מעבר לקופה
כל הסיפורים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כל הסיפורים
מכר
מאות
עותקים
כל הסיפורים
כל הסיפורים
מכר
מאות
עותקים

כל הסיפורים

טרומן קפוטה
4.3 כוכבים (10 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר כמתנה
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • שם במקור: The Complete Short Stories
  • תרגום: רחל פן
  • הוצאה: ידיעות ספרים, פן
  • תאריך הוצאה: יולי 2019
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 312 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 12 דק'
  • קריינות: חן רותם
  • זמן האזנה: 11 שעות ו 38 דק'
ספרייה ציבורית דיגיטלית
ניתן לרכישה בכרטיסיית ספרים דיגיטליים ניתן לרכישה בכרטיסיית ספרים קוליים
צילום:MOSCOT

טרומן קפוטה

טרוּמן קָפּוֹטֶה נולד כטרומן שטְרֶקפוּס פֶּרסונס ב-30 בספטמבר 1924 בניו אורלינס. שנות חייו הראשונות הושפעו מחוסר תפקודה של משפחתו, והוא נשלח לחיות אצל משפחת אמו במונרוֹוִיל, אלבמה. אביו נכנס לכלא על מעשה הונאה, הוריו התגרשו ולאחר מכן ניהלו מאבק מר בנוגע למשמורת עליו. בסופו של דבר עבר טרומן לניו יורק לחיות עם אמו ובעלה השני, איש עסקים קובני שאת שמו אימץ. בתחילת שנות הארבעים של המאה העשרים קיבל קפוטה הצעיר משרה של נער שליח במערכת ה"ניו יורקר", אבל פוטר לאחר שפגע, ככל הנראה בשוגג, ברוברט פרוֹסט. הופעת סיפוריו הראשונים ב"הרפר'ס בזאר" הובילה לפרסומו הספרותי כשהיה בשנות העשרים לחייו. הרומן "קולות אחרים, חדרים אחרים" (1948), סיפור התבגרות גותי שקפוטה תיאר כ"ניסיון לגרש שדים", והנובלה "נֵבֶל העשב" (1951), פנטזיה עדינה הנטועה בתקופת מגוריו באלבמה, גיבשו את פרסומו בגיל צעיר. התעניינותו של קפוטה ברצח של משפחה בקנזס הובילה אותו לחקירה מתמשכת שסיפקה את הבסיס ל"בדם קר" (1966), ספרו המצליח והמפורסם ביותר. הוא חגג את צאתו לאור בנשף מפואר במלון פלאזה בניו יורק, שהפך לאירוע איקוני של שנות השישים, ובמשך זמן־מה היה אורח קבוע בטלוויזיה ובעיתונים. שנים רבות עבד קפוטה על "תפילות שנענו", רומן לא גמור שהיה אמור להיות זיקוק כל הדברים שהבחין בהם כשחי בין העשירים והמפורסמים. קטע ממנו פורסם בכתב העת "אסקווייר" ב-1975 והחריד רבים מחבריו העשירים של קפוטה בשל חשיפת סודותיהם האינטימיים. הוא מצא את עצמו מגורש מהעולם שפעם היה מעמודי התווך שלו. בשנותיו האחרונות פרסם קפוטה שתי אסופות של פרוזה ומאמרים, "הכלבים נובחים" (1973) ו"מוזיקה לזיקיות" (1980). קפוטה מת ב-25 באוגוסט 1984, לאחר שנים של התמכרות לסמים ולאלכוהול.

לקרוא עוד...

נושאים

סיפורים קצריםספרות אמריקאית

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

לראשונה בעברית, אוסף הסיפורים המלא של טרומן קפוטה. הקובץ, שמאגד את עבודת חייו של קפוטה בז'אנר שהוא כינה "אהבתי הגדולה", מחזק את מעמדו הספרותי כאמן הסיפור הקצר.

מרבית הקוראים מכירים את טרומן קפוטה כמחברם של בדם קר והנובלה ארוחת בוקר בטיפני'ס, אך הוא כתב גם סיפורים קצרים מופלאים; אלגנטיים באותה מידה שהם כנים, שאינם מרפים ממך ובה בעת חומלים. מהדרום הגותי ועד לחוף המזרחי, מילדים כפריים לעירוניים מתוחכמים מזדקנים – כל המקומות והאנשים הבלתי־נשכחים שביצירתו של קפוטה נמצאים בקובץ זה.

הקריאה בהם מזכירה את כישרונו יוצא הדופן של הסופר האמריקאי המקורי הזה.

"טרומן קפוטה הוא הסופר המושלם ביותר בדורי."–נורמן מֵיילֶר

"כל הסיפורים מתחברים זה לזה באמצעות לשון זוהרת, אך לא ראוותנית, ובהבחנות רגישות הן מן הבחינה הפסיכולוגית והן מן הבחינה הפיזית."– Booklist, Starred Review

"על מנת לחוות את סגנונו ואת כושר ההבחנה המרהיב של קפוטה יש לחזור לפרוזה הקצרה שלו."– The New Yorker

"קפוטה עושה כמה דברים שסופרים אחרים אינם יכולים לעשות... הוא מזמן את העולם החושי על עושרו הבלתי־נדלה, המבלבל." Los Angeles Times Book Review–

לקרוא עוד...

