מתחת לאדמה

1

אֶקסמוֹר נטפה שרכים מלוכלכים, עשבים גסים ודהויים, שיחי אוּלֶקס קוצניים ואברָשים מאשתקד, וכה שחורה היתה עד שנדמה כי אש רטובה גרפה את הנוף כולו, נשאה עמה את העצים והניחה לאדמת הבּוּר להתייצב קרה וחשופה וחסרת הגנה אל מול פני החורף. גשם דקיק מוסס את האופק הקרוב וטשטש שמים וארץ לפקעת אפורה שנכרכה סביב ציון הדרך היחיד שנראה לעין - נער בן שתים עשרה במכנסיים שחורים מבהיקים, אטומים לגשם, אך ללא כובע, לבדו עם את חפירה.
שלושה ימים רצופים ירד הגשם, אבל שורשי העשבים והאברשים ושיחי האולקס שנשזרו זה בזה בתוך האדמה עדיין התנגדו לחדירת האת. הבעת פניו של סטיבן לא השתנתה. הוא נעץ את האת שוב וחש תגובה קטנה ומספקת שעלתה עד בתי שחיו. הפעם חרת את רישומו - רישום אנושי קטן במעטה העצום של הטבע האופף אותו.
בטרם יוכל סטיבן לחרות את הרישום הבא, התמלאה הרצועה הצרה הראשונה במים ונעלמה.

שלושה נערים התנהלו ברפיון בגשם של שיפּקוֹט, ידיהם תחובות עמוק בכיסיהם, ברדסים מכסים את פניהם, כתפיהם שחוחות כאילו קצרה רוחם לצאת מהגשם. אבל הואיל ולא היה להם לאן למהר, הם התפתלו והתנגשו וצחקו וקיללו בקול רם מדי ללא מטרה מיוחדת, רק כדי שהעולם יֵדע על קיומם ועל הציפיות שהם עדיין מטפחים.
הרחוב היה צר ומתפתל, ובקיץ חייכו קייטנים מזדמנים אל המרפסות הצבועות בצבעי חוף שדלתותיהן נפתחות היישר אל המדרכה ותריסיהן רוויי קסם עתיק. אבל הגשם הפך את הבתים הצהובים והוורודים והתכולים לתזכורת דהויה לאור השמש, מקלט לכל הצעירים, הזקנים, או העניים מכדי לעזוב.
סבתא של סטיבן השקיפה מבעד לחלון במבט קבוע.
היא החלה את חייה כגלוריה מֶנֶרס. ואז היתה לאשתו של רון פיטֶרס. אחר כך היתה אימא של לֶטי, ואחר כך אימא של לטי ובילי. ואז, עוד זמן רב, היתה גברת פיטרס המסכנה. עכשיו היתה סבתא של סטיבן. אבל מתחת לכל אלה תהיה תמיד גברת פיטרס המסכנה; דבר לא ישנה זאת, אפילו לא נכדיה.
מעל חצאי הרשתות הכתים הגשם את זגוגית החלון הקדמי. האנשים מעבר לכביש כבר העלו אור. הגגות היו שונים כמו הקירות. כמה מהם עדיין עטו את אריחי החרס הישנים, המחוספסים מטחב. האחרים כוסו צפחה אפורה שטוחה ששיקפה את השמים המימיים. מעל הגגות הסתמנו בקושי, מבעד לערפילים, שולי אדמת הבור - ממרחק זה היא נראתה מעוגלת ורכה. מחמימות החדר הקדמי עם ההסקה המרכזית והקומקום שהחל לשרוק במטבח, היא נראתה אפילו תמימה.
הנמוך מבין הנערים חבט על החלון בכף יד שטוחה וסבתא של סטיבן נרתעה בבהלה.
הנערים צחקו ורצו, אף על פי שאיש לא רדף אחריהם והם ידעו שאיש כנראה גם לא יעשה זאת. "קשקשנית זקנה!" צעק לעברה אחד מהם, אם כי קשה היה לראות מי, כי ברדסיהם כיסו כמעט לגמרי את פניהם.
לטי נחפזה פנימה, קצרת נשימה ומבוהלת. "מה זה היה?"
אבל סבתא של סטיבן חזרה לעמוד ליד החלון. היא לא הסתובבה אל בתה. "ארוחת הערב מוכנה?" שאלה.

סטיבן התרחק מאדמת הבור כשמעילו מוטל על כתף אחת ובד הטריקו של חולצתו ספוג ומהביל בעקבות המאמץ. השביל שנחצב בין שיחי האברש ברגלי דורות של צועדים היה כבד מבוץ. הוא עצר - האת החלוד מוטל כרוֹבה על כתפו האחרת - ושלח מבט אל הכפר. פנסי הרחוב כבר דלקו וסטיבן הרגיש כמין מלאך או חוצן הבוחן מגבוה את המשכנות המחשיכים, מנותק מהחיים הזעירים המתנהלים להם שם למטה. הוא התכופף מבלי משים כשראה את שלושת חובשי הברדסים רצים לאורך הכביש הרטוב.
הוא הסתיר את האת מאחורי אבן, סמוך למחסום החלקלק. האת היה חלוד, אבל מישהו עלול לקחת אותו, והוא לא יכול להביאו הביתה; זה יעורר שאלות שעליהן לא יוכל - ולא יעז - להשיב.
הוא נכנס לשביל הצר שלצד הבית. בינתיים כבר התקרר, וכשחלץ את נעלי הספורט כדי לשטוף אותן תחת ברז הגן, רעד מקור. פעם היו הנעליים לבנות, ועליהן ברקים כחולים. אימא שלו תשתגע אם תראה אותן ככה. הוא שפשף אותן באגודליו וניסה לסחוט מהן את הבוץ עד שנהיו סתם מלוכלכות, ואז ניער אותן בחוזקה. מי בוץ ניתזו על קיר הבית, אבל הגשם שטף אותם חיש מהר. גרבי בית הספר האפורים שלו היו כבדים וספוגי מים; הוא הסיר אותם, וכפות רגליו חשפו לובן צונן ומדהים.
"אתה רטוב לגמרי." אמו הציצה מהדלת האחורית, פניה מכווצות ועיניה הכחולות הכהות עמומות כים צפוני. גשם ניתז על שׂער הקש שנאסף לאחור בזנב סוס קטן ויעיל. היא הרתיעה את ראשה לאחור, לתוך הבית, כדי שלא יירטב.
"תפס אותי גשם."
"איפה היית?"
"עם לואיס."
זה לא היה שקר גמור. הוא היה עם לואיס מיד אחרי הלימודים.
"מה עשיתם?"
"שום דבר. סתם. את יודעת."
מהמטבח שמע את סבתו אומרת: "הוא צריך לחזור הביתה ישר אחרי הלימודים!"
אמו של סטיבן שלחה מבט נוקב ברטיבות שלו. "הנעליים האלה היו חדשות רק בחג המולד."
"מצטער, אימא." הוא נראה מדוכדך; זה פעל בדרך כלל.
היא נאנחה. "ארוחת הערב מוכנה."
סטיבן אכל מהר ככל שהעז והרבה ככל שיכול. לֶטי עמדה ליד הכיור ועישנה והניחה לאפר ליפול לתוך פתח הניקוז. בבית הקודם - לפני שעברו לגור עם סבתא - נהגה אמו לשבת אתו ועם דייווי ליד השולחן. היא נהגה לאכול. היא נהגה לשוחח אתו. עכשיו היה פיה קפוץ תמיד, גם סביב סיגריה.
דייווי מצץ את הקטשופ מהטוגנים ואחר כך הדף בזהירות כל אחד מהם אל צד הצלחת.
סבתא חתכה חתיכות קטנות מהדג המטוגן בפירורי לחם שעל צלחתה ובחנה כל אחת מהן במבט חשדני בטרם הכניסה אותה לפיה.
"משהו לא בסדר, אימא?" לטי העיפה את האפר בעוצמה לא נחוצה. סטיבן הסתכל בה במתיחות.
"עצמות."
"זה פילה. זה מה שכתוב על האריזה. פילה של פוטית."
"תמיד מפספסים כמה. צריך להיזהר."
השתררה שתיקה ארוכה, וסטיבן האזין לקול הלעיסה בתוך ראשו.
"תאכל את הצ'יפס, דייווי."
דייווי כרכם את פניו. "הם רטובים לגמרי."
"היית צריך לחשוב על זה לפני שמצצת אותם, לא? לא?"
לשמע השאלה החוזרת חדל סטיבן ללעוס, אבל מזלגה של סבתא שרט את הצלחת.
לטי עברה במהירות לצדו של דייווי והרימה את אחד הטוגנים הרטובים. "תאכל את זה!"
דייווי נד בראשו ושפתו התחתונה החלה לרטוט.
בתרעומת שקטה מלמלה סבתא: "משאיר אוכל בצלחת. הילדים של היום לא יודעים מהחיים שלהם."
לטי התכופפה וסטרה לדייווי בכוח על ירכו החשופה מתחת למכנסיים הקצרים. סטיבן התבונן בטביעת היד הלבנה שהאדימה במהירות על עורו של אחיו. הוא אהב את דייווי, אבל בימים אלה, כשראה מישהו מלבדו נקלע לצרות, חש ריגוש קטן, ועכשיו - כשראה איך היא הודפת את אחיו החוצה ובמעלה המדרגות והוא גועה בבכי - הרגיש כאילו הוא עצמו זכה איכשהו באות הצטיינות: הצטיינות בכך שלא נחשף לרוגז העצור של אמו. אלוהים יודע שלא מעט פעמים היא מוציאה עליו את מה שהיא מרגישה כלפי סבתא. אבל זאת היתה הוכחה נוספת לדבר שסטיבן קיווה לו זמן מה - שדייווי בן החמש הגיע סוף סוף לגיל שבו יוכל לחלוק בעול המשמעת. העול לא היה כבד או מסוכן, אבל מה זה משנה; לאמו יש פתיל קצר, ועונש שמתחלק בין שניים הוא רק חצי עונש, חשב סטיבן. או אולי אפילו עונש שלא אתה תקבל.
סבתו לא הפסיקה לאכול כל אותו הזמן, אף על פי שכל נגיסה פתחה שדה מוקשים.
יבבותיו של דייווי כבר התעמעמו, אבל סטיבן ניסה ליצור קשר עין עם סבתא והיא הביטה בו סוף סוף, נתנה לו הזדמנות לגלגל עיניים כאילו הוא שותף לנשיאה בעולו של הילד השובב, והמאמץ המשותף קירב אותם.
"אתה לא יותר טוב ממנו," אמרה וחזרה לדג שבצלחתה.
סטיבן הסמיק. הוא ידע שהוא יותר טוב! אם רק היה יכול להוכיח את זה לסבתא, הכול היה שונה - הוא פשוט ידע.

