נהגתי כמו משוגעת בכביש המהיר המהביל של פנסילבניה, בתקווה להגיע בזמן לשדה התעופה של פילדלפיה. הטיסה שלי היתה אמורה להמריא בעוד פחות משעה, אבל הכביש התמלא בבת אחת בהמון מכוניות, כמו פתיתי קונפטי. פקק תנועה שנוצר — אין לתאר! — בגלל נהגים שהאטו כדי להתבונן בזוג שצעד על שולי הכביש עם שני כלבי טרייר. כדי להספיק להגיע לטיסה נאלצתי לזגזג עם גרוטאת המיני־ואן השחורה שלי בין נהגים אידיוטים שלא מיהרו לטיסה. ואני בטוחה שהמזגן במכוניות שלהם פעל.

 

למרות התנועה הכבדה והחום, הלב שלי הלם משמחה: לראשונה זה עשרים שנה יצאתי לבד למסע בלי שיהיה במכונית מישהו שיריב איתי. בדיוק התגרשתי בפעם השנייה, והייתי לבדי, אבל לא הרגשתי בודדה בכלל. כל מה שרציתי לעשות היה לבלות עם שני הילדים המתבגרים שלי והחתולים שלהם. ואמנם לא עשיתי סקס כבר שלוש שנים, אבל באותו רגע החלום הכי פרוע שלי היה לעולם לא לשבת במכונית אחת או לישון במיטה אחת עם גבר לצדי.

 

נכנסתי לחניון שדה התעופה וחניתי במקום הפנוי הראשון שמצאתי. עברתי בריצה את בדיקות הביטחון כשמזוודת הטרולי שלי, מלאה בספרים, משקשקת בעקבותי. תוך כדי התקדמות בדקתי באייפון מה השעה. חלפתי בשקשוק גלגלים על פני חנות הספרים "הדסון ניוּז", ולא זיהיתי את עצמי בחלון הראווה. לבשתי חולצת סריג שחורה ואת מכנסי הג'ינס החביבים עלי. לא הופתעתי לגלות שהבבואה בת ה־49 שלי נראית לחוצה, עם מצח חרוש קמטים, קצת כמו חולצת טריקו שהיתה פעם סקסית אבל דהתה מעודף כביסות.

 

אבל איכשהו, נראיתי גם רזה, צעירה ויפה יותר, יותר אני משנראיתי בעשר השנים האחרונות. עשיתי גוונים בלונדיניים וחזרתי לשים שפתון על בסיס יומי לראשונה זה 20 שנים. לעולם לא איראה כמו ג'יזל, אבל מאז הפרידה ירדתי עשרה קילו בעזרת מה שחברתי קיי־סי מכנה "דיאטת גירושים".

 

בכל זאת נמצא אור בקצה מנהרת החרדות של מאבקי משמורת, תשלומים לעורך דין, ביטוח רפואי והנזילה בתקרת חדר האמבטיה: ג'ינס במידה קטנה יותר.

 

כשהגעתי לשער היציאה לטיסה ללונג איילנד, לא רק שהייתי כולי מכוסה זיעה, גם לא הצלחתי לנשום כמו שצריך. נשארו לי עשר דקות עד להמראה. משכתי את ידית הדלת התעשייתית שהובילה לשרוול המטוס. היא היתה נעולה.

 

"פאק!" צעקתי על הדלת. "פאק־פאק־פאק!"

 

הפקידה עם הפסים בשיער שניצבה בעמדת השער דיברה בלי להרים אלי את עיניה, ואצבעותיה עם הלק בצבע חום־חציל לא חדלו לרחף על המקלדת.

 

"הטיסה מתעכבת. סופות רעמים."

 

שלחתי מבט המום אל המטוסים שחנו מעבר לחלון שמאחוריה. השמים היו כחולים ונקיים מעננים.