פרק ראשון

הקירות קרים 
(1943)
 
"... אז גרַנט רק אמר להם בואו למסיבה נהדרת, וזה היה בקלי קלות. באמת, אני באמת חושבת שזה היה גאוני לאסוף אותם, אלוהים יודע שהם עשויים להקים אותנו לתחייה." הבחורה שדיברה הפילה את אפר הסיגריה שלה על המרבד הפרסי הקטן ונתנה במארחת מבט מתנצל.
המארחת יישרה את שמלתה השחורה המהודרת וכיווצה את שפתיה בעצבנות. היא היתה צעירה מאוד, קטנת ממדים ומושלמת. פניה היו חיוורות וממוסגרות בשיער שחור מבריק, והשפתון שלה היה טיפה כהה מדי. השעה היתה אחרי שתיים, והיא היתה עייפה ורצתה שהם ילכו, אבל לא היתה זו משימה קלה להיפטר מכשלושים אנשים, במיוחד שרובם היו מלאים בוויסקי של אביה. נער המעלית כבר עלה פעמיים להתלונן על הרעש; אז היא נתנה לו כוס גדולה של ויסקי, שהרי זה מה שרצה בעצם. ועכשיו המלחים... הו, לעזאזל.
"זה בסדר, מילדרד, באמת. מה זה כמה מלחים יותר או פחות? אלוהים אדירים, אני מקווה שהם לא ישברו שום דבר. את מוכנה, בבקשה, לחזור למטבח ולהביא קרח? נראה מה אני יכולה לעשות בקשר לחברים החדשים שלך."
"באמת, יקירתי, אני לא חושבת שזה נחוץ. עד כמה שאני מבינה, הם מתאקלמים בקלות."
המארחת פסעה לעבר אורחיה הבלתי־צפויים. הם התקבצו באחת מפינות חדר האורחים, וסתם עמדו שם ולא נראו כלל כמי שמרגישים בבית.
הנאה ביותר מתוך השישייה סובב את כובעו בעצבנות ואמר, "לא ידענו שזאת כזאת מסיבה, מיס. זאת אומרת, את לא רוצה אותנו, נכון?"
"בוודאי שאתם רצויים כאן. מה הייתם עושים כאן אילולא רציתי שתבואו?"
המלח היה נבוך.
"הבחורה הזאת, המילדרד הזאת, וחברה שלה אספו אותנו מאיזה בר ובכלל לא ידענו שאנחנו באים לבית כזה."
"כמה מגוחך, מגוחך לחלוטין," אמרה המארחת. "אתה מהדרום, נכון?"
הוא תחב את כובעו מתחת לזרועו ונראה נינוח יותר. "אני ממיסיסיפי. אני לא חושב שהיית שם פעם, נכון, מיס?"
היא הפנתה את מבטה לעבר החלון והעבירה את לשונה על שפתיה. כבר נמאס לה מזה, נמאס לה מזה נורא. "הו, כן," היא שיקרה. "מדינה יפהפייה."
הוא חייך. "את כנראה מתבלבלת עם מקום אחר, מיס. בטוח שאין שום דבר במיסיסיפי שמושך את העין, אולי רק בסביבות נאצֶ'ז."
"נאצ'ז, בוודאי. למדה איתי ילדה מנאצ'ז. אליזבת קימברלי, אתה מכיר אותה?"
"לא, אני לא חושב."
היא קלטה לפתע שהיא והמלח נמצאים לבד; כל חבריו נדדו אל הפסנתר שלֶס ניגן בו מנגינה של פורטר. מילדרד צדקה בעניין ההתאקלמות.
"בוא," היא אמרה, "אכין לך משקה. הם יכולים להסתדר בעצמם. שמי לואיז, אז אל תקרא לי מיס בבקשה."
"לאחותי קוראים לואיז, אני ג'ייק."
"באמת, נכון שזה מקסים? זאת אומרת, צירוף המקרים." היא החליקה את שערה וחייכה בשפתיה הכהות מדי.
הם נכנסו לספרייה והיא ידעה שהמלח מתבונן בשמלתה המתנפנפת סביב ירכיה. היא רכנה ועברה בפתח אל מאחורי הבר.
"טוב," אמרה, "אז מה זה יהיה? שכחתי, יש לנו ויסקי סקוטי וויסקי שיפון ורום; אולי רום עם קולה יהיה נחמד?"
"אם את אומרת," הוא חייך, והחליק את ידו על משטח הבר המצופה במראה. "את יודעת, אף פעם לא ראיתי מקום כזה. זה כמו מהסרטים."
היא ערבבה את הקרח בתוך הכוס במהירות בעזרת מקל ערבוב. "אם אתה רוצה אקח אותך לסיור. המקום די גדול בשביל דירה. יש לנו בית נופש הרבה־הרבה יותר גדול."
זה לא נשמע טוב. זה היה מתנשא מדי. היא פנתה והחזירה את בקבוק הרום למקומו. היא ראתה במראה שהוא מביט בה, או אולי דרכה.
"בת כמה את?" שאל.
היא היתה צריכה לחשוב לרגע, לחשוב באמת. היא נהגה לשקר בקביעות בקשר לגילה עד שלפעמים שכחה בעצמה את האמת. מה זה משנה אם יֵדע את גילה האמיתי או לא? אז היא אמרה לו.
"שש־עשרה."
"ואף פעם לא נישקו אותך..."
היא צחקה, לא מהקלישאה אלא מתשובתה.
"אנסו, אתה מתכוון."
היא ניצבה מולו וראתה שהוא המום ואחר כך משועשע ואחר כך משהו אחר.
"הו, בשם אלוהים, אל תסתכל עלי ככה, אני לא בחורה רעה." הוא הסמיק והיא נחלצה שוב מבעד לדלת ואחזה בידו. "בוא, אני אעשה לך סיור."
היא הובילה אותו לאורך מסדרון ארוך שקירותיו חופו לסירוגין במראות, והראתה לו חדר אחר חדר. הוא התפעל מהשטיחים הרכים בצבעי פסטל ומהעירוב העדין של רהיטים תקופתיים עם מודרניים.
"זה החדר שלי," היא אמרה, והחזיקה את הדלת פתוחה בשבילו, "אל תתייחס לבלגן, לא כולו שלי, רוב הבחורות התארגנו כאן."
לא היה לו למה להתייחס, החדר היה מסודר באופן מושלם. המיטה, השולחנות, המנורה — כולם היו לבנים פרט לקירות ולשטיח שהיו בירוק כהה, קר.
"נו, ג'ייק... מה אתה חושב, הוא מתאים לי?"
"אף פעם לא ראיתי משהו כזה, אחותי לא תאמין לי אם אני אספר לה... אבל אני לא אוהב את הקירות, תסלחי לי שאני אומר... הירוק הזה... הם נראים כל כך קרים."
היא נראתה נבוכה, ומבלי לדעת למה, הושיטה את ידה ונגעה בקיר שלצד שולחן האיפור שלה.
"אתה צודק. זאת אומרת, הקירות, הם באמת קרים." היא הרימה את מבטה אליו ולרגע פניה התעצבו בכזאת הבעה שהוא לא ידע אם היא עומדת לצחוק או לבכות.
"לא התכוונתי. לעזאזל, אני לא ממש יודע למה אני מתכוון!"
"באמת, או שאנחנו סתם משתמשים בלשון נקייה?" משלא קיבלה מענה היא התיישבה על צד מיטתה הלבנה.
"בוא," היא אמרה, "שב ותעשן סיגריה. מה קרה למשקה שלך?"
הוא התיישב לצדה. "השארתי אותו בבר. באמת שקט כאן אחרי כל המהומה מקדימה."
"כמה זמן אתה בחיל הים?"
"שמונה חודשים."
"אתה אוהב את זה?"
"לא כל כך חשוב אם אוהבים את זה או לא... ראיתי הרבה מקומות שאחרת לא הייתי רואה."
"אז למה התגייסת?"
"אה, עמדו לגייס אותי לצבא וחיל הים נראה מתאים לי יותר."
"והוא באמת מתאים לך יותר?"
"אני אגיד לך, אני לא נמשך לחיים כאלה, אני לא אוהב שאנשים אחרים נותנים לי פקודות. את היית אוהבת את זה?"
היא לא ענתה אלא תחבה סיגריה לפיה. הוא החזיק לה את הגפרור והיא הניחה לידה להתחכך בידו. ידו רעדה והלהבה לא היתה כל כך יציבה. היא שאפה ואמרה, "אתה רוצה לנשק אותי, נכון?"
היא התבוננה בו וראתה את האדום מתפשט לאט על פניו.
"למה לא?"
"את לא בחורה מהסוג הזה. הייתי פוחד לנשק בחורה כמוך. חוצמזה, את סתם עושה ממני צחוק."
היא צחקה ונשפה את העשן בענן לעבר התקרה. "תפסיק עם זה, אתה נשמע כמו משהו ממלודרמה מיושנת. מה זה בכלל 'בחורה מהסוג הזה'? סתם רעיון. אין לזה שום חשיבות אם תנשק אותי או לא. אני יכולה להסביר, אבל למה לטרוח? קרוב לוודאי שבסופו של דבר תחשוב שאני נימפומנית."
"אני אפילו לא יודע מה זה."
"לעזאזל, לזה אני מתכוונת. אתה גבר, גבר אמיתי, ונמאס לי מכל הבחורים החלשים, הנשיים האלה, כמו לֶס. רק רציתי לדעת איך זה, זה הכול."
הוא רכן מעליה. "את ילדה מצחיקה," אמר, והיא היתה בזרועותיו. הוא נישק אותה וידו החליקה מטה על פני כתפה ולחצה על שדהּ.
היא התפתלה ודחפה אותו באלימות והוא השתטח על השטיח הירוק, הקר.
היא קמה ועמדה מעליו והם הביטו זה בזה. "מלוכלך שכמוך," היא אמרה. ואז סטרה לפניו המבולבלות.
היא פתחה את הדלת, עצרה, החליקה את שמלתה וחזרה למסיבה. הוא ישב לרגע על הרצפה, ואז קם ומצא את דרכו אל המבואה ואז נזכר ששכח את כובעו בחדר הלבן, אבל לא היה לו אכפת, כל מה שרצה זה להסתלק משם.
"למען השם, מילדרד, תוציאי את האנשים האלה מכאן; המלחים האלה, מה הם חושבים שזה... הווי ובידור?"
"מה קרה, הבחור הטריד אותך?"
"לא, לא, הוא סתם טמבל מעיירה קטנה שאף פעם לא ראה משהו כזה וזה עלה לו לראש בצורה מצחיקה. זה פשוט שעמום נוראי ויש לי כאב ראש. את מוכנה, בבקשה, לסלק אותם בשבילי... את כולם?"
היא הנהנה והמארחת פנתה בחזרה לאחור ופסעה לאורך המסדרון לחדר של אמהּ. היא נשכבה על השֶזלוֹנג הקטיפתי ובהתה בציור המופשט של פיקאסו. היא נטלה כרית תחרה קטנטנה והצמידה אותה אל פניה חזק ככל יכולתה. הלילה היא תישן כאן — כאן, היכן שהקירות ורודים־בהירים וחמימים.
לקרוא עוד...
צילום:MOSCOT

