סביב העולם בשמונים יום

 

בשנת 1872, בבית מספר 7 בסאוויל רוֹאוּ, בֶּרלינגטוֹן גַרדֶנז — הבית שבו מת שֶׁרידֶן1 ב-1812 — התגורר פִילִיאָס פוֹג הנכבד, שהיה אחד החברים המיוחדים במינם והבולטים ביותר בריפוֹרְם־קְלָאבּ בלונדון2, אף על פי שכנראה שם לו למטרה לא לעשות דבר שימשוך תשומת לב.

את מקומו של אחד הדוברים הרהוטים ביותר בשבחה של אנגליה תפס אפוא אותו פִילִיאָס פוֹג, אדם מסתורי שלא ידעו עליו דבר, מלבד זאת — שהיה גבר הדור ביותר ואחד הג'נטלמנים היפים בחברה הגבוהה האנגלית.

אמרו שהוא דומה לבַּיירוֹן3 — במראה פניו, מכל מקום; אבל הוא היה בַּיירון בעל זקָן ופאות לחיים, בַּיירוֹן שלֵו ורגוע שהיה יכול לחיות אלף שנים ולא להזדקן.

ללא ספק היה פִילִיאָס פוֹג אנגלי, אך ייתכן שלא היה לונדוני. מעולם לא ראו אותו לא בבורסה ולא בבנק, לא בשום סוכנות סחר. שום ספינה השייכת לו לא הגיעה מעולם אל רציפי לונדון. הג'נטלמן הזה לא היה חבר בשום מועצת מנהלים. שמו מעולם לא הוזכר בכנס עורכי דין ולא בפונדק כלשהו, לא בטֶמְפְּל, לא בלִינְקוֹלְנְ'ז אִין, לא בגְרֵיי'ז אִין. הוא מעולם לא נשא דברים בבית הדין של שומר החותָם, לא בבית הדין של ספסל המלכה, לא בבית הדין של שר הממונות ולא בבית דין כנסייתי. הוא לא היה תעשיין, לא סוחר, לא איש עסקים ולא חקלאי. הוא לא היה חבר במכון המלכותי של בריטניה הגדולה, ולא במכון הלונדוני, לא במכון האומנים, לא במכון ראסל, לא במכון הספרותי המערבי, לא במכון המשפטי ולא במכון המשולב לאמנויות ולמדעים, הנתון תחת חסותה הישירה של הוד מלכותה. כמו כן, הוא לא השתייך לאף אחת מן החברות הרבות בבירת אנגליה, ששפעה חברות, החל בחברה למפוחית הפה וכלה בחברה לאנטומולוגיה, שיוסדה בעיקר למטרת השמדתם של חרקים מציקים.

פִילִיאָס פוֹג היה חבר בריפוֹרְם־קְלָאבּ ותו לא.

למי שנדהם מהעובדה שג'נטלמן מסתורי כל כך התקבל לאותו מוסד מכובד, ניתן להשיב שהתקבל על סמך המלצה מהאדונים האחים בֶּרינג, שבבנק שלהם היה לו אשראי בלתי מוגבל. להמחאות שלו היה תמיד כיסוי מיידי ובחשבונו הייתה היתרה חיובית תמיד.

האם היה פִילִיאָס פוֹג עשיר? על כך אין עוררין. אבל כיצד הרוויח את הונו — את זאת גם הידענים הגדולים לא יוכלו לומר, ומר פוֹג היה האחרון שכדאי היה לפנות אליו כדי להתעדכן. מכל מקום, הוא לא היה פזרן אבל גם לא קמצן, משום שבכל הזדמנות לתרום למטרה נאצלת, מועילה או נדיבה, עשה זאת בדממה ואף בעילום שם.

בקצרה, ג'נטלמן זה כלל וכלל לא היה מקור למידע. הוא מיעט לדבר ככל האפשר, והמסתורין שאפף אותו גדל ככל ששתק. אמנם חייו היו גלויים לעין, אך הוא עשה בכל יום את אותם דברים, באופן מתמטי כל כך, עד שהדמיון לא היה יכול להסתפק בכך וחיפש דבר־מה נסתר.

האם טייל בעולם? סביר להניח שכן, כי איש לא היטיב ממנו לשלוט במפת העולם. לא היה מקום מרוחק מכדי שיחזיק בידע מדוקדק על אודותיו. לפעמים, במילים מעטות, קצרות וברורות, היה מתקן את אלף ההשערות שהסתובבו במועדון בדבר מטיילים שאבדו או תעו בדרכם; הוא ציין את האפשרויות הסבירות באמת, ולא אחת התברר בדיעבד שצדק. היה זה אדם שוודאי טייל בעולם כולו — לפחות ברוחו.

מכל מקום היה ידוע בוודאות שפִילִיאָס פוֹג לא יצא מלונדון כבר שנים רבות. אלה שהיה להם הכבוד להכירו מעט יותר מאחרים העידו שמלבד הדרך שעבר כל יום מביתו אל המועדון, איש מעולם לא ראה אותו הולך למקום אחר. הבילוי היחיד שלו היה קריאת עיתונים ומשחק ויסט. במשחק השקט הזה, המתאים כל כך לאופיו, היה מנצח לעיתים קרובות, אבל הרווחים מעולם לא נכנסו לארנקו אלא הוסיפו סכום נכבד לתקציב הצדקה שלו. מלבד זאת, יש לציין שניכר במר פוֹג ששיחק לשם המשחק, לא כדי לנצח. מבחינתו היה המשחק קְרב, מאבק להתגברות על קושי, אך היה זה מאבק שאין בו תנועה, אין בו מעבָר ממקום למקום, אין בו עייפות, והדבר התאים לאופיו.

לא ידוע שהיו לפִילִיאָס פוֹג רעיה ולא ילדים — דבר שעלול לקרות לאנשים הגונים בתכלית — וגם לא קרובי משפחה ולא חברים — מצב נדיר יותר. פִילִיאָס פוֹג חי לבדו בבית בסאוויל רוֹאוּ, ושום אדם לא נכנס לשם. איש לא ידע איך נראה הבית מבפנים. די היה לו במשרת אחד. הוא סעד במועדון בשעות קבועות מתוך דיוק מתמטי, באותו אולם, ליד אותו שולחן, ולא הזמין איש מעמיתיו, ולא הזמין שום זר. הוא חזר הביתה ושכב לישון בחצות בדיוק, ומעולם לא השתמש באחד החדרים הנוחים שהעמיד הריפוֹרְם־קְלָאבּ לרשותם של החברים בו. עשר שעות מתוך כל עשרים וארבע העביר בביתו, ובהן ישן והתרחץ. אם טייל, עשה זאת בצעדים מתונים, על גבי רצפת הפסיפס שבאולם הכניסה, או בחצר הפנימית המעוגלת, המחופה זכוכית כחולה שבה תומכים עשרים עמודי בהט יוניים אדומים. כשסעד, המטבחים, המזווים, האטליז, המחבצה והמחלבה של המועדון הם שסיפקו מטעמים ערבים לחך לשולחנו; ומשרתי המועדון, אישים חמורי סבר בבגדים שחורים, שסוליות נעליהם מרופדות, הגישו את האוכל בכלי פורצלן מיוחדים על גבי מפות יפהפיות מבד סַקְסוֹנְיָה משובח; קנקנים מיוחדים של המועדון, שאין עוד כדוגמתם, הכילו את השֶׁרי, את הפּוֹרט ואת הקלָרֶט שלו, המתובל בקינמון; והקרח של המועדון — שהובא בהיותו טרי, במחיר גבוה, מאגמי אמריקה — הוא שהעניק למשקאותיו רעננות בדרגה משביעת רצון.

אם אדם שחי בתנאים כאלה הוא תימהוני, לא רע להיות תימהוני!

הבית בסאוויל רוֹאוּ לא שפע מותרות, אבל היה נוח עד מאוד. מלבד זאת, היות שהרגליו של הדייר היו קבועים במסמרות, השירות שם לא היה תובעני. עם זאת דרש פִילִיאָס פוֹג ממשרתו האחד והיחיד דייקנות, עמידה יוצאת מגדר הרגיל בזמנים. באותו יום עצמו, 2 באוקטובר, פיטר פִילִיאָס פוֹג את ג'יימס פוֹרְסְטֶר — הבחור חטא בכך שהביא לו את המים לגילוח כשחומם שמונים וארבע מעלות פרנהייט ולא שמונים ושש — וכעת חיכה למחליפו, שהיה אמור להגיע בין אחת־עשרה לאחת־עשרה וחצי.