הכול קרה כמובן באשמת בילי - כרגיל.
סטיבן עצר את נשימתו. הוא שמע את אמו רוחצת כלים - קרקוש הכלים מתחת לזרם המים - ואת סבתו מנגבת אותם - צליל הצרימה הגבוה יותר של הצלחות הנלקחות ממתקן הייבוש. ואז פתח לאט את דלת חדרו של בילי. הריח שעמד שם היה ישן ומתוק, כמו תפוז שנשכח מתחת למיטה. סטיבן הרגיש שהדלת נסגרת בלאט מאחוריו.
הווילונות היו מוגפים - תמיד היו מוגפים. הם תאמו את כיסוי המיטה בריבועיהם התכלכלים והכחולים כהים, שעמדו בסתירה למערבולת החומה של דוגמת השטיח. על הרצפה ניצבה תחנת חלל בנויה למחצה מלבני לגו, ומאז ביקורו האחרון של סטיבן כאן ארג עכביש קטן את רשתו על מה שנראה כמו תחנת עגינה גולמית. הוא ישב שם עתה, ממתין ללכוד זבובי לוויין מהחלל החיצון של החדר הקודר.
אל הקיר מעל המיטה הוצמד צעיף שמוט - תכול־שמים ולובן, מנצ'סטר סיטי - וסטיבן חש נקיפה מוכרת של רחמים וכעס על בילי: עדיין מפסידן, אפילו במותו.
סטיבן נהג להתגנב הנה לפעמים, כאילו עלול בילי להגיע אליו ממרחק השנים וללחוש סודות ופתרונות באוזני אחיינו, שכבר עתה חגג יום הולדת אחד יותר מכפי שהוא עצמו הספיק לחגוג.
כבר מזמן ויתר סטיבן על התקווה לגלות רמזים אמיתיים. תחילה אהב לדמיין שדוד בילי הותיר הוכחה כלשהי לידיעה מוקדמת על מותו. ספר של "החמישייה הסודית" שפינתו קופלה בעמוד מפתח; ראשי התיבות א"א שנחרטו על לוח העץ של שולחן הצד; אבני לגו שפוזרו כך שיציינו את נקודות המצפן ואיקס שנועד לייצג את הנקודה. משהו שנער בעל כושר הבחנה יוכל אולי למצוא ולפענח בדיעבד.
אבל לא היה שם דבר. רק הריח הזה של היסטוריה ועצב מריר, ותצלום של תלמיד רזה ובהיר, בעל לחיים ורודות ושיניים עקומות ועיניים כחולות כהות, עצומות כמעט לגמרי מגודל חיוכו. זמן רב עבר עד שסטיבן הבין שהתצלום הזה הוצב כאן כנראה לאחר מעשה - ששום נער ראוי לשמו לא היה מעמיד תצלום של עצמו על השולחן שלצד מיטתו, אלא אם כן נראה בו כשהוא מניף דג או גביע.
לפני תשע עשרה שנה הנער הזה בן האחת עשרה - בדומה מאוד לו עצמו, כנראה - מאס במשחק החלל הדמיוני ויצא החוצה לשחק בערב קיץ חמים, וכנראה - כמה מכעיס - לא ידע כי לא ישוב עוד לְעולם להחזיר את צעצועיו למקום או לנופף בצעיף המאן סיטי מול הטלוויזיה ביום א' אחר הצהריים או אפילו לסדר את מיטתו, מה שאמו - סבתו של סטיבן - עשתה רק זמן רב אחר כך.
מעט אחרי שבע ורבע בערב, כאשר מר ג'קובי מדוכן העיתונים מכר לו שקית של מַלטיזֶרס, עבר דוד בילי מממלכת הדמיון הילדותי אל ממלכת הסיוט החי. במאתיים המטרים שבין דוכן העיתונים לבית הזה ממש - מאתיים מטרים שבהם עבר גם סטיבן מדי בוקר ומדי ערב בדרכו אל בית הספר וממנו - דוד בילי פשוט נעלם.