טרומן קפוטה

טרוּמן קָפּוֹטֶה נולד כטרומן שטְרֶקפוּס פֶּרסונס ב-30 בספטמבר 1924 בניו אורלינס. שנות חייו הראשונות הושפעו מחוסר תפקודה של משפחתו, והוא נשלח לחיות אצל משפחת אמו במונרוֹוִיל, אלבמה. אביו נכנס לכלא על מעשה הונאה, הוריו התגרשו ולאחר מכן ניהלו מאבק מר בנוגע למשמורת עליו. בסופו של דבר עבר טרומן לניו יורק לחיות עם אמו ובעלה השני, איש עסקים קובני שאת שמו אימץ. בתחילת שנות הארבעים של המאה העשרים קיבל קפוטה הצעיר משרה של נער שליח במערכת ה"ניו יורקר", אבל פוטר לאחר שפגע, ככל הנראה בשוגג, ברוברט פרוֹסט. הופעת סיפוריו הראשונים ב"הרפר'ס בזאר" הובילה לפרסומו הספרותי כשהיה בשנות העשרים לחייו. הרומן "קולות אחרים, חדרים אחרים" (1948), סיפור התבגרות גותי שקפוטה תיאר כ"ניסיון לגרש שדים", והנובלה "נֵבֶל העשב" (1951), פנטזיה עדינה הנטועה בתקופת מגוריו באלבמה, גיבשו את פרסומו בגיל צעיר. התעניינותו של קפוטה ברצח של משפחה בקנזס הובילה אותו לחקירה מתמשכת שסיפקה את הבסיס ל"בדם קר" (1966), ספרו המצליח והמפורסם ביותר. הוא חגג את צאתו לאור בנשף מפואר במלון פלאזה בניו יורק, שהפך לאירוע איקוני של שנות השישים, ובמשך זמן־מה היה אורח קבוע בטלוויזיה ובעיתונים. שנים רבות עבד קפוטה על "תפילות שנענו", רומן לא גמור שהיה אמור להיות זיקוק כל הדברים שהבחין בהם כשחי בין העשירים והמפורסמים. קטע ממנו פורסם בכתב העת "אסקווייר" ב-1975 והחריד רבים מחבריו העשירים של קפוטה בשל חשיפת סודותיהם האינטימיים. הוא מצא את עצמו מגורש מהעולם שפעם היה מעמודי התווך שלו. בשנותיו האחרונות פרסם קפוטה שתי אסופות של פרוזה ומאמרים, "הכלבים נובחים" (1973) ו"מוזיקה לזיקיות" (1980). קפוטה מת ב-25 באוגוסט 1984, לאחר שנים של התמכרות לסמים ולאלכוהול.