 

הייתי מבואסת, אבל הרגשתי גם הקלה. הסתובבתי וחיפשתי שקע טעינה לטלפון, או לפחות כיסא לקרוס לתוכו אחרי הספרינט האולימפי שדפקתי. למרבה האימה, וכמו בהילוך איטי, ראיתי את התיק שלי מפיל כוס קפה שניצבה על עמדת הטעינה המוגבהת מאחורי. נוזל שחור נשפך על השולחן. התבוננתי בו מטפטף לאט על השטיח.

 

"אוי אלוהים, אני כל כך מצטערת! תרשה לי לקנות לך עוד קפה..."

 

קולי נאלם כשקלטתי את הגבר שאת הקפה שלו הפלתי.

 

אלוהים אדירים.

 

יש מצב שהוא היה הגבר הכי חתיך שראיתי בחיים שלי. שיער כהה גזוז. עיניים בצבע כחול עמוק. צעיר ממני בעשרים שנה. צמרמורת חלפה בי כשהמבטים שלנו הצטלבו.

 

להפתעתי, במקום מבט עצבני הוא שלח לעברי חיוך עצל. מבטו לא מש ממני, ועטף אותי — ואת הצמרמורת שלי — ברכּוּת של סוודר קשמיר. שום גבר לא חייך אלי ככה כבר שנים. במשך עשורים שלמים הייתי בטוחה שאף גבר לא יביט בי שוב ככה.

 

"את לא צריכה לקנות לי עוד קפה," הוא מחה ברפיון, וקמטוטי צחוק עיטרו את לחייו השזופות.

 

קרוב לוודאי שהבחור היה בסוף שנות העשרים שלו או תחילת השלושים. הוא נראה כמו איש מנהלה, לבוש לעסקים לפי קוד הלבוש של "יום שישי חופשי", כלומר חולצת כפתורים כחולה תחובה בג'ינס כהים של ליוויס. אבל כפות הידיים שלו היו חשופות וחומות, משופשפות ומיובלות, ולרגליו נעל נעליים גבוהות של עובדי בניין, כשל אדם שעובד בחוץ.

 

למה הוא מחייך ככה? האם ספרינט שדה התעופה שלי היה עד כדי כך משעשע? אולי הוא עשה חיקוי של בראד פיט כדי שארגיש טוב עם עצמי כאם חד־הורית מרוטה וכמעט בת חמישים, עם שני ילדים מתבגרים ועתיד רומנטי לא ברור. אולי נפלתי במקרה לצילומים של סדרת מתיחות בטלוויזיה.

 

"בבקשה? אני מרגישה נורא."

 

האם נשמעתי כמו האמא שרוצה לרפא כל שריטה בברך של הילדים? ניסיתי לדבר שוב, מכריחה את עצמי להגיד משהו נורמלי, אפילו שנון.

 

"גם אתה לטיסה ללונג איילנד?"

 

לא התגובה הכי שנונה, אני יודעת. אבל זה עבד, כי השיחה המשיכה לזרום.

 

"כן, אני טס בה כל הזמן בגלל העבודה." נאנח כחול העיניים. "הבסיס שלי בריצ'מונד, אז אני מחליף מטוסים כאן. טיסת אחר הצהריים הזאת תמיד מתעכבת."

 

היה לו קול בריטון נעים. הוא יהיה מצוין ברדיו. או בשיחות סקס טלפוניות. איך יהיה לעמוד מולו עירומה? ולמה אני חושבת על התפשטות באמצע שדה תעופה? לעיני זר שגילו מחצית מגילי? בזמן שאני כבר לעולם יותר לא רוצה לעשות סקס, עד סוף חיי?

 

"אני יכולה בבקשה להזמין אותך ל'סטארבקס'? אני ארגיש הרבה יותר טוב אם תרשה לי לקנות לך קפה חדש," הסברתי ומרוב אדרנלין לחצתי את ידית הטרולי שלי. נורא רציתי שיגיד כן.

 

הוא הביט בי וזקר את גבותיו בהסכמה. "בטח," אמר בנימוס, מבליע גיחוך ששילב בתוכו הפתעה, סיפוק וציפייה,

 

והזכיר לי ביטוי של סבתא שלי, על הבעות פנים של חתול שליקק את השמנת. "יפה מצדך."

