״חוק השלישי הנמנע״ (לטינית: principium tertii exclusi) הוא שלישי מבין שלוש האכסיומות של הלוגיקה הקלסית, ובא לאחר ״חוק הזהות״ (AA) ו״חוק הסתירה״ (לא נכון שמשפט ושלילתו יהיו אמיתיים בעת ובעונה אחת [A.~A]~). החוק גורס כי כל טענה היא אמיתית או שקרית, וכי אין אפשרות שלישית. חוק זה נוסח באופנים שונים על ידי פרמנידס, אריסטו, לייבניץ, ראסל ואחרים.
בבית המשפט של אתונה, במאה הרביעית לפני הספירה, נשא היפרידס (Hyperides), הנואם הגדול, נאום סנגוריה על הפרוצה השמימית פריניי (Phrynê). יפה כל כך היתה פריניי, עד כי פרקסיטלס, גדול הפסלים של יוון הקדומה, פיסל על פי דמותה את אפרודיטה שלו, שעמדה לימים לסגידה במקדשו של ארוס בתספייה. פריניי הואשמה בהשחתת המידות של אזרחי אתונה, ויש האומרים — בהכנסת אלים זרים לעיר. נאום ההגנה הנפלא של היפרידס תורגם ללטינית ואבד. אך לא הנאום הוא שהפך את משפט פריניי למפורסם, אלא דווקא המעשה שעשה היפרידס כשנואש מנאומו זה; בעודו טוען את טיעוניו, הביט בפני השופטים והבין כי הם עומדים להרשיע את הנאשמת. כיוון שכך, הוליכהּ עד שעמדה למולם וקרע את גלימתה מעל כתפיה. בראותם את יופייה של פריניי, נתמלא לבם חמלה וזיכוהָ.
הדחף שהפעיל את היפרידס, כשעשה את הקפיצה מהמילים אל הדברים, מהדיבור על אודות היופי והשפעתו על הבריות אל הנכחת היפה עצמו, הוא דחף המוכר לכל חוקר של האמנויות היפות ומפרשיהן. רוצה היה לומר מילה אחת בלבד: הנה!
דחף היפרידס זה מסכסך את הנפש כשבאים לדבר ביצירותיו של הופמן. לפני הכברת טיעוני היפרידס, מוטב אולי להיענות לדחף הזה:
הנה קטע שנבחר באקראי מתוך השונרא והשמטרלינג של יואל הופמן,1 קטע המדבר בנישואיו השניים של האב המטורף, ובו מופיע נאומו של הרב, עורך החופה והקידושין:
הָרָב דִּבֵּר אֶל הָעֲנָק שֶׁבַּשָּׁמַיִם. הוּא אָמַר:// אַתָּה רוֹאֶה אוֹתִי זָקֵן וְהַבִּרְכַּיִם הַכְּפוּפוֹת כְּמוֹת/ שֶׁאֲנִי וְאַתָּה בּוֹחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב בִּנְתִיבֵי הָרַעַם/ שֶׁלְּךָ./ תֵּן לָאָרֶץ הַזֹּאת שֶׁפַע שֶׁל טוֹב וְרַע. שׁוּלֵי/ הַשִּׂמְלָה שֶׁלְּךָ כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹקֵעַ וְהַצָּהֹב/ הַגָּדוֹל בַּבֹּקֶר הוֹ מַחְמַד לִבִּי. גַּם תּוֹלַעַת שְׁטוּפַת/ יְצָרִים שֶׁכָּמוֹנִי נָשִׁים צָרְפָתִיּוֹת וְכֻלֵּי יֵשׁ בְּלִבִּי/ חֶמְלָה עַל הָאִשָּׁה הַזֹּאת מָתִילְדָה בַּת ר'/ אַבְרָהָם מִפְרַנְקְפוּרְט וְעַל הָאִישׁ הַזֶּה הָאֲלַכְסוֹנִי/ אַנְדרֵיאַס בֵּן יִצְחַק וַאֲנִי שׁוֹטֵחַ תְּחִנָּה לְפָנֶיךָ/ שֶׁתַּעֲשֶׂה בָּם מַה שֶּׁעָשִׂיתָ בַּפֶּרַח הַקָּטָן שֶׁקָּרוּי/ [סְגַלְגַּל כְּחַלְחַל] קֻבַּעַת הַשָּׁרוֹן.
