סדרת שקרים 3 - שקרים הורסים (נובלה)
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סדרת שקרים 3 - שקרים הורסים (נובלה)
מכר
מאות
עותקים
סדרת שקרים 3 - שקרים הורסים (נובלה)
מכר
מאות
עותקים

סדרת שקרים 3 - שקרים הורסים (נובלה)

4.3 כוכבים (3 דירוגים)

תקציר

כסוכן איי.טי.אף., ראיתי לנגד עיניי משימה אחת בלבד: 

השמדתו של קרטל אסטרדה. 

אני סוכן מיומן, נחוש ונטול מורא, 

אבל המרדף הבלתי פוסק והנכונות לסכן הכול 

כמעט הביאו למותי.

 

שנה לאחר מכן ניצלתי הזדמנות שנקרתה בדרכי לעבוד בלוס אנג׳לס, 

לפתוח דף חדש ולבנות קריירה 

ואת החיים שכמעט איבדתי.

 

לקייט סטיוונס לא היה חלק בתוכניתי החדשה. 

לא צפיתי שהיא תהיה זו שתציל אותי מעברי.

היא הייתה החלק החסר שלו נזקקתי – 

חכמה, יפהפייה ועצמאית. 

 

סוף-סוף זימן לי העתיד סיבה לחיות. 

 

אלא שהחיים מתעתעים.

סירבתי להשלים עם אפשרות אובדנה של קייט,

אבל הגורל כמו החליט אחרת 

ולא הותיר בידי ברירה...

פרק ראשון

פרולוג

 
סם
 
לפני 18 חודשים...
 
הניסיון לימד אותי שהסחת דעת יכולה להביא למותך, וזה בדיוק מה שקרה לי - דעתי הייתה מוסחת.
צל חולף על פניי, כשאני מחזיק בהגה וממצמץ בעיניי. אני רואה הבזקים של אור עוד לפני ששומע את היריות. זכוכית מתנפצת, ואני מרגיש את הלחץ.
אחת.
שתיים.
שלוש.
אני מרגיש את כל שלושת שברי המתכת מפלחים את חזי. אני מתנשף, ואין לי אוויר. אני משפיל את מבטי ורואה את הדם המכתים את חולצתי.
הצל מתקרב, ואני רואה את פניו - סול טרוחילו. הוא מרים את האקדח פעם אחרונה, לוחץ על ההדק ופוגע שוב בחזי. ארבע. אני מתנשף, כשהוא מתרחק בריצה. ארבע פיסות מתכת קרעו את בשרי. גופי שרוי במעטפת חמימות, אבל אני משותק מהלם. אני נבהל כאשר האור במרפסת מגרש את החשיכה מסביבי.
אמיליה. שערה הארוך של אמיליה מתבדר באוויר כשהיא דוהרת במורד מדרגות המרפסת הקדמית שלי.
הבהלה.
הצרחות.
הפחד בעיניה.
אני רואה הכול, אבל עוצם את עיניי בניסיון לחסום את המראות והתחושות.
״סם!״ היא זועקת אליי ומחזירה אותי אליה. עיניי בוחנות אותה באיטיות. ״סם. אלוהים, לא.״ היא לוחצת על הידית, אבל הדלתות נעולות. היא מכניסה יד רועדת דרך הזכוכית המנופצת ולוחצת על מנגנון נעילת הדלתות. היא פותחת את הדלת בניסיון להגיע אליי. היא מושיטה את ידיה מעליי, מרימה את הסלולרי שלי ממחזיק הכוסות שבמרכז הרכב ולוחצת על המסך, לבסוף זועקת לתוך הטלפון.
בוכה.
דומעת.
מתחננת.
היא מפצירה במישהו מעברו השני של קו הטלפון לשלוח עזרה, ומייד אחר כך מעבירה את תחינותיה אליי. ״סם, תישאר איתי. אסור לך לעזוב אותי,״ היא מתחננת. אני מרגיש שאני מתרחק, וליבי כואב על כך שגררתי לזה את אמיליה. אם הייתי יכול לחזור בזמן ולעשות את הדברים אחרת, זה מה שהייתי עושה. הלוואי שהייתי יכול להגיד לה את זה. שפתיי נעות, אבל אני לא מצליח לדבר. אני מנסה לכחכח בגרוני, אבל אני עייף. אני יודע שאני מאבד דם ולאט־לאט את הכרתי.
אמיליה מחזיקה את ראשי בידיה הרכות. ״תביט בי, סם. העזרה בדרך. תישאר איתי, בסדר?״
אני ממצמץ פעם אחת ומנסה להנהן. אני מאלץ את עצמי להעביר לה מידע ולבסוף מצליח לומר, ״סול.״
״סול עשה את זה?״ היא מביטה סביב בפחד, ואני רוצה להגיד לה לברוח, שאסור לה להיות כאן.
אני מהנהן ומנסה לבלוע את הרוק.
״סם, אל תדבר. העיקר שתישאר ער.״ היא לוחצת את ידה על החזה שלי, ואני מרגיש שגופה רועד מולי. ״תישאר ער,״ היא לוחשת. ״העזרה בדרך. אני כבר שומעת את הסירנות. אתה שומע אותן? הן קרובות.״ היא מנסה להישאר רגועה, אבל אני רואה את הפחד במבטה, בעיניה היפהפיות. הן היו צריכות לזהור ולרצד לאור הירח, לנצנץ בחיוך. במקום זאת הן גדושות פחד ובהלה, כשהיא מפצירה בי להישאר ער.
אמיליה. אמיליה המתוקה.
סדרת שקרים 3 - שקרים הורסים (נובלה) רבקה שיי