סקירות וביקורות

להיות עשיר ומפורסם אם מתעלמים מהתרגום הבעייתי, קריאה בסיפוריו הקצרים של טרומן קפוטה היא מסע מרתק בין תחנות חייו ויצירתו

כינוס כל סיפוריו הקצרים של טרומן קפוטה, על פי סדרם הכרונולוגי, שולח את הקורא למסע מרתק בתחנות חייו ויצירתו של מי שגדל בלואיזיאנה השמרנית כילד נשי ורכרוכי, זכה להתנכלויות ולעלבונות מצד אמו כשעבר לחיות איתה בקונטיקט ובניו-יורק, נשלח לרופא כדי שיזריק לו הורמונים גבריים - ובכל זאת, מילדות, הועיד את עצמו לתהילה. "תמיד ידעתי שארצה להיות סופר ושארצה להיות עשיר ומפורסם", התוודה פעם. ושאיפותיו אמנם התגשמו במלואן. מצד אחד יוחסה יצירתו לזרם "הגותיקה הדרומית"; מצד אחר כונה "סופר הסטייל והצלילות" והיה לדמות בולטת והוללת בחוגי החברה הגבוהה בניו-יורק - עובדה שגרמה לו להתקבל בחשדנות בקרב מבקרי הספרות והחוקרים של זמנו.

דווקא קיטוב החומרים הקיצוני הזה, שקצהו האחד בדרום הנידח והמיסטי וקצהו האחר בחיים החומרניים של העיר הגדולה, הוא אחד היסודות המרתקים בקובץ הסיפורים של קפוטה. הניכור והבדידות המיוחסים לעירוניות מבקיעים מבעד ליומיום הישנוני של הדרום, וחזיונות התעתועים של ניו-אורלינס רודפים את תושביה עד הרחובות הסואנים וחנויות היוקרה של ניו-יורק.

סיפורו הראשון פורסם ב-‭,1943‬ עשר שנים לפני פרסומו של דוח קינסי השני, 'התנהגות מינית בנקבת האדם', שיגלה כי גם בקרב נשים מקננים תשוקות ודחפים מיניים. הנערה העשירה מניו-יורק בסיפור 'הקירות דקים' מפגינה מראית עין של שחרור מיני לעיני המלח ממיסיסיפי שנקלע אל ביתה במהלך מסיבה, וגוררת את שניהם אל תקרית שכולה בוסריות ואי-הבנה. קפוטה, שגדל במחיצת דודות ומשרתות שחורות דומיננטיות, ומאוחר יותר טופח בידי נשות חברה וסופרות כקרסון מק'קלרס, מעמיד במרכזם של רוב סיפוריו דמויות נשיות בודדות ורדופות, ואין פלא שרוב הסיפורים פורסמו בתחילה בירחוני נשים ואופנה. המפגש הראשוני עם הנפשות הפועלות נפתח תמיד במבט חיצוני, אובייקטיבי כביכול, הסוקר בדקדוק את הופעתן: "הצעירה לבשה חליפת פלנל אפורה, מעיל גשם וצעיף משובץ. שערה, עם שביל באמצע ומגולגל יפה מעלה בצדדים, היה בגוון בלונדיני-חום עשיר; וגם אם פניה נטו להיות רזות מדי וארוכות, היא הייתה יפה, אם כי לא באופן יוצא דופן" ('עץ של לילה'). אבל אותו מעטה חיצוני מעושה אינו מצליח לבלום את הבהלה והנוירוזה הרוחשות תחתיו, וככל שהסיפורים יתגלגלו הלאה, אותו רושם ראשוני יהפוך לקליפה גרוטסקית.

הסיפור 'מצב העניינים', שפורסם ב-‭,1944‬ כשנה לפני סופה של מלחה"ע השנייה והטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי, מסיע ארבעה אנשים בתא רכבת מארקנסו מזרחה. שלושה מהם - נוסעת בודדה, מלח ואשתו הצעירה - חיים את חייהם בעורף המלחמה, ואחד מהם - רב-טוראי שמתפרץ אל התא במפתיע - שב מהחזית. הניתוק וההשתבללות שמאפיינים את שלושת האזרחים בתחילת הסיפור, נהפכים לזוועה ולרגשות אשם במפגש עם החייל ששרוי בהלם קרב. גם 'פרוות חורפן משלך', שפורסם באותה שנה, מפגיש בין העורף לחזית כאשר שתי חברות עבר - פליטה יהודייה מאירופה וגברת בורגנית אגוצנטרית - נפגשות מחדש. זהו סיפור פואנטה בסגנון או. הנרי, וקובץ הסיפורים הזה מאפשר לקורא להתוודע בהמשכו לסיפור דומה, שפורסם שש שנים מאוחר יותר. 'המציאה' פועל על פי אותה פואנטה אבסורדית, ואף שעד אז כבר לא היה לקפוטה עניין רב בקונפליקטים של ימי המלחמה, זהו סיפור של מחבר מעניין ובשל יותר.

