בתמונה: ציור של נורמן רוקוול, ‭ 1933 ‬

השאלה אם דומניקו סטרנונה קשור לאלנה פרנטה - כלומר שאשתו, אניטה ראיה, היא פרנטה, או שאולי זה הוא עצמו - עלתה לפני כשנתיים, בעקבות תחקיר עיתונאי שאיתר העברות של סכומי כסף גדולים באופן לא מוסבר לרשות בני הזוג. מבלי להיות עיתונאי חוקר, אלא רק מבקר ספרות, אני יכול לומר די בבטחה שלסטרנונה יש קשר הדוק לפרנטה. מקריאה ב'שרוכים', נובלה יפה שלו שתורגמה לפני כשנה, וכעת גם ב'תעלול', ניכר דמיון עמוק בנושאי הכתיבה ובראיית העולם של סטרנונה ופרנטה. במובן מסוים, ניתן לקרוא לשתי הנובלות האלה "הסיפור מהצד של נינו", כלומר של הדמות הגברית המושמצת ברומנים הנפוליטניים של פרנטה.

הקרבה הזאת בין הכותבים אינה נשענת רק על העיסוק בנאפולי, ולא רק על העיסוק בהיחלצות מנאפולי בזכות כישרון. היא גם לא נשענת רק על תיאור של גברים מבריקים בעלי צד אנוכי חזק. היא נשענת על ראיית עולם מסוימת שפרנטה הציגה ברומנים שלה וקראה לה "השוליים המתפוגגים": ראיית העולם של לילה (אחת משתי הגיבורות של פרנטה) שחושפת ברגעי הבלחה, מבעד לקווי התיחום של האנשים והנופים, כוחות של הרס וכאב שמאיימים למוטט הכל תחתם.

ראיית העולם הזאת בדיוק מרכזית גם ב'תעלול' - "למשך שניות אחדות ראיתי אותה - דבר שמעולם לא קרה - כמו חומר טהור וכואב שאימה ואני זרקנו לעולם ארבעה עשורים קודם לכן" - והיא
מקנה לו, כמו לרומנים הנפוליטניים, אופי אמפיבי: האירועים נחווים במישור אחד, שגרתי, אבל כשצוללים לכמה רגעים, האירועים (האנשים, החפצים) נחווים כתנועת כאוס אדיר, תאוותני, נעדר תבונה ואיפוק. כמו לבה הנשפכת מהוזוב.

זה סיפור על גבר אלמן ממילאנו, שנקרא יום אחד לשמור על נכדו בן הארבע שמתגורר עם הוריו בנאפולי. הסב עצמו גדל בנאפולי ונמלט ממנה, ואילו בתו וחתנו גרים בדירת נעוריו. הם נוסעים לכנס אקדמי וחייבים שישגיח על בנם למשך ארבעה ימים. הסב, בשנות ה-‭70‬ לחייו, אמנם סובל מבעיות בריאות, אבל עובד במלוא המרץ. הוא מאייר מבוקש, וממש לא דחוף לו להפוך לבייביסיטר.

סטרנונה רוקח מהמפגש הזה סיפור מהנה מאוד. הוא יודע לא להפריז בנרגנותו של הסב וגם לא בצרות שמעולל לו הנכד; הפרזות שיביאו אותו למחוזות הקלישאה וחוסר האמינות (כמו בסיפור של או. הנרי על חוטפי ילד מעצבן, ששילמו להוריו על מנת שיקבלו אותו בחזרה). אבל הסב הוא אכן אגואיסט, ויש משהו מרענן בייצוג של דמויות כאלה, כלומר סבים שאינם מסורים ואלטרואיסטים, שבעולם האמיתי הרי נפוצים למדי. גם המתיחות בין הוריו של הילד - החווים משבר בנישואיהם בעקבות חשדו של הבעל כי אשתו בוגדת בו עם ראש המחלקה החדש למתמטיקה - מוסיפה לעניין שמעוררת הנובלה. וכמוה גם זיכרונות הילדות של הסב מנאפולי ולבטי הקריירה שלו בהווה. הכל מעולה ממש עד מחציתה השנייה של הנובלה.

גם היא אינה רעה חלילה. ויש שיאמרו שהיא שיאו של הסיפור; שאחרי הצגת הדמויות ונתוני הפתיחה, סטרנונה מתפנה ל"דרמה", לאירוע העלילתי ההכרחי ליצירת עניין. אבל זו בדיוק הנקודה. בפרוזה ריאליסטית משובחת, יש מתח מובנה בין שני צרכים כמעט סותרים: מצד אחד, להציב אותנו בעמדת מתבוננים בחיים עצמם, בטיבם העקרוני (שופנהאואר וברנר הם דוגמאות בולטות למי שתפסו כך את הספרות הריאליסטית). מצד שני, הרומן צריך "לעניין", והחיים עצמם, כידוע, לא תמיד מעניינים. כדי לייצר מידה של דרמה, הסופר נדרש לעיתים להגיש את האירועים לא בטמפרטורת החדר. לחמם אותם קצת.

במחצית השנייה של 'תעלול', חימום האירועים מעט מופרז לטעמי. גם אם שתי ההתרחשויות כשלעצמן לא סנסציוניות במיוחד. בראשונה, הסב מתוודע לפתע לכישרון הציור העצום של נכדו. ודוק: העצום. לא סתם נחמד או מבטיח. האירוע השני - שלא אחשוף כדי לא לקלקל - הוא לב העלילה. אירוע מפחיד ומשעשע בו-זמנית, שאמנם הופך את הקריאה למרתקת, אבל גם יוצר תחושה של מלאכותיות מסוימת, של חריגה מ"החיים עצמם". כאילו הסופר שלח יד לארגז החול של העלילה והזיז, מעט בגסות, את הדמויות, כדי שיתחולל משהו מעניין יותר. גם כך 'תעלול' הוא כאמור ספר מומלץ לקריאה, אבל הייתי נהנה ממנו יותר אם סטרנונה היה מצליח להימנע מחימום יתר.

עוד 3 ספרים על סבים וסבתות:
החיוך האטרוסקי > חוסה לואיס סמפדרו
הדבר היה ככה > מאיר שלו
אינה דדה > יעקב ביטון

אריק גלסנר
בתמונה: ציור של נורמן רוקוול, ‭ 1933 ‬

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"