איש אחד עלה לשמים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
איש אחד עלה לשמים

איש אחד עלה לשמים

4.7 כוכבים (3 דירוגים)

עוד על הספר

ידידיה רפיק‏

ספרו "להזדיין בסבלנות" יצא בהוצאת בבל בשנת 2000. בשנת 2016 פרסם את ספרו "אל תשכח לזכור". בשנת 2018 הוציא את ספרו "איש אחד עלה לשמים". ב-2020 הוציא את הספר "הרגלים מזיקים והתמכרויות רכות".

תקציר

• המלך שהיה מאושר בעיני עצמו
• הגנן שביקש גינה מושלמת
• הרבי שחטף סטירה
• כהן המקדש והיצאנית
• הכלה שרצתה להרעיל את חמותה
• ההודי שמצא את הבית של אלוהים
• הדלאי-לאמה שמאס בטקסיות
• בת-המלך היפה והבטלן החרמן
ועוד ועוד
 
מחפשים סיפורי הארה ורוחניות חסרי פואנטה, שישאירו אתכם מרחפים בחלל?
 
לא כאן!
 
בהשראת ציטטות מאלתרמן ועד פרויד, מחנוך לוין עד חז"ל, ליקט כאן רפיק בקפידה 49 סיפורי חוכמה קצרים - על מורים שובבים, תלמידים ספקנים, מאמנים רבי תושיה ורבנים חכמי לב - אוסף סיפורי פואנטה מענגים ומעוררי מחשבה, מאויירים ע"י האמנית תמר ברי, שכולם נוגעים בפער בין הרצון האנושי להבין את סיבת הקיום לבין הקיום עצמו.
 
ליקט, עיבד וכתב פתיחים: רפיק ידידיה, אב לשלושה, מורה למדיטציה ואספן סיפורי-פואנטה.

פרק ראשון

שער 1 
 
על החיים ועל המוות
 
 
למה אני כאן? מהו ייעודי? כמה זמן יש לי כדי להגשים את הייעוד הזה? האדם הוא בעל החיים היחידי שמודע לכך שזמנו עלי אדמות קצוב, לכן חייו בצל הקץ אפופים בחרדה. חסרים אנשים שיצאו מהבית בבוקר שמחים וטובי לב וסיימו את יומם במקרר באיזה מכון פתולוגי?
 
"החיים הם לא מספר הנשימות שנשמת, אלא דווקא מספר הפעמים שבהן נעתקה נשימתך", אומרת החוכמה העממית. הרגע הזה, שבו לבך החסיר פעימה — כשראית שקיעה בחרמון, כשפגשת את בבת־עיניך על החוף באילת, כשהחזקת לראשונה את בתך בחדר הלידה — זהו הרגע החי! קפצת מהזמני אל העל־זמני, לרגע אחד נגעת בנצח. לכן ביקשו חכמי עולם: "מוּתו לפני שתמותו" — הִפכו את צלו של המוות לקרדום לחפור בו תובנות רוחניות. חפשו את הנצחי דווקא בתוך הזמני — בשקיעות, בזריחות, בעונות המעבר, בלוויות ובחתונות; כי השינוי הוא הדבר הקבוע היחידי, וכל מוות קטן — פיטורין, מחלה, פציעה — הוא הכנה למוות הגדול, לפואנטה של החיים. לכן יחסו של האדם לחייו נקבע בהתאם ליחסו למוות: יחרד מהמוות — יחרד גם מהחיים. יחבק את המוות — יחבק גם את החיים.
 
הסיפורים בשער הראשון עוסקים ברעיון הסוף הטוב: איך לחיות חיים מלאים, ששיאם יהיה מפגש רגוע של השלמה עם המוות.
 
 
 
"מחמאה אני לוקח איתי מפֹּה ועד הדלת. עלבון אני לוקח איתי לכל החיים"
 
 
 
כך חושף אדיר מילר משהו נכון על האגו האנושי: מכות מפעילות אותו יותר מחיבוקים. המורה בסיפור הבא לוחץ באומץ על כפתור העלבון כדי לפתוח את לבו של הסמוראי מהיר החֵמה:
 