ככלל, הופעת הסיפורים על פי סדר פרסומם משרטטת את התפתחותו של קפוטה, ממספר שגרתי של מצבים מקומיים מאוד, עד לאמן של ממש בסוגת הסיפור הקצר. בנובלה המפורסמת ביותר שלו, 'ארוחת בוקר בטיפאני', מבקשת הולי גולייטלי מהמספר, בן-דמותו של קפוטה, "ספר לי משהו שכתבת. את החלק של העלילה", והוא נאלץ להודות: "זאת אחת הבעיות. זה לא סוג הסיפורים שאתה יכול לספר". ואמנם, בניגוד לעלילה העגולה, המתוקה-מרירה של 'טיפאני', סיפוריו הקצרים, המורכבים, של קפוטה שרויים בערפול חושים, במבוי סתום, בלי מספר סמכותי שייתן להם פשר מדויק.

קפוטה מוצא את המוזרות ואת האימה בכל ממד יומיומי - פעם בילדה תועה שנהפכת לסיוט ('מרים'), ופעם באיש בוגר שחותנתו שמה ללעג את גבריותו ('הצד שלי בעניין'). אותה גבריות מגומדת נגלית גם בממואר 'האורח של חג ההודיה', שם מספר קפוטה זיכרון ילדות מעיירת ילדותו מונרוויל, שבה נהג הילד המפותח של הכיתה להתעלל בו. הסיפור הקצר הזה פורסם שנתיים לאחר צאת ספרו הידוע 'בדם קר' - תיעוד רב-פנים של פרשת רצח בקנזס, שמשיכתו של קפוטה אל החריג ואל הקודר ניכרת בו במלוא תפארתה. היצירה החלוצית הזאת זיכתה אותו בהערכה ספרותית מחודשת, ויש להניח שפרסומו ומעמדו באותה העת איפשרו לו לכתוב את זיכרונות הילדות המרים ההם בהשלמה נוסטלגית.

הוצאת פן מעשירה את מדף הספרים העברי באסופה המקיפה הזאת, של סופר שהופך לאגדה ככל שחולפות השנים מאז מותו ממנת יתר של כדורים ב-‭.1984‬ אלא שנימת המספר של קפוטה המתורגם רחוקה כאן מקולו המקורי - קול אלגנטי וטבעי מאוד, המשמש קונטרפונקט לתכניו האפלים. גם העברית בספר אינה טבעית, ומתאפיינת בערבוב משלבים ובתחביר מאולץ. כאשר קפוטה מבחין בין ‭ frostly‬ ו-‭,freezing‬ למשל, התרגום העברי יוצר סמיכות חדגונית: "כשהאורנים מתנדנדים בקיפאון ואור קפוא נופל מן הירח". סצנה של מעקב מאיים בפארק, שמתוארת במקור במקצב מותח של פסיקים, נחלשת בתרגום העברי עם שימוש בו"ו החיבור. קוראים רבים אולי ייהנו מהסיפורים גם כך, אבל למען מי שאוזנו נוטה לדקדקנות, יש לקוות שהתרגומים הבאים יהיו רגישים יותר.

עוד 3 ספרים של קפוטה:
נבל העשב‭ 1951 < ‬
מוזיקה לזיקיות‭ 1980 < ‬
חציית קיץ‭ 2005 < ‬

ענת עינהר
צילום: גטי אימג'ס

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

 ענת עינהר 7 לילות 26/07/2019 לקריאת הסקירה המלאה >
בדם חם רן בן-נון ביקורת העורך 20/11/2024 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • שם במקור: The Complete Short Stories
  • תרגום: רחל פן
  • הוצאה: ידיעות ספרים, פן
  • תאריך הוצאה: יולי 2019
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 312 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 12 דק'
  • קריינות: חן רותם
  • זמן האזנה: 11 שעות ו 38 דק'
ספרייה ציבורית דיגיטלית
ניתן לרכישה בכרטיסיית ספרים דיגיטליים ניתן לרכישה בכרטיסיית ספרים קוליים

נושאים

סיפורים קצריםספרות אמריקאית

סקירות וביקורות

להיות עשיר ומפורסם אם מתעלמים מהתרגום הבעייתי, קריאה בסיפוריו הקצרים של טרומן קפוטה היא מסע מרתק בין תחנות חייו ויצירתו

כינוס כל סיפוריו הקצרים של טרומן קפוטה, על פי סדרם הכרונולוגי, שולח את הקורא למסע מרתק בתחנות חייו ויצירתו של מי שגדל בלואיזיאנה השמרנית כילד נשי ורכרוכי, זכה להתנכלויות ולעלבונות מצד אמו כשעבר לחיות איתה בקונטיקט ובניו-יורק, נשלח לרופא כדי שיזריק לו הורמונים גבריים - ובכל זאת, מילדות, הועיד את עצמו לתהילה. "תמיד ידעתי שארצה להיות סופר ושארצה להיות עשיר ומפורסם", התוודה פעם. ושאיפותיו אמנם התגשמו במלואן. מצד אחד יוחסה יצירתו לזרם "הגותיקה הדרומית"; מצד אחר כונה "סופר הסטייל והצלילות" והיה לדמות בולטת והוללת בחוגי החברה הגבוהה בניו-יורק - עובדה שגרמה לו להתקבל בחשדנות בקרב מבקרי הספרות והחוקרים של זמנו.

דווקא קיטוב החומרים הקיצוני הזה, שקצהו האחד בדרום הנידח והמיסטי וקצהו האחר בחיים החומרניים של העיר הגדולה, הוא אחד היסודות המרתקים בקובץ הסיפורים של קפוטה. הניכור והבדידות המיוחסים לעירוניות מבקיעים מבעד ליומיום הישנוני של הדרום, וחזיונות התעתועים של ניו-אורלינס רודפים את תושביה עד הרחובות הסואנים וחנויות היוקרה של ניו-יורק.

