מוחלטות. לא היה לי ספק שהוא היה הורג פה את כולם ומקיים את כל מה שהבטיח.
 
אף פעם לא ראיתי כוח כזה בפעולה. אף פעם לא ראיתי פחד כזה על פניו של שוטר. ספגתי הכול. איזו הרגשה זאת, לקבל כזה כבוד?
 
מורלו נכנס למושב האחורי של המרצדס, ופרנקי סגר את הדלת.
 
"אני לא רוצה להתחרט על זה, מאונט. אם תבגוד בי או באנשי, אני אקבור אותך בחיים."
 
"ברור, אדוני. לא תתחרט על זה."
 
"טוב מאוד."
 
פרנקי נכנס והתניע את המכונית הדפוקה שהצילה את חיי. אי־שם במהלך הנסיעה המקרטעת לאן שלא נסענו, התעלפתי בשקט מרוב כאב.

המלצות נוספות