 
לוחם יפני, סמוראי בִּריון, מהודר בלבושו וחמוש בחרב דקה, בא אל הזֶן־מאסטר בדרישה פשוטה: "אני לוחם ועלי להבין מה אתם, החכמים, חושבים על גן עדן וגהינום בעולם הבא."
המאסטר עצם עיניים ואחרי שתיקה ארוכה אמר, "גן עדן וגהינום יש רק בעולם הזה." ונדם.
הרהר הסמוראי וניסה את מזלו בשנית, "ומה לגבי העולם הבא?"
פקח המאסטר את עיניו ואמר, "אני לא יודע, כפי שאתה רואה אני עוד לא מת..." ועצם את עיניו כדי לסמן שהריאיון הסתיים, אך הסמוראי לא ויתר: "אבל מה אומרים החכמים שלכם בכתבי הקודש על גן העדן והגהינום?"
בלי לפקוח עיניים אמר המאסטר, "במסורות הזן לא מתעסקים במיסטיקה. רק בכאן ועכשיו." הוא קד בברכה ואז שקע שוב במדיטציה.
 
הסמוראי נשאר עומד מולו, מתוסכל ונעלב, ממתין לתשובה שלא באה. אחרי שעה ארוכה, כשראה שהמורה לא מתכוון להתייחס אליו, החליט לכחכח בגרונו: "אהממ."
לפתע — תפנית בעלילה! המורה פקח את עיניו והרים את קולו בנזיפה: "אתה עוד פה, ילד?! כבר עניתי לך, אז בבקשה, תפסיק לבזבז את זמני בשאלות המטופשות שלך. עוף לי מהעיניים, עכשיו! זו לא בקשה, זו דרישה."
כהרף עין נדלק הסמוראי וחמתו עלתה בו להשחית. הוא שלף בתנועה חדה את החרב מנדנה, הניף אותה גבוה וכבר גמר בלבו להתיז את ראשו של המורה, אך באותו רגע הרים הלה את ידו ואמר לו בשלווה:
"עצור! — זה הגהינום."
 
הסמוראי קפא באמצע התנועה עם חרבו באוויר והרגיש איך זעמו מתפוגג באחת. הוא החוויר והנמיך את החרב לאט. לבסוף קד בבושה לפני המורה וחש איך לבו מתרחב בהודיה עמוקה.
אז אמר לו המורה:
"וזה — גן העדן."
 
 
"אל תאמין במשהו רק כי הוא נמצא בכתבי הקודש"
 
כך דורש הבודהה מתלמידיו, ומעודד אותם להגיע להארה דרך הטלת ספק בכל התורות, המסורות ודברי החכמים — כולל כתביו שלו — עד שתתגלה בתוכם האמת הפנימית. וזה בדיוק מה שלא עשה הזקן שהתפרץ בכעס ללשכתו של ישוע:
 
  
סופה גדולה השתוללה בלואיזיאנה. גשם כבד ירד ללא הרף, הסכרים במעלה המיסיסיפי התמוטטו והמים החלו לעלות ולהציף את המישורים. רק מקבריידי הזקן נשאר עומד במרפסת הבית, מצטט מהברית החדשה: "הושיעני ישוע, אדוננו המושיע!"
עד מהרה נעצר מולו טרקטור. "עלה, יש מקום על הכנף!" קראו לו השכנים, "בוא איתנו!"
"אל דאגה," ענה מקבריידי ברוגע, "אני סומך על אדוננו הנוצרי שיצילני." והשכנים המשיכו בדרכם.
הגשם התחזק והמים עלו ועלו, ומקבריידי הזקן נאלץ לעבור לקומה השנייה, שם עמד במרפסת והתפלל בקול: "אבינו שבשמים, יתקדש שמך, תבוא מלכותך!"
שכן עבר עם סירה וקרא לו להצטרף: "קפוץ פנימה, אקח אותך למקום מבטחים!"
"הכל יהיה בסדר," ענה לו הזקן, "אני סומך על המושיע שיושיעני." והשכן שט הלאה.
המים המשיכו לעלות ומקבריידי הזקן נאלץ לטפס לגג, שם עמד על הרעפים בגשם הכבד וקרא השמימה: "גם אם אלך בגיא צלמוות לא אירא רע, כי אתה עִמדי!"
לפתע שמע מסוק מעל ראשו וראה סולם משתלשל ממנו למטה. "תפוס את הסולם, בוא איתנו!" זעקו המחלצים, אבל הזקן הצטלב ואמר, "לא תודה, אני שם את יהבי בבן האלוהים — כי הוא יחלצני מכל רע!" והמחלצים טסו משם.
בינתיים המים המשיכו לעלות עוד ועוד, עד שהזקן טבע.
 
