עשרים אלף מיל מתחת למים

1.
שרטון מתעתע

אירוע מוזר ציין את שנת 1866, תופעה סתומה וחסרת פשר שלא נשכחה בוודאי מלבו של איש. שלא לדבר על השמועות שהסעירו את הרוחות בקרב יושבי הנמלים ועוררו את דמיונם של אנשי היבשת, ויותר מכול ריגשו את יורדי הים. הסוחרים, בוני האוניות, רבי־חובלים, רבי־מלחים ומלחים פשוטים מאירופה ומאמריקה, קציני הציים של כל הארצות ובעקבותיהם הממשלות של המדינות השונות בשתי היבשות, כולם דנו ועסקו בפרשה זו ברצינות רבה מאוד.
שכן כבר כמה זמן היו אוניות שעשו את דרכן בים נתקלות ב"דבר ענקי", גוף ארוך, דמוי פגז, לעתים מאיר כזרחן, גדול ומהיר לאין שיעור יותר מן הלווייתן.
הנתונים לגבי תופעה זו, שנרשמו בספרי האוניות השונות - מבנה החפץ או היצור האמור, עוצמת התנועה המפתיעה שלו וכוח החיים המיוחד שניחן בו - תאמו לרוב אלה את אלה. אם היה זה לווייתן, הרי עלה בגודלו על כל הלווייתנים שנודעו לחוקרים עד אז. לא קוּבֶיֶה ולא לַסֶפֶּד, לֹא מר דוּמֶריל ולא מר דֶה־קַטְרְפַאז', לא היו מוכנים להודות בקיומה של מפלצת כזאת - אלא אם כן יראו אותה במו עיניהם, עיניהם שלהם, עיני חוקרים ואנשי מדע.
לפי ממוצע התצפיות שנערכו בהזדמנויות שונות, תוך הסתייגות מן ההערכות הצנועות שייחסו לגוף זה אורך של כשישים מטרים, ותוך דחייה של הדיווחים המוגזמים שקבעו כי רוחבו של היצור מגיע למיל ואורכו עולה על שלושה מיל,* אפשר היה להסיק כי היצור הזה, היחיד במינו, עולה על כל מה שידעו עד אז חוקרי הימים - אם באמת היה קיים במציאות.
[* מיל - מידת אורך, 1,609 מטרים.]
ואמנם היצור לא היה פרי הדמיון, את זה כבר לא ניתן להכחיש, ואם מביאים בחשבון את נטייתן של הבריות אל המופלא, קל להבין את ההתרגשות שחוללה תופעה על־טבעית זו בעולם כולו. כולם נאלצו להשלים עם כך שאין זו אגדה.
ב־20 ביולי 1866 פגשה אוניית הקיטור "גַבֶרְנֶר היגינְסוֹן" של "חברת השיט כַּלְכַּתָה בּיוּרְנַק" את הגוף השט במרחק חמישה מיל ממזרח לחופי אוסטרליה. רב־החובל בֵּייקֶר סבר תחילה כי נתקל בשרטון לא מוכר. בעודו שקוע בהכנות לקבוע את מיקומו המדויק, זינקו שני סילוני מים מתוך הגוף הבלתי מזוהה והתרוממו באוויר בשריקה לגובה חמישה־עשר מטרים. לפיכך, אם לא היה חבוי בתוך סלע זה גֵייזֶר כלשהו, ברור היה כי ל"גַבֶרְנֶר היגינְסוֹן" יש עניין עם יונק ימי אלמוני, שפלט מנחיריו סילוני מים מעורבים באוויר ובקיטור.
תופעה דומה נרשמה ב־23 ביולי אותה שנה במימי האוקיינוס השקט, על ידי "קְריסְטוֹבַּל קוֹלוֹן" של "חברת אוניות הקיטור של הודו המערבית והאוקיינוס השקט". לווייתן מוזר זה היה מסוגל אפוא לנוע מנקודה אחת לשנייה במהירות מדהימה, שכן בתוך שלושה ימים עבר מרחק של יותר משבע מאות מיל ימי.*
[* מיל ימי - מידת אורך, 1,852 מטרים.]
