ללא חלוקות בין אחים.
עמי אמר לי, שאם יהיה ברצוני לפגוש אותו שוב, יהיה עלי לפרסם את כל החוויות שחלקנו יחדיו.
הוא הזהיר אותי שעלי לקחת בחשבון שמעט מאוד מבוגרים יבינו את הספר, וזאת משום שאינם מאמינים במופלא. קל להם יותר לקבל את האיום והנורא.
כדי לחסוך ממני עניינים מיותרים, הוא המליץ לי להצהיר שספר זה אינו אלא פנטזיה, סיפור נחמד לילדים.
קיבלתי את עצתו.
הכל החל באחר הצהריים חמים בקיץ שעבר, על חופו של אתר נופש, בו אני וסבתי נהגנו לבלות כל קיץ.
באותה שנה, סבתי שכרה בית עץ קטן, קרוב לים, בצמוד לשביל המוביל לחוף.
בחצר האחורית של הבית, הזדקפו אורנים ענקיים שסיפקו לנו צל נעים, אך לא חסמו את בריזת הים המלטפת שנשבה גם כאשר השמש שילחה את קרניה היוקדות. בחזית הבית, ערוגות פרחים אחדות הפיצו את קסמם הצבעוני.
עונת הקיץ התקרבה אל סופה. רוב הנופשים כבר עזבו ושבו אל ביתם, והיינו בודדים כמעט. סבתא אהבה לצאת לחופשות שלא בעונה. הייתה אומרת שכך שקט יותר וגם זול יותר.
הייתה שעת דמדומים. ישבתי לי על צלע בגובה מה, בפינה שקטה ודי מבודדת.משם אהבתי לצפות על המים שצבעם הלך וכהה, כאשר אור היום מתחיל להתפוגג והחוף כבר עזוב ושומם.הייתי מביט בהנאה על הציפורים שהשתובבו מעל המים ועל הגלים שהתרסקו על החוף שהלך והחשיך. חשתי אחד עם הטבע.
לפתע בשמים, ממש מולי, הבחנתי באור אדמדם ובוהק. חשבתי לרגע שמישהו ירה משום מה פצצת תאורה, או שמה היו אלה זיקוקים מן הסוג שנשלחים לשמיים לכבוד שנה חדשה. הדבר הזה הלך ואיבד גובה במהירות תוך שהוא מפיץ ניצוצות צבעוניים לכל עבר. כעת יכולתי להבחין שלא מדובר בפצצת תאורה או בזיקוקים. ככל שירד יכולתי לקלוט שממדיו היו כשל מטוס קטן ואף יותר. כאן אל מול עיני, במרחק של כמאה מטרים מן החוף, הדבר הזה צלל לתוך הים מבלי להשמיע כל רחש.
סרקתי במבטי את השמיים, תר אחר צנחן שהספיק אולי למלט את עצמו, משוכנע שהייתי עד לאסון אווירי.
דבר לא הפר את השקט והשלווה ששוב השתררו על החוף.
פחד מה דבק בי. רציתי לקום ולרוץ הביתה מהר ככל האפשר, לספר לסבתא על אשר אירע. אבל משהו פנימי דחק בי להישאר על מקומי ולהמתין עוד. אולי משהו יצוץ פתאום. ואכן, ברגע שעמדתי לוותר, לקום ולרוץ לבית העץ, הבחנתי במשהו לבן שצץ וצף על פני המים, בסמוך למקום בו נפל כלי הטיס.
מישהו שחה בכיוון לסלעים. אולי הטייס ששרד איך שהוא את התאונה. המתנתי שיתקרב על מנת שאוכל אולי לעזור לו במידת האפשר, אבל שמתי לב שהוא שוחה במהירות ובגמישות רבה, והיה לי ברור שהוא לא נפצע או נפגע.
הוא שחה ישירות אלי, כאילו וחיפש אותי אישית. אולם כאשר הבחנתי בו מקרוב, הוכיתי בהלם ותדהמה.