אולי אין צורך להצביע על עומק הבנת חולשות אנוש המובע בשורות תימהוניות אלה. אולי אין צורך להצביע על היכולת לחלץ מתוך הטקס המונותאיסטי את כוחו האלילי הפורץ במילים: 'הענק הגדול שבשמים'. אולי מיותר להצביע על הביטוי מכמיר הלב שבו מתאר הרב החכם הזה את החתן המוזר שלפניו: 'אלכסוני', ועל עדינותו של הדימוי שבשורות האחרונות.
ספר זה מעמיד לפניכם את פריניי. שפטוהָ!
* * *
מבחינות רבות ספר זה אינו בא להציג מונוגרפיה מלאה על כלל יצירתו של יואל הופמן, אלא להאיר את הסוגיות המתמיהות שלה, או אולי ראוי לומר — המפליאות שלה.
אלה אותן סוגיות אשר לגבי חלק מן הקוראים שלו היו המניע למשיכה העצומה לטקסטים שלו כבר מרגע הופעתם, ולגבי קוראים אחרים מחסום שבו נתקלו בכל פעם שניסו להתקרב ליצירתו.2
הספר הזה מבקש אפוא לתת קול לתובנות של סוג הקוראים האחד ולאפשר לקול הזה להגיע אל קשב חדש אצל הקוראים מן הסוג האחר, בלי לתבוע איזו מלאות היסטוריוגרפית או פרשנית לגבי יצירתו של יואל הופמן. הוויתור הזה מחייב דווקא תיאור סכמתי מקוצר של יצירת הופמן, שלאחריו אפשר יהיה לקרוא את פרקי הספר בלי לאבד את "מקומם" בציר ההתפתחות המלאה של עבודותיו. מן הטעם הזה לבדו — ולא מתוך יומרה של תיאור ביוגרפי מלא — מובאות כאן בפתח הספר התחנות הללו כקיצור תולדות חייו הספרותיים והממשיים של יואל הופמן, שהוא מן הסופרים החשובים ביותר שבין פורצי הסגנון שבקנון הספרותי העברי הפוסט־מודרני של סוף שנות השמונים וראשית שנות התשעים. עבודותיו כוללות כעשרה ספרי פרוזה־לירית, מבחר מכִּתבי הזן־בודהיזם שתורגמו על ידו מיפנית לאנגלית ולעברית ומחקרים אקדמיים העוסקים בהשוואת תרבות המזרח הרחוק עם הפילוסופיה המערבית. רשימה מלאה של כתביו ניתנת בסופו של ספר זה.
יואל הופמן (Yoel Hoffmann) נולד ב־23 ביוני 1937 בעיר בְּרָשׁוֹב (קרונשטאט) שבטרנסילבניה, הנמצאת היום בתחום רומניה. אביו, יליד הונגריה, עבר לווינה, ונשלח ממקום עבודתו בתעשיית העץ לעיר ברשוב. שם נולד בנו היחיד יואל. סמוך ללידתו מתה אמו והוא גדל אצל אחותה, שהיתה יוצאת גרמניה. משפחתו — סבו וסבתו מצד אביו, אביו ודודתו — עלתה עמו לארץ ישראל בשנת 1938. בילדותו היה הופמן דובר שתי שפות: הונגרית וגרמנית. רקעו המשפחתי משתקף בתיאור קהילות ההשתייכות של גיבוריו. ילדותו עברה ברמת גן והיא מצטיירת, בדרך כתיבתו המיוחדת, באופן מובהק בספריו השונרא והשמטרלינג ו־Curriculum Vitae.
