האיש שהיה פעם ילד
רכבת יוצאת מרציף של תחנה. איש שהיה פעם ילד יושב וצופה בנוף המתחלף, והמראות רצים לו מול העיניים. הנופים הניבטים אליו מבעד לחלון מזכירים לו תמונות מעבר רחוק.
האיש שהיה פעם ילד נוסע עכשיו בכיוון ההפוך, בדרך חזרה אל מי שהוא היה פעם. נוסע לבקר את הוריו.
האיש שהיה פעם ילד חוזר הביתה, אל השכונה שלו, והוא איש אחר, אדם בוגר. הוא מנסה למיין את הזיכרונות, לפענח אותם, אבל הכל השתנה כאן: קולות הציפורים כמעט לא נשמעים כמו אז, הירוק של ילדותו הולך ונעלם, שבילי העפר הפכו לכבישי אספלט, והעצים לאורך השדרה, שפעם כאילו נגעו בשמים, נראים עכשיו קטנים יותר, עטופים אבק חום.
כאן היה פעם הבית שלו. כאן פקח לראשונה את עיניו. כאן שמע לראשונה את הצלילים.
השלג הגדול
"אתה נולדת באמבולנס שכמעט נתקע בשלג", אמרה לי אמא. "זאת היתה אחת הפעמים היחידות שאני זוכרת שירד שלג עד גובה הברכיים".
הרבה שנים מלווה אותי הסיפור על "השלג הגדול" שירד באופן פתאומי ברחבי הארץ. "אתה נולדת ביום לבן, והיית הלידה הכי קלה שהיתה לי".
יותר מאוחר אני קולט עוד נימה בדברים של אמא: אותך בעצם לא רציתי.
כשגדלתי, היא סיפרה לי בגילוי־לב: "היו לי כבר ארבעה ילדים, ואמרתי לעצמי: די, אין לי כוח לעוד ילד. זה אבא שלך, הוא זה שרצה אותך. הוא חלם בלילה שאמא שלו באה לבקר אותו, ראה בזה סימן. הוא חשב שהנה היא חוזרת אליו והוא יקרא לה פֶּרְלָה (פנינה). ומה נהיָה? בא לי עוד פֶּה להאכיל. יוּדֶקוֹ קטן".
הכל בצחוק כמובן, היא לא ממש מתכוונת, אבל הילד שומע, סופג את רוח הדברים. אם אמא תמיד חסרת סבלנות ואם אין לה כוח לעוד ילד, למה שהיא תרצה אותו?
מרגע שהתחלתי להבין קצת יותר, קלטתי שאת החיים שלי אני חייב לאבא. הוא זה שמנע ממנה לעשות הפלה, הוא זה שטיפל בי, הוא זה שידע לחבק ולאהוב.
והוא גם דאג שאדע את זה, שבזכותו אני קיים.
אני יודע: אמא נתנה לכולנו את מה שיכלה וידעה לתת, אבל בשבילנו זה היה מעט מדי. האימהוּת בשבילה היתה עול. כשאגדל, הדברים ישתנו.
איזו התחלה לחיים.
בוקר אחד ההורים שלי יצאו לעבודה והשאירו אותי בעריסה, תינוק בן שנה ומשהו, עם אסתר אחותי, בּייבּיסיטר בת שש. היא היתה בטח שקועה ב"חמש אבנים", משחק הילדוּת שלה. ואני בכיתי וייללתי, רציתי שמישהו יחבק אותי. רציתי את אמא שלי, את אבא שלי, שיאכילו אותי, שיחליפו לי את החיתול הרטוב, שיוציאו אותי מהמיטה ויחזיקו אותי על הידיים. בכיתי עד ששקעתי בתהום.
רעיון לא מוצלח, להשאיר ככה תינוק עם ילדה בת שש, שמנסה להרגיע את הבכי שלו עם לֶבֶּן בכפית. התגובה שלי היתה הקאות ושלשולים. כמעט התייבשתי.
כשאבא חזר וראה מה קורה לי, הוא רץ מייד לקרוא לשכנה היוונייה שלנו, רחל, המומחית למרקחות עשבים ולכל מיני תרופות סבתא, והיא רקחה לי תרופה מיוחדת.
חיי שוב ניצלו בזכות אבא.
מבטים
אני בן שנתיים־שלוש, עומד על כיסא אחרי מקלחת. אמא מנגבת אותי אבל אני מַפנה את המבט אל אבא. אין מקום חם ואוהב יותר מהחיבוק של אבא. אני אוהב את המגע שלו, את הריח שלו, את כל־כולו. כשאבא מתכונן לצאת לעבודה אני מנדנד את המעקה של מיטת התינוק שלי ובוכה בהיסטריה. אני מושיט אליו ידיים, רוצה ללכת איתו. אבל הוא לא לוקח אותי.
אם אבא לא היה עובד, הוא בטח היה נשאר איתי בבית כל היום. אבל אבא עובד. הוא יוצא בבוקר לעבודה וחוזר לפנות ערב. וכשהוא נכנס הביתה אני מזנק ישר אל החיבוק החם שלו. מחוץ לזרועותיו של אבא העולם הוא בועה עמומה ומרוחקת. אבא הוא המקלט שלי, המשך של הגוף שלי, בלעדיו העולם לא קיים.
מה אני יודע על העולם? כמעט כלום. אמא נפתחת ונסגרת כמו צדף, לפי מצב הרוח. גם אני שוקע בהסתגרות עמוקה, מפַתח מין חשדנות וחוסר אמון כלפי אמא. אין לה זמן או רצון או יכולת לטפל בעוד ילד. אמא לא מחבקת, לא מלטפת, לא מעניקה לי גוף להתרפק עליו.