הגוף הלבן הזה, ששחה ממקום ההתרסקות ועד אלי, לא היה אלא ילד. פשוט ילד צנום ורזה, שהתקרב לסלע עליו ישבתי, ובטרם טיפס שלח אלי מבט אוהד.
עמדתי מולו ללא ניע. ללא יכולת לומר דבר מה או להגיב. המחשבה היחידה שעלתה במוחי הייתה שמה כל זה אינו אמיתי, שעוד רגע אקיץ מן החלום וכל העניין יתפוגג לו. אלא שבתוך תוכי ידעתי שכל זה אמת ולא חלום.
סברתי שהשמחה שהפגין נבעה מכך שחייו ניצלו. כל המצב לפתע נראה לחלוטין לא דרמתי, וחשתי שהפחד שאפף אותי הולך ומתפוגג.
הוא חייך לאחר שניער את המים מן הבגד שלבש.
פניו היו פני ילד שכולו רוך וטוב לב. הוא התיישב על הסלע לידי, נאנח מעט בכבדות והחל לתור אחר הכוכבים שהחלו להבהיק בשמים.
הוא היה בערך בן גילי, רזה יותר ונמוך מעט ממני. הוא לבש סרבל לבן מן הסוג שהטייסים עוטים בדרך כלל. נראה לי שהסרבל היה עשוי חומר פלסטי כל שהוא, משום שכלל לא היה ספוג במים. למגפיים הלבנות שנעל היו סוליות מאוד עבות. סמל מוזהב עיטר את חזהו. לב בעל כנפיים,ממוסגר בתוך עיגול. אבזם נאה ובעל ממדים הבליט את חגורתו עליה היו תלויים מכל צד, מעין מכשירי רדיו קטנים ונישאים.
ישבנו זה לצד זה ללא אומר לזמן מה, אולם לאחר שהתפוגג ההלם בו הייתי שרוי, פתחתי ושאלתי אותו על אשר אירע.
- נחיתה – השיב במשיכת כתפיים.
הוא היה סימפטי הילד הזה, בעל העיניים הגדולות והרכות. היה לו מבטא מוזר שגרם לי להניח שהגיע לכאן מארץ זרה. מאחר שהיה ילד הנחתי שלא יכול היה להיות טייס, ועל כן שאלתיו.
- מה קרה לטייס?
- כלום השיב, הנה הוא לפניך.
- הא!
הלם רדף הלם, אך למרות זאת הייתי מוקסם לחלוטין. הילד הזה היה פשוט אלוף. הוא היה כנראה צעיר ממני, אבל כבר הטיס מטוס. הנחתי שהוריו היו בוודאי מאוד עשירים.
הלילה כבר ירד והיה לי קר. הוא חש בכך ושאל:
- קר לך?
- כן!
הוא ליטף את שערי והוסיף בחיוך:
- לא קר עכשיו.
וחשתי מיד שאכן לא קר.לאחר מספר רגעים, שאלתיו:
- מה אתה עומד לעשות?
- למלא אחר משימתי-השיב מבלי להסיט את מבטו מן השמים.
עמד לידי ילד מאוד מיוחד. לא סתם תלמיד בית ספר בחופשת הקיץ כמוני. הייתה לו משימה.אולי אפילו משימה סודית.לא העזתי לשאול במה המדובר.
- אתה מצטער על שאיבדת את המטוס? אמרתי בלחש.
- הוא לא אבד.
- הוא לא אבד? הוא לא נהרס לחלוטין?
- לא! השיב קצרות.
- ניתן יהיה למשות אותו מן המים ולתקן אותו, או שזה בלתי אפשרי?
- אל דאגה השיב – ניתן יהיה למשות אותו מהמים.
הוא הביט בי בחיבה ושאל:
- מה שמך?
- שמי פדרו.
משהו החל להציק לי. הפריע לי שלא ממש השיב לשאלות שלי ונראה לי שהוא חש בכך, אבל זה דווקא שישע אותו.
- אל תכעס פדרו, אל תכעס ביקש… בן כמה אתה?
- שלוש עשרה... כמעט! ואתה?
הוא צחקק בשקט. צחוקו נשמע כמו צחוק של ילד שמדגדגים. הרגשתי שהוא מתעלה עלי. הוא היה הרי טייס ואני לעומתו סתם ילד רגיל. ובכל זאת עלי להודות שהוא היה נעים וסימפתי ולא יכולתי לכעוס עליו ממש.
- אני מבוגר ממך - אמר בחיוך – אתה יכול להאמין לי.
הוא שלף מחגורתו מכשיר זעיר שנראה כמו רדיו הפועל על סוללות, אולי מעין מחשב כיס. הוא הפעיל אותו וצלילים מוזרים מלווים באורות, לחלוטין לא מוכרים נשמעו. הוא ביצע אי אלו חישובים וכאשר קיבל את התוצאה השיב תוך צחוק רם:
- לא! לא! ממש לא! אם אומר לך לא תוכל להאמין לי.
היה כבר לילה עכשיו וירח מלא ויפיפה האיר את כל החוף.
בחנתי היטב את פניו. הוא נראה בן עשר או אחת עשרה לכל היותר. אבל הוא היה טייס. הייתכן שהוא יותר מבוגר? אולי הוא ננס?
- אתה מאמין בחייזרים? שאל באופן פתאומי.
רגע ארוך חלף בטרם עניתי. הוא הסתכל עלי בעיניים מלאי אור. היה נדמה שכוכבים בשמים משתקפים באישוניו. הוא היה חמוד מכדי להיות אמיתי. שחזרתי בהכרתי את התמונה של מה שנראה לי כמו מטוס שצולל לים והוא אפוף בלהבות, את הופעתו, את הסרבל הלבן שלו שלא נספג במים, המחשבון הזה שמשמיע צלילים מוזרים ובעצם צלילים שלא מן העולם הזה, המבטא שלו, היותו ילד שהטיס מטוס. הכל התחבר לי והתחוור לי עכשיו.
- אתה חייזר? גמגמתי בלחש.
- ואם אכן אני חייזר… זה מפחיד אותך?
זה היה הרגע שבו לא יכולתי עוד לדחוק את מה שהיה לי ברור. היצור הקטן הזה אכן נחת כאן מעולם אחר. חששתי במקצת, אבל המבט שלו היה כל כך רך וטהור. לא! לא פחדתי ובכל זאת שאלתיו בביישנות:
- אתה רשע?
שאלתי העלתה חיוך על פניו.
- אתה עלול להיות רשע ממני – אמר
- מדוע?
- כי אתה בן כדור הארץ.
- אתה באמת חייזר – שאלתי שוב.
- אל תפחד – ענה בקול שהרגיע אותי. הוא הניף יד, מצביע בכיוון כוכבי השמיים והוסיף:
- הבט אל היקום – אמר – הוא שוקק חיים פדרו יקירי. מיליונים ומיליונים של פלנטות יש שם, והן כולן מאוישות על ידי המון המון אנשים טובים.
דבריו השפיעו עלי באופן מוזר. כאשר אמר את אשר אמר, יכולתי “לראות” מיליוני עולמות מאוישים על ידי אנשים טובים.
הפחד שלי חלף לחלוטין. כבר קיבלתי ללא חשש את העובדה שהוא בא מעולם אחר. הוא נראה מאוד ידידותי ובוודאי לא מזיק.
- למה אמרת שאנחנו רעים? אנחנו בני כדור הארץ.
הוא השיב תוך שהוא מביט ללא הרף כמעט בכוכבים.
- השמיים מאוד יפים כאשר מביטים עליהם מכדור הארץ.
הוא שוב לא ענה לשאלתי ושוב גרם לי לתסכול, ואולם יחד עם זאת, לא רציתי שיחשוב אותי ליצור מרושע, כי באמת ובתמים, אינני אדם רע. ולמעשה באותה תקופה, הייתי חולם על כך, שכאשר אתבגר, אהפוך לגיבור רודף צדק בשעות הפנאי שלי, ואגרש את כל הרשעים.