סיפורו הראשון פורסם ב-‭,1943‬ עשר שנים לפני פרסומו של דוח קינסי השני, 'התנהגות מינית בנקבת האדם', שיגלה כי גם בקרב נשים מקננים תשוקות ודחפים מיניים. הנערה העשירה מניו-יורק בסיפור 'הקירות דקים' מפגינה מראית עין של שחרור מיני לעיני המלח ממיסיסיפי שנקלע אל ביתה במהלך מסיבה, וגוררת את שניהם אל תקרית שכולה בוסריות ואי-הבנה. קפוטה, שגדל במחיצת דודות ומשרתות שחורות דומיננטיות, ומאוחר יותר טופח בידי נשות חברה וסופרות כקרסון מק'קלרס, מעמיד במרכזם של רוב סיפוריו דמויות נשיות בודדות ורדופות, ואין פלא שרוב הסיפורים פורסמו בתחילה בירחוני נשים ואופנה. המפגש הראשוני עם הנפשות הפועלות נפתח תמיד במבט חיצוני, אובייקטיבי כביכול, הסוקר בדקדוק את הופעתן: "הצעירה לבשה חליפת פלנל אפורה, מעיל גשם וצעיף משובץ. שערה, עם שביל באמצע ומגולגל יפה מעלה בצדדים, היה בגוון בלונדיני-חום עשיר; וגם אם פניה נטו להיות רזות מדי וארוכות, היא הייתה יפה, אם כי לא באופן יוצא דופן" ('עץ של לילה'). אבל אותו מעטה חיצוני מעושה אינו מצליח לבלום את הבהלה והנוירוזה הרוחשות תחתיו, וככל שהסיפורים יתגלגלו הלאה, אותו רושם ראשוני יהפוך לקליפה גרוטסקית.

הסיפור 'מצב העניינים', שפורסם ב-‭,1944‬ כשנה לפני סופה של מלחה"ע השנייה והטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי, מסיע ארבעה אנשים בתא רכבת מארקנסו מזרחה. שלושה מהם - נוסעת בודדה, מלח ואשתו הצעירה - חיים את חייהם בעורף המלחמה, ואחד מהם - רב-טוראי שמתפרץ אל התא במפתיע - שב מהחזית. הניתוק וההשתבללות שמאפיינים את שלושת האזרחים בתחילת הסיפור, נהפכים לזוועה ולרגשות אשם במפגש עם החייל ששרוי בהלם קרב. גם 'פרוות חורפן משלך', שפורסם באותה שנה, מפגיש בין העורף לחזית כאשר שתי חברות עבר - פליטה יהודייה מאירופה וגברת בורגנית אגוצנטרית - נפגשות מחדש. זהו סיפור פואנטה בסגנון או. הנרי, וקובץ הסיפורים הזה מאפשר לקורא להתוודע בהמשכו לסיפור דומה, שפורסם שש שנים מאוחר יותר. 'המציאה' פועל על פי אותה פואנטה אבסורדית, ואף שעד אז כבר לא היה לקפוטה עניין רב בקונפליקטים של ימי המלחמה, זהו סיפור של מחבר מעניין ובשל יותר.

ככלל, הופעת הסיפורים על פי סדר פרסומם משרטטת את התפתחותו של קפוטה, ממספר שגרתי של מצבים מקומיים מאוד, עד לאמן של ממש בסוגת הסיפור הקצר. בנובלה המפורסמת ביותר שלו, 'ארוחת בוקר בטיפאני', מבקשת הולי גולייטלי מהמספר, בן-דמותו של קפוטה, "ספר לי משהו שכתבת. את החלק של העלילה", והוא נאלץ להודות: "זאת אחת הבעיות. זה לא סוג הסיפורים שאתה יכול לספר". ואמנם, בניגוד לעלילה העגולה, המתוקה-מרירה של 'טיפאני', סיפוריו הקצרים, המורכבים, של קפוטה שרויים בערפול חושים, במבוי סתום, בלי מספר סמכותי שייתן להם פשר מדויק.

קפוטה מוצא את המוזרות ואת האימה בכל ממד יומיומי - פעם בילדה תועה שנהפכת לסיוט ('מרים'), ופעם באיש בוגר שחותנתו שמה ללעג את גבריותו ('הצד שלי בעניין'). אותה גבריות מגומדת נגלית גם בממואר 'האורח של חג ההודיה', שם מספר קפוטה זיכרון ילדות מעיירת ילדותו מונרוויל, שבה נהג הילד המפותח של הכיתה להתעלל בו. הסיפור הקצר הזה פורסם שנתיים לאחר צאת ספרו הידוע 'בדם קר' - תיעוד רב-פנים של פרשת רצח בקנזס, שמשיכתו של קפוטה אל החריג ואל הקודר ניכרת בו במלוא תפארתה. היצירה החלוצית הזאת זיכתה אותו בהערכה ספרותית מחודשת, ויש להניח שפרסומו ומעמדו באותה העת איפשרו לו לכתוב את זיכרונות הילדות המרים ההם בהשלמה נוסטלגית.

הוצאת פן מעשירה את מדף הספרים העברי באסופה המקיפה הזאת, של סופר שהופך לאגדה ככל שחולפות השנים מאז מותו ממנת יתר של כדורים ב-‭.1984‬ אלא שנימת המספר של קפוטה המתורגם רחוקה כאן מקולו המקורי - קול אלגנטי וטבעי מאוד, המשמש קונטרפונקט לתכניו האפלים. גם העברית בספר אינה טבעית, ומתאפיינת בערבוב משלבים ובתחביר מאולץ. כאשר קפוטה מבחין בין ‭ frostly‬ ו-‭,freezing‬ למשל, התרגום העברי יוצר סמיכות חדגונית: "כשהאורנים מתנדנדים בקיפאון ואור קפוא נופל מן הירח". סצנה של מעקב מאיים בפארק, שמתוארת במקור במקצב מותח של פסיקים, נחלשת בתרגום העברי עם שימוש בו"ו החיבור. קוראים רבים אולי ייהנו מהסיפורים גם כך, אבל למען מי שאוזנו נוטה לדקדקנות, יש לקוות שהתרגומים הבאים יהיו רגישים יותר.