חמישה־עשר יום אחר כך, במרחק ששת אלפים מיל משם, הבחינו במפלצת האוניות "הֶלְוֶוטְיָה" של "החברה הלאומית" ו"שַׁנוֹן" של "הדואר המלכותי", באזור של האוקיינוס האטלנטי שבין ארצות הברית ואירופה, במעלת הרוחב '42°15 ובמעלת האורך '60°35 ממערב לגריניץ'. מאחר ששתי האוניות הבחינו בגוף המסתורי באותה שעה, חשבו כולם שאפשר להעריך את אורכו של היונק בכמאה ועשרה מטרים לפחות, שכן שתי האוניות היו קטנות ממנו, ומידתן, מן החרטום ועד הירכתיים, הגיעה למאה מטרים. לעומת זאת, אורכם של הלווייתנים הגדולים ביותר, אלה המגיעים לחופי האיים האָלֶאוּטים, קוּלַמוֹק וְאוּמְגוּליל, לא עלה מעולם על שישים וחמישה מטרים.
הדיווחים הגיעו בזה אחר זה - תצפיות שנערכו מסיפון האונייה הטרנס־אטלנטית "פֶּרֶייר", ההיתקלות בין המפלצת והאונייה "אֶטְנָה", ידיעות מפי קציני אוניית המלחמה הצרפתית "נוֹרְמַנְדי", ודין וחשבון מדויק ורציני של קברניט הצי פיץ־גֵ'יימְס מן האונייה "לוֹרְד קְלַייד" - והלהיטו את הרוחות בציבור. בארצות שאופיָן הלאומי קליל התלוצצו על התופעה, אך במדינות הרציניות והמעשיות כמו אנגליה, אמריקה וגרמניה התייחסו לעניין בכובד ראש.
בכל המרכזים הגדולים היתה המפלצת לאופנה. שרו עליה בבתי הקפה, כתבו עליה בעיתונים, הציגו אותה באולמות התיאטרון. לליצנים היתה זו הזדמנות פז להפריח גוזמאות צבעוניות. בעיתונים - שאזלו עד העותק האחרון - הופיעו שוב כל יצורי הענק הדמיוניים, החל בלווייתן הלבן מוֹבּי דיק האכזר מקצות הצפון ועד לקְרָקֶן האדיר שיכול לחבוק בזרועותיו אונייה שמשקלה חמשת אלפים טון ולהוריד אותה למצולות. שוב התפרסמו סיפורי העת העתיקה, דעותיהם של אריסטו ושל פְּליניוּס שהודו בקיומם של יצורים מפלצתיים כאלה, וכן המעשיות הנורבגיות של הכומר פּוֹנְטוֹפּידַן, הסקירות של פּוֹל אֶגֶד, ולבסוף גם הדיווחים של מר הַרִינְגְטוֹן - אשר בכנותו אין להטיל ספק - שהעיד כי כבר בשנת 1857, כשהיה על סיפון "קַסְטיליאן", הבחין בנחש אדיר הממדים.
אז פרץ פולמוס ללא סוף בין המאמינים והספקנים בחברות המדעיות ובכתבי העת למחקר. "שאלת המפלצת" הלהיבה את הדמיון. העיתונים העוסקים במדע, להבדיל מאלה שעניינם ברוח, שפכו קיתונות של דיו בעת המאבק המפורסם הזה, ואחדים מהם גם כמה טיפות של דם, שכן מנחש הים עברו עד מהרה לעקיצות אישיות חריפות ביותר.
שישה חודשים נמשכה המלחמה, נוטה פעם לכאן ופעם לכאן. על המאמרים המעמיקים של המכון הגיאוגרפי של ברזיל, של האקדמיה המלכותית למדעים של ברלין, של האגודה הבריטית, של מכון סְמיתְסוֹניאן בוושינגטון, על הדיונים בכתבי העת "הארכיפלג ההודי", "קוֹסְמוֹס" "מיטַיילוּנְגֶן" ועל הרשימות המדעיות שהתפרסמו בעיתונים הגדולים בצרפת ובמדינות אחרות, הגיבה העיתונות הקלה בחמה ללא גבול. בעלי ההשראה שבין המושכים בעט חיזקו את טיעוניהם בציטטה מתוך דברי הספקנות של לינֵיאוּס, שקבע כי "הטבע אינו בורא שטויות", והשביעו את בני התקופה שלא יתכחשו לטבע ושלא יאמינו בקיומם של יצורים כגון מפלצות ימיות, נחשי ים, לווייתנים לבנים ושאר הזיות של מלחים שיכורים. את מכת המחץ האחרונה ספגה המפלצת מעיתון סאטירי מטיל אימה, האהוד בעיקר על עורכיו, שחיסל אותה לקול צחוקו של העולם כולו. ההיגיון ניצח את המדע.