מיד בהגיעו לשערי שמים החל מקבריידי הזועם לחפש את ג'יזס. "בשביל מה האמנתי? בשביל מה בטחתי וסמכתי, אם ברגע האמת אני טובע כמו עכברוש? אצל מי מתלוננים פה?"
אחרי שדפק על כמה שולחנות, הכניסו אותו לבסוף ללשכה של ישוע.
"איך הגעתי לפה?" זעם מקבריידי על המושיע שעמד מולו, "איזו חוצפה! הרי חיכיתי שאתה תציל אותי."
"נו," ענה לו ישוע הנוצרי, "אבל זה בדיוק מה שעשיתי. מי לדעתך שלח לך טרקטור, סירה והליקופטר?״

ידידיה רפיק‏

ספרו "להזדיין בסבלנות" יצא בהוצאת בבל בשנת 2000. בשנת 2016 פרסם את ספרו "אל תשכח לזכור". בשנת 2018 הוציא את ספרו "איש אחד עלה לשמים". ב-2020 הוציא את הספר "הרגלים מזיקים והתמכרויות רכות".

עוד על הספר

איש אחד עלה לשמים ידידיה רפיק‏
שער 1 
 
על החיים ועל המוות
 
 
למה אני כאן? מהו ייעודי? כמה זמן יש לי כדי להגשים את הייעוד הזה? האדם הוא בעל החיים היחידי שמודע לכך שזמנו עלי אדמות קצוב, לכן חייו בצל הקץ אפופים בחרדה. חסרים אנשים שיצאו מהבית בבוקר שמחים וטובי לב וסיימו את יומם במקרר באיזה מכון פתולוגי?
 
"החיים הם לא מספר הנשימות שנשמת, אלא דווקא מספר הפעמים שבהן נעתקה נשימתך", אומרת החוכמה העממית. הרגע הזה, שבו לבך החסיר פעימה — כשראית שקיעה בחרמון, כשפגשת את בבת־עיניך על החוף באילת, כשהחזקת לראשונה את בתך בחדר הלידה — זהו הרגע החי! קפצת מהזמני אל העל־זמני, לרגע אחד נגעת בנצח. לכן ביקשו חכמי עולם: "מוּתו לפני שתמותו" — הִפכו את צלו של המוות לקרדום לחפור בו תובנות רוחניות. חפשו את הנצחי דווקא בתוך הזמני — בשקיעות, בזריחות, בעונות המעבר, בלוויות ובחתונות; כי השינוי הוא הדבר הקבוע היחידי, וכל מוות קטן — פיטורין, מחלה, פציעה — הוא הכנה למוות הגדול, לפואנטה של החיים. לכן יחסו של האדם לחייו נקבע בהתאם ליחסו למוות: יחרד מהמוות — יחרד גם מהחיים. יחבק את המוות — יחבק גם את החיים.
 
הסיפורים בשער הראשון עוסקים ברעיון הסוף הטוב: איך לחיות חיים מלאים, ששיאם יהיה מפגש רגוע של השלמה עם המוות.
 
 
 
"מחמאה אני לוקח איתי מפֹּה ועד הדלת. עלבון אני לוקח איתי לכל החיים"
 
 
 
כך חושף אדיר מילר משהו נכון על האגו האנושי: מכות מפעילות אותו יותר מחיבוקים. המורה בסיפור הבא לוחץ באומץ על כפתור העלבון כדי לפתוח את לבו של הסמוראי מהיר החֵמה:
 
 
לוחם יפני, סמוראי בִּריון, מהודר בלבושו וחמוש בחרב דקה, בא אל הזֶן־מאסטר בדרישה פשוטה: "אני לוחם ועלי להבין מה אתם, החכמים, חושבים על גן עדן וגהינום בעולם הבא."
המאסטר עצם עיניים ואחרי שתיקה ארוכה אמר, "גן עדן וגהינום יש רק בעולם הזה." ונדם.
הרהר הסמוראי וניסה את מזלו בשנית, "ומה לגבי העולם הבא?"
פקח המאסטר את עיניו ואמר, "אני לא יודע, כפי שאתה רואה אני עוד לא מת..." ועצם את עיניו כדי לסמן שהריאיון הסתיים, אך הסמוראי לא ויתר: "אבל מה אומרים החכמים שלכם בכתבי הקודש על גן העדן והגהינום?"
בלי לפקוח עיניים אמר המאסטר, "במסורות הזן לא מתעסקים במיסטיקה. רק בכאן ועכשיו." הוא קד בברכה ואז שקע שוב במדיטציה.
 