עוד 3 ספרים של קפוטה:
נבל העשב‭ 1951 < ‬
מוזיקה לזיקיות‭ 1980 < ‬
חציית קיץ‭ 2005 < ‬

ענת עינהר
צילום: גטי אימג'ס

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

 ענת עינהר 7 לילות 26/07/2019 לקריאת הסקירה המלאה >
בדם חם רן בן-נון ביקורת העורך 20/11/2024 לקריאת הביקורת המלאה >
לקרוא עוד...
כל הסיפורים טרומן קפוטה
הקירות קרים 
(1943)
 
"... אז גרַנט רק אמר להם בואו למסיבה נהדרת, וזה היה בקלי קלות. באמת, אני באמת חושבת שזה היה גאוני לאסוף אותם, אלוהים יודע שהם עשויים להקים אותנו לתחייה." הבחורה שדיברה הפילה את אפר הסיגריה שלה על המרבד הפרסי הקטן ונתנה במארחת מבט מתנצל.
המארחת יישרה את שמלתה השחורה המהודרת וכיווצה את שפתיה בעצבנות. היא היתה צעירה מאוד, קטנת ממדים ומושלמת. פניה היו חיוורות וממוסגרות בשיער שחור מבריק, והשפתון שלה היה טיפה כהה מדי. השעה היתה אחרי שתיים, והיא היתה עייפה ורצתה שהם ילכו, אבל לא היתה זו משימה קלה להיפטר מכשלושים אנשים, במיוחד שרובם היו מלאים בוויסקי של אביה. נער המעלית כבר עלה פעמיים להתלונן על הרעש; אז היא נתנה לו כוס גדולה של ויסקי, שהרי זה מה שרצה בעצם. ועכשיו המלחים... הו, לעזאזל.
"זה בסדר, מילדרד, באמת. מה זה כמה מלחים יותר או פחות? אלוהים אדירים, אני מקווה שהם לא ישברו שום דבר. את מוכנה, בבקשה, לחזור למטבח ולהביא קרח? נראה מה אני יכולה לעשות בקשר לחברים החדשים שלך."
"באמת, יקירתי, אני לא חושבת שזה נחוץ. עד כמה שאני מבינה, הם מתאקלמים בקלות."
המארחת פסעה לעבר אורחיה הבלתי־צפויים. הם התקבצו באחת מפינות חדר האורחים, וסתם עמדו שם ולא נראו כלל כמי שמרגישים בבית.
הנאה ביותר מתוך השישייה סובב את כובעו בעצבנות ואמר, "לא ידענו שזאת כזאת מסיבה, מיס. זאת אומרת, את לא רוצה אותנו, נכון?"
"בוודאי שאתם רצויים כאן. מה הייתם עושים כאן אילולא רציתי שתבואו?"
המלח היה נבוך.
"הבחורה הזאת, המילדרד הזאת, וחברה שלה אספו אותנו מאיזה בר ובכלל לא ידענו שאנחנו באים לבית כזה."
"כמה מגוחך, מגוחך לחלוטין," אמרה המארחת. "אתה מהדרום, נכון?"
הוא תחב את כובעו מתחת לזרועו ונראה נינוח יותר. "אני ממיסיסיפי. אני לא חושב שהיית שם פעם, נכון, מיס?"
היא הפנתה את מבטה לעבר החלון והעבירה את לשונה על שפתיה. כבר נמאס לה מזה, נמאס לה מזה נורא. "הו, כן," היא שיקרה. "מדינה יפהפייה."
הוא חייך. "את כנראה מתבלבלת עם מקום אחר, מיס. בטוח שאין שום דבר במיסיסיפי שמושך את העין, אולי רק בסביבות נאצֶ'ז."
"נאצ'ז, בוודאי. למדה איתי ילדה מנאצ'ז. אליזבת קימברלי, אתה מכיר אותה?"
"לא, אני לא חושב."
היא קלטה לפתע שהיא והמלח נמצאים לבד; כל חבריו נדדו אל הפסנתר שלֶס ניגן בו מנגינה של פורטר. מילדרד צדקה בעניין ההתאקלמות.
"בוא," היא אמרה, "אכין לך משקה. הם יכולים להסתדר בעצמם. שמי לואיז, אז אל תקרא לי מיס בבקשה."
"לאחותי קוראים לואיז, אני ג'ייק."
"באמת, נכון שזה מקסים? זאת אומרת, צירוף המקרים." היא החליקה את שערה וחייכה בשפתיה הכהות מדי.
הם נכנסו לספרייה והיא ידעה שהמלח מתבונן בשמלתה המתנפנפת סביב ירכיה. היא רכנה ועברה בפתח אל מאחורי הבר.
"טוב," אמרה, "אז מה זה יהיה? שכחתי, יש לנו ויסקי סקוטי וויסקי שיפון ורום; אולי רום עם קולה יהיה נחמד?"
"אם את אומרת," הוא חייך, והחליק את ידו על משטח הבר המצופה במראה. "את יודעת, אף פעם לא ראיתי מקום כזה. זה כמו מהסרטים."
היא ערבבה את הקרח בתוך הכוס במהירות בעזרת מקל ערבוב. "אם אתה רוצה אקח אותך לסיור. המקום די גדול בשביל דירה. יש לנו בית נופש הרבה־הרבה יותר גדול."
זה לא נשמע טוב. זה היה מתנשא מדי. היא פנתה והחזירה את בקבוק הרום למקומו. היא ראתה במראה שהוא מביט בה, או אולי דרכה.
"בת כמה את?" שאל.
היא היתה צריכה לחשוב לרגע, לחשוב באמת. היא נהגה לשקר בקביעות בקשר לגילה עד שלפעמים שכחה בעצמה את האמת. מה זה משנה אם יֵדע את גילה האמיתי או לא? אז היא אמרה לו.
"שש־עשרה."
"ואף פעם לא נישקו אותך..."
היא צחקה, לא מהקלישאה אלא מתשובתה.