- שם בפלייאדים, קיימת ציביליזציה מופלאה.
- לא כולנו רשעים כאן על פני כדור הארץ.
- הבט אל הכוכב הזה...כך הוא נראה לפני מיליון שנה לערך… כעת הוא לא קיים עוד.
- אמרתי שלא כולנו רשעים כאן על פני כדור הארץ. למה אמרת שכל בני כדור הארץ רעים?
- לא אמרתי זאת – השיב מבלי שחדל לתור את השמיים. מבטו בהק.
- כן אמרת! -
מאחר שהרמתי את קולי, הוצאתי אותו מן ההתבוננות שלו על הרקיע. הוא הזכיר לי אחת מבנות דודותיי כשהיא מביטה על תמונתו של איזה זמר שהיא מעריצה.
הוא בחן אותי בקפידה אבל לא נראה לי שהוא כועס עלי.
- התכוונתי רק לציין שבני כדור הארץ פחות טובים ופחות נוטים לתת כתף זה לזה, בהשוואה לרוב היצורים האחרים שמאכלסים את היקום.
- נו אתה רואה – כמעט צעקתי – אתה טוען שאנחנו היצורים הכי רעים ביקום.
הוא צחק וליטף את שיערי.
- גם זאת לא אמרתי.
הסטתי את ראשי כי הוא ממש תסכל אותי. לא נוח לי שמישהו חושב אותי לטיפש. סך הכל הייתי אחד התלמידים הטובים בכיתה ובקרוב מאוד אהיה בן שלוש עשרה.
- אם הפלנטה הזאת כל כך מרושעת, אז מה אתה בכלל עושה כאן? התרסתי מבלי שיכולתי להסתיר את כעסי.
- תראה איזה חזיון מדהים זה, כאשר בבואת הירח משתקפת על המים.
הוא המשיך להתעלם ממני ולשנות את נושא השיחה.
- הגעת עד הנה רק על מנת לספר לי על בבואת הירח?
- אולי… אתה לא מרגיש שאנחנו צפים על פני היקום?
כשאמר זאת התחלתי לפקפק באמינותו. הילד הזה פשוט מטורף. בטוח. הוא חשב שהוא חייזר ועל כן דיבר על דברים כל כך מוזרים. הוא ממש עבד עלי… חייזר אמר לי ואמנתי לו.רציתי לקום ולהסתלק הביתה. כעסתי עליו ועוד יותר על עצמי. התחשק לי להחטיף לו אגרוף ישר לפנים.
- למה? מה כל כך רע בפנים שלי? פלט.
קיבלתי עור של ברווז. הייתכן שהוא קרא את מחשבותיי? בחנתי את פניו. הוא חייך חיוך של ניצחון אבל סירבתי להיכנע. זאת אולי הייתה פשוט מקריות (אז טרם הבנתי שמקריות אינה קיימת). הוא במקרה אמר משהו שקשור למחשבותיי. לא נתתי לו לחוש בהלם שלי והחלטתי להעמיד אותו במבחן. אולי בכל זאת היה באמת חייזר שמסוגל לקרוא מחשבות.חשבתי חזק על עוגת יום הולדת ושאלתי אותו:
- על מה אני חושב עכשיו?
- האם לא קיבלת די הוכחות מספקות עד עכשיו?
לא התכוונתי לזוז מילימטר.
- איזה הוכחות? שאלתי.
הוא מתח את רגליו ונשען על מרפקיו על הסלע.
- הבט פדרו – אמר – למציאות פנים רבות. קיימים עולמות סובטיליים יותר, עם שערים סובטיליים עבור תרבויות סובטיליות.
- מה פירוש סובטילי? שאלתי.
- כמה נרות אתה רוצה על העוגה? חייך.
זה היה אגרוף מתחת לחגורה. נשימתי פשוט נעתקה. הרגשתי טיפש ושלומיאלי.
ביקשתי את סליחתו אבל הוא המשיך לצחוק ולחייך
כאילו בלי לשים לב אלי.
לא עוד אפקפק בו.