בחודשים הראשונים של שנת 1867 דומה היה שהסערה שככה וכי לא תתעורר שוב, ואז הובאו עובדות חדשות לידיעת הציבור. עתה לא היה מדובר עוד בבעיה מדעית שיש לפתור אותה, אלא בסכנה ממשית וחמורה. השאלה קיבלה ממד חדש. המפלצת חזרה וצפה בצוּרת אי, שונית, שרטון, אבל שרטון מתעתע שאין אפשרות לקבוע את מיקומו ואף לא ללכוד אותו.
ב־5 במרס 1867, בשעה שהאונייה "מוֹרַבְיאן" של "החברה האוקיאנית" ממונטריאול נמצאה במעלת הרוחב '27°30 ובמעלת האורך '72°15, פגעו ירכתיה הימניות בצוק שלא היה מצוין במפות האזור. בסיוע ארבע מאות כוח הסוס שלה ובעזרת הרוח שטה האונייה במהירות של שלושה־עשר קשר.* אין ספק שאלמלא האיכות המשובחת של ציפוי גוף האונייה היתה "מוֹרַבְיאן" הפגועה שוקעת ויורדת למצולות ואיתה מאתיים שלושים ושבעה הנוסעים שעלו על סיפונה בקנדה.
[* יחידה למדידת מהירות בים, 1 מיל ימי בשעה.]
התאונה אירעה בשעה חמש בבוקר בערך, עם עלות השחר. קציני המשמרת מיהרו אל ירכתי האונייה. הם סקרו את הים בקפידה רבה אבל לא ראו דבר, מלבד מערבולת עזה שהתחוללה במרחק כמה מאות מטרים, כאילו נחצה הים בכוח רב לשניים. הנקודה המדויקת נרשמה והאונייה המשיכה בדרכה ללא נזק ניכר. האומנם התנגשה האונייה בשונית תת־מימית או בשׂרידי אונייה גדולה שטבעה? איש לא ידע. אך בבדיקה של בסיס האונייה שנעשתה במבדוק התברר כי חלק משדרית האונייה נשבר.
מקרה זה, שהיה חמור ביותר כשלעצמו, היה נשכח כנראה, כמו מקרים דומים אחרים, אלמלא אירע שוב בנסיבות זהות. השיוך הלאומי של האונייה שנפגעה בהתנגשות האחרונה ושם החברה שהאונייה היתה בבעלותה, הם שהקנו למאורע הד עצום.
כולם מכירים את שמו של קְיוּנַרְד, בונה האוניות האנגלי הנודע. תעשיין נבון זה חנך בשנת 1840 שירות דואר בין ליברפּוּל וְהַליפַקְס, עם שלוש ספינות עץ בעלות עוצמה של ארבע מאות כוח סוס וקיבולת של אלף שמונה מאות ועשרים טון. ושנתיים אחר כך היו לחברה שבבעלותו עוד שתי אוניות, גדולות וחזקות יותר. ב־1853, לאחר חידוש הזיכיון של חברת קְיוּנַרְד להעברת דברי דואר, הוסיפה החברה לצי האוניות שלה את האוניות "ערב", "פרס", "סין", "סְקוֹטְיָה", "יַאווה" וְ"רוסיה", כולן אוניות גדולות מאיכות מעולה, שכמותן לא חרשו עדיין את נתיבי הים. וכך, היו לחברה ב־1867 שתים־עשרה אוניות, שמונה מהן אוניות גלגל וארבע אוניות מדחף.
אני מביא את תמצית הפרטים האלה מתוך כוונה להבהיר את חשיבות החברה הימית הזאת שנודעה בעולם כולו בהשקעותיה הנבונות. שום חברה טרנס־אטלנטית לא נוהלה בכישרון כזה; שום עסקה לא היתה מוצלחת יותר. זה עשרים ושש שנים חצו האוניות של קְיוּנַרְד אלפיים פעם את האוקיינוס האטלנטי, ומעולם לא החסירה החברה אף לא נסיעה אחת, מעולם לא איחרה אונייה שלה, ושום אונייה, אדם או מכתב לא טבעו בים. לכן העדיפו הנוסעים, על אף התחרות הרבה, את החברה של קְיוּנַרְד מכל החברות האחרות. מסמכים רשמיים מן העת האחרונה יאשרו זאת. אחרי הדברים האלה, איש לא יתפלא עוד על ההד שעוררה התאונה שאירעה לאחת מאוניות הקיטור הנאות והמעולות של החברה.