 

הספגנו את הקפה שנשפך במפיות נייר ששלפתי מהתיק ואז חיפשנו סביבנו את בתולת הים הירוקה של "סטארבקס". למרבה המזל, היא נמצאה בקרבתנו, במרחק שער יציאה אחד בלבד. הבאתי שתי כוסות של קפה קר לשולחן ברזל שהצלחנו לתפוס, שהיה דחוק בין ויטרינת תצוגת המאפים לעמוד בטון. ישבנו כל כך קרוב שיכולתי להריח אותו. והיה לו ריח של נסורת וכבסים נקיים שהתייבשו בשמש.

 

ישבנו זה מול זה, אוחזים בגמלוניות את כוסות המשקה הקר שלנו. מסביבנו השתרך תור האנשים שהמתינו למסור הזמנות למשקאות שונים, מקפה הפוך עד מקיאטו. במערכת הכריזה הכריז קול על איחור בטיסה נוספת, הפעם לפלורידה. נוסע בחליפה אפורה דקת פסים שעמד מאחורי גנח ועצם את עיניו בתסכול.

 

"אז מה את עושה בלונג איילנד?" הוא שאל. חיתוך דיבורו הדרומי הרך נשמע מנומס. ועדיין משועשע. מהחיפזון שלי? מפשלת הקפה שלי? ממני? התרגשות אחזה בי רק מהעובדה שבידרתי את האיש הזה, שאת שמו עדיין לא ידעתי.

 

חייכתי אליו. האם פלרטטתי? האם עדיין ידעתי בכלל איך עושים את זה? זה 20 שנים שלא יצאתי לקפה עם גבר, למעט בעלי לשעבר. וגם איתו לא יצאתי לקפה לפחות עשר שנים.

 

"יש לי שם בית חוף. בדיוק הבאתי את הבת שלי למחנה קיץ אז אני נוסעת לעבוד שם."

 

מרוב עצבנות לגמתי מהקש. קפה קר מילא את פי. בלעתי במהירות המרבית.

 

"אני כותבת, סופרת," המשכתי, ממהרת לגדוע כל אפשרות לשתיקה מביכה.

 

"וואו," הוא שוב חייך. "בטח מדהים לעסוק בעבודה כל כך יצירתית."

 

האם הוא מפלרטט איתי? לא נראה לי סביר. אבל הוא בהחלט נשמע סקרן. כאילו רצה לדעת עלי עוד. וגם זה היה משהו שלא הצלחתי לזכור אם ומתי קרה, מאז שהתחלתי

 

ללדת את ילדי בתחילת שנות השלושים שלי. היו לי פרפרים בבטן. גם הוא סִקרן אותי.

 

"במה אתה עובד?"

 

הוא שוב חייך. המממ... היו לו שיניים לבנות ישרות ורק אחת משיניו התחתונות היתה טיפה עקומה. הוא הרים את עיניו ושלח מבט אוהד לעבר אישה מרוטה שנשאה בזרועותיה תינוק אדום פנים, מצווח ומתפתל. הבעת פניה העידה שגם היא התאוותה לצרוח. תהיתי אם יש לו ילדים.

 

"אני מנהל חברת בנייה, כלומר בערך. זה עסק קטן שסבא שלי הקים והרחבנו ביחד. מכרנו את החברה בשנה שעברה לחברת 'קַטֶרפּילר'. אני עדיין עובד בחטיבה שהיתה החברה שלנו."

 

המראה והקול שלו התלכדו לשילוב מושלם בין דוגמן של "אברקומבי ופיץ'", לבין כל אחד מזמרי הקאנטרי בנגן המוזיקה שלי.

 

"היי, גם זה נשמע יצירתי. באופן שונה. איזה מין עסק?"

 

"אה, זה חריג. לא עבודה מהסוג המקובל. אני עובד במחצבות. אני מניח שהדרך הכי טובה לתאר את העבודה היא לומר שאני בתחום של חומרי נפץ."