הופמן למד ספרות עברית וספרות אנגלית באוניברסיטת חיפה והמשיך בלימודים אקדמיים לתואר שני בפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. משנת 1962 לימד קורס בפילוסופיה משווה: 'מזרח ומערב', ועסק בחיבור עבודת הדוקטורט שלו בהנחיית פרופ' בן־עמי שרפשטיין. הוא נשלח על ידי מורו לעיר קיוטו, יפן, ללימודים בלתי פורמליים באוניברסיטת קיוטו ובאוניברסיטה התיאולוגית הזן־בודהיסטית האנאזונו (Hanazono), כדי להשתלם בלימודי התרבות היפנית ובזן־בודהיזם בשפות יפנית וסינית. הוא למד שם בין השנים 1974-1970 פילוסופיה של הדתות וזן־בודהיזם אצל מורים ידועים ובראשם המסטר־זן היראנו סוֹג'וֹ (Hirano Sojo), דיקן אוניברסיטת האנאזוֹנוֹ. לימים, כשפרסם הופמן את התרגום לאנגלית של ספר התשובות לחידות הקואן,3 שהיו עד אז ידע סודי הקשור לתהליך ההכשרה והחניכה של נזירי הזן, כתב מורו מבוא לתרגום. המבוא היווה מעין "כתב־הסכמה" לפרסום ידע סודי זה. בשנות שהותו ביפן נדד עם היראנו סוג'ו במנזרים שונים ביפן, ושמר עמו על קשר לימודי רצוף גם לאחר חזרתו לישראל, קשר שנמשך עד לפטירת המורה בשנת 2002.
כששב לארץ לימד תחילה באוניברסיטת תל אביב וכשהעתיק את מגוריו לצפת החל ללמד פילוסופיה של המזרח הרחוק באוניברסיטת חיפה, עד ליום פרישתו כפרופסור מן המניין מאוניברסיטה זו. הוא מתגורר כיום בעיר מעלות וממשיך לעסוק בכתיבה ספרותית ובתרגום כתבים בודהיסטיים.
ספריו הראשונים נגעו, כאמור, בתחום העיסוק האקדמי שלו — הפילוסופיה הסינית הקדומה והזן־בודהיזם ביפן, וזכו לפופולריות רבה: קולות האדמה: קטעים נבחרים מכתביו של צ'ואנג־טסה, לאן נעלמו הקולות? סיפורי זן ושירי הייקו, והקובץ אומרי שיר על סף המוות: מבחר שירים יפניים.
את כניסתו לספרות העברית ראוי לסמן בפרסומו של הסיפור "קֶצְכֶן" (בגרמנית: חתלתול) ב"אלמנך לדברי ספרות ואמנות", אגרא 2 (תשמ"ו) בעריכת דן מירון ונתן זך. סיפור זה מופיע בצורה ספרותית של סיפור בתוך סיפור מסגרת, מבנה ששונה לאחר מכן, כשפורסם הסיפור בקובץ ספר יוסף, והמסגרת הוסרה.
כבר בסיפורו הראשון, המסופר מנקודת מבטו של הילד קצכן, הסתמן קו סיפורי וסגנוני חלוצי, שהיה בו לא רק מן החידוש המפתיע, אלא בעיקר מן הזעזוע הנפשי שטקסט ספרותי עשוי לעורר במיטבו. הגבולות הדקים שבין הזיה לפיכחון ובין טירוף לשפיות נפרצו בשפתו השירית ובמטפוריקה החוצה את גבולות השיח הלוגי.
