פרק א'
יום ההעברה תמיד הצטייר בעיניי כסדרה מבולבלת וחסרת שיטה של תמונות ומעמדות ללא קשר נפשי או רעיוני ביניהם, כאילו ניסה מישהו ללא הצלחה להשיט ספינת נייר על גבי ענפי עץ שעלו ממעמקים... וככל שאני מנסה לגלות בתמונה משהו הגיוני יותר, למצוא את הצירוף הנכון של חלקיה — כך גדלים הפערים המונעים את השלמתה. סבך המאורעות הנחשף לנגד עיניי מורכב בראש וראשונה מקיטבג החפצים שמונח לידי על הרציף. אחר כך באה נעיצת מבטי בגוש השחור והמפלצתי המזדקר מהמים, מסילת המנוף, החיילים הממהרים אל הנמל וממנו, רעש הפטישים וההחלטה הנחושה שלי פעם נוספת לעבור בכל זאת לאונייה גם לאחר החוויה הראשונה הזו.
למעשה, הייתה זאת אהבה ממבט ראשון, כזו שלא חשתי מעודי אל שום נערה שבעולם, וככל שקרבתי אליה יותר, אל המשחתת, גברה סקרנותי. ידעתי כי ה"פלירט" הזה הוא שונה ולא יהיה בן חלוף. רציתי להיאנח אנחת רווחה מתוך אושר, כי הנה הגעתי לנחלתי ומעתה יהיה טעם לשירותי הצבאי. רציתי להרים את רגליי ולגמוא את 30 המטרים שנוצרו בריצה... אך לפתע התחולל בי שינוי, הייתי כבר כמעט בתוך העולם האחר, כמעט שהתנתקתי מהשגרה שאפפה אותי עד היום, ואז נע משהו בקרבי והכביד. הקונפליקט החל משתלט עליי עמוק ומעיק. האם היה הצעד שעשיתי נבון? האין זה אווילי לעזוב את גן העדן בחיפה ולעבור לגיהינום הידוע לשמצה בחיל, למשחתת?
מצחי התכסה בטיפות עבות של זיעה קרה. עצרתי לרגע את הליכתי והנחתי את הקיטבג על הארץ לצדי. חששתי מן הרגע הזה, הגרוע מכל: רגע המשבר. ידעתי כי מייד יאבד הכול את טעמו, יחלוף, ירד לטמיון, ידעתי כי זהו רגע המבחן וכי אסור לי להפסיד בו. ופחדתי. פחדתי מעצמי, מהאנשים בהם אני עומד להיתקל ומהחיים על הים.
"אסור לי!" הרהרתי בוהה אל הים הגדול, זכרתי את תשוקתי. את הסכמתי החופשית לפגישה, את החלטתי העצמאית. ואז — ידעתי כי לא אוותר. הבנתי כי זהו פחד רגעי, חרטה זמנית, חשש מן הבלתי ידוע... אגלי זיעה טפטפו ממצחי חודרים לעיניי ומטשטשים את ראייתי. התעלמתי מהתראתם. המילה האחרונה שדקרה במוחי חדרה לתודעתי באלפי מחטים קטנות: "התחזק, התחזק"...
בתנועת יד אחת קינחתי את פניי כמנסה לגרש את הסיוט, להיפרד מן העבר, רציתי לדרוך על סיפונה של האונייה כשאני נקי וטהור, אדם חדש, בלי ניגודים. הרמתי לאטי את קיטבג החפצים והמשכתי לעלות.
המבטים ננעצו בי מייד עם עלייתי על כבש האונייה. הימאים כבר קיבלו את הידיעה על בואו של "מופרע אחד שהחליט לוותר על החיים הנוחים בחיפה ולעבור לאח"י "אילת"." ההערות העוקצניות החלו עם כניסתי לחדר המשותף של החיילים ממחלקתי:
"הנה המטומטם", זרק מאן דהו.
"עוד פסיכי," הסכים עמו אחר.
"נעשה לו קבלת פנים חבר'ה!" הציע שלישי.
