זה היה יום שלישי בבוקר. שרון התעוררה בתחושת התרגשות קלה. בשבועות האחרונים זה נהיה יום שהיא מצפה לו, או ליתר דיוק לצהריים שלו. היא השקתה את העציצים, תוך כדי שהיא לוגמת כוס קפה ומנשנשת עוגיות שנשארו בקופסה. היא ראתה את ערמת הבגדים שחיכו להיכנס למכונת הכביסה, והחליטה שהם יחכו לזמן אחר. כמה דקות מאוחר יותר היא לבשה מכנסי שורטס וגופייה קיצית צבעונית, הרכיבה אוזניות, עלתה על האופניים והרגישה איך תחושות חופש, שחרור ועצמאות ממלאות אותה.
״חשבתי שזה פרק מסוים בחיים שאתה עושה בגיל מסוים, ושמעל הגיל הזה זה כבר פתטי. כאילו גיל שלושים זה כבר פרק אחר. אתה יכול לעזוב את ה'אני-אני-אני', ולעבור להתעסק בדברים יותר עמוקים ויותר רחבים. מבחינת האמירה שלי כמוזיקאי הגעתי למיצוי״. זה היה אסף אמדורסקי. הוא התראיין לפודקאסט ששרון נהנתה להקשיב לו, ופתאום, תוך כדי האזנה היא הרגישה שהוא מדבר עליה.
שרון עזבה לא מכבר תפקיד בחטיבת ההשקעות באחד הבנקים הגדולים. ההתקדמות שלה בשנים שלפני כן הייתה מטאורית, והיא נחשבה להבטחה גדולה. אבל אחרי תקופה ארוכה שבה ניקרה תחושה שאין באמת משמעות בעשייה שלה, חוץ מאשר עוד אפסים לחשבון הבנק של המנהלים שלה, גם היא הגיעה לנקודה של מיצוי והחליטה לעזוב.
״מאוד חתרתי להצלחה הזו, ורציתי שהאלבום יגיע לכל בית״, המשיך אמדורסקי לספר על איך נולד השיר ״רכבת לצפון״. שיר ששרון התחברה לקצב שלו, לתחושת ההתגלגלות והתנועה. הוא תמיד נתן לה תנופה. שרון התפלאה איך האומן שהיא העריצה כנערה מדבר כך על ״מנועים שקטים״ – אלבום שהיה בעיניה לא פחות מיצירת מופת והכיל שירים שהיו חלק מפסקול חייה. ״הרגשתי שזו נקודה בסוף משפט, האלבום הזה, ושאני מוכן לעבור לשלב הבא״, הוא אמר.
הכי הפליא אותה איך אומן בקנה מידה כזה מדבר על העשייה שלו כמסלול קריירה, בצורה שמזכירה את הדרך המחושבת שבה היא וחבריה מסתכלים על נושאים כמו ״עבודה״, ״משמעות״ ו״הצלחה״. השיחה שהיא ניהלה ערב קודם לכן עם ההורים שלה עוד הדהדה בראשה. ״איך יכולת לעזוב כזה בנק גדול ויציב? כבר עמדת לקבל קביעות. את יודעת כמה שקט זה היה נותן לך בחיים? לא היית צריכה לדאוג לשום דבר עד הפנסיה. את לא חושבת שזה חוסר אחריות? איך עזבת עבודה בלי לדאוג לעצמך לאלטרנטיבה? מי יממן את הדירה שלך? את לא יכולה גם לשכור דירה בתל אביב ובאותו זמן לחיות כאילו את בת שש-עשרה בלי עבודה ובלי דאגות״, אמר אבא שלה, שעבד כל חייו בתעשייה האווירית. אימא שלה, שהייתה מורה בחטיבת ביניים, הזכירה לה כמה הלימודים היו חשובים לה לרכישת מקצוע. היא סיימה בהצטיינות תואר בניהול ובכלכלה באוניברסיטת תל אביב, ומייד התקבלה לעבודה בבנק. הנחיריים של ההורים של שרון התפוצצו מגאווה כשהם סיפרו לחבריהם על הבת שלהם, שהגשימה את כל מה שחלמו עבורה.
״הדור שלכם… אתם מפונקים״, אימא שלה פצחה בנאום, ״אין לכם מספיק צרות, אז אתם מחפשים את עצמכם. רוצים להמציא את עצמכם מחדש. חושבים ששום דבר לא מספיק טוב לכם. פינקנו אתכם. אין לכם צרות אמיתיות. אבא שלך ואני, כשהיינו צעירים, עבדנו בכל עבודה שיכולנו רק כדי להביא כסף. כל החיים היה חשוב לנו לדאוג שלכם יהיה הכי טוב, לא חשבנו על עצמנו ולא הפריע לנו אם לא הצלנו את העולם תוך כדי שאנחנו עובדים. בטח שלא קפצנו כל שנתיים בין עבודות. אבל הדור שלכם...״
בזמן שההורים שלה חשבו שהבת שלהם השתגעה, היא לא הפסיקה לקבל תגובות אוהדות מאנשים שהיא פגשה. העריצו אותה על הצעד האמיץ, על היכולת לקום ולעזוב מקום נוח. היא הבינה שהרבה אנשים מפחדים לעשות שינוי ונשארים בעבודות שלא מספקות אותם. ״אני כל כך מקנאה, כבר ארבע-עשרה שנה אני עובדת באותה חברת ביטוח. מזמן הייתי צריכה ללכת״, אמרה לה אימא של חברה.
שקועה במחשבות היא הגיעה ללשכת התעסוקה. נכנסה פנימה, העבירה את האצבע במכונת ההתייצבומט ונקראה לדלפק. לא היה תור. בליבה הודתה לניר, חבר חדש שהכירו לה כשהתפטרה. ״הוא מובטל מקצועי, הוא עושה את זה כבר שנה. תבקשי ממנו טיפים״, אמרה לה אחותה. ואכן, לניר היה טיפ חשוב עבורה – להגיע ללשכה ביום שלישי. ״אם תרצי לנסוע לסופי שבוע ארוכים, עדיף לך שלא תצטרכי להגיע לחתום בימי חמישי או ראשון. וגם אל תלכי לחתום בחלון זמנים שבין שמונה לעשר, אלו גם ככה לא השעות שלך. ואת בחופש, את לא ממהרת״. שרית, מתאמת ההשמה שישבה בקיוביקל, כבר זיהתה אותה. היא אמרה שגם השבוע אין לה תפקידים להציע למנהלת השקעות בחוזים עתידיים על מדדים, ושבאמת שהיא עדיין לא הבינה מה זה המקצוע הזה.
שרון שוב עלתה על האופניים, נזכרה בלחות הדביקה והמעייפת של הקיץ בתל אביב שבינתיים המזגן השכיח ממנה, ורכבה חזרה הביתה. היא התחילה בהכנות לארוחת הצהריים. תכף הם יגיעו, חברי מועדון ״המובטלון העליון״. הם הכירו יום אחד כשהגיעו לחתום בלשכה והמכונה הייתה מקולקלת. בזמן שהם חיכו שיתקנו אותה, הם כבר גללו את כל הפיד בפייסבוק, טוויטר, ynet – והחברים שלהם היו בעבודה ולא פנויים לשעשע אותם או לענות להודעות. כשהרימו עיניים מהמסכים, גילו שבין כל האנשים מציצים כמה אנשים שנראים ״כמוהם״.
הם התחילו לדבר וגילו שיש קו שמחבר ביניהם. הם כולם היו תל אביבים, בני שלושים, פלוס-מינוס, כולם עשו קדנציה-שתיים משמעותיות בתפקיד אחרי שהשלימו תואר ראשון באחד המוסדות ״הנחשבים״ ושירתו ביחידות יוקרתיות. הם הצליחו במה שהם עשו, אבל הם גם כולם עמדו בצומת דומה – נמאס להם לעבוד כמו משוגעים כשמישהו אחר נהנה מפירות ההשקעה שלהם. הם רצו לעשות משהו שיש לו משמעות, שיש בו עשייה, בלי שיהיו כפופים לאנשים אחרים שיחליטו עבורם.