הסמוראי נשאר עומד מולו, מתוסכל ונעלב, ממתין לתשובה שלא באה. אחרי שעה ארוכה, כשראה שהמורה לא מתכוון להתייחס אליו, החליט לכחכח בגרונו: "אהממ."
לפתע — תפנית בעלילה! המורה פקח את עיניו והרים את קולו בנזיפה: "אתה עוד פה, ילד?! כבר עניתי לך, אז בבקשה, תפסיק לבזבז את זמני בשאלות המטופשות שלך. עוף לי מהעיניים, עכשיו! זו לא בקשה, זו דרישה."
כהרף עין נדלק הסמוראי וחמתו עלתה בו להשחית. הוא שלף בתנועה חדה את החרב מנדנה, הניף אותה גבוה וכבר גמר בלבו להתיז את ראשו של המורה, אך באותו רגע הרים הלה את ידו ואמר לו בשלווה:
"עצור! — זה הגהינום."
 
הסמוראי קפא באמצע התנועה עם חרבו באוויר והרגיש איך זעמו מתפוגג באחת. הוא החוויר והנמיך את החרב לאט. לבסוף קד בבושה לפני המורה וחש איך לבו מתרחב בהודיה עמוקה.
אז אמר לו המורה:
"וזה — גן העדן."
 
 
"אל תאמין במשהו רק כי הוא נמצא בכתבי הקודש"
 
כך דורש הבודהה מתלמידיו, ומעודד אותם להגיע להארה דרך הטלת ספק בכל התורות, המסורות ודברי החכמים — כולל כתביו שלו — עד שתתגלה בתוכם האמת הפנימית. וזה בדיוק מה שלא עשה הזקן שהתפרץ בכעס ללשכתו של ישוע:
 
  
סופה גדולה השתוללה בלואיזיאנה. גשם כבד ירד ללא הרף, הסכרים במעלה המיסיסיפי התמוטטו והמים החלו לעלות ולהציף את המישורים. רק מקבריידי הזקן נשאר עומד במרפסת הבית, מצטט מהברית החדשה: "הושיעני ישוע, אדוננו המושיע!"
עד מהרה נעצר מולו טרקטור. "עלה, יש מקום על הכנף!" קראו לו השכנים, "בוא איתנו!"
"אל דאגה," ענה מקבריידי ברוגע, "אני סומך על אדוננו הנוצרי שיצילני." והשכנים המשיכו בדרכם.
הגשם התחזק והמים עלו ועלו, ומקבריידי הזקן נאלץ לעבור לקומה השנייה, שם עמד במרפסת והתפלל בקול: "אבינו שבשמים, יתקדש שמך, תבוא מלכותך!"
שכן עבר עם סירה וקרא לו להצטרף: "קפוץ פנימה, אקח אותך למקום מבטחים!"
"הכל יהיה בסדר," ענה לו הזקן, "אני סומך על המושיע שיושיעני." והשכן שט הלאה.
המים המשיכו לעלות ומקבריידי הזקן נאלץ לטפס לגג, שם עמד על הרעפים בגשם הכבד וקרא השמימה: "גם אם אלך בגיא צלמוות לא אירא רע, כי אתה עִמדי!"
לפתע שמע מסוק מעל ראשו וראה סולם משתלשל ממנו למטה. "תפוס את הסולם, בוא איתנו!" זעקו המחלצים, אבל הזקן הצטלב ואמר, "לא תודה, אני שם את יהבי בבן האלוהים — כי הוא יחלצני מכל רע!" והמחלצים טסו משם.
בינתיים המים המשיכו לעלות עוד ועוד, עד שהזקן טבע.
 
מיד בהגיעו לשערי שמים החל מקבריידי הזועם לחפש את ג'יזס. "בשביל מה האמנתי? בשביל מה בטחתי וסמכתי, אם ברגע האמת אני טובע כמו עכברוש? אצל מי מתלוננים פה?"
אחרי שדפק על כמה שולחנות, הכניסו אותו לבסוף ללשכה של ישוע.
"איך הגעתי לפה?" זעם מקבריידי על המושיע שעמד מולו, "איזו חוצפה! הרי חיכיתי שאתה תציל אותי."
"נו," ענה לו ישוע הנוצרי, "אבל זה בדיוק מה שעשיתי. מי לדעתך שלח לך טרקטור, סירה והליקופטר?״