פִילִיאָס פוֹג ישב זקוף בכורסתו, שתי רגליו סמוכות זו לזו כרגלי חייל במצעד, ידיו מונחות על ברכיו, גופו נוקשה, ראשו זקור, והביט במחוגי האורלוגין — מכשיר מורכב שהראה את השעה, את הדקה, את השנייה, את היום, את החודש ואת השנה. בדיוק באחת־עשרה וחצי, על פי מנהגו מדי יום, היה על פִילִיאָס פוֹג לצאת מביתו וללכת לרִיפוֹרְם־קְלָאבּ.

באותו רגע נשמעה דפיקה על דלת הטרקלין הקטן, שבו ישב פִילִיאָס פוֹג.

ג'יימס פוֹרְסְטֶר, המשרת המפוטר, הופיע.

״המשרת החדש,״ אמר.

בחור כבן שלושים נכנס והצדיע.

״אתה צרפתי ושמך ג'ון?״ שאל אותו פִילִיאָס פוֹג.

״ז'אן, אם יואיל אדוני בטובו,״ השיב האיש שזה עתה הגיע. ״ז'אן פַּסְפַּרְטוּ, שם משפחה שנדבק אליי בגלל הנטייה הטבעית שלי לעבור מעיסוק לעיסוק4. אני חושב את עצמי לבחור הגון, אדוני, אבל למען האמת החלפתי כבר כמה מקצועות. הייתי זמר נודד, לוליין בקרקס, עשיתי אקרובטיקה כמו לֵאוֹטַאר5 ונתליתי על חבלים כמו רכבל; אחר כך הייתי מורה להתעמלות כדי שהכישרונות שלי יביאו יותר תועלת, ובסוף הייתי מפקד כבאים בפריז. נתקלתי בכמה שרפות יוצאות מהכלל. לפני חמש שנים עזבתי את צרפת ובגלל שרציתי לטעום חיי משפחה, נעשיתי משרת ביתי באנגליה. מצאתי את עצמי בלי מקום עבודה ושמעתי שמר פִילִיאָס פוֹג הוא האדם הכי דייקן ומיושב בדעתו ביותר בכל הממלכה המאוחדת, אז הופעתי אצל האדון בתקווה לחיות איתו בשלווה ולשכוח אפילו את השם פַּסְפַּרְטוּ...״

״פַּסְפַּרְטוּ מתאים לי,״ השיב האדון. ״המליצו לי עליך. קיבלתי חוות דעת טובות. אתה מכיר את התנאים שלי?״

 

״כן, אדוני.״

״טוב. מה השעה אצלך?״

״אחת־עשרה עשרים ושתיים,״ השיב פַּסְפַּרְטוּ לאחר ששלף ממעמקי כיסו שעון כסף עצום ממדים.

״השעון שלך מפגר,״ אמר מר פוֹג.

״יסלח לי אדוני, אך זה לא ייתכן.״

״הוא מפגר בארבע דקות. ניחא. צריך רק לציין את הפער. אם כן, החל ברגע זה, אחת־עשרה עשרים ושש בבוקר, יום רביעי, 2 באוקטובר 1872, אתה עובד בשירותי.״

לאחר שאמר זאת קם פִילִיאָס פוֹג, לקח את כובעו בידו השמאלית, הניח אותו על ראשו בתנועה אוטומטית ונעלם בלי להוסיף מילה.

פַּסְפַּרְטוּ שמע את הדלת לרחוב נסגרת בפעם הראשונה: אדונו החדש הוא שיצא; ושמע אותה נסגרת בשנית: הפעם קודמו בתפקיד, ג'יימס פוֹרְסְטֶר, הוא שיצא.

פַּסְפַּרְטוּ נשאר לבדו בבית שבסאוויל רוֹאוּ.