צמרמורת חלפה בגופי. מבלי לרצות בכך נזכרתי בסיפור על הבחור שמייד עם כניסתו לאונייה, באותו רגע ממש, התנפלו עליו כמה ימאים, עקרו מידיו את תרמילו והשליכוהו לים עדיין בבגדיו. מתוך ארגז שהכינו קודם לכן זרקו עליו ביצים, עגבניות סרוחות, תפוחי אדמה רקובים ושאר ירקות. כשסיימו להשליך את מרכולתם, שלשלו אליו חבל ארוך שבעזרתו עלה לסיפון.
את "קבלת הפנים" סיימו בקינוח — במריחת גבינה לבנה על פרצופו. הטקס התנהל לקול צחוקם הפרוע, צרחות הקרב והקללות של שאר הימאים. תמהתי אם גם עליי יהא לעבור את טבילת המים ומבחן הרפש. לא הכרתי את ה"חוקים", אך הבנתי שמעמדי שונה במקצת: אני אמנם חדש באונייה אך אינני טירון — וזה הבדל משמעותי.
"בן זונה!" סיכם פרא מגודל. את האחרים לא ראיתי. שמעתי רק את קולות הצחוק והלגלוג שלהם, הם הגיעו כאילו מרחוק. ידעתי כי זה יקרה גם לי. הייתי המקרה הראשון מסוגו. כמעט כל חייל על המשחתת ביקש העברה מהאונייה, רצוי לחיפה, ל"בסיס השלווה", כפי שכונה אז.
כל הבקשות נדחו.
לעומת זאת לא קרה שחייל ישליך הזדמנות פז לשרת בבסיס הזה ויבקש העברה לאחד המקומות הגרועים בחיל הים. כעסם היה נהיר ומובן לי. אך חשתי שאם לא אעבור את טבילת האש הזו בהצלחה, יבולע לי לאורך כל הדרך. הפניתי פניי למקלל שנראה המנהיג ונעצתי בו מבט. לא מתגרה אך כזה שירתיע אותו ואת האחרים ממחשבות זדון. חיוכו המלגלג קפא, ואז גם חלה הרפיה קלה בצחוקם של השאר ואחר כך השתרר שקט. ידעתי כי הצלחתי! עברתי את הקשה מכול: הטבילה הפומבית. עתה יקל לי.
פנים מפויחות של מלח בלונדיני הציצו אליי פתאום, מחייכות בעווית מן הערסל בקרבת הכניסה לחדר. גם הוא ידע מהיכן באתי אך דומני כי היה היחיד שלא השתתף בהילולת העלבונות והצחוק. עיניו היו כחולות ועמוקות ומבטן חדר לנשמתי. הוא קרץ לי במשובה. קריצה ממזרית. היה משהו בקריצה הזו, משהו מיוחד ושונה. כאילו הוא מבקש את קרבתי.
במצב הרוח שבו הייתי שרוי באותם רגעים נזקקתי נואשות לביטוי ידידותי של מאן דהו. ודי היה לי גם בקריצה. ידעתי כי הוא עתיד להיות חבר אמת שלי.
החזרתי לו חיוך רחב.
התחלתי לסדר את חפציי על מיטתי ולרוקן את תרמילי. עדיין חשתי את המבטים הננעצים בגבי כמו חצים מורעלים. אני חייב להשתלב מייד בחיי החברה ולהיות אחד מהם, חשבתי. לו רק הייתי במצב רוח המתאים אולי יכולתי להתחיל כבר עתה.
עשיתי את מלאכתי לאט ומתוך מחשבה שחלילה סידור חפציי בפזיזות יסגיר את רגעי חולשתי. עדיין חושש הייתי מ"קבלת הפנים" שלא באה. האם כולם ממתינים לי בחוץ? ואיזו קבלה הם מכינים לי?