סבתו של סטיבן המתינה עד שמונה וחצי ורק אז שלחה את לטי לחפש את אחיה, ורק בתשע וחצי, כשהחשכה החלה לרדת, יצאה החוצה בעצמה. בערבי הקיץ הבהירים שיחקו ילדים שעה ארוכה אחרי שעת ההשכבה החורפית. אבל רק כאשר השכן מהבית הסמוך, טד רנדל, אמר שאולי כדאי להזעיק את המשטרה, הפכה סבתא של סטיבן לתמיד מאימא של בילי לגב' פיטרס המסכנה.
גב' פיטרס המסכנה - שבעלה נהרג בתאונה טיפשית כשנפל מאופניו היישר למסלול הנסיעה של האוטובוס מבּארנסטֵייפּל שש שנים קודם לכן - המתינה שבילי יחזור הביתה.
תחילה המתינה בפתח. היא עמדה שם כל היום, כל יום, במשך חודש שלם, וכמעט לא הבחינה בלטי בת הארבע עשרה שנדחקה ועברה לידה בצאתה לבית הספר ושהקפידה לחזור בעשרה לארבע כדי לחסוך מאמה דאגות נוספות - אם בכלל היתה אפשרות כזאת.
כשמזג האוויר התחלף המתינה גב' פיטרס המסכנה בחלון שממנו יכלה לראות את הכביש לשני הכיוונים. היא החלה להיראות כמו כלב בסערת רעמים - דרוכה, פעורת עיניים ומתוחה. כל תנועה ברחוב הרעידה את לבה בעוצמה כה רבה עד שהתכווצה. ואז הגיעה הנפילה, כשדמויותיהם של מר ג'קובי או סאלי בלאנקט או תאומי טית'קוט נעשו כה ברורות עד שגם מאמץ גדול של הדמיון לא הצליח לגרום להן להיראות כמו ילד סמוק לחיים בן אחת עשרה עם שיער בלונד קצוץ, נעלי נייקי חדשות ושקית ריקה למחצה של מלטיזרס בידו.
לטי למדה לבשל ולנקות ולהישאר בחדרה כדי שלא תצטרך לראות את אמה מתכווצת מול הכביש. מאז ומתמיד חשדה שבילי הוא הבן המועדף, ועתה, בהיעדרו, לא נותר לאמה הכוח להסתיר את העובדה הזאת.
לטי עטתה על עצמה אפוא מעטה של כעס ומרדנות שיגן על התוך הפגיע שלה, ילדה מבוהלת בת ארבע עשרה שהתגעגעה לאחיה ולאמה במידה שווה, כאילו נעקרו שניהם מחייה באותו ערב יולי חמים.

איך ייתכן שדוד בילי לא ידע? פעם נוספת חש סטיבן באותו הבהוב של כעס כשסרק את החדר חסר החיים וחסר הרמזים. איך ייתכן שאדם לא יֵדע שדבר כזה עומד לקרות לו?