אחרי שתיקנו את המכונה, הם הלכו לאכול יחד בבית קפה בסביבה. כך נולד מועדון ״המובטלון העליון״. הם חשו שמצאו אנשים שנקלעו לאותו צומת כמוהם ומבינים אותם. בכל שבוע ביום שלישי, אחרי שחתמו בלשכה, הם נפגשו בדירה של אחד מהם לארוחת צהריים ולשיחת פרלמנט מובטלים. עם הזמן הקבוצה התרחבה ונוספו עוד אנשים שהיו ״בין לבין״.
אחד הקבועים בפרלמנט היה יואב. הוא היה יזם מצליח שמכר כבר שלושה סטארט-אפים. באחד המפגשים שלהם הוא סיפר, ברגע של כנות נדירה, שהוא כבר קנה כל מה שחלם עליו כילד או שכסף יכול לקנות, והוא לא יודע מה לעשות עכשיו. בסתר הלב, כל אחד מהנוכחים חשב שהלוואי עליו צרות כאלה. אבל יואב נראה אומלל, אדם שמחפש משמעות על-אמת. אף אחד מנכדיו לא יצטרך לעבוד, אבל הוא אפילו עוד לא התחיל לעבוד על ילדים. הוא חזר לישראל אחרי עשר שנים בניו יורק. הוא היה שם בעלים של מלון בוטיק נחשב, וחשבון האינסטגרם שלו היה מלא בתמונות שלו מחובק עם בחורות שיצאו מז׳ורנל ובצילומים מחופשות ביעדים אקזוטיים. אבל גם הוא חיפש משמעות שכסף לא יכול לקנות. כששרון הסתכלה על יואב, תמיד נראה היה לה שהוא סובל מקללת ההצלחה המוקדמת. שהוא מקרה קיצון של הדור שלהם.
הוא היה הראשון להגיע באותו יום. הספגטי היה על הכיריים, כמעט מוכן. זו הייתה המנה ששרון הכי אהבה להכין – זה קל, טעים ומשביע. ובשביל להכין את זה לא צריך יותר מדי מצרכים. אחרי יואב נכנסו יחד מתן והילה, שניהם נראו נרגשים כשהם נכנסו. ״לא תאמינו״, הכריזה מייד הילה ותפסה את תשומת הלב של הנוכחים. ״מתן הבוגד הזה נפרד מאיתנו״. היא זרקה את הפצצה לחלל האוויר. דממה עמדה בחדר, הם חיכו להסברים. ״אני חוזר לאינטל. הם הציעו לי הצעה שלא יכולתי לסרב לה״, אמר מתן בקול מתנצל. הוא ידע מה הם חושבים עליו – הוא ויתר על החלום, הוא חוזר להיות שכיר, כמו שהם כולם פעם היו, אבל חשבו שהגיע הזמן למשהו אחר.
מהר מאוד השיחה של ״המובטלון״ הפכה לוויכוח סוער. ״אני ממש מאוכזבת ממך. כבר שבועות אתה מדבר על המיזם שאתה מקים עם אלעד. זהו? הגיע הקושי הראשון ואתה נשבר?!״ אמרה הילה. היא הייתה אחת מוותיקות המועדון ולא הייתה סכנה שהיא תחזור לעבודה ״רגילה״ בקרוב. היא שירתה בחיל האוויר, סיימה לימודי משפטים והייתה במסלול המהיר להגשים את החלום של כל זוג הורים. אבל אז משהו השתבש, היא שינתה כיוון והצטרפה למחלקת השיווק של חברת אינטרנט אמריקאית גדולה. לא מזמן החברה החליטה לסגור את הפעילות שלה בארץ ולהעביר אותה לאוקראינה. העובדים פוטרו, לא לפני שקיבלו שכר של שישה חודשים, דבר שאפשר להילה להצטרף לכל מיני מיזמים אזוטריים שלא היה נראה שהם עומדים להתרומם בקרוב.
״יש לך ביצים בכלל לספר לאלעד שאתה חוזר לאינטל? או שאתה פשוט הולך להתפוגג לו ולהשאיר אותו עם סטארט-אפ שעבדתם עליו חצי שנה? הוא עזב את העבודה שלו בגללך, כי הוא האמין שאתה איתו בדבר הזה״, הילה המשיכה להקשות. יואב, שכבר היה בהרפתקה הזו, קם להגנתו של מתן. ״זה פאקינג קשה. אתם לא מבינים בכלל מה זה לבנות חברה. זה מסע סיזיפי שצריך להיות משוגע בכלל כדי להיכנס אליו – הסטטיסטיקה נגדך. רוב הסיכויים שתיכשל. וכל הסיכון עליך. תכל'ס אני ממש יכול להבין״, אמר.
״הילה, את יודעת שזה לא ככה. ניסינו להקים סטארט-אפ, ולמדתי המון מהחוויה הזו. אבל זה לא התרומם ולא הלך לשום מקום. לא עשינו מחקר שוק כמו שצריך, וכשהיינו כבר עמוק בתוך זה, הבנו שאין באמת ביקוש למה שאנחנו עושים, ושהשוק הזה לא מספיק גדול כדי לעניין אף משקיע״, ניסה מתן להצדיק את עצמו.
שרון הלכה למטבח להביא אבטיח קר לקינוח. במטבח הקטן והצפוף היא חשבה שאולי באמת הגיע הזמן לחזור למסגרת מסודרת, ושזה חוסר אחריות להחזיק את הדירה הזו במצבה. זה כמו לקנות כל יומיים זוג נעליים, ועוד של מותג יקר.
״תגידו, בשביל מה עשיתי תואר? אתם יודעים איך קרעתי את התחת? ארבע שנים בטכניון ירקתי דם. יש לי מקצוע!״ מתן היה עצבני. הוא הרגיש תחת מתקפה. ״מה קשור מקצוע עכשיו? אז מה?״ ענתה לו הילה, ״כולנו למדנו באוניברסיטה ויש לנו מקצוע. אבל היום כבר אין כזה דבר מקצוע שלומדים באוניברסיטה. כולם עושים את זה כי מצפים מהם וכי זה המסלול – צבא, אוניברסיטה, עבודה. אבל זה כבר מזמן לא רלוונטי. יש תואר בלהיות מנהל קהילה? אתה יודע איזה תפקיד מבוקש זה היום? כולם מגייסים היום מישהו שינהל להם את הקהילה. ודרך אגב, הם מקבלים אחלה משכורות בלי לבזבז שלוש שנים מהחיים שלהם. ויואב – תגיד לי אתה, איזה תואר בדיוק צריך כדי להיות יזם? כל אחד עם ראש על הכתפיים ויכולות ניהול מולדות יכול להיות יזם. הוא יגייס אנשים שיעשו את מה שהוא לא יודע לעשות בעצמו. שום תואר. והנה, בחברה הקודמת שעבדתי, בשיווק באינטרנט, כולם שם למדו. למדו להיות רואי חשבון, למדו פסיכולוגיה, למדו לימודי דרום מזרח אסיה. אתם יודעים שאני בכלל עורכת דין בהכשרה שלי? סיימתי את מבחני הלשכה, ויום למחרת אמרתי שלום לכל עורכי הדין הנפוחים שעבדתי אצלם והלכתי להייטק. מאז לא נגעתי יום אחד במה שלמדתי באוניברסיטה. בזבוז זמן״. הילה הייתה הנחרצת שבחבורה. אצלה היה או שחור או לבן, ולא היה ממש מקום לוויכוח. היא ידעה הכול טוב מכולם.
שרון חשבה לעצמה שהיא דווקא יכולה להבין את מתן. היה לו תפקיד מכובד, שגרם לו להפעיל את הראש ולהשתמש בדברים שלמד בקורסים הקשים בטכניון, פעמיים או שלוש הוא נסע לחו״ל מטעם העבודה, וחזר עם מזוודה מלאה בכל גאדג׳ט אפשרי, המנהלים העריכו אותו, וכמובן, הוא הרוויח היטב. הוא אולי יכול למצוא עבודה שתאתגר אותו יותר, שבה הוא יהיה בורג פחות קטן ושתגרום לו להרגיש שהוא משפיע על העולם יותר מאשר בתכנון פרוסת סיליקון שתהפוך לשבב. אבל העבודה הזו תאפשר לו לשמור על רמת חיים גבוהה, בלי להיות מוטרד מאיך ייראה החודש הבא. היא ידעה מהמפגשים הקודמים שלהם שאשתו רונית כבר ממש לוחצת עליו. הם מתכננים את הילד הראשון, והיא לא רוצה להגיע לפרק הזה בחיים שלהם עם בן זוג שחולם חלומות. היא מעדיפה בעל שיביא פרנסה, ושהעבודה שלו לא תשאב אותו עד אינסוף, ככה שיהיה לו זמן להיות אבא מעורב שפוגש את הילד שלו לא רק בסופי שבוע.
״האמת, יש לי מחשבות על לעשות משהו משל עצמי״, אמרה שרון. לאור התגובות לחדשות של מתן, היא היססה אם לשתף את החבורה בתוכנית שהתחילה להתרקם במוחה באחת מרכיבות האופניים שלה על קו החוף. ״זוכרים שסיפרתי לכם על קבוצת הפייסבוק שהקמתי?״ היא שאלה. בוודאי שהם זכרו – כששרון עזבה את הבנק דגדג לה לעשות דברים בידיים, כבר שנים שהיא לא נתנה ביטוי לאספירציות היצירתיות שלה. כשלא מצאה מסגרת שהלמה את החלומות שלה, היא החליטה להקים קבוצת פייסבוק וקראה לה ״תל עז״ביב – תל אביבים, עשו זאת בעצמכם״. ואז, פתאום הכול קרה הרבה יותר מהר מקצב העיכול שלה – כמה אלפי אנשים הצטרפו לקבוצה והחלו לשתף איך הם עושים כל מיני דברים מגניבים שמשדרגים להם את החיים ומחזירים להם את ניצוץ היצירה. ממנורות שעשויות מסירי וינטג׳ ועד החלפת ריפוד לספות. כל הגננים החובבים, שמגדלים בזיליקום, פטוניות וצמחים אחרים, הגיעו גם הם והתחילו להחליף טיפים – איזו תאורה צריך סחלב כדי לשרוד בדירה חשוכה ומה עושים עם שתיל שנבל. זו הייתה הקבוצה הכי מלבלבת בעיר.
״אז אני מתחילה להבין שהקמתי משהו שהיה נראה לי כמו תחביב, שבתקופה הזו יש לי זמן לטפח אותו. ואני ממש נהנית מחדוות היצירה והעשייה. אבל גם התחלתי לקבל הצעות – כל מיני גופים שרוצים להשתמש בקבוצה כפלטפורמה לקדם כל מיני מוצרים ומוכנים לשלם על זה. אני מקבלת הצעות מכל מיני מנהלות משאבי אנוש שפעם עבדתי איתן, שרוצות שאארגן סדנאות לעובדים שלהן. זה נופל לארגונים בול במשבצת הזו של work-life balance. במילים אחרות, אולי אני יכולה להפוך את זה לביזנס. אני לא יודעת אם זה משהו שאפשר יהיה לחיות ממנו בתקופה הקרובה, אבל אולי אפשר לבנות משהו לאורך זמן. אתם יודעים, אומרים – תמצא עבודה שאתה אוהב, ולא תצטרך לעבוד יום אחד בחייך. זה הפתרון האידיאלי בשבילי. ואנחנו נוכל להמשיך את המועדון שלנו לנצח״.
״אני חייב להגיד שזה לא נשמע לי כמו איזה עסק מטורף, אולי גימיק חמוד. אבל משהו שיהיה קשה להחזיק איתו את רמת החיים שאת רגילה לה״, הוריד אותה יואב לקרקע המציאות ברגע אחד. ״אבל אני אגיד לך מה, אני מתחיל להשתעשע בקונספט חדש שנחשפתי אליו. זה נקרא career portfolio, או פרוטפוליו של קריירות בעברית. הכוונה היא לפיזור הזמן על פני כל מיני עיסוקים. שמעתי שיחה עם איזה תותח-על אחד, הוא עבד בתפקיד מכירות באחד מבנקי השקעות הגדולים, ג׳יי-פי מורגן או גולדמן סאקס. תוך כדי הוא גם הוציא חמישה ספרים והפיק שני אלבומים. אחד מהם זכה בגראמי. היו לו כמה עבודות, ובכולן הוא היה טוב!״ סיפר בהתלהבות. ״אז, שרון, אולי הפעילויות סביב הקבוצה שלך יהיו עוד משהו שמרכיב את הפרוטפוליו שלך,״ הוא סיכם.
״בעברית פשוטה קוראים לזה חלטורה, עם שם הרבה יותר מפוצץ. יש לך ג׳וב שמכניס לך כסף והוא העבודה שלך. ואז יש את הדברים שאתה עושה שהם תחביבים שלך, או אולי דברים שמכניסים לך דמי כיס נחמדים. זה לא עבודות״, אמר מתן, ״אבל זה בסדר. אולי זו הדרך לאפשר לעצמך חופש יצירתי. אנשים זוכרים את טי-אס אליוט בתור מי שכתב את 'ארץ הישימון', אבל ידעתם שהוא בכלל היה בנקאי? היה לו דיי ג׳וב שמימן אותו ואפשר לו חופש יצירתי. בסוף אנשים צריכים פרנסה והמודל הזה, של career portfolio, כמו שאתה קורא לו, אפילו שיש לו שם מגניב, הוא לא חדש״.
המפגש נגמר באווירה עכורה. ״אין לכם מושג מה זה בכלל. אתם חבורה של פריווילגים. קל לכם לחשוב על איך לממש את עצמכם ואיך אתם עושים משהו עם משמעות נעלה בעולם הזה. יש עליכם אפס אחריות, אז מה הבעיה לקשקש ולחיות בעולם של אידיאלים. נראה איך תישמעו ביום שתקימו משפחה. שיהיה לכם בהצלחה עם זה״, אמר מתן, והיה הראשון לעזוב.
השעה הייתה כמעט חמש. שרון סיימה לשטוף את הכלים כשהטלפון צפצף. בראש שלה לא הפסיקו לרוץ קטעים מהמפגש שהשאיר אותה מהורהרת, והצפצוף גרם לה להתעורר. היא חשבה שזו תזכורת לפגישה שעמדה להתחיל עם חבר מורה, שעושה הכול בערך חוץ מלהיות מורה, ונמצא בשלבי תכנון מתקדמים של מיזם בתחום החינוך שהוא מתכנן להשיק בשנת הלימודים הבאה. מאז שהיא נכנסה לשלב הביניים, או החופש, היא ספרה לא פחות מארבעים ושתיים פגישות שהיו לה. היא קראה להן פגישות, והן היו רשומות ביומן, כל אחת מהן עלתה לה בכוס קפוצ׳ינו. אבל למעשה הן היו שיחות עם אנשים שנמצאים במצב דומה לשלה, וגם הם חשבו והתלבטו – ״מה הלאה?״ אבל זו לא הייתה תזכורת לפגישה, זה היה מייל מבכיר בבנק אירופאי שהכירה לפני כמה שנים בכנס משקיעים בז׳נבה. הוא כתב לה ששמע שהיא ״בשוק, עושה שופינג של הצעות עבודה״, ושהוא ישמח להציע לה תפקיד. היא חייכה לעצמה כשחשבה על המשכורת שאותו בכיר יוכל להציע לה, ואילו חיי מותרות יהיו לה בין נסיעת עבודה לנסיעה. בינתיים היא שוב עלתה על האופניים ויצאה לדרך...