 

הגבות שלי התכווצו למשמע התשובה. חומרי נפץ?

 

"המומחיות שלי," הוא עצר לרגע והביט בי בעיניים כחולות שלוות. "היא קידוח ופיצוץ."

 

נתקפתי בשיעול לא רצוני, יותר מעין השתנקות, וחצי לגימה של קפה קר נתקעה בגרוני. ניסיתי לבלוע ולא הצלחתי. ואז, בניגוד לרצוני, ירקתי את הקפה יחד עם רסיס קרח, שקיפץ לעברו על שולחן הברזל.

 

פלטתי את המילים הראשונות שעלו בראשי.

 

"שני הדברים היו יכולים לעזור לי!"

 

הרגשתי מיד את הסומק עולה בי. אני לא מאמינה שאמרתי את זה! זעק קול בראשי. הוא נראה כמו מי שעומד לירוק את הקפה שלו.

 

למרבה המזל, בדיוק באותו רגע הכריזו ברמקול שהיה תלוי ממש מעל השולחן שלנו על הטיסה שלנו. בתקווה להסוות 

 

את מבוכתי, קמתי מהר ככל יכולתי ואחזתי בידית הטרולי שלי. גם הוא קם. אבדנו בזרם הנוסעים שמיהרו לשער היציאה, ואיש מאיתנו לא הספיק אפילו לומר שלום. עלינו למטוס בנפרד.

 

חשבתי עליו במשך כל שעת הטיסה לאִייסְלִיפּ. האם יש לי אומץ לשאול אותו מה שמו או לומר לו את שמי? ברגע שנחתנו בשדה התעופה הזעיר והכמעט נטוש של לונג איילנד הלכתי הכי לאט שיכולתי אל דלפק השכרת הרכב וחיפשתי אותו, בתקווה שאולי הוא ממתין לי.

 

הוא לא.

 

לפני שאספר לכם איך איתרתי את המומחה לחומרי נפץ בן העשרים ותשע שפגשתי בשדה התעופה בפילדלפיה, ואיך טרקנו את הדלת על שני עשורים של נישואים ושלושים ושישה חודשים של התנזרות ממין, אני חייבת לחזור אחורה ולספר לכם איך נפטרתי מבעלי, מרטי.

 

ובבקשה, אל תראו בי אישה קשוחת לב.

 

תאמינו לי, גם בעלי רצה להיפטר ממני.

 

ריחמתי על התחת של מרטי. מאחור, הישבן של בעלי נראה כמו שני גרבי ספורט אפורים וקמוטים שנשכחו חודשים בארונית של מכון כושר. זה היה בשיאו של הקיץ שבו בילינו בבית החוף שלנו בסאותהמפטון, ניו יורק. אהובי זה קרוב ל־20 שנה, לבוש בבגד ים חום, הידס במורד גבעת הדשא שלנו לעבר החניה המקורה שתכננו להפוך למעוז בילויים לשני ילדינו וחבריהם. חלפו שנתיים מאז ראיתי במו עיני את ישבנו, אבל יכולתי לשרטט לכם אותו לו היה בכך צורך. עד כדי כך היו נישואינו ארוכים.

 

טיגר, כלב הלברדור שלנו, היה שרוע על המדשאה המשקיפה לבריכה בלשון ורודה משורבבת, וצפה מתנשם בילדים השוחים בה, כאילו היה המציל הרשמי. טימי בן השש־עשרה ובלה בת הארבע־עשרה היו שניהם משוגעים על הבריכה ועל הים. טיגר, תודה לאל, לא אהב לשחות. הייתי 

 

יוצאת מדעתי אם כן — רק מהמחשבה על כל השערות שלו שצריך היה לנקות מהמים.