ב־13 באפריל 1867 היה הים נוח, והרוח טובה, ו"סְקוֹטְיָה" שטה במעלת האורך '15°12 ובמעלת הרוחב '45°37. היא התקדמה במהירות של שלושה־עשר וחצי קשר בעוצמת מנועים של אלף כוח סוס. גלגליה חבטו במים בקצב מושלם. השוֹקַע שלה היה שישה מטרים ושבעים סנטימטרים וההֶדְחֵק הגיע לששת אלפים שש מאות ושמונים מטרים מעוקבים מים.
בשעה ארבע ושבע־עשרה דקות לפנות ערב, בשעה שהנוסעים היו מסובים לארוחת הערב באולם הגדול, פגע דבר־מה בגוף ה"סְקוֹטְיָה", בדופן השמאלית מאחורי הגלגל.
האונייה לא חבטה בגוף המסתורי - הגוף חבט בה. ודומה היה שמכשיר חד וחודר פגע בה ולא גוף קהה. הפגיעה נראתה כה קלה, שאיש לא היה מודאג ממנה, עד שנשמעה קריאתם של מסיקי האונייה שעלו אל הסיפון: "אנחנו טובעים! אנחנו טובעים!"
תחילה נבהלו הנוסעים מאוד, אבל רב־החובל אַנְדֶרְסוֹן מיהר להרגיע אותם. למעשה, הסכנה לא היתה מיידית. "סְקוֹטְיָה" היתה מחולקת במחיצות פלדה לשבעה מדורים ויכלה להמשיך לשוט.
רב־החובל אַנְדֶרְסוֹן מיהר לרדת אל בטן האונייה. הוא גילה כי המדור החמישי התמלא מי ים, וקצב גאות המים העיד כי הזרם חזק ביותר. למרבה המזל לא היה זה מדור הדוודים ולכן האש לא כבתה מיד.
במהירות הורה רב־החובל אַנְדֶרְסוֹן לעצור, ואחד המלחים צלל במים לבדוק את ממדי הנזק. כעבור כמה דקות התברר כי חור בקוטר שני מטרים נפרץ בתושבת האונייה. ברור היה שאי־אפשר לסתום נקב כזה, ו"סְקוֹטְיָה", שגלגליה שקועים למחצה, המשיכה במסעה. היא נמצאה אז במרחק שלוש מאות מיל מכֵּף קְלֵיר וכעבור שלושה ימים, באיחור שעורר דאגה בליברפּוּל, נכנסה למעגני החברה.
מהנדסי החברה באו לבדוק את האונייה שהועלתה על המבדוק הצף, ולא האמינו למראה עיניהם. שני מטרים וחצי מתחת לקו הציפה נפער בקע ברור בצורת משולש שווה שוקיים. הקרע בלוח הפלדה היה נקי ומדויק, מלאכת מחשבת. רק מכשיר מחושל כהלכה, שהוטל בעוצמה אדירה, היה מסוגל להבקיע כך פלדה בעובי ארבעה סנטימטרים, ולאחר שפגע באונייה, לעשות את דרכו לאחור בתנועת נסיגה שאיש לא יכול להסביר אותה.
האירוע האחרון הזה שב והסעיר את הציבור. מאותו רגע, כל האסונות הימיים שסיבתם לא נודעה יוחסו לאותה מפלצת. האשימו ברייה מופלאה זו בכל מקרי הטביעה, שהיו רבים למרבה הצער; שכן מתוך שלושת אלפים האוניות שטבעו בכל שנה על פי הנתונים של חברת הסיווג "בּירוֹ וֶריטַס", מספר אוניות הקיטור וספינות המפרשים שעקבותיהן נעלמו ולא נודע מה עלה בגורלן הגיע למאתיים לפחות!
ועל "המפלצת", בצדק או שלא בצדק, הוטלה אשמת היעלמן. דרכי הים לא היו בטוחות עוד ונשמעו תביעות בציבור לחסל את הלווייתן הנורא הזה ולסלק אותו מן הימים - אחת ולתמיד.