פרולוג

 
סם
 
לפני 18 חודשים...
 
הניסיון לימד אותי שהסחת דעת יכולה להביא למותך, וזה בדיוק מה שקרה לי - דעתי הייתה מוסחת.
צל חולף על פניי, כשאני מחזיק בהגה וממצמץ בעיניי. אני רואה הבזקים של אור עוד לפני ששומע את היריות. זכוכית מתנפצת, ואני מרגיש את הלחץ.
אחת.
שתיים.
שלוש.
אני מרגיש את כל שלושת שברי המתכת מפלחים את חזי. אני מתנשף, ואין לי אוויר. אני משפיל את מבטי ורואה את הדם המכתים את חולצתי.
הצל מתקרב, ואני רואה את פניו - סול טרוחילו. הוא מרים את האקדח פעם אחרונה, לוחץ על ההדק ופוגע שוב בחזי. ארבע. אני מתנשף, כשהוא מתרחק בריצה. ארבע פיסות מתכת קרעו את בשרי. גופי שרוי במעטפת חמימות, אבל אני משותק מהלם. אני נבהל כאשר האור במרפסת מגרש את החשיכה מסביבי.
אמיליה. שערה הארוך של אמיליה מתבדר באוויר כשהיא דוהרת במורד מדרגות המרפסת הקדמית שלי.
הבהלה.
הצרחות.
הפחד בעיניה.
אני רואה הכול, אבל עוצם את עיניי בניסיון לחסום את המראות והתחושות.
״סם!״ היא זועקת אליי ומחזירה אותי אליה. עיניי בוחנות אותה באיטיות. ״סם. אלוהים, לא.״ היא לוחצת על הידית, אבל הדלתות נעולות. היא מכניסה יד רועדת דרך הזכוכית המנופצת ולוחצת על מנגנון נעילת הדלתות. היא פותחת את הדלת בניסיון להגיע אליי. היא מושיטה את ידיה מעליי, מרימה את הסלולרי שלי ממחזיק הכוסות שבמרכז הרכב ולוחצת על המסך, לבסוף זועקת לתוך הטלפון.
בוכה.
דומעת.
מתחננת.
היא מפצירה במישהו מעברו השני של קו הטלפון לשלוח עזרה, ומייד אחר כך מעבירה את תחינותיה אליי. ״סם, תישאר איתי. אסור לך לעזוב אותי,״ היא מתחננת. אני מרגיש שאני מתרחק, וליבי כואב על כך שגררתי לזה את אמיליה. אם הייתי יכול לחזור בזמן ולעשות את הדברים אחרת, זה מה שהייתי עושה. הלוואי שהייתי יכול להגיד לה את זה. שפתיי נעות, אבל אני לא מצליח לדבר. אני מנסה לכחכח בגרוני, אבל אני עייף. אני יודע שאני מאבד דם ולאט־לאט את הכרתי.
אמיליה מחזיקה את ראשי בידיה הרכות. ״תביט בי, סם. העזרה בדרך. תישאר איתי, בסדר?״
אני ממצמץ פעם אחת ומנסה להנהן. אני מאלץ את עצמי להעביר לה מידע ולבסוף מצליח לומר, ״סול.״
״סול עשה את זה?״ היא מביטה סביב בפחד, ואני רוצה להגיד לה לברוח, שאסור לה להיות כאן.
אני מהנהן ומנסה לבלוע את הרוק.
״סם, אל תדבר. העיקר שתישאר ער.״ היא לוחצת את ידה על החזה שלי, ואני מרגיש שגופה רועד מולי. ״תישאר ער,״ היא לוחשת. ״העזרה בדרך. אני כבר שומעת את הסירנות. אתה שומע אותן? הן קרובות.״ היא מנסה להישאר רגועה, אבל אני רואה את הפחד במבטה, בעיניה היפהפיות. הן היו צריכות לזהור ולרצד לאור הירח, לנצנץ בחיוך. במקום זאת הן גדושות פחד ובהלה, כשהיא מפצירה בי להישאר ער.
אמיליה. אמיליה המתוקה.