עוד לפני בואי שיננתי את כל האפשרויות שבהן קיבלו חייל חדש. שמעת כבר על אותו בחור שמייד עם הגיעו "הוחתם" על הארובה ובכל פעם שהעלתה פיח גערו בו וביקשו אותו לנקותה בטענה ה"מוצדקת" כי הוא אחראי לה... זכרתי גם זכרתי היטב את הסיפור על הימאי החדש שהואשם, מייד עם הגיעו למשחתת, כי בגד בחוק ימאים מקודש וערק מן האונייה לפני שהגיע אליה. חובש האונייה שהתחפש לקצין ישב כאב בית הדין ולצדיו שני "שוטרים" נוספים. גם "סניגור" מינו לו, אך כל מאמציהם של הנאשם שטען בקול מתרפס כי הגיע כשצריך היה להגיע וה"סנגור" שביקש את רחמי בית הדין, לא הועילו וה"נאשם" "נידון" למוות. שלושה ימים סגרוהו במחסן צר ומצחין ורק לאחר מכן גילו לו את האמת תוך הערה ידידותית כי "טבילה" זו קלה מן האחרות ורמז ברור לכך כי כדאי לו לקבל זאת בידידות ולשתוק. אולם אותו בחור לא נשאר חייב ובהפלגה לחו"ל אשר התקיימה לאחר כמה ימים, כשחזר מערב בילויים בנמל פיראוס, הוא סיפר לחובש כי הוא חושש שנדבק במחלת מין. החובש ביקש לראות את המקום והחייל התפשט. מה שהחובש לא ידע באותו רגע כי אותו בחור התאפק מלהטיל את מימיו במשך כל אותו יום. רגע הנקם שמילא אותו נתן לו את הכוחות הדרושים וכשהחובש התכופף בכדי לבדוק את "הפצעים המוגלתיים על איבר המין", שחרר החייל באותו רגע את עצמו מכל הלחץ הנוראי שבו היה שרוי יום שלם, תוך שהוא פולט הערה כי רצוי לו, לחובש, לקבל נקמה זו בידידות ולשתוק.
לאלה שלא טעמו טעם ים הצטיירה המשחתת כמקום שרק יחידי סגולה מסוגלים לשרת בו. העבודה המפרכת, המשמעת הקשה, קשיחותם של המלחים עצמם, הצפיפות בחדרים וההפלגות התכופות. כל אלה הקנו לאח"י "אילת" שם כה מבעית שכל חייל עוד לפני בואו לחיל הים השתדל להתרחק ממנה. למעשה, מקרוב הכול נראה אחרת: ההווי המיוחד, רוח הצוות, היחס מצד המפקדה לאוניית הדגל והחוויות שהיו מנת חלקם של החיילים יום יום עשו בה את החיים למעניינים ומלאי סיפוק. וספק רב אם בקשות ההעברה הרבות שנתקבלו במפקדה באו כתוצאה מהלחץ הגדול שבו היו החיילים שרויים. אולי הפרסום שקיבל בסיס החוף על הכרמל — הבסיס שממנו הגעתי — הוא זה שמשך רבים מהם לעשות מעשים ממעשים שונים כדי לעבור אליו. הסיפורים שסופרו על החיים בבסיס עם החיילות שלהבו כל דמיון וכבר נוצרו אגדות על שבתות שבהן הופך הבסיס לבית זונות צבאי. אליבא דאמת, הייתה שם שגרה מרגיזה, משמעת רפויה ושעמום. יום רדף יום ויום דמה למשנהו. אמנם היו פה ושם רומנים ופלירטים בין חיילות לחיילים, אך אלה לא דמו כלל לעלילות המין שהופצו ברבים.
יפהפיות לא צעדו שם בהמוניהן וכל חיילת, אפילו המכוערת ביותר, הפכה שם למלכת יופי באין תחליף טוב אחר. לעומת זאת נפוצו שמועות וסיפורים על החיים הקשים באונייה, על ההפלגות מורטות העצבים, ה"אפטרים" המעטים, והמשמעת הנוקשה. על כן העדיפו אלה שבבסיס החוף את השגרה והשעמום על פני חיי פרך. לכן, קיבלו כולם בתדהמה את רצוני לעבור ולשרת על המשחתת. על שאלתו של רס"ר בסיס החוף השבתי בהיעדר תשובה שתשביע את רצונו: "אני מחפש הרפתקה." (לימים, כאשר הגיעה הודעת שווא כי נספיתי בעת הטיבוע הגיב הרס"ר בציניות מחרידה: "חיפש הרפתקה, קיבל הרפתקה...")
עד כמה קינן החשש בלב החיילים מפני העברה פתאומית למשחתת ימחיש אולי המקרה הבא: אחד החיילים בבסיס נתפס באחד הלילות כשהוא ישן על משמרתו. הוא נשפט מייד למחרת בבוקר והעונש שקיבל היה יוצא דופן במקצת: ריצוי תקופה של שבועיים על... המשחתת "אילת". כולם כעסו אז על "אכזריותו" של המפקד, אך עונש זה הרתיע אחרים ומספר מפירי המשמעת פחת באותה תקופה.
מובן לכן לעגם של אלה שנשארו שם למעלה, וכעסם של מלחי האונייה שקיבלוני. כבר בעוזבי את הבסיס ידעתי כי אהיה באונייה מטרה ברורה לשנאה ולבוז, ובמוקדם או במאוחר אצטרך לשלם את המחיר על כך, וכי התקרית שבה תתגלה הטינה העמוקה נגדי עלולה להתרחש בכל עת.
ואכן, זו לא איחרה לבוא.
בוקר אחד, ימים ספורים לאחר בואי, התייצבתי כדי לקבל את סידור העבודה מוקדם מהרגיל. סמל המחלקה פרישר נתן בידי פחית צבע ומברשת, והטיל עליי לסיים עד לשעות הצהריים את צביעת סיפון הדגלים. אהבתי את הרגעים האלה שם למעלה, המלחים עסוקים עדיין בארוחת הבוקר ואני כאן לבדי, כל הים שנפרש מולי, הוא שלי, עדיין לא התעריתי בחיי החברה של האונייה, וחבריי, לעת עתה, היו הגלים וסירות הדיג הרבות בסביבה. התחלתי כבר בפס הצביעה השני, כאשר שמעתי קולות לידי. הרמתי ראשי וראיתי מעליי מלח ממחלקתי. בחור נוסף, שאינו מוכר לי, נלווה אליו.
"מה אתה עושה כאן?" שאל.
"עיניך הרואות," השבתי, כשאני טובל את המברשת.
"אתה סובל מנדודי שינה?" הניב שלו היה מרגיז.
לא עניתי.
"לא לימדו אותך לדבר שם למעלה, יא שרץ?" הלגלוג בקולו נשמע בבירור.
כעס החל להציף אותי, הצטבר בי מתח רב בימים האחרונים וזה השפיע על עצביי. קמתי לאטי. גם מהיתקלות זו עליי לצאת בכבוד, זה היה כורח המציאות המייחדת כל מקום חדש, צפוף וסגור שבו חיים בחברת גברים בלבד.
"שמע!" אמרתי לו באיום, "אני לא חייב לתת לך דין וחשבון על מעשיי ואני בכלל משתין עליך!"
הוא לא ציפה לעילה נוספת כדי להנחית את ידו על פניי בסטירה מצלצלת. תגובתי הייתה מיידית: דחפתי את המברשת לפח הצבע במהירות שהפתיעה גם אותי, ואת כל תוכן הפח שפכתי על פניו בכוח רב. הוא התכופף ונסוג. חברו, שעמד כל העת לידו, החל מתרחק. סמל המחלקה פרישר הגיע בריצה ומייד החלו מתאספים חיילים נוספים מכל הכיוונים כאילו צפו כל העת במתרחש ממחבוא ועתה ניתן להם האות להצטרף. פרישר הספיק לאחוז בידיו לפני שהלה ניסה סיבוב נוסף. עמדתי מתנשף כשהמברשת מטפטפת צבע על הסיפון. מבע פניו השלו של פרישר הרגיע אותי. היה ברור שהוא הבין מי יזם את התקרית.
"בן זונה, בן זונה!" קילל בקול רועד.
הצבע, שהיה מהול בחומר חריף, החל לצרוב את פניו. עיניו דמעו ונעצמו, לשווא הוא ניסה לנקות את פניו מהנוזל הסמיך.
"אני עוד אראה לך!" הבטיח.
ידעתי כי כל החבר'ה מסביב נמצאים בהאזנה דרוכה ולכן השבתי בשקט: "אתה יכול לנסות כבר עכשיו."
"די!" צווח הסמל ופנה לכולם. "מה אתם עושים פה? חזרו למקומותיכם מייד!" הוא ניגש אל הבחור הצבוע שהחל לרדת מהסיפון ותמך בו. תוך כדי כך סובב את ראשו אליי והביט בי. החזרתי לו מבט מצפה להערה אך הוא המשיך והביט ולא אמר מילה, אני בטוח שעוד הספקתי לראות תחילתו של חיוך מסתנן בפניו בטרם נעלם מעיניי.
תא המגורים המשותף שלנו שכן מעל לחדר המכונות לכן החום הרב ששרר בו העיק עלינו תמיד. הצפיפות הרבה ששררה בו הכבידה ביותר. הוא חולק לשלושה חלקים לאורכו, כאשר בכל חלק היו כמה מדורים שמיטות דמויות ערסלים היו תלויות בהם בשלוש קומות. כל מילימטר נוצל. למטה, בשורה התחתונה, הונחו הערסלים על גבי ארגזי עץ שהיה להם שימוש כפול. בעת הארוחות הם הועלו מעל הדרגש ושימשו כשולחן, ובין הארוחות הם היו "לוקרים" לחפצים אישיים. ערסל שהיה מונח על "לוקר" התנדנד פחות מאלה שמעליו ואילו באחרים חשת היטב את טלטולי האונייה. אלה, פשוט היו תלויים על חבלים עבים ותו לא. מצד שני נהנו הישנים למעלה מיתרון חשוב אחר: צינור אוויר שעבר מעליהם הזרים, דרך פתחים שניתנים לכיוון, משבי אוויר צוננים. אני, שערסלי היה בקומה התחתונה, סבלתי בלילות מחום, זיעה ומחנק ואלה הכבידו על שנתי. לא אחת התעוררתי רטוב, כולי מיוזע ומיהרתי לצאת לסיפון כדי לשאוף אוויר צונן. פעם, באחד הלילות שהיה מעיק במיוחד ובעיצומה של הפלגת אימונים, החלטתי ליטול שמיכות ולמצוא על הסיפון פינה לישון בה. ואכן, הרוח הנעימה שנשבה ועייפותי הרבה עשו את שלהן ובמהרה שקעתי בתרדמה עמוקה. לאחר כמה שעות התעוררתי מטלטול פתאומי שגרם גל גבוה אך לא יכולתי לזוז: איבריי היו קפואים כמעט. שפשפתי באטיות את פרקי ידיי כדי לחדש את זרימת הדם בהם וכך, קפוא למחצה, שבתי לערסלי נוזף בעצמי בחצי קול על כי לא חשבתי על התוצאה מראש.
הלילה, החלטתי נחושה — להירדם. מחר יעירו אותנו מוקדם יותר כדי להתייצב בעמדות ההתקשרות. תהא זו הפלגה ראשונה והתרגשות מסוימת לקראתה אחזה בי. התחלת להרהר בתקרית שהייתה לי הבוקר. איש לא פנה אליי בקשר לזה. פרישר התעלם מכך לגמרי ושום תגובה לא הגיעה גם מהבחור עמו התקוטטתי (אחר כך נודע לי כי שמו מונדי). סימנים ברורים מפגיעת הצבע בפניו נראו עוד כמה ימים לאחר מכן. קיוויתי כי זה יעשה את שלו לגבי השאר.
התהפכתי על צדי מנסה לשווא להירדם. הייתי רטוב בכל גופי, המזרון, שהיה מצופה חומר פלסטי אטום, לא ספג את זיעתי והיא זרמה על גביו בהתאם לתנוחתו. לאחר ניסיונות שווא נוספים החלטתי לעלות לסיפון.
הנוף שנתגלה לנגד עיניי היה מרהיב. הר הכרמל, נמל חיפה על כל אוניותיו, בתים השתקפו זוהרים ומנצנצים במים. הנמל, שרעש והמולה מילאו אותו כל היום, נח עתה רגוע. הפעילות הרבה שרחשה בו נעלמה כעת ואת מקומה תפסה שלווה גדולה. פה ושם נראו שומרים חמושים צועדים הלוך ושוב ומוסיקה שקטה, שבקעה מאחת האוניות, השלימה את האווירה הרגועה.
ישבתי על דרגש עץ מביט ומתפעם. החלטתי כי עליי לעלות לסיפון מדי לילה לפני השינה. מראות כאלה אסור להפסיד. דמות גבוהה של גבר נאה נעה לקראתי מכיוון החרטום. נצנוץ של סיגריה הבהב בידה. הדמות התקרבה אליי ונעצרה על ידי.
"יש עוד מקום על ידך?" בגלל החושך התקשיתי לזהות אותו אך הקול שנשמע היה מוכר.
"בבקשה," עניתי בהיסוס.
הוא ישב והחל כמוני להתבונן באורות העיר. עודני מנסה להעלות בזיכרוני מניין מוכר לי הקול, אמר: "הכנסת לו מכה חזקה עם המברשת."
"אבל זה הגיע לו." הפניתי ראשי אליו בהפתעה. כעת זיהיתי אותו. זה היה הבחור הבלונדיני שערסלו תלוי ליד הפתח.
"שמי אריה," הציג את עצמו.
"משה," עניתי ולחצתי בחום את ידו. "אני שמח מאוד להכירך." התכוונתי לכל מילה.
שעה ארוכה ישבנו והחרשנו, מתבוננים בהנאה בנוף הלילי הפרוש לנגד עינינו.
איש מאתנו לא מצא לנחוץ לומר דבר. תחושתי הקודמת כי נהיה ידידים התחילה לקרום עור וגידים. אלוהים. הייתי זקוק נואשות לאדם קרוב. לבסוף היה הוא זה שהפר את הדממה:
"תגיד!" הוא המשיך והביט באורות הנמל, "למה בקשת העברה לכאן?"
פעמים רבות נשאלתי בימים האחרונים שאלה זו. הם לא יכלו להבין את נימוקיי כפשוטם ולכן נאלצתי להמציא מעשייה על התאהבותי בחיילת אחת בבסיס, על חיינו הקשים משלא יכולנו לתפקד כראוי ביחד, לחץ המסגרת הצבאית חברתית, והמלצת מפקדי שאחליף בסיס. רק כך יכולתי לעורר קורטוב של הבנה מצדם ולעתים אף השתתפות בצער.
עתה לא חשתי צורך לחזור על אותו סיפור.
"אולי יהיה לך קצת קשה להבין אותי, אך נמאסו עליי חיי השגרה והשעמום למעלה. אני שונא את דרך החיים הזו, חיפשתי קצת עניין ומתח ובגלל זה אני כאן עכשיו, רק בגלל זה!"
ניצוץ אדום עף מכף ידו ונחת בקשת רחבה לתוך הים.
"אני דווקא מבין היטב," ענה. "גם אני אינני מחבב חדגוניות ושגרה. מה שלא ברור לי זה מדוע האחרים אינם מבינים זאת."
כמעט יכולתי לחוש מבע של לגלוג בפניו. בזה תמה סדרת השאלות וההסברים על מניעיי ומכאן עברנו לדבר על נושאים יותר אישיים. במשך כשעה החלפנו בינינו ידיעות על עצמנו: משפחה, ידידים, בתי ספר ודעות על מפקדים.
אריה נולד בסוף שנת 1948 במחנה עולים בקפריסין. עם עלייתם ארצה משפחתו התיישבה בנתניה ושם השתקעה. מאז ילדותו דבק בים. הוא למד לשחות מאחיו הבוגר שהיה מציל במקצועו ובגיל צעיר מאוד כבר הדריך בחוג לימאות בבית ספר זבולון בנתניה. התנדב לגדנ"ע ים, ומשם נסללה דרכו כדבר מובן מאליו, אל חיל הים ולמשחתת.
בתנועת הנוער, כבר בהיותו בן 15, הכיר את חברתו עמליה שלימים הייתה ארוסתו. הוא סיפר לי על תכניותיו לשאת אותה מייד לאחר שחרורו.
פרט נוסף וחשוב שגילה לי: באונייה משרת גם בן עיירתי — שמו יוסי גרשון והוא נמצא כעת בחופשה. הם מיודדים מאוד. לא הכרתי את יוסי זה, אך ייחלתי לפגישה עמו.
יסוד קטן של מפעל ידידות הונח סוף סוף.
"עמדות התקשרות! עמדות התקשרות! עמדות התקשרות!" הפעמונים צלצלו. הרמקולים פערו פה, המנוע רטט בעוצמה וכל בורג באונייה ניעור לחיים. אנו עומדים להפליג לארבעה ימי אימונים. בעמדת ההתקשרות כבר הוסבר לי תפקידי ואני ניצב מתוח ליד תוף חבלים. מצב רוחי מרומם וכולי דרוך לפעולה. ברגע הנכון אני מושיט ידי במהירות וקולט את הלסו שנזרק אליי מכיוון החוף. אני מושך בזריזות את מה שנותר מהכבל, נזהר שלא להפילו למים ומתחיל בכריכה. לאחר שעה קלה עמדתי מתנשף מהמאמץ לפני התוף המלא ומתבונן בו בסיפוק רב. הסתכלתי סביבי — האונייה ניתקה ממקומה ליד הרציף וחרטומה פנה עכשיו ללב ים.
נשמעה שאגה נוספת מהרמקול: "הודעה לאנשי הצוות: עשר דקות לתרגול עמדות קרב!"
"החל מרגע זה — חגורת הצלה חובה!"
בחנתי את חגורתי. הקשרים השביעו את רצוני. בעוד רגע קט אני עומד להיכנס למשמרת. הראשונה שלי על הים. לא חפצתי להיפרד מהתוף שכבלי האונייה נכרכו סביבו בדייקנות. אך המשמעת הצבאית עשתה את שלה. דקה נוספת — ואני בתא המכ"ם.
האווירה בתוכו עמדה בניגוד גמור לזו שעל הסיפון. צפיפות ומחנק מילאו אותו. הכיסא המסתובב שנקבע ברצפתו היה החלק היחיד שנועד בו לאדם. היתר — התקרה, הקירות וכמעט כל החלל — מלאו מכשירים ממכשירים שונים. חושך מוחלט שרר בו כנדרש ורק נורות בקרה אדומות האירו את הנעשה על המכשירים וליד מסך הרדאר. ביד מאומנת לחצתי על הכפתורים ותא המכ"ם החל שוקק פעילות. אחזתי בצינור האינטרקום הפנימי והודעתי לחדר מרכז ידיעות קרב (מי"ק): "כאן מכ"ם 'החל סודר'."
"רות," בא האישור. "היש לך צורך בעזרה לתפעול?" זה היה קולו של צביקה, אחראי משמרת.
"שלילי," עניתי וחייכתי. בזה אין לי צורך...
המשמרת חלפה בעצלתיים. פעם אחת נקראו אנשי הצוות לתרגול עמדות קרב. מסך המכ"ם שרחש בקרבת הנמל פעילות רבה של ספינות צי סוחר וסירות דייג נותר כעת נקי ממטרות. דיווחיי למי"ק היו רצופים ומדויקים, ובעזרתם ידע סמל המשמרת את כל הנתונים על מה שמתרחש ברדיוס של מיילים רבים מהאונייה. כשסיימתי את המשמרת כבר עמדה השמש בחצות היום. עמדתי על הסיפון ממצמץ בעיניי ומתפעל שוב ושוב מהצבעים הנהדרים של שילוב מים ושמים. שחפים חגו מעלינו, צווחים בעליצות, ובחורים חסונים ביצעו עבודות ימאות שונות. רמקולי האונייה השמיעו הודעות בתדירות. הכול היה שוקק חיים ותוסס. התבוננתי ארוכות בפלדה הנושמת, והבנתי פעם נוספת מדוע כה רציתי לרדת למשחתת.