 

התקדמתי לעבר מרטי, שהציץ בשעון הרולקס שקנה לעצמו ביום הולדתו האחרון. סיכמנו להיפגש כאן, ליד דלת ההזזה של החנייה הקרובה לבריכה, כי היינו זקוקים למקום פרטי למחצה כדי לנהל שיחת המשך לפגישה האחרונה שלנו במסגרת הטיפול הזוגי. הפסיכולוג הטיל עלינו מטלה: כל אחד מאיתנו התבקש לומר לשני מהו "גורם ההצלחה החיוני" שנחוץ לנו כדי שהנישואים שלנו יעבדו. קיוויתי שהיום נתקדם, אבל חששתי לשמוע ממרטי פרטים נוספים הנוגעים לכל הדרכים שבהן אני לא ממלאת את צרכיו.

 

בשנתיים האחרונות מרטי ואני בילינו שעה בכל שבוע בטיפול; במילים אחרות — השיטה האיומה ביותר שבה זוג אומלל מוציא כסף זה על זה. היו לנו שני ילדים שמתנו עליהם, בית נאה, כרטיס ברכה חמוד לחג המולד. אבל באהבה שלנו התפתח מעין נמק. למרות שישנתי לצדו לילה אחר לילה, מעולם לא הרגשתי כל כך לבד. חלפו שנים בלי שיאמר לי שאני נראית יפה או שאני אמא טובה. לא זכרתי מתי בפעם האחרונה החמאתי לו על משהו. חשדתי בבעלי שניהל רומן אחד לפחות, אולי יותר. במסגרת הטיפול ביקשתי ממנו, בהתחלה בצחוק ואחר כך בתחינה, שיערוך רשימה של הסיבות שבגללן התחתן איתי. חיכיתי כבר שנתיים לתשובה.

 

ואולם באותו יום בסאותהמפטון, בעודי עושה את דרכי לנקודת המפגש, שִחזרתי בראש את רגעי השיא במערכת היחסים שלנו. החברות המתוקה והנינוחה שלנו בשנות העשרים לחיינו. כפות ידיו שהזיעו נורא בפעם הראשונה שהתנשקנו. ששת החודשים שבהם טיפחנו זוגיות מרחוק, כשאני בשיקגו, מוחקת שעות מטבלת הייאוש עד שאטוס לבקר בדירת הרווקים שלו בפילדלפיה. איך שנינו העמדנו פנים שאין לו טבעת אירוסים בכיסו כשנסענו לצ'כיה, לחתונה של חבר.

 

באותו בוקר בסאותהמפטון מרטי בדיוק חזר מאימון ב"מחנה הטירונות של דיק הגדול", שם נהג להיפגש עם כל 

 

חבריו לעבודה בניו יורק ופילדלפיה, שגם להם היו בתי נופש כאן. למען האמת, "מחנה הטירונות" היה מקום המפלט מאיתנו, הנשים, המקום לתקן בו נזקים מיותר מדי לילות ארוכים במשרד וארוחות ערב עשירות עם לקוחות, ולפתח קשרי עבודה בלי שזה ייחשב עבודה. מעולם לא התלוננתי, מכיוון שזה היה עיסוק זול יותר וקצר יותר מבחינת השקעת זמן ומחויבות מאשר משחק גולף, שארך כחצי יום ועלה בערך פי עשרים.

 

כשהתקרבתי אליו, הבחנתי בנצנוץ בהיר של זיעה על מצחו. הוא מרח שכבה נדיבה של קרם הגנה מספר מאה בפסים לבנים על הקרחת, שכיסתה עכשיו את מרבית ראשו. גברים קירחים תמיד היו מושכים בעיני, אבל אף פעם לא הצלחתי לשכנע בכך את מרטי. הוא עדיין הגניב למקלחת שמפו מיוחד לחידוש צמיחת השיער והקפיד תמיד לסובב את התווית אל הקיר, כאילו לא ידעתי שהוא משתמש בו.

 

עכשיו הוא הביט בי בארשת פנים של עורך הדין מוול סטריט, המסכה נטולת ההבעה שעטה בימים אלה כשדיבר עם כולם, כולל ילדיו, אמו ואני. הוא בחן אותנו כאילו היינו חֲבָרוֹת שתכנן להשתלט עליהן ולמכור בתוך שנים אחדות. כאילו הוא מבקש לוודא את שווי הערך שלנו בדולרים.