נוסח זה, שהתקבל באהדה רבה, התעצם עוד יותר בקובץ הסיפורים הראשון, ספר יוסף (1988). בספר ביכורים זה, המכיל ארבעה סיפורים, העמיד הופמן נוסח חדש של ראליזם לירי שעתיד להתעצם בספריו הבאים. עם הופעתו של הספר בֶּרְנְהַרְט (1989) הוצג לראשונה בפני הקורא העברי טקסט הופמני טיפוסי לכל כתביו שלאחר ספר זה. ברומן זה נפרשת יריעה אפית רחבה על קבוצת יוצאי־גרמניה ירושלמית, בני משפחתו וחוג ידידיו של ברנהרט אשר זה עתה נתאלמן. בשתי עלילות מקבילות, האחת כרוניקאית נטרלית על ימי מלחמת העולם השנייה, והשנייה לירית נפשית־מטפיזית, מצטייר ברומן זה עולם מוזר, אשר בו לעולם החיצוני יש אמנם נגיעה עמוקה בנפשות הגיבורים, איך אין זו נגיעה רגילה הנמשכת מתוך ההסתברות הראלית או מתוך הסבר רציונליסטי פסיכולוגי. הזהות ה"ייקית", זו של יהודי גרמניה שהיגרו לישראל, והזהות האירופית בכלל, מתוארות באירוניה עצובה המגחיכה את עצם התשתית הלוגית, הרציונלית, שבמסורת תרבותית מערבית זו, אך עם זאת מבליטה באמצעות הליריות המטפורית והאסוציאטיבית שלה היבטים של חמלה עמוקה והכלה אין סופית של צער, שהוא מטיפוס החמלה הטהורה שאליה חותרים אפיונים שונים של המסורת הטקסטואלית המערבית בפנייתם אל הנמען שלהם. הקשב אל הניואנסים הדקים של כל תנועה והגיג של הגיבור מקבל נפח מועצם מן הצורה המיוחדת של הדפסת הטקסט הספרותי בפרגמנטים קצרים יחסית (המעלים על הדעת טיפוגרפיה שירית) ובצד אחד בלבד של הדף, כשצדו האחר נותר ריק ככתם גדול ולבן של שקט, המעניק לטקסט חלל הדהוד גדול במיוחד. הטיפוגרפיה הזו נשמרת בכל כתביו הבאים של הופמן ובכל עבודה שלו היא ממושמעת באופן שונה, נושא שמטופל שוב ושוב בפרקי הספר הזה. בשני ספריו: כריסטוס של דגים (1991) וגוּטַפֶּרְשָה (1993), המשיך הופמן את פיתוח האפוס של יוצאי גרמניה. בכריסטוס של דגים נעשה הקיום של מהגרים אלה בישראל למשל ספרותי על הגאולה שמביאה המוזרות לעולם, כאותו דימוי של הדוד הרברט המבקש לגאול את הקרפיון שמחזיקה אשתו, מַגְדָה, באמבטיה באמצעות השבתו אל הים שממנו הגיח, והמתתו על ידי כך. בספר זה נעשית הצורה הספרותית לקרובה עוד יותר לשירה, בקיטועהּ הפרגמנטרי ובטיפוגרפיה המותירה חללים לבנים בגוף הספר. עם זאת הליריקה האפית של הופמן לעולם אינה מאבדת את יכולתה לספר סיפור במובן המרתק והפשוט של ה־story teller, שאיכותו בדקוּת ההומור הפילוסופי הפקפקני שלו ולשונו המפתיעה באונומטופאיות האסוציאטיבית שלה:
אני אוהב מילים כמו "פַּפַּגַי" או "טִינטֶה"/ דודה צרפתייה [קוקטית. מגופה עולים/ ניחוחות של בושם זול] קרויה "טוֹנְט"/ אבל דודה גרמנייה [עבת בשר] קרויה/ טַנְטֶה. וכשדודה גרמנייה מניפה מטלית/ על השולחן והופכת בקבוק־דיו אומרים/ "שָׁאוּ [כלומר "רְאו"], טַנְטֶה שפכה את/ הטִינְטֶה".
בספרו גוטפרשה מעלה הַמְּסַפֵּר תמונות ילדות ברמת גן, שבמרכזן דמות האב פרנץ. הספר הוא מסה לירית אבסורדית־הומוריסטית של מעברים משפה למטא־שפה, ושבירת כל המחיצות שבין הביטוי הרגשי והמובן המטפורי שלו. בספר מה שלומך דּוֹלוֹרֶס (1995), התמסר הופמן לדיבור השירי כצורה של דיבוב תודעתה של גיבורה עלומת שם המשוחחת עם חברתה הדמיונית דּוֹלוֹרֶס ומספרת לה על יום אחד בחייה. סיפור זה של הוויית חיים שגרתית תל אביבית מתאר ייסורי נפש, אשר למרות הרגילות שלהם הם ביטוי עמוק של שברון לב, של פריכות הקיום, ושל תובנות עמוקות לתודעה נשית.
ספרו הַשׂוּנְרָא וְהַשְׂמֶטֶרְלִינְג (2001) מאויר בידי המחבר ברישומי עיפרון העשויים במשיכת קו אחד, והטקסט שבו הוא שִחזור שירי הומוריסטי של ילדות ברמת גן בשנות הארבעים והחמישים. ספרו הלב הוא קַטְמַנְדּוּ (2000) הוא תיאור של חיי־נפש של משפחה חיפאית שבנה מפגר, סיפור שאפשר לראות את המשכו באפרים (2003). שני ספריו Curriculum Vitae (2007) ומצבי רוח (2010) עוצבו כ״פנקסים תאומים״ של שתי סדרות חיים המסורות לאותו פרויקט אמנותי ספרותי של שילוב המבעים האהובים עליו: פרגמנטים שיריים, רישומי קו אחד, אוטוביוגרפיה והרהורים פילוסופיים סטואיים־אירוניים בנוסח הזן־בודהיזם.
כתביו של הופמן תורגמו לשפות רבות והם מופיעים כסדרה קבועה בהוצאה הניו יורקית היוקרתית A New Direction Book, שמטעמה זכה בפרס. הופמן הוא חתן פרס ניומן, שהוענק לו באוניברסיטת בר־אילן בשנת 1999, וחתן פרס ביאליק לשנת 2002.
מונוגרפיה זו על יואל הופמן אינה מחויבת בהכרח לסדר הדיאכרוני של פרסום כתביו אלא להתפתחות הפנימית הסוגיָתית של היבטים פואטיים בכתיבתו, כמו: הטיפוגרפיה של הטקסט והעמדתו כספר, הומור ונונסנס, צילום ואיור בכתביו, מקומה של המחשבה הבודהיסטית בכתיבתו, יחסו למסורת המחשבה של המערב, הפרויקט העברי־יהודי של כתיבתו ועוד. השיקול המרכזי בסידור הפרקים מונחה אפוא על ידי סידור האספקטים הללו, ולא על ידי הכרונולוגיה של הכתבים.
במהלך כתיבתו של חיבור זה תרמו לעיצובו הסופי מפגשים רבי־משמעות עם חוקרי תרבות המזרח הרחוק. בשנת השבתון שעשיתי בשנה האקדמית 2007-2006 באוניברסיטת סטנפורד, בזכות מלגת מחקר של Taube Center for Jewish Studies בראשות פרופ' סטיב זיפרשטיין וד"ר ורד שם־טוב, לימדתי קורס על יצירת הופמן. שיחותי עם פרופ' קרל בילפלד (Carl Bielefeldt) והרצאותיו בחוג ללימודי דתות ובמרכז לזן־בודהיזם באוניברסיטת סטנפורד היו בעלות חשיבות רבה להבנת סוגיות מרכזיות שבהן עסקתי באותה עת.
תודה מיוחדת שמורה לפרופ' ישעיה טשימה (Isaiah Teshima) מאוניברסיטת דוֹשִׁישה בקיוטו, שהזמין אותי לקיוטו לשבתון בשנת 2012, וכן לפרופ' יושיקה אודה (Yoshika Oda) מאוניברסיטת קנסאי (Kansai). שניהם הוסיפו לי תובנות חשובות לגבי תרבות המזרח ומחשבתה, בעיקר בתחום של הבנת המגעים שבין הזן־בודהיזם והמחשבה המערבית הקונטיננטלית (בעיקר המחשבה של שפינוזה והיידיגר) ברוח אסכולת קיוטו. פרופ' יושיקה אודה, שהכירה את הופמן בשנות לימודיו באוניברסיטת קיוטו, תרמה ידע קונקרטי באשר לחייו בשנים אלה, ידע שלא יסולא בפז.
השתייכותי לקבוצת המחקר "Research for Spinoza: The Imaginary Axis of Modern Philosophy" בהדרכת המארח שלי בשבתון ביפן, פרופ' אוסאמה אואנו (Osamu Uenu) מבית הספר לספרויות שבאוניברסיטת אוסאקה, תרמה רבות להבנתי את האופי היפני של הבנת פרדיגמות מערביות המבוטאות בפילוסופיה הקונטיננטלית ובמחקרה, ואת האיכויות הספציפיות שבהן הבנה זו שונה מזו המערבית.