"אנסו, אתה מתכוון."
היא ניצבה מולו וראתה שהוא המום ואחר כך משועשע ואחר כך משהו אחר.
"הו, בשם אלוהים, אל תסתכל עלי ככה, אני לא בחורה רעה." הוא הסמיק והיא נחלצה שוב מבעד לדלת ואחזה בידו. "בוא, אני אעשה לך סיור."
היא הובילה אותו לאורך מסדרון ארוך שקירותיו חופו לסירוגין במראות, והראתה לו חדר אחר חדר. הוא התפעל מהשטיחים הרכים בצבעי פסטל ומהעירוב העדין של רהיטים תקופתיים עם מודרניים.
"זה החדר שלי," היא אמרה, והחזיקה את הדלת פתוחה בשבילו, "אל תתייחס לבלגן, לא כולו שלי, רוב הבחורות התארגנו כאן."
לא היה לו למה להתייחס, החדר היה מסודר באופן מושלם. המיטה, השולחנות, המנורה — כולם היו לבנים פרט לקירות ולשטיח שהיו בירוק כהה, קר.
"נו, ג'ייק... מה אתה חושב, הוא מתאים לי?"
"אף פעם לא ראיתי משהו כזה, אחותי לא תאמין לי אם אני אספר לה... אבל אני לא אוהב את הקירות, תסלחי לי שאני אומר... הירוק הזה... הם נראים כל כך קרים."
היא נראתה נבוכה, ומבלי לדעת למה, הושיטה את ידה ונגעה בקיר שלצד שולחן האיפור שלה.
"אתה צודק. זאת אומרת, הקירות, הם באמת קרים." היא הרימה את מבטה אליו ולרגע פניה התעצבו בכזאת הבעה שהוא לא ידע אם היא עומדת לצחוק או לבכות.
"לא התכוונתי. לעזאזל, אני לא ממש יודע למה אני מתכוון!"
"באמת, או שאנחנו סתם משתמשים בלשון נקייה?" משלא קיבלה מענה היא התיישבה על צד מיטתה הלבנה.
"בוא," היא אמרה, "שב ותעשן סיגריה. מה קרה למשקה שלך?"
הוא התיישב לצדה. "השארתי אותו בבר. באמת שקט כאן אחרי כל המהומה מקדימה."
"כמה זמן אתה בחיל הים?"
"שמונה חודשים."
"אתה אוהב את זה?"
"לא כל כך חשוב אם אוהבים את זה או לא... ראיתי הרבה מקומות שאחרת לא הייתי רואה."
"אז למה התגייסת?"
"אה, עמדו לגייס אותי לצבא וחיל הים נראה מתאים לי יותר."
"והוא באמת מתאים לך יותר?"
"אני אגיד לך, אני לא נמשך לחיים כאלה, אני לא אוהב שאנשים אחרים נותנים לי פקודות. את היית אוהבת את זה?"
היא לא ענתה אלא תחבה סיגריה לפיה. הוא החזיק לה את הגפרור והיא הניחה לידה להתחכך בידו. ידו רעדה והלהבה לא היתה כל כך יציבה. היא שאפה ואמרה, "אתה רוצה לנשק אותי, נכון?"
היא התבוננה בו וראתה את האדום מתפשט לאט על פניו.
"למה לא?"
"את לא בחורה מהסוג הזה. הייתי פוחד לנשק בחורה כמוך. חוצמזה, את סתם עושה ממני צחוק."
היא צחקה ונשפה את העשן בענן לעבר התקרה. "תפסיק עם זה, אתה נשמע כמו משהו ממלודרמה מיושנת. מה זה בכלל 'בחורה מהסוג הזה'? סתם רעיון. אין לזה שום חשיבות אם תנשק אותי או לא. אני יכולה להסביר, אבל למה לטרוח? קרוב לוודאי שבסופו של דבר תחשוב שאני נימפומנית."
"אני אפילו לא יודע מה זה."
"לעזאזל, לזה אני מתכוונת. אתה גבר, גבר אמיתי, ונמאס לי מכל הבחורים החלשים, הנשיים האלה, כמו לֶס. רק רציתי לדעת איך זה, זה הכול."
הוא רכן מעליה. "את ילדה מצחיקה," אמר, והיא היתה בזרועותיו. הוא נישק אותה וידו החליקה מטה על פני כתפה ולחצה על שדהּ.
היא התפתלה ודחפה אותו באלימות והוא השתטח על השטיח הירוק, הקר.
היא קמה ועמדה מעליו והם הביטו זה בזה. "מלוכלך שכמוך," היא אמרה. ואז סטרה לפניו המבולבלות.
היא פתחה את הדלת, עצרה, החליקה את שמלתה וחזרה למסיבה. הוא ישב לרגע על הרצפה, ואז קם ומצא את דרכו אל המבואה ואז נזכר ששכח את כובעו בחדר הלבן, אבל לא היה לו אכפת, כל מה שרצה זה להסתלק משם.
"למען השם, מילדרד, תוציאי את האנשים האלה מכאן; המלחים האלה, מה הם חושבים שזה... הווי ובידור?"
"מה קרה, הבחור הטריד אותך?"
"לא, לא, הוא סתם טמבל מעיירה קטנה שאף פעם לא ראה משהו כזה וזה עלה לו לראש בצורה מצחיקה. זה פשוט שעמום נוראי ויש לי כאב ראש. את מוכנה, בבקשה, לסלק אותם בשבילי... את כולם?"
היא הנהנה והמארחת פנתה בחזרה לאחור ופסעה לאורך המסדרון לחדר של אמהּ. היא נשכבה על השֶזלוֹנג הקטיפתי ובהתה בציור המופשט של פיקאסו. היא נטלה כרית תחרה קטנטנה והצמידה אותה אל פניה חזק ככל יכולתה. הלילה היא תישן כאן — כאן, היכן שהקירות ורודים־בהירים וחמימים.