מתוך הסיפור: תאוות בשרים
רוּמֶנְט הקציף את החלב עבור יוֹאָנָה, ופתאום הוא שם לב לכך שכבר הרבה זמן לא חשב על סקס. בבת אחת השתלטה עליו תשוקה כזו, שהיה עליו לעשות מקלחת קרה. הוא קיווה שהקפה לא יתקרר גם הוא, ולכן רצה להזדרז. הוא לקח את הכוס עם החלב המוקצף בצורה מושלמת אל חדר האמבטיה שלו - היו להם חדרי אמבטיה נפרדים - הניח אותה בזהירות על מכסה האסלה והוריד במשיכה אחת את מכנסי הפיג'מה.
הוא בכלל לא הסתכל למטה. הוא פתח את המקלחון, נכנס פנימה, סגר את הדלת ופתח את הברז באותה נחישות שבה קפץ בקיץ אל האגמים הקרים כקרח. הנשימה תמיד נעתקת אז לרגע קט לפני שצועקים. הוא אהב את זה, באמת. "כמו תינוק שרק נולד," חשב לעצמו, "קודם ההלם ואחר כך הצרחות. ייתכן מאוד שזה בא משם." בקיץ תמיד רק הגברים קפצו לאגם, הוא, גרהַרד ומרטין, בעוד הנשים נשארו מתחת לכובעים ולמטריות שלהן. וכשהם חזרו גאים ומאושרים, בירכו אותם הנשים תמיד באירוניה לשלום, כמו כלבים צעירים שלא ניתן לחנך.
יואנה לא אהבה לשחות, ודאי שלא באגמים קרים. כשהם היו לפני שנה באיים הקריביים, היא השתכשכה קצת לפעמים בים הפושר, אבל נמנעה מאזורי הברֵכה העליזים שהיו בכל מלונות החלומות - סכנה גדולה להידבקות בפטרייה וגינלית. לכן היא לקחה איתה את המגבות שלה. היא לא נסעה יותר לנופש בלי המגבות שלה מאז שביקרה בבית מרקחת, כשהיתה בפלורידה במסגרת חילופי תלמידים. שם היה עליה לבקש מרוקחת מתלמדת "Something against vaginal itching".
מזל שהמדריכה שלה, שבאה משוודיה ונראתה כמו האחות הקצת פחות אלוהית של גרטה גרבו, ליוותה אותה לבית המרקחת. על הבעת פניה של המתלמדת אמרה השוודית אחר כך, בניסוח מוזר שנועד באופן ברור לנחם אותה:
"she looked as if she was born yesterday", אבל המבוכה עוד נשארה ליואנה בעצמות למשך שנים.
בהתחלה היא פשוט ניסתה להתגבר על זה, אבל הגירוד נהיה לאחר כמה ימים כל כך בלתי נסבל, ומה שהיא ראתה במראה הקטנה שלה היה כל כך משונה, שהיא היתה חייבת לבקש ללכת לבית מרקחת. וזה בטוח בא אז מהמגבות, שהרי עד אז הם בכלל לא הלכו לשחות.
יואנה היתה אישה של בטן תחתונה. את זה היא אמרה במידה מסוימת של גאוות הקורבן. היא וחברותיה היו משוכנעות מאוד שרוב הנשים סבלו מכך, אבל לרוע המזל הנושא הזה היה טאבו. פטריות ודלקות, ריריות מגורות, יבשות או סדוקות, נוסף לכך המכה הממש תנ"כית של דלקת בדרכי השתן - ורוב הבעיות האלה נגרמו בסופו של דבר על ידי יחסי מין, שערערו באופן קבוע את המערכת החיסונית.
"לכו פעם לאורולוג, פחדנים שכמותכם," אמרה יואנה לרוּמֶנט, גרהרד ומרטין, כשהיא שתתה לשם שינוי יותר משתי כוסות יין אדום, "יש רק נשים וזקנים בחדר ההמתנה. נשים בתקופת ירח הדבש וזקנים עם בעיות בפרוסטטה, אף אחד אחר." ואינֶס וקטי הנהנו בהסכמה.
כשהוא התקרר מספיק, קפץ רומנט מהמקלחת, התנגב בחוזקה עד שעורו נהיה אדום ואסף את בגדיו. אבל אז הוא היסס ולבש רק את החלוק. אחרי הכול, היה זה יום ראשון. למיטב ידיעתו, המחזור של יואנה נגמר כבר מזמן, אף שבזמן האחרון הוא התארך והתחזק. אין פטרייה בנרתיק, אין כל סימן לדלקת בשלפוחית השתן. אתמול היא היתה שעתיים במכון הכושר ונראתה לאחר מכן מרוצה. "אשתי בכושר טוב," חשב רומנט כמעט בהתרסה, וניסה איכשהו לנטרל את מחשבותיו, לבטל את כל מה שהתרוצץ שם בדרך כלל. כאילו הוא לא היה הוא ויואנה לא היתה יואנה עם כל הבעיות שלה. כאילו הוא פשוט היה גבר כלשהו, שרוצה ביום ראשון, באופן טבעי לגמרי, לצלול לתוך אשתו. והוא לקח את החלב והקפה והלך לחדר השינה.
דבר אחד לא הרפה מרומנט ואכל אותו בכל פעם מחדש. זו היתה ההערה של אמו על יואנה, פעם, לפני תשע שנים. מקטנוּת היה רומנט רגיש לרשעותם של אמו ושל אחיו. מאחר שהוא היה הצעיר ביניהם, הוא הרגיש מקופח מבחינה רטורית. הוא אמנם למד במהרה להתנסח בחריפות ובתבונה כמוהם והפך מאוחר יותר לבדרן אהוב על חבריו ("ליצן החצר," לעגה אמו). אבל הוא עדיין לא היה מסוגל להתמודד עם ביקורת מהבית.
זה היה הביקור הראשון או השני. הוא שכח משהו בבית אמו, יואנה חיכתה במכונית, דלת הכניסה לא היתה סגורה כמו שצריך, וכך הוא פשוט נכנס פנימה. הוא לא רצה שאמו תרגיש בו בכלל, הוא רק רצה לקחת מהר את מה ששכח ולסגור את הדלת בשקט מאחוריו. הוא שמע את אמו צוחקת, כנראה דיברה בטלפון.
הוא התגנב אל דלת הסלון הפתוחה קמעה וצותת לה. היא תמיד נהגה ללכת הלוך ושוב כשדיברה בטלפון, הרבה לפני הטלפונים האלחוטיים, לכן היא לקחה איתה את המכשיר עם חוט הטלפון שתמיד הסתבך. ממש לידו, כשרק הדלת מפרידה ביניהם, הוא שמע אותה אומרת: "רומנט? הוא בדיוק לקח לו בחורה מצער בעלי חיים!"
ואז היא שוב צחקה. זמן קצר קודם לכן קרננה אותו חברתו הראשונה, הבחורה הכי יפה בכפר, עם התלתלים בצבע דבש. בעקבות זאת כל הסביבה לעגה לו. רומנט שם לב שהיה לה פחות ופחות זמן בשבילו (עדיין היו לה קצת זמן וחשק), כשבכנסייה נתלתה מודעה על חