קוממיותה של מדינת ישראל היא פלא היסטורי עצום, והדברים אינם נוגעים אך ורק להקמת המדינה, אלא במידה רבה לצמיחתה של מדינת ישראל ולעמידותה האיתנה והבטוחה. אנשים רבים נטלו חלק בביצורה היציב של מדינתנו, אך רק מתי מעט פעלו בצורה ארוכת שנים, רבת פעלים וחדורת שליחות, כפי שעשה קצ'ה.
קצ'ה גדול ממני בחמש שנים בלבד, ובכל זאת, מאז ומעולם הסתכלתי עליו, כמו כל בני דורי, בהערכה שגבלה בהערצה. כבר בהיותו חלק מאותה קבוצת לוחמים אגדית, יחידה 101, היה לנו קצ'ה למודל של תרומה מלאת להט וחסרת פשרות לביטחון המולדת.
לימים, המשכנו לשמוע עוד ועוד על גבורתו, לעתים כגבורה של ממש, ולעתים — כטבען של אגדות — היתה זו גבורה שנשזרה בשמו, ולא בכדי, בבחינת "מגלגלים זכות בידי זכאי", וסיפורי גבורה ביד גיבור.
קצ'ה הוא גיבור מערכות ישראל במלוא מובן המילה. ריבוי המערכות בהן נלחם ופיקד, ובהן מלחמות ששת הימים, ההתשה, יום הכיפורים ולבנון, מציב אותו בחוד החנית של הביטחון הישראלי לדורותיו.
אודה ואתוודה, כירושלמי בן ירושלמים, אני ומשפחתי חבים חוב של זכות וכבוד לכל מאחדי ירושלים, אך דבריו של קצ'ה שסיפר כי הלחימה בירושלים נטעה בו תחושה אחרת מיתר המערכות בהן השתתף, ריגשה את כולנו באופן מיוחד. אמירתו לפיה הוא חש בעת הקרבות בירושלים כאילו הוא מדפדף בדפי ההיסטוריה של עמנו, היא אמירה שהולכת איתנו — הירושלמים — יום וליל.
המשך חייו של קצ'ה, כאיש ציבור וחברה, מארגון מגדלי הבקר ועד ניהול אתר גבעת התחמושת, ידועה ומפורסמת. גם שם נלחם קצ'ה את מלחמות העם בישראל, וגם שם הותיר לנו אבני דרך מכוננות ורבות משמעות.
אשרי העם שקצ'ה לו.
"היתה לי הזכות לראותם לא רק בארץ ישראל אלא גם בדרך אליה... הם באים מכול מקום. הם עברו ברגל את ערבות אוקראינה המכוסות קרח ואת ביצות רוסיה. הקשיבו ותשמעו את רחש צעדיהם בלכתם במדבריות, בטפסם ובעלותם בשבילי הרים, יחפים, חסרי כול ועיניהם נשואות לנמל ברומניה. מהנמל הזה מפליגות אוניות ליפו..."
חיים ויצמן1
א
"עוד נגילה ונשמחה עת שמשנו יָעָל!" (שורשים)
■ המקור: נייז'ין
קצ'ה אוהב לספר על אודות אירוע שחווה בהיותו ילד, עת היה עֵד ואף סייע בהעלאת עולים בלתי־לגאליים מתחת לעיניה של המשטרה הבריטית. האירוע המכונן הזה, השפיע לדבריו, עליו ועל תפיסת עולמו, אך הוא, כשלעצמו, אין בו די כדי לעצב עקרונות לחיים. הוא מתחבר לערכים שקָצָ'ה, אחותו עמנואלה ואחיו אביגדור, ינקו בילדותם מהוריהם. לא בנאומים ובהטפות ספגו זאת, אף לא בהוקעת האחר, כי אם בדוגמה אישית, במימוש יומיומי של עבודה ומקצועיות, יושר ויושרה, חלוציות ונכונות לתרום לחברה ולקהילה.
הכול החל בנייז'ין (ניעז'ין ביידיש).
ההורים, אידה לבית ליפשיץ ואשר כהנר, ילידי נייז'ין שבאוקראינה, שאפו עוד בנעוריהם, כשהיו חברים, לעלות לארץ ישראל מתוך מניעים ציוניים. הם מימשו זאת בראשית המאה העשרים. אידה עלתה באוקטובר 1925, כשהיתה בת שבע־עשרה. אשר נאסר באוגוסט 1926 בעוון חברות בתנועת נוער ציונית, והוגלה כעונש לקזחסטן. הוא עלה ארצה בנובמבר 1927, כשעונשו הומר להגליה לפלשתינה.
נייז'ין, עיירה השוכנת צפונית־מזרחית לקייב הבירה, בפלך צ'רניגוב, מנתה באותה עת כ-30,000 תושבים. כשישית מהם יהודים, רובם חב"דניקים. כאן פרחה תנועת חב"ד ובה טמונות עצמותיו של האדמו"ר האמצעי2 מלובביץ', בנו של ר' שניאור מלאדי, מייסד חב"ד. רב נוסף, דמות מפתח, שהוזכר לעתים על ידי יוצאי נייז'ין, היה האדמ"ור שנפטר ב-1883, ישראל נח שניאורסון, הידוע בשם המהרי"ן. האדמו"ר העלה על נס את הפן החברתי־קהילתי ואת הערבות ההדדית בין חברי הקהילה היהודית, ויש הרואים בו את המקור לאותה סולידריות וקרבה שאפיינה את היהודים בני העיירה הזו. גם החברויות בין יוצאי נייז'ין שעלו ארצה והמשיכו בבניית הארץ ובחלוציות, ידועה בקרב בני משפחותיהם כמיוחדת במינה.
בשלהי המאה ה-19 אירעו מספר פוגרומים שפגעו ביהודי אוקראינה. אחד המפורסמים שבהם, הפרעות שפרעו אנשי הגנרל מהצבא הלבן אנטון דניקין, במהלכן נהרג הרב מנחם מנדל חן, יורשו של המהרי"ן. לאחר המהפכה הרוסית ומלחמת העולם הראשונה, הפך הפלך הזה לחלק מהרפובליקה הסובייטית של אוקראינה.
ההורים, אידה ואשר, נולדו וגדלו בתקופה הרת גורל ליהדות ולתנועת הציונות. התגברות האנטישמיות הן בימי הצארים והן בימי סטלין וההתעוררות הלאומית בכל אירופה ובכלל זה אצל היהודים, השפיעו על הולדת הציונות בקרב היהודים. אחד העם, מראשי הוגיה ודובריה של תנועת "חובבי ציון" ומראשי הציונות הרוחנית, נולד וגדל באזור קייב והשפיע רבות על יהודי אוקראינה, אך בנייז'ין עצמה החלה ההתעוררות הציונית והפעילות המעשית שבאה בעקבותיה רק ב-2 בנובמבר 1917, עם הצהרת בלפור. עד אז מבין היהודים שעזבו את אוקראינה, רק מעטים עלו לארץ ישראל.
מעניין ששלושת ילדיהם של אידה ואשר כהנר זוכרים דווקא פרט שולי ופיקנטי לגבי עיר הולדתם של ההורים, אולי משום ששמעו זאת בבית לעתים קרובות: הירקות הכבושים ובעיקר המלפפונים ה"חמוצים" שהעיר נייז'ין הצטיינה בהם. ה"נייז'ינק אוגורצ'י" ("מלפפוני נייז'ין") היו לשם־דבר כמעט כמו "זיתי בית השיטה" או "גרעיני עפולה".
ויגדור ומניה כהנר
מעט מאוד ידוע על סבא ויגדור וסבתא מניה כהנר, הוריו של אשר.
ברישומי הלידה שגילה אביגדור,3 אחיו הצעיר של קצ'ה, רשום בעברית וברוסית, כנראה על ידי רב הקהילה מטעם השלטונות, שאשר (אועשר) כהנר (קאהנאר) נולד לאב עירוני בשם ויגדור צבי בן לייב כהנר, ולאמו מאטאליא (מאטלה) בת יוסף וולף, שכונתה בפי המשפחה: מניה או מתילדה.
ביתם של ויגדור ומניה היה בית מודרני והאווירה בו היתה פתוחה דיה כדי לאפשר לבנים להצטרף לתנועת נוער ציונית ולבחור את דרכם בחיים. התמונות שנותרו אצל בני המשפחה מדברות בעד עצמן: הם לבשו בגדים מודרניים, ויגדור לא חבש כיפה ולא גידל זקן. באחת התמונות שצולמה בחצי האי קרים, נראית בתם, בַּסְיָה, אחותו של אשר, כשהיא לבושה בבגד ים בעל שני חלקים. בתמונה נראה בעלה, כשהוא מביט בה בהערצה ובאהבה.
אשר היה בן הזקונים. הוא גדל עם שני אחיו, בתיה (בסיה) וזאב (ווליה) ואלו מתו צעירים, יחסית. זאב נהרג בתאונת דרכים במוסקבה, שם התגורר עם רעייתו ושני ילדיו. הוא היה לקוי שמיעה וייתכן שלא שמע את רעש המכונית המתקרבת שדרסה אותו. הוא הותיר רעיה, שרה, ושני ילדים.
בסיה נרצחה על ידי הגרמנים. עוד לפני מלחמת העולם השנייה, עברו ההורים ללנינגרד (לימים, סנט פטרסבורג). מפחד הכיבוש הגרמני, ואולי גם בשל המצור הנוראי על לנינגרד, נטלה בסיה את ילדתה בת השבע ועלתה עמה על רכבת לכיוון בקו (איזרבייג'ן). לרוע המזל, כשהגיעו לאזור הרי הקווקז, נכבש האזור בו עברה הרכבת על ידי הגרמנים והן נרצחו עם כל נוסעי הרכבת.
סבתא מניה נפטרה ממחלה ואילו סבא ויגדור מת בעת המצור על לנינגרד או קצת אחריו.
אשר היה, אם כן, מהבודדים שנותרו למשפחתו הגרעינית והוא דאג להנציח את הוריו כשקרא לילדיו בשמותיהם. לבתו, ילידת 1938, קרא עמנואלה על שם אמו מניה (מאטאליא) בצירוף ברכת תודה לאלוהים ("עִמנו אל") על שהציל אותו ואת חבריו. זה קרה שבועיים טרם הולדתה של עמנואלה, בעת שעגלתם עלתה על מוקש שהניחה כנופיית ערבים במאורעות 1939-1936 בדרך עפר בין רשפון למקום עבודתם בפרדס. שני הסוסים נהרגו במקום.
לבנו הצעיר, יליד 1946, קרא אביגדור על שם אביו ויגדור.
ואילו שמעון, הלא הוא קצ'ה, יליד 1934 ובנם בכורם של אידה ואשר, נקרא על שם שמעון ליפשיץ, סבו מצד אמו.
שמעון־קצ'ה, על שום מה?
אמנם אידה ואשר קראו לבנם בכורם: שמעון, על שם הסב, אביה של אידה. וזה אכן היה שמו של קצ'ה בפי כול עד הגיעו לגיל שש־עשרה. אמו כינתה אותו בחיבה: שמעונ'לה, ואילו אביו הקפיד להגות את שמו במלרע. אבל היום, לבד משני אחיו ובני ביתם, ואולי גם מעט חברים מילדות, אף אחד, כולל רעייתו רותי, אינו קורא לו בשמו המקורי אלא בכינוי הידוע, "קצ'ה", שהודבק לו מאז היותו תלמיד בבית הספר החקלאי מקווה ישראל.
מקור השם נעוץ בשמו של אורי כהנסקי, מכפר גלעדי שכינויו היה "קצ'ה". הוא למד במקווה ישראל שני מחזורים מעל שמעון־קצ'ה כהנר. עם תום לימודיו, כשקצ'ה המקורי עזב את מקווה, הדביקו לשמעון כהנר את הכינוי הזה, כנראה בשל הדמיון בשמות המשפחה. סרן אורי כהנסקי ז"ל, הלא הוא קצ'ה המקורי, נלחם במבצע סיני, נפצע וזכה בצל"ש. במלחמת ששת הימים נקרא למילואים ונפל בקרב שנערך בסלפית שבשומרון (ליד העיר אריאל של היום) ביום השני לקרבות. שמעון כהנר־קצ'ה נושא בגאווה את שני שמותיו.
שמעון וחיה־שרה ליפשיץ
אידה, אמו של קצ'ה, נולדה בינואר 1908. בת זקונים להוריה שמעון וחיה־שֹוּרֶה ליפשיץ. בתעודת הרישום נכתב שלשמעון (סימון) בן דוב ליפשיץ ולרעייתו חיה־שרה בת יחזקאל לבית וקסלר, נולדו שניים: חציה (יחזקאל) ואידה (איטה). לא ברור מדוע כתובים שני האחים בתעודה אחת, הרי לא היו תאומים. ייתכן שהיתה כאן הטעיה מכוונת, מחשש לגיוס הבן לצבא, וייתכן שלא הספיקו לרשום את חציה בזמן, והנה, בהזדמנות זו, כשאחותו נולדה זמן קצר אחריו, רשמו גם אותו בתעודה משותפת עמה.
ביתם של חיה־שרה ושמעון ליפשיץ, היה דתי, דל באמצעים והומה מילדים. שמעון, אביה של אידה, היה איש חסיד ושקד על לימודי תורה וגמרא, ואילו אמה פרנסה את המשפחה הגדולה: ארבע עד שש בנות ושלושה בנים. אידה נולדה, כנראה, לאחר ארבע בנות: חניה, סימה, בתיה וריבה ושלושה בנים: זוניה (ירחמיאל), מוטיה (מרדכי) וחציה (יחזקאל). עמנואלה שמעה מאמה שהוריה הביאו לעולם שש בנות טרם הולדתו של ירחמיאל. שתי הראשונות נפטרו ואידה מנתה גם אותן.
האב, שמעון, נפטר כשאידה היתה בת תשע בלבד. קצ'ה אינו היחיד הקרוי על שם סבו. שמעון וכינויים הנגזרים משמו, כגון "סמיון" ו"סיומה" ניתנו לכל אחד מהצאצאים של אחיה ואחיותיה של אידה.
מכול בני משפחתה הגדולה של אידה הגיעה ארצה לפני מלחמת העולם השנייה אחותה הגדולה סימה. היא עלתה ארצה עם בעלה, חיים בקר, וילדיהם דיסיה־יהודית וסיומה־שמעון. דיסיה (יהודית) וסיומה (שמעון) היו בני דודים יחידים של קצ'ה ואֶחיו בארץ עד לשנת 1991. אז, בעלייה הגדולה מרוסיה הגיעו עוד שני בני דודים ובני משפחתם. רוב בני המשפחה עברו מנייז'ין למוסקבה לפני מלחמת העולם השנייה, ואידה שנסעה לשם כבר ב-1963 ביקרה חלק מהם. קצ'ה טס בשנת 1991 עם חברים ופגש אחדים מבני המשפחה.
אמה של אידה, חיה־שרה, נפטרה בהיותה בת יותר מתשעים שנה. ב-1937 הספיקה לבקר את אחיה למחצה, דוד ירחמיאל וקסלר, בשיקגו. לארץ ישראל לא הגיעה.
האב אשר כהנר
אשר כהנר, נולד בנובמבר 1907.
בהיותו בן שש־עשרה, תלמיד בגימנסיה רוסית שבה למד גם הסופר הנודע ניקולאי גוגול, הקים בנייז'ין יחד עם חבורת צעירים יהודים חדורי אידיאולוגיה ציונית, תנועת נוער בשם: "ההסתדרות הכול־רוסית של הנוער הציוני". היה זה סניף מתנועת "החלוץ הבלתי־לגאלי", תנועה שהתפלגה מ"החלוץ" בשנת 1923 בשל מחלוקות אידיאולוגיות באשר לצורת ההתיישבות בארץ, וליחס לסובייטים בנוגע לשאלה האם לקבל מהם לגליזציה או לא. "החלוץ הבלתי־לגאלי", כמו תנועות ציוניות אחרות, היתה אסורה על פי חוק, וחבריה נאלצו לפעול במחתרת.4
יש לציין שאם בראשית דרכו, נחשב הצבא האדום למושיע עבור היהודים, הרי עד מהרה וככל שהתבסס, החל להפעיל על היהודים לחץ להשתלב במדינה הסובייטית. על פי ההלכה הקומוניסטית, נחשב כל ארגון שאינו מזדהה מפורשות עם המשטר, ובוודאי אם הוא ארגון לאומי כמו הציונות שמטיף להגירה מרוסיה, לכוח אנטי־מהפכני שיש להילחם בו עד לפירוקו הסופי. לעזרת המשטר התגייסה "הסקציה היהודית"5 אשר פעלה בין היהודים וראתה בציונות מכשול עיקרי להחדרת הרעיונות הקומוניסטיים בקרבם.
חבורת הצעירים, שאשר נמנה על חבריה, היתה מלוכדת ומגובשת. היו בה שתי שכבות גיל. הבוגרים יותר, בהם מאיר כהנר, קרוב־רחוק של אשר, וכן שלמה קרסנוגורסקי, סחבו אחריהם את הצעירים וביניהם, אשר, פסח קרסנוגורסקי, האחים שלום ודב ביילין, חציה ליפשיץ ואחותו אידה. בני החבורה פעלו בסתר, תחת משטר הדיכוי הסובייטי שאסר או גירש את מי שנתפס כחבר בתנועה. "הסקציה היהודית" דאגה להלשין על חבורות כאלה, וחלק מהחברים נתפסו ונענשו במאסר או בהגליה לסיביר ולאזורים מרוחקים במזרחה של רוסיה, כמו קזחסטן וטורקמניסטן.
אשר — אסיר ציון
אשר וחבריו להנהגת סניף התנועה בנייז'ין, נעצרו לראשונה ביוני 1924 אך שוחררו לאחר מספר ימים. באוגוסט 1926, הוא ועוד שניים מחבריו נעצרו לכמה חודשים ולאחר מכן הוגלו לארץ גזירה. על כך יש עדות מהתכתבות חבריו. וכך כותב פסח לאחיו שלמה:6 "בוודאי ידוע לך שמנייז'ין הוגלו שלושה ציונים: אנוכי, שלום ואשר. אשר — בקזחסטן ואנו — בטורקמניסטן".
אשר עבר בין בתי סוהר שונים עד שבתחילת מרס 1927 הגיע לעיירה על גבול קזחסטן, ממנה נשלח, לא כאסיר אלא כמגורש, לעיירה אטבסאר בגבולה הצפוני של קזחסטן. את הדרך עשה עם מגורש נוסף במגלשת שלג רתומה לסוס ונהוגה בידי איכר מקומי. הדרך ארכה עשרה ימים שבמהלכם ישנו בכל לילה בכפר אחר. ליעדם הגיעו ב-18 במרס. על חייו ומעשיו שם ידוע מעט. אשר לא הרבה לדבר על כך. היה זה מעין מאסר פתוח. האסירים שעמו חיו חיי קומונה והורשו לעבוד. את צרכי המחיה הבסיסיים קיבלו מהשלטונות. אשר רכש חברים חדשים במקום. עם בני משפחתו וחבריו מנייז'ין שמר על קשר של מכתבים, וברור שהשהייה הרחק מן הבית, מן הקהילה ומן החברים, בתנאים־לא־תנאים, לא היתה קלה.
"פעם, בערב שבת", סיפר אשר לבני ביתו, "יצאתי עם חבר לטייל ברחובות העיר. כשהבחנו שעל אדן אחד החלונות דולקים שני נרות, שיערנו ששם גרים יהודים. העזנו ונכנסנו, ומה רבתה השמחה וההתרגשות כשהסתבר לנו שאכן היטבנו לנחש".
תפנית אצל השלטונות הקומוניסטיים
בספטמבר 1927, התבשר "אסיר ציון", אשר, שיש לו אפשרות להיות מגורש לפלשתינה־א"י. הסתבר מאוחר יותר, שעוד כ-3,000 אסירים פוליטיים שהוגלו, כמוהו, התבשרו על גירוש. היה זה מעשה יוצא דופן, פרי יוזמתה של פשקובה גורקי, רעייתו הראשונה של אלכסיי מקסימוביץ פשקוב, הסופר המפורסם הידוע כמקסים גורקי.
הגברת פשקובה הקימה וניהלה אז את "הצלב האדום הפוליטי", ארגון למען זכויותיהם של אסירים פוליטיים. פשקובה הגיעה להסכם עם השלטונות הסובייטיים לפיו הם יגרשו את האסירים הפוליטיים אל מחוץ לגבולות רוסיה בתנאי שיחתמו כי לא ישובו אליה לעד. היא שכנעה את סטלין ולמעשה הערימה עליו כשטענה: "הם, היהודים, מתנגדים למהפכה, הם ספקולנטים חסרי תועלת, מה אכפת לך שימותו בפּוּסְטינה? [מִדְבָּר ברוסית] גרש אותם לפלשתינה!" נשמע אכזרי, אלא שכוונתה היתה טובה ומיטיבה.
מעניין שאשר ועוד כמה מחבריו לא קיבלו זאת ברוח טובה. אשר התלבט אם להיענות לגירוש או להישאר ברוסיה ולהמשיך לפעול בחשאי. לכאורה תמוה הדבר. הרי היה ציוני, חבר בתנועה שחרתה על דגלה עלייה ארצה והתיישבות בה. אולם הוא וכמה מחבריו האידיאליסטים ראו בגירוש תכסיס קומוניסטי, עונש לציונות שמטרתו לחסל את תנועת הנוער הציונית והפעילות הציונית כשהיא בשיאה. אשר וחבריו המתלבטים הבינו שמלאכת הקודש לא הסתיימה עדיין, ועזיבת רוסיה באותה עת כמוה כנטישת אונייה טובעת. הם חשו שיש לעשות עוד נפשות בקרב הצעירים היהודים בגולה למען ציונות והגשמה. אשר, כנראה, התקומם נגד הגירוש וחש שזקוקים לו בגולה ועוד רבה המלאכה. בנוסף, הוא נמנה עם אותם חלוצים שגרסו שיש לעלות ארצה רק לאחר שיכשירו עצמם לכך בעבודה, בלימוד השפה ובחיי עמל. הם עסקו בחקלאות בנייז'ין, גידלו מלפפונים ולימדו עצמם את השפה העברית. לפיכך, אשר ראה בגירוש עונש לציונות.
ובכל זאת, שני גורמים השפיעו על החלטתו לקבל את ההצעה ולעלות ארצה. הגורם הראשון היה עלייתם של חבריו פסח ושלום לאחר שקיבלו את הצעת הגירוש בגלות טורקמניסטן. על התמונה ששלחו לו בדרכם ארצה ב-15 באפריל 1927, כתבו הקדשה כללית: "לך אשר, ביום הנסיעה לארץ ישראל" והקדשות אישיות. פסח קרסנוגורסקי, כתב: "למען תזכור את הימים שעברו ושעוד ניפגש על שדה העבודה". ושלום ביילין הוסיף: "יחד עבדנו, יחד שאפנו, יחד נגיע אל מטרתנו. עוד נגילה ונשמחה עת שִמְשנוּ יָעָל. חברך אוהבך, שלום". הגורם השני היה אידה, חברת נעוריו, חברתו לתנועה ולימים רעייתו, שתמונתה הכריעה את הכף, כפי שיסופר בהמשך.
אבל קיימת גם גרסה שנייה, והיא נסמכת על מחברת שכתבה נעה, בתו של אביגדור ונכדתו של אשר, שרשמה מפיו בשנת 1988 את סיפור המאסר, הגירוש והעלייה לארץ. על פי הזיכרונות שאשר הכתיב לנעה בבהירות ובפירוט רב, מסתבר כי הוא הגיש בקשה להיות מגורש לפלשתינה במסגרת אותה יוזמה של הגברת פשקובה, עוד במהלך אותם שמונה חודשים בהם נדד בין בתי הסוהר. לדבריו, הוא אמר למפקד המשטרה באזור שהוא מחכה לתשובה חיובית "כפי שקיבלו מקרים רבים דומים למקרה שלו", ולכן אין חשש שינסה לברוח. משום כך לא היה תחת שמירה בנסיעתו לאטבסאר. כנראה שכל השלושה: פסח, שלום ואשר, ביקשו להיות מגורשים לפלשתינה עוד כשהיו עצורים, אבל לפסח ולשלום אישרו את הגירוש כחצי שנה לפניו.
לכאורה, הגרסה השנייה מהימנה יותר, כי נאמרה מפי אשר, שמי אם לא הוא ידע במדויק את נסיבות חייו? גם מהדברים שכתבו לו חבריו פסח ושלום עולה בבירור שהיתה זו הגשמה של שאיפות משותפות לכולם ובקרוב אשר יצטרף אליהם. עם זאת, הגרסה הראשונה סופרה במשך שנים רבות בקרב בני המשפחה והפכה למיתוס עבורם.
פגישה אחרונה ופרידה
לפני הפלגתו ארצה, הספיק אשר להיפרד מהוריו ומאחותו. הם תיאמו פגישה בעצירת הרכבת ממוסקבה בתחנה של נייז'ין. משלא הגיעו, המשיך לנסוע ברכבת לקייב, שם ירד להמתין לרכבת לאודסה, עיר הנמל ממנה עמד להפליג. היה זה ערב חשוך וקודר, והוא לא ראה דבר כשלפתע שמע קריאה "אוסיה!" ואמו, אחותו בתיה ואביו חיבקוהו באהבה רבה. ארבעתם המשיכו בנסיעה לאודסה, שהו יחד במלון מספר ימים ושם נפרדו. היתה זו פגישתו האחרונה עם הוריו ועם אחותו. אחיו לא הגיע להיפרד כי רעייתו, שרה, עמדה ללדת.
שתי מזכרות נותרו מהגירוש: האחת — תמונה משותפת מה-25 ביולי 1927 ובה מצולמים כל המגורשים היהודים, ביניהם אשר, והשנייה — סימני כפור באפרכסת אוזנו הימנית של אשר. מסתבר שהמגורשים לאטבסאר צעדו חלק ניכר מהדרך ברגל. הקור היה בלתי־נסבל וכנראה שלאשר לא היה כובע שיכסה את אוזניו. רוב הזמן אחז בתרמילו בידו הימנית ואילו בידו השמאלית כיסה את אוזן שמאל, כך שהאוזן הימנית, הגלויה, קפאה. וכך הסתובב אשר עם מגרעת באוזן ימין כל חייו. זכר ואות לגירוש.
אידה כהנר לבית ליפשיץ
חציה, אחיה של אידה, היה כאמור ציוני ופעיל בתנועה. משהחליט בשנת 1925 לעלות לארץ ישראל, ניצלה אידה את זכותה להצטרף לסרטיפיקט שלו כקטינה, ועלתה עמו ארצה והיא בת שבע־עשרה וחצי. השניים הגיעו ארצה ערב המשבר הכלכלי הגדול.
באותה עלייה, המכונה "העלייה הרביעית",7 עלו עשרות אלפי עולים, חלקם היו לפועלים חקלאים במושבות שהתפתחו במהירות בארץ. נוצרו קבוצות פועלים ("חבורות") שחיו כקומונות בשותפות מלאה ובארגון עבודה עצמית. אידה ואחיה נשלחו מטעם תנועת "החלוץ" לנס ציונה, לסניף של חבורת "הדרום".8 המשבר הכלכלי והחוסר בעבודה יצרו תנאי מחיה קשים. במחנה החבורה שררו דרך קבע מחסור ומצוקה. חציה לא החזיק מעמד ולאחר כשנה שב למולדתו הישנה. אידה נותרה בארץ ועבדה בחקלאות ככל שהזדמן לה. כך במשך כשנתיים ימים, עד שנפגשה עם דודה האמריקאי, ירחמיאל וקסלר, שבא לבקר בארץ ב-1927. הוא היה אחי אמה, חיה־שרה. איש דתי מאוד שהיגר בסוף המאה ה-19 מנייז'ין לארצות הברית, חי בשיקגו והפך לאיש עסקים אמיד. הוא ביקר בארץ מספר פעמים. בנו ובתו חיו בארץ. בנו, ג'ק (יעקב) למד בישיבה בחברון. באפריל 1929, שלח ג'ק את תמונתו לאידה. בתצלום נראה צעיר לבוש באלגנטיות. מאחור כתב ביידיש: "לבת דודתי היקרה. יעקב וקסלר". ארבעה חודשים לאחר מכן נרצח בטבח הנוראי בתלמידי הישיבה בחברון בפרעות תרפ"ט, אוגוסט 1929, יחד עם עוד 66 יהודים.
ירחמיאל חיפש בארץ עילוי לשידוך לבתו. ואכן, מצא את יעקב בצלאל ז'ולטי, שהיה לימים לדיין בבית הדין הרבני הגדול לערעורים ורבה הראשי האשכנזי של ירושלים. בשלב מסוים עלה ירחמיאל ארצה. לא ברור מתי. עמנואלה זוכרת שכאשר נסעה בילדותה עם אמה לבקר את רחילקה כהנר, חברה וקרובת משפחה בים המלח, הן לנו אצל הדוד ירחמיאל שהתגורר בירושלים.
ב-1927, באחד מביקוריו בארץ, נחמץ לבו של הדוד משראה את אחייניתו לבושה בבגדים גסים, מתגוררת באוהל עם חברותיה ועובדת כפועלת פשוטה בחקלאות. כששמע ממנה שהיא שואפת לעסוק בחקלאות, הציע לרכוש עבורה שטח אדמה במושבה. אידה סירבה בתוקף ואמרה שאינה רוצה לחיות כמו האיכרים במושבות אלא בהתיישבות שיתופית, ורק לאחר שתתמקצע בחקלאות. אידה רצתה ללמוד חקלאות כהכנה לחיים ולהתיישבות. הדוד נענה לשאיפתה ומימן את נסיעתה ואת לימודיה באוניברסיטה בטולוז.
אידה לומדת חקלאות בטולוז
באוקטובר 1927, ביום בו נסעה אידה לצרפת ביחד עם רחילקה, חברתה, נסע עמם גם מאיר כהנר, בן דוד מדרגה שנייה של אשר. במכתב ששיגר פסח לאחיו שלמה קרסנוגורסקי (לימים שלמה שני, חבר דגניה) הוא מציין: "בראשון לסוכות ליווינו את מאיר לבלגיה ואת רחילקה ואידה לצרפת. מצב הרוח בעת נסיעתו של מאיר היה מדכא מאוד. חבל על דאבדין ולא משתכחין".
מנין הדיכאון הזה? ומדוע בִּיכָּה אותם? ובכן, מתברר, שהיו בין העוזבים את הארץ כאלו שהצהירו שהם הולכים ללמוד ולא שבו ארצה. כך עשה כנראה, גם חציה, אחיה של אידה, אך דווקא במקרה המתואר במכתב של שלמה, התבדו החששות וכל שלושת הנוסעים: אידה, חברתה רחילקה, ומאיר כהנר, שבו ותרמו את חלקם לבניינה של הארץ.
מאיר כהנר השלים בטולוז (ולא בבלגיה כפי שכתב בטעות פסח) את לימודי ההנדסה אותם החל ברוסיה. בשנת 1929 חזר לארץ, היה מראשוני העובדים של מפעלי ים המלח וברבות הימים היה למהנדס הבריכות הראשי. הוא נשא את רחילקה לאישה וביחד הקימו בית בקליה, שבצפון ים המלח. מאיר נפטר ב-1963. לזכרו הוקמה אנדרטה על שפת ים המלח. ועליה חרוטות המילים: "מאיר כהנר — מהנדס וחלוץ".
אידה למדה בטולוז וסיימה שם תואר ראשון בחקלאות, בגידול עופות. היא לא סיפרה הרבה על לימודיה ועל התקופה שעברה שם. עמנואלה בתה, אהבה להביט בתמונות אמה מאותה תקופה. היא מופיעה בהן כשהיא לבושה לפי מיטב האופנה הפריזאית, מסורקת ומאופרת. מראה מלבב, לדעתה, שלא חזר על עצמו בהמשך חייה של אידה.
צעיר בניה, אביגדור, היום פרופסור לגנטיקה בפקולטה לחקלאות באוניברסיטה העברית, שמר על עותק מעבודת הגמר שכתבה אמו. הוא מְסָרָהּ לעמיתו, פרופסור ישראל ניר ז"ל, תזונאי עופות, שתרגם את העבודה מצרפתית. פרופסור ניר אמר שעבודתה, "הזנת עופות לייצור ביצים", היא עבודה מקצועית מאוד, בהתחשב בעובדה שנכתבה ב-1930.
בהקדמה לעבודה כתבה אידה:
"גידול עופות היה עבורי תמיד עניין רב, לכן בחרתי בו כנושא לתזה שלי. אני רק מצטערת שיכולתי לעשות עבודה מתומצתת בלבד, למרות רצוני העז להתמחות בתחום זה, אשר ימלא תפקיד חשוב בעתיד החקלאות בפלשתינה".
לימים היה הלול של אידה ברשפון הגדול, המשוכלל והמקצועי ברמת משק מושבי. אביגדור גדל בלול של אמו ומקצועיותה השפיעה עליו. לאחר שסיים תואר שלישי בגנטיקה, התמחה בפוסט־דוקטורט בגנטיקה של עופות ועסק במחקר בתחום זה בכל שנות עבודתו בפקולטה לחקלאות. בכנס יובל החמישים של האגודה הישראלית במדע העופות שהתקיים ביוני 2015, נבחר ל"יקיר האגודה". את הרצאתו בכנס הקדיש לאמו. היא היתה עבורו דוגמה ומופת, אישה שעבורה העבודה היתה דחף להתקדמות ולחידושים הרבה מעבר למקור פרנסה גרידא.
לאחר שלוש שנות לימודי חקלאות, שבה אידה מצרפת ארצה אך לא מצאה תעסוקה במקצועה. היא חזרה להיות פועלת יומית בעבודות חקלאיות שונות ברחובות.
אשר כהנר, שבינתיים עלה ארצה ושהה במשך שנה ברוחמה, הגיע להרצליה ועבד בה כפועל חקלאי. כשנה לאחר שאידה שבה מלימודיה, הם נישאו והתגוררו בהרצליה. נסיבות פגישתם המחודשת הוא סיפור דרמטי ורומנטי, כפי שיסופר להלן.
אידה ואשר נפגשים בארץ ישראל
אידה ואשר, כאמור, הכירו זה את זה והיו לחברים עוד בנייז'ין, כאשר התרועעו באותה חבורת צעירים והיו באותה תנועת נוער. סיפורם מתאר כיצד גלויה אחת הכריעה את הכף בשיקוליו לעלות לארץ ישראל.
ומעשה שהיה כך היה: ביום בו הגיע לאטבסאר, בעודו עורך היכרות עם יתר המגורשים הציונים במטבח המשותף שהם הפעילו, הראה לו אחד מהם גלויה מצולמת שקיבל באותו יום מדודתו המתגוררת בתל אביב. באותה גלויה חייכו למצלמה עשר עלמות חן, כשהן עובדות בגיזום בפרדסי נס ציונה. ביניהן, במרכז התמונה, זיהה בוודאות את אידה ליפשיץ, ידידתו מנוער.
בזיכרונות שהכתיב לנכדתו נעה בשנת 1988, אשר מספר שהיה נרגש מאוד במשך כל אותו היום. התצלום בו מופיעה אידה, הפעים את לבו. לאחר כשבועיים קיבלו חבריו, שלום ופסח, שכבר היו בארץ, מכתב ממנו בו הוא מספר להם על אותה גלויה בהתרגשות מיוחדת. הוא צירף את תמונתו וביקש שימסרו אותה לאידה עם דרישת שלום ממנו. בצדה האחורי של התמונה כתב ברוסית: "לאידה מאשר (בלי מילים מיותרות) אטבסאר 30.3.1927".
כשהגיע ליפו, בנובמבר 1927, כבר ידע שאידה יצאה ללימודים בטולוז. אבל הוא היה נחוש בדעתו ולא נכנע לנסיבות. כשהיה ברוחמה עם חבריו הפועלים החקלאים לקבוצת "השחר", שלח לה מכתבים לאחר שנים של ניתוק, והיא ענתה לו לכתובת: פלשתין, עזה, רוחמה. בשביל אשר כהנר.
באחת התמונות ששיגר לה במרס 1928 המעוטרת בכותרת: "כנגד ארבעה בנים", נראים אשר, פסח ושלום (המגורשים) ועוד חבר והכיתוב מאחוריה: "למען תזכרי את הימים שבילינו על שדה היצירה של ארץ ישראל העובדת".
לאחר שהצליח ליצור קשר בדואר עם אידה, נדברו השניים והחליטו שבחופשתה הקרובה תגיע אידה לרוחמה וביחד יחליטו על עתיד הקשר ביניהם. בקיץ 1928, באמצע לימודיה, הגיעה אידה לחופשת מולדת. אשר נסע עם סוס ועגלה במשך שלושה ימים מרוחמה ליפו והביאהּ אליו. הם שהו במשך שבוע תמים ברוחמה, שם החליטו לחדש את הקשר ביניהם, ולפני שחזרה לטולוז מסר לה את אותה גלויה־תמונה הידועה שקיבל באטבסאר וששינתה את עתידו. בהקדשה כתב: "תזכרי את הימים שבילית ברוחמה".
אידה זכרה.
ב-1930, לאחר שסיימה את לימודיה, שבה ארצה. תחילה התגוררה ברחובות. אשר עזב בינתיים את רוחמה, והוא, עם חבריו הנייז'ינואים מקבוצת "השחר", הצטרפו לקבוצת "משמר" בהרצליה, אז מושבה צעירה. על כך כותב פסח לאחיו שלמה, שעזב בינתיים את החבורה ועבר עם רעייתו, מרים, לקיבוץ דגניה: "אנחנו נשארים ביחד. הגיעו נוספים מנייז'ין והתקבצו בהרצליה". החבורה שמנתה שבעה בחורים: אשר, פסח, שלום ביילין, דב ביילין, אברשה שולמן, מוטיה בובובניקוב ומאיר וישנבסקי, עבדו יחד כפועלים חקלאים בעבודות מזדמנות כשהם מתגוררים באוהלים.
הפגישות בין אידה לאשר התקיימו ברחובות או בהרצליה, לשם עבר עם חבריו. לבסוף הצטרפה לחבורה של אשר.
בשנת 1929 הצטרפו החברים לארגון "ההגנה" והופקדו לשמור על גבולה הדרום־מערבי של המושבה, מפני ערבים ובדואים שהתגוררו בכפרים מסביב. לאחר מכן עזבו החברים את קבוצת "המשמר" וחיו יחד כחבורה מלוכדת. למחייתם עבדו הנייז'ינואים בסלילת כבישי העמק, בחפירת בורות, ובטיפול בפרדסי האזור.
באחת השבתות, כשאשר ביקר את אידה ברחובות, ירד גשם זלעפות. בני הזוג ידעו שביום ראשון לא יהיה להם "יום עבודה", ניצלו את הבטלה הכפויה, ולמחרת נישאו בתל אביב בנוכחות מספר קטן של חברים. וכך כתב פסח ב-24 בנובמבר 1931 לאחיו שלמה: "אודיע רק שאשר כהנר ואידה ליפשיץ התחתנו. כעבור כמה ימים אידה תעבור להרצליה ובחנוכה נסדר חגיגה בהרצליה. יהיו כל החבר'ה. שלכם, פסח".
כיוון שהחתונה לא תוכננה מראש, וגם מחוסר אמצעים, אשר שאל טבעת נישואים מידידה, דבר מקובל באותם ימים של צניעות ומחסור. תחת החופה שאל הרב את החתן האם הטבעת היא רכושו. אשר לא היה מסוגל לשקר והרב קידש אותו במטבע שהיתה בכיסו. רק במלאת עשרים שנה לנישואיהם, קיבלה אידה מאשר טבעת נישואים.
לאחר נישואיהם התגוררו השניים בשותפות מלאה עם שלושה חברים רווקים בדירת שני חדרים אצל משפחת אורבוך. משם עברו להתגורר עם זוג נשוי נוסף, לאה ואברשה שולמן, בבית מליקובסקי. אידה ואשר זכרו את התקופה הזו בחייהם כאחת התקופות היפות ביותר. תקופה רוויית חלוציות והסתפקות במועט, בה ביססו והעמיקו את ידידותם העזה לחבריהם מנייז'ין.
שלוש שנים לאחר נישואיהם, ב-29 בדצמבר 1934, נולד בנם בכורם: שמעון כהנר, הלוא הוא קצ'ה.
תליון לדורות
בתקופה מסוימת, בין 1963 ל-1967, התיר השלטון הקומוניסטי לישראלים לבקר ברוסיה. אידה ניצלה זאת וכבר ב-1963 נסעה לשם. אשר לא הצטרף אליה כי כזכור, בעת גירושו ב-1927 נאלץ לחתום לשלטונות שלא ישוב אליה לעולם. הוא חשש שמא ייאסר.
ב-1966 לא עמד בפיתוי ונסע למוסקבה. ברוסיה נפגש עם שרה גיסתו, אשת אחיו שנהרג, ועם ילדיה. בשלב מסוים בביקור לקחה שרה את אשר, גיסהּ, הציצה החוצה בזהירות רבה, הגיפה את כל החלונות והדלתות בבית והוציאה מתחת למיטה קופסה קטנה. בקופסה היה תליון ובתוכו ספר תנ"ך שלם, שלושה סנטימטרים אורכו ושני סנטימטרים רוחבו, כתוב באותיות זעירות ביותר.
"קח", אמרה לו, "התליון הזה עובר במשפחתכם מ-1850. כל בן בכור בשושלת מקבל אותו ומעבירו הלאה לבנו בכורו. אני שומרת עליו מכול משמר, אבל חבל שנכס זה יישאר בגולה. הנה, אני מציעה אותו לך אף שהוא מגיע בדין לבני בכורי. אנא, שמור עליו ותן אותו לשמעון, בנך הבכור".
ואכן, אשר שמר עליו כל השנים כעל אוצר יקר ערך ותכנן להעבירו לקצ'ה במעמד משפחתי מיוחד. זה קרה בראש השנה תשל"ז (1977) בעת שכל המשפחה עמדה להתכנס, כהרגלה, לחגוג יחדיו את החג. והנה, רצה הגורל ובאותו יום קיבל קצ'ה, שנתמנה למפקד חטיבה 172, את דרגות האלוף־משנה. השמחה וההתרגשות היו כפולות. מעגל נוסף של מורשת משפחתית נסגר.
כשהתליון עם ספר התנ"ך נמסר לקצ'ה, אמר לו אביו: "אילו סב־סבי, שהחל את נוהג העברת התנ"ך מדור לדור, היה יודע שתקום מדינה ליהודים ובן נינו יהיה פולקובניק (אלוף־משנה ברוסית) בצבא עברי — היה רוקד בקברו".
קצ'ה שומר מכול משמר על אוצרו המיוחד שהופקד בידיו זמנית כדי להעבירו לבני משפחתו ולהמשיך את המסורת המשפחתית עד לקץ הדורות.
.png)
.png)
.png)
.png)
.png)
.png)
.png)
.png)