אני מבקשת להודות גם לפרופ' היטוֹיה קאצמוּרה (Hitoya Katsmura), חוקר המקרא ומתרגמו ליפנית, שפרש בפני את תמונת החיים האוניברסיטאיים וחיי הרוח בקיוטו בשנות הששים והשבעים במקום השהייה בבית הקפה שׁין־שׁון־דוּ שבו ישב יואל הופמן בשנות הששים, ובסוגיות שונות של העברת האיכות השירית המקראית אל היפנית כמעבר בין מרחבים תרבותיים־לשוניים זרים זה לזה באופן עמוק.
תודה לנזיר טאקאפומי הוואקאמי (Takafummi Hawakami) ממקדש שונקואן (Shunkoin Temple) שהציג בפני את חוג חוקרי הזן מאוניברסיטת האנאזונו (Hanazono), ובעיקר את פרופ' ג'ף שור (Jeff Shor), שאפשר לי להכיר מקרוב את המקום שבו נוצר הקשר בין יואל הופמן ומסטר־זן היראנו סוג'ו, מי שהיה המנטור שלו וידידו האישי שנים רבות.
אני מבקשת להביע תודה לאנשי הארכיון של אוגוסט זאנדֶר בקלן שבגרמניה (August Sander Archive, Köln); למנהלת הארכיון גבריאלה קונראט־שוֹל (Gabriele Conrath-Scholl) ובמיוחד לחוקרת, חברת המכון, רייקה קניפר (Rajka Knipper), שאירחה אותי בעת עבודת המחקר שלי במכון בקיץ תשע"ב, והעמידה לרשותי חומרי צילום, תעודות ומסמכים שערכם להבנת עבודתו של הצלם אוגוסט זאנדר ולהבנת זיקתה לעבודת יואל הופמן חשוב ביותר.
תודה לפרופ' יגאל שוורץ, העורך הראשי של הסדרה, המלווה את עבודותַי על יואל הופמן בקשב רב־הבנה, לעורכי הסדרה, ד"ר חיים וייס וד"ר אמיר בנבג'י, שבחרו בספר הזה להיות בן לאכסניה המחקרית שלהם. תודה למתקינת הספר, איילת דרימלר, על עבודתה, ולתמר סתר, עורכת המשנה, שעמדה על משמר העריכה המדעית הסופית של הספר במסירות נפלאה ודיאלוגית. לשירה סתיו, תודה רבה על הצילום היפה שעל כריכת הספר, שיש בו מין ה״ככות״, לאמנון רון, תודה על תצלום המחברת.
תודה מסוג אחר לגמרי, לאבידב ליפסקר, ידיד נפשי.
(אוניברסיטת בר־אילן, תשע"ו)
הערות:
1 יואל הופמן, השונרא והשמטרלינג, ירושלים: כתר, 2001, חטיבה 9, פרגמנט ב.
2 כבר בשלב מוקדם של הופעת הכתבים של יואל הופמן הצביעה הביקורת על חריגותה בנוף המקומי וכן על היותה חלק ממגמה רחבה יותר של חדשנות וחריגה מן הנרטיבים והסגנונות המקובלים בספרות הישראלית המאוחרת. ראו הערה על כך לגבי הופמן באחרית דבר הנושאת את השם "הרהורים בעידן של פרוזה" מאת דן מירון, שלושים שנה, שלושה סיפורים, תל אביב: ידיעות אחרונות, 1933, עמ' 425; וכן יגאל שוורץ, "הסיפורת העברית: העידן שאחרי", אפס שתיים 3, 1995, עמ' 14; וכן בחלקו הראשון של הספר מאת אברהם בלבן, גל אחר בסיפורת העברית, ירושלים: כתר, 1995.
3 כעבור שנים תורגם הספר לעברית: קול היד האחת, ירושלים: כתר, 2011.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