 

זה לא היה הגבר שלו נישאתי על החוף במָאוּוִי לפני עשרים שנים. הגבר ההוא לבש סרונג בטיק תחת שמש הוואי. האיש ההוא שר וניגן לי סולו בגיטרת המהגוני שקיבל מהוריו ליום הולדתו השלושה־עשר כדי לשכנע אותי שאני האישה הנפלאה ביותר בעולם בשבילו. דמעות עלו בעיניו כששר לי.

 

יותר מעשר שנים לא ראיתי דמעה בעיניו של מרטי.

 

אבל אתם יודעים מה? גם אני לא הייתי אותה אישה מתוקה בת עשרים ומשהו שממהרת לְרַצּוֹת, ושמרטי התאהב בה. היתה בי תרעומת על הפשרות שהנישואים והאמהות תבעו ממני, הייתי מרירה על כך שמרטי לא הקריב את אותם קורבנות כמוני למען המשפחה. הוספתי לפחות אחד־עשר קילו למשקלי מאז החתונה, ולעתים קרובות לא הברשתי את שערי עד שעת צהריים; לא היה לי אכפת איך אני נראית, 

 

בעיני מרטי או בעיניו של כל אדם אחר. ואמנם הסתובבתי פגועה מכך שנדמה כאילו מרטי בכלל לא מעריך את תרומתי לאיכות חיי המשפחה, אבל האמת היא שגם אני כבר חדלתי לומר לו שאני מעריכה את המתינות והיציבות שלו, את המחויבות שלו לפרנס אותנו בכבוד או את אהבתו לשני בני האדם היקרים לי מכול. במקום לאחד ולקרב אותנו, הנישואים וההורות גבו משנינו מחיר והרחיקו אותנו זה מזה בדרכים ערמומיות שאיש מאיתנו לא היה יכול לצפות באותו יום שטוף שמש בהוואי, כשהתחבקנו צמוד־צמוד והבטחנו להיות יחד לנצח.

 

היום לא היה לנו זמן רב להרהורים מהסוג הזה ולעבודות תיקון של מערכת היחסים, כי הילדים ודאי יפריעו לנו בתוך דקות, ואנחנו מן הסתם נאפשר להם להפריע לנו. ככל שמרטי ואני נזקקנו נואשות ליותר זמן בשניים, לבדנו, אם בשביל סקס (אף פעם לא בתקופה הזאת) ואם בשביל לריב (כמעט תמיד בתקופה הזאת), כך הילדים נהגו להפריע לנו בעקשוּת יתרה. כאילו חשנו כולנו את חומרת הקושי שבו היינו נתונים כמשפחה, נראה שכולנו יחד קשרנו קשר להפריע ולדחות את העימותים בנישואים. מרטי משך את דלת החנייה כדי לפתוח אותה, בתנועה עניינית של גנן המחפש מגרפה, אבל אני ידעתי שהוא פשוט מנסה להימנע מלדבר איתי.

 

נשמתי עמוק כדי להרגיע את הדופק וניגשתי ישר לעניין.

 

"מותק, אנחנו חייבים לדבר על זה. עכשיו. אתה מתחמק מהשיחה הזאת כל השבוע."

 

מטוס מנהלים לבן מסוג "ליר־ג'ט" חלף ברעם מעלינו, איזה טייקון מהוליווד או וול סטריט שמגיע לסוף השבוע. הבעת פניו של מרטי נותרה קפואה. הוא לא אמר מילה.

 

"יש לנו חיים כאלה נפלאים," המשכתי והושטתי יד אל ידו, וליטפתי את טבעת הנישואים שלו. "הילדים מדהימים. אני אוהבת אותך. אני רוצה שזה יעבוד. אבל אני לא יכולה לעשות את כל העבודה הרגשית הקשה לבד. אני צריכה שגם אתה תהיה כאן."