הקדמה
לגרום ללמה טיבטי
מכובד לצחקק
"סבורני, כי אותו דבר הקרוי בפינו 'למידה' איננו קיים למעשה. רק הידיעה קיימת, הו ידידי, והיא מצויה בכל מקום, היא באטמן,1 היא בי ובך ובכל יצור. לפיכך נוטה אני לסברה, כי ידיעה זו אין לה אויב גדול מחפץ הידיעה, מן הלמידה.״
מתוך: "סידהרתא", הרמן הסה, מגרמנית: אברהם כרמל, הוצאת שוקן, 1972. © כל הזכויות שמורות להוצאת שוקן
לפני כמה שנים כשחשבתי להציע סדנאות לציבור על מיינדפולנס, שהיתי חלק מהזמן בגָ'מפָּה לינג, אתר התבודדות בקוָואן שבאירלנד. רציתי להבהיר לעצמי מה דוחף אותי לרצות לללמד ואם הכוונות שלי נובעות ממקום של יושרה. לאחר שעסקתי במיינדפולנס במשך עשור נעשיתי מודע יותר ויותר לפופולריות הגוברת של התחום. זה אמור להיות רק טוב, לא? אבל שמתי לב שעם המיינדפולנס, אנחנו עושים משהו נוסף שתמיד עושים במערב כשמדובר במסורות החוכמה הקדומה — אנחנו מסבכים הכול עד כדי גיחוך. מיינדפולנס נהפכה בבת אחת למילת השעה. בימינו אפשר לקבל תואר במיינדפולנס, אפשר ללמוד וללמד קורסים ב-MBSR (הפחתת לחץ מבוססת מיינדפולנס) או CBT מבוסס מיינדפולנס (טיפול קוגניטיבי־התנהגותי), או אפילו MIBS (מיינדפולנס לתסמונת המעי הרגיז). אוניברסיטאות הקימו חוגים למיינדפולנס, ובתי החולים הקימו יחידות מיינדפולנס במרפאות החוץ הפסיכיאטריות. כדי לדבר על מיינדפולנס בסמכותיות כלשהי, נדמה שצריך להיות אקדמאי בכיר או מומחה בעל שם עולמי: פרופסור לפסיכיאטריה, פסיכולוג קליני או מדען החוקר מערכות עצבים.
אבל אחד הדברים שתמיד משכו אותי לפרקטיקה הזאת היה הפשטות שבה, האופן שבו מיינדפולנס יכול לעזור לנו להגיע לאמיתות שאנחנו מודעים להן אינסטינקטיבית (אבל בדרך כלל נעלמות מעינינו), והעובדה שהיא נגישה לכול. האם אני — מגיש רדיו שנהפך ליועץ השקעות שנהפך למאלף כלבים — באמת יכול לתרום משהו? איך אוכל לתרום לדיון, וחשוב מכול, איך אוכל להביא תועלת לאחרים?
ביומי האחרון בקוואן, שיתפתי את פַּנצֶ'ן אוֹטרוּל רינפוֹש, הלמה הבודהיסטי־טיבטי המכובד והמנהל הרוחני של ג'מפה לינג בחששותי.
תשובתו של רינפוש לשאלותי היתה מפתיעה לחלוטין — ומאירת עיניים. ברגע שסיפרתי לו על האוניברסיטאות שמעניקות תארי מוסמך במיינדפולנס ועל האישה שביקשה ממני תעודות הסמכה כשדיברתי איתה על הדרכת קורסים, הוא פרץ בצחוק והמשיך לצחקק עוד דקה ארוכה. ישבתי מולו המום, וכעבור רגע נכנסו שניים מעוזריו לראות מה קורה. הוא היה בן קרוב לשמונים, והסובבים אותו תמיד חששו לשלומו. שמחתי לראות אותם, כי גם אני התחלתי לחשוש ששאלותי ותגובתו גרמו לו נזק גופני כלשהו.
כשרינפוש הסדיר את הנשימה, הוא הצליח סוף־סוף לומר, "אבל איך הם יצליחו לבחון אותך?" ואז שוב פרץ בצחוק מתגלגל. אין ספק שזה היה אחד הדברים המצחיקים — והמוזרים ביותר — ששמע זה תקופה ארוכה.
רינפוש הוא איש משכיל שנושא תארים רבים, לרבות התואר הגבוה ביותר בפילוסופיה בודהיסטית טיבטית (גֶשה לַרָמפָּה) שניתן לו ב-1980. בזמן שגר בהודו, הפקיד בידו הדלאי למה את המשימה לעצב מחדש את תוכניות הלימודים בשלושת המנזרים הגדולים שם — דְרֶפּונג, שֶרָה וגַנדֶן. לא היה דבר בצחוקו של רינפוש שהביע סלידה מהשכלה או מלמידה. אבל הוא הבין בחושיו שאי אפשר להתייחס אל המיינדפולנס רק ברמה השכלית, קל וחומר ברמה אקדמית. מדובר בתהליך פנימי ואישי מאוד שאפשר לשלוט בו רק באמצעות תרגול פרטני. משהו פשוט אבל עמוק מאוד שנוגע במהות חוויית המציאות של כל אדם. ומעל לכול — המיינדפולנס היא דרך חיים שהפרקטיקה והיתרונות הגלומים בה נגישים לכולם, לרבות לי — מגיש רדיו שנהפך ליועץ השקעות שנהפך למאלף כלבים — ולכם, הקוראים של הספר הזה.
אני רוחש כבוד עצום לאוניברסיטת אוקספורד ולחוג לפסיכיאטריה, לבית הספר לרפואה של אוניברסיטת מסצ'וסטס ולאוניברסיטת קליפורניה, וכן לעבודה הנפלאה שעושים המוסדות האלה בשנים האחרונות. אבל אני משוכנע באופן אישי שכמו שאיננו יכולים להבין את חוויית האהבה באמצעות לימוד של כמה עקרונות ואינטראקציות של חומרים כימיים, כך לא נוכל לתפוס את חוויית המיינדפולנס דרך ניורוביולוגיה בינאישית.
איננו צריכים הבנה אקדמית בביוכימיה האנושית כדי להבין שאנחנו מאוהבים. לא צריך לקרוא מאמר אקדמי על הומור כדי להבין שמשהו מצחיק אותנו. וממש לא צריך להיות מדען חוקר עצבים או להבין לעומק את דרכי פעולתו של המוח האנושי כדי לחוות את היתרונות העצומים שעיסוק במיינדפולנס ובפיתוח מודעות עשוי להביא לחיינו.
הצחוק של רינפוש באותו יום היה במובנים רבים העידוד החשוב ביותר שהיה יכול לתת לי אז, ומשהו שאני נזכר בו כשהספק מכרסם בי ואני מפקפק בתועלת שאני מביא למשתתפי הסדנה שלי. אף שמחמם את הלב לגלות שהמדע מדביק את הפער ומוסיף את משקלו לאמיתות קדומות, מעודד גם לדעת שלא צריך להיות מומחה במדעים כדי ליהנות מהיתרונות החיוביים הגלומים בחיים עם מודעות.
אני מקווה שהספר הזה יביא תועלת רבה ככל האפשר לכמה שיותר אנשים. אני מקווה שגם אתם תוכלו ליהנות מהערך העצום שחיים מתוך מודעות יוסיפו לקיומכם, ושתלמדו לגלות שלפעמים הדברים הפשוטים ביותר — ובעצם הקלים ביותר — הם גם היקרים ביותר.
פרק 1
הדברים הטובים
"אנשים רבים חיים, אבל לא נוגעים בנס החיים."
תיך נאט האן
מתי בפעם האחרונה הרגשתם מתוסכלים, כועסים, נרגזים, לחוצים, מאוכזבים, מהוססים, מדוכאים, חנוקים או עייפים מהעולם? עצבניים וכועסים על האנשים סביבכם, ולא מצליחים להבין למה הם לא עושים פשוט את מה שאתם רוצים שיעשו, ולמה הם לא יודעים אוטומטית במה מדובר, בלי שתצטרכו להגיד להם כל הזמן?
אם אתם כנים עם עצמכם, זה כנראה קרה לא מזמן. יש ספרי עזרה עצמית שמכנים את הרגשות האלה בשם המכובס "רגשות קשים", אני קורא להם "ייסורים אישיים". בעבר גם אני הרגשתי כך פעמים רבות וכמעט יום־יום. אבל מאז התחלתי לתרגל מיינדפולנס, לעתים רחוקות אני חווה רגשות כאלה. וכשאני חווה אותם מפעם לפעם, הם הרבה פחות אינטנסיביים ומלחיצים מבעבר.
אני מבטיח לכם שאין בי שום דבר מיוחד. המשפחה שלי תשמח להעיד על כך. לפני שהתחלתי לחיות במודעות, הייתי מועד ל"רגשות קשים" בדיוק כמו כל אדם אחר. יש אפילו אנשים שתייגו אותי כמישהו שלא ממש קל לחיות איתו, יחסית. אשמח לנסח זאת בצורה בוטה יותר ולומר שבדרך כלל הייתי די חרא.
אתן לכם דוגמה. אם הייתם נכנסים לחדר בבית ורואים גרביים זרוקים על הרצפה, מה הדבר הראשון שהיה עולה לכם לראש? הייתם עשויים להגיב בשלל צורות לגרביים האלה, תלוי באופי שלכם ובהלך הרוח באותו רגע. אולי לא הייתם מבחינים בהם כלל — פרטים כאלה זניחים ואפילו לא נקלטים בשדה הראייה. אולי בראש סדר העדיפויות שלכם עומדת ההיגיינה, ומיד הייתם תוהים אם הגרביים מלוכלכים ואם צריך לכבס אותם. אולי אתם טיפוסים שסדר וניקיון עומדים בראש מעייניהם, והאינסטינקט הראשון שלכם היה להרים אותם מיד. אבל אולי הייתם מרוצים, כי סוף־סוף מצאתם את הגרביים שאתם מחפשים כבר ימים.
לפני כעשר שנים, אילו נכנסתי לחדר וראיתי זוג גרביים על הרצפה, הייתי מרגיש כעס גדול. אף שלעולם לא הייתי פועל מתוך הכעס הזה, הייתי מוודא שמי שגר איתי בבית יודע ללא צל של ספק שאני לא מרוצה, וכמה אני לא מרוצה. מנקודת המבט שלי באותה תקופה, מעשה כזה — גרביים מושלכים שמישהו גרב לאחרונה ואפילו לא הצמיד אותם זה לזה לפני שהשליך — היה סימן ודאי שמי שחולק איתי את המרחב רוחש אפס כבוד אלי ואל רגשותי. הייתי רואה בכך פגיעה בכבודי כאדם. הוכחה לכך שהאדם שהשאיר את החפצים הפוגעניים מונחים על הרצפה לא הקדיש לי מחשבה.
אני בטוח שתסכימו שזו תגובה קיצונית למדי. גם דברים שאצל מישהו אחר היו נתפסים כזניחים ובקושי ראויים לתשומת לב, היו עשויים לעורר אצלי את אותן תחושות עזות. למשל, אם פתחתי ארון במטבח, וגיליתי שהכוסות הוחזרו למקום בצורה מרושלת ולא בדיוק לפי הסדר שאני מסדר אותן בעצמי. אם ירדתי לשירותים בקומה התחתונה ומצאתי זוג — או אפילו כמה זוגות — נעליים מתחת לכיור, שפשוט הושארו שם ברגע החליצה ולא הונחו במקום המיועד לכך (במדף הנעליים במסדרון, ליד דלת הכניסה). וכן הלאה...
אבל אני משער שלכל אחד מאיתנו יש שנאות קטנוניות ונקודות תורפה — ואולי החולשות שלי ותגובותי אליהן לא היו מוזרות ומוגזמות כמו שאני חושב, לעומת חולשות ותגובות של אחרים. אבל גם בזמנו, הייתי מודע לכך שתגובה עזה, ובמקרים רבים גם לא הגיונית, לדברים זניחים וקטנים כל כך, גורמת סבל רב לסובבים אותי וגם לעצמי. ידעתי בוודאות שאני לא מרוצה מחיים שמביאים אותי להתנהגות כזו.
אז מה השתנה? בניגוד לאחרים, לא זכור לי, אחרי כל השנים האלה, שעברתי איזה רגע מכונן מטלטל. לא הגעתי לשפל תחתיות ולא ירדתי לתהום הנשייה. לא עברתי משבר אישי משמעותי שהכריח אותי פתאום לחולל שינויים מרחיקי לכת באורח חיי. אני בהחלט לא מפחית בערכן של חוויות מכוננות כאלה, וידוע לי שהן מקור ללא מעט תובנות חשובות ומסקנות מאירות עיניים בעיני אנשים שחוו צמיחה רוחנית ואישית (אֶקהָרט טוֹל והספסל בפארק של ראסל סקֶוור עולה עכשיו בדעתי, למשל). למעשה, אולי הסיפור האישי שלי היה נשמע משכנע ודרמטי יותר אילו יכולתי לחלוק איתכם משהו דומה!
מבחינתי, מדובר בהבנה אטית ומתמשכת לאורך זמן שרציתי שדברים ישתנו והגעתי לשלב שבו חיפשתי באופן פעיל דרכים לעשות זאת. חשוב גם לציין שבתקופה ההיא, אשתי פיי ואני גילינו שאנו מצפים לילד ראשון (בננו טיירנאן). החדשות חיזקו את החלטתי שאני לא רוצה להיות טיפוס "כזה" יותר — הטיפוס שמראה גרביים תועים על רצפת הסלון, או כמה כוסות שהונחו באי־סדר בארון המטבח, עשוי לערער את שיווי המשקל שלו. ידעתי שכשיהיה ילד בבית, אי הסדר רק יתעצם, ולא רציתי להיות אבא או בן זוג דוחה שיקים מהומה על עניינים זניחים יחסית.
כאן התחלתי לראשונה לבדוק את העיסוק במיינדפולנס וגיליתי שהוא מתאים לי מאוד. נדהמתי שמשהו פשוט כל כך עשוי להשפיע על חיי בעוצמה כזאת ויחסית במהירות. אף שמדי פעם אני חוזר לסורי, אני יכול לומר בכנות שכבר כמה שנים אני לא האיש "ההוא".
"תראה, אבא שלך..."
תקרית קטנה לאחרונה עם הבן שלי טיירנאן — עכשיו בן עשר — המחישה לי את היקף ההתקדמות שלי מאז התחלתי עם המיינדפולנס. בשבת אחר הצהריים, לפני כמה חודשים, נסעתי עם טיירנאן וכמה חברים באוטובוס של הנבחרת ממשחק רוגבי שסיימו זה עתה. טיירנאן — שבדומה לאביו הוא אוהד רוגבי מושבע — משחק בנבחרת הנוער המקומית, וכשמתאפשר לי אני מלווה את הבנים, עם עוד כמה אבות, למשחקים רחוקים כדי לספק להם עידוד ותמיכה.
באותו יום, ישבתי מאחורי טיירנאן ואחד מחבריו הקרובים, רורי, ובעל כורחי שמעתי קטעים משיחתם בדרך הביתה. בשלב מסוים במסגרת התנצחות של "מי יותר טוב ממי" כיאה לילדים בני עשר, הם החלו להשוות בין האבות שלהם.
"תראה, אבא שלך קירח," אמר חבר של טיירנאן.
"כי אבא שלי בודהיסט — הוא חייב להיות קירח," ענה טיירנאן. נגע ללבי שהוא הגן עלי, אף שלא ממש יכולתי לתמוך בשקר הלבן הזה (אני לא קירח כי אני בודהיסט, אלא כי נשר לי השיער).
"לאבא שלי יש המון שיער — גם אם רובו אפור עכשיו," אמר רורי.
"זה נכון," אמר טיירנאן, "אבל לפחות אבא שלי ממש רגוע ולא מתעצבן כל הזמן כמו אבא שלך!"
לא בדיוק שמעתי את התגובה של רורי למשפט הזה. הייתי שקוע מדי בהנאה מדבריו של בני — שמבחינתי היו האישור הטוב ביותר להשפעה החיובית של המיינדפולנס עלי בעיני הקרובים לי, אחרי שנים של עבודת תרגול ופיתוח מודעות.
"הערך המוחלט של החיים תלוי במודעות ובכוח ההרהור ולא בהישרדות גרידא."
אריסטו
תרגול מיוחד
אף שאין בי שום דבר מיוחד, יש משהו מיוחד מאוד בתרגול מיינדפולנס ובשינויים העדינים בתפיסה שהוא עשוי לחולל בחיינו. ניסיתי לתת לכם מושג על האופנים שבהם תרגול מיינדפולנס אִפשר לי להגיב בצורה מתונה יותר למצבים יומיומיים, ואי לכך גם לסבול פחות. אבל זה רק חלק קטן מהתמונה בכל הנוגע ליתרונות שבפיתוח מודעות.
כפי שכתבתי בהקדמה, אין שום דבר מסובך במיינדפולנס. למעשה, תגלו שהעמודים האלה מכילים את כל מה שאתם צריכים לדעת כדי לתרגל מיינדפולנס, לחיות במודעות ולהשתחרר מסבל רב. יש שני עקרונות יסודיים במיינדפולנס — מדיטציה פורמלית והעבודה שכרוכה בהכנסת המיינדפולנס אל חיי היומיום. נבחן אותם לעומק בפרקים הראשונים של ספר זה.
אבל בניגוד לגישות שמתרגלים רבים תומכים בהן בשנים האחרונות, לא אתמקד בספר זה באופני השימוש במיינדפולנס כדי להתמודד עם בעיה מסוימת או לטפל בנושא ספציפי, כמו חרדה, דיכאון, נדודי שינה, תסמונת מעי רגיז, לחץ וכן הלאה. לדעתי, זה כמו לשים פלסטר בכל פעם שאנחנו נחתכים במקום להתמודד עם השאלה למה נחתכנו מלכתחילה. מיינדפולנס הוא הרבה יותר משיטה או מסדרת טכניקות — הוא אורח חיים. הוא לא משהו שעושים — הוא חלק מההוויה שלנו. אנחנו מתרגלים מיינדפולנס כדי לחיות במודעות, ובדרך זו אנחנו זוכים לחיות את החיים במלואם, במישרין, על הנס הגלום בהם.
ערכו של תרגול מיינדפולנס שמטרתו חיים במודעות גדול ומקיף הרבה יותר משליטה בסדרת מיומנויות שיעזרו לנו להתמודד עם קושי מסוים. דילוג על הטכניקות האלה בלי שנהיה מודעים להשפעות וליתרונות המופלאים והמעצימים שמביאים איתם חיים במודעות, יהיה כמו לקבל מכונית חדשה, להחנות אותה בחניה ולשבת בה בכל פעם שהאווירה בבית תהיה קצת רועשת ומלחיצה! אולי תזכו להקלה זמנית כשתמצאו במכונית החדשה מפלט — מקום לברוח אליו כשהמצב נעשה קשה — אבל ברגע שתצאו ממנה ותיכנסו שוב הביתה תחזרו לנקודת המוצא, לאותם מצבים מלחיצים ולאותו סבל מוכר.
הרי אפשר לעשות עם המכונית הזאת הרבה יותר אחרי שלומדים לנהוג בה — יש כל כך הרבה מקומות חדשים שאפשר לנסוע אליהם וכל כך הרבה דברים חדשים שאפשר לחוות. לחיות במודעות באמצעות תרגול מיינדפולנס זה כמו לנהוג במכונית חדשה ולהיות חופשי באמת לחקור את שלל החוויות והאפשרויות המעשירות שיש לעולם ולחיים האלה להציע.
תרגול מיינדפולנס אִפשר לי לסבול פחות במצבים יומיומיים. אבל כפי שכבר ציינתי, זה לא הכול. אני יכול לומר בכנות שפיתוח מודעות כדרך חיים טבעית חולל שינוי בחיי ברמות אחרות. הקשרים הקרובים שלי נעשו עשירים ועמוקים יותר. האינטראקציה שלי עם כל מי שאני פוגש כנה, אמיתית ומהנה מבעבר. עכשיו אני חווה רגשות עמוקים — כמו אהבה וצער ואושר — בצורה ישירה וטהורה יותר, שאינה מוגבלת עוד לעניין הצר שלי בעצמי. אני יכול להתקדם בחיים בתחושת חופש חדשה, ליהנות מאנשים ומחוויות ולגלות אותם כמות שהם, ולא לראות כל דבר "דרך מראה, במעורפל", כפי שכתוב בברית החדשה (האגרת הראשונה אל הקורינתיים יג, יב) — כלומר דרך המסננת המורכבת של פחדי ודעותי הקדומות. אולי הדבר הנפלא מכול הוא האושר העמוק שאני חווה מדברים רגילים ויומיומיים, אושר שנובע מתחושת הנס שאני נושא על כך שאני פשוט חי וקיים כאן, ברגע זה.
בספר זה, ארצה אפוא להתבונן בכמה מהמרכיבים החשובים ביותר של השינוי שמאפשרת המודעות אצל כולנו — להראות לכם מה בדיוק מסוגלת המכונית החדשה הזאת לעשות.
לפני שנתחיל...
יש שני דברים אחרונים שאני רוצה להגיד לפני שנתחיל. ראשית, אף שציינתי קודם לכן שאני בודהיסט, אין פירוש הדבר שגם עליכם להיות בודהיסטים כדי ללמוד לחיות במודעות ולפתח אותה. אני לא מבקש מכם לוותר על אמונותיכם או להמיר אותן במשהו אחר. אמנם אדבר על כמה מהמורים הנפלאים שלי, שזכיתי שיהיו מנטורים שלי, ואחלוק איתכם מעט מהלקחים ומהתובנות הרלוונטיים שהנחילו לי, אבל לא אתעמק בליבת ההגות הבודהיסטית ולא אצפה מכם לאמץ את עקרונותיה. החיים במודעות נועדו לכולנו — בלי קשר לזהותנו, למקום מגורנו ולאמונותנו. תיך נאט האן, אחד ממורי, ניסח זאת טוב ממני בנס המיינדפולנס:
"אחרי הכול, נשימתו של אדם אינה קשורה
לעיקר אמונה מסוים."
העניין החשוב השני הוא שאם אתם חדשים בתחום המיינדפולנס, לפעמים לא תבינו עד תום את משמעות דברי. לא בגלל קושי תפיסתי שלכם, אלא מפני שרק כשתחוו את הדברים על בשרכם תבינו אותם לאשורם. כשזה יקרה, פשוט נסו לזרום איתי ברגעים האלה ולסמוך עלי שעם הזמן והתרגול תדעו את הדברים בעצמכם, כפי שאתם יודעים שאתם רעבים או מאוהבים.
כל מה שנשאר כעת הוא להיכנס למכונית החדשה, לחגור חגורות וליהנות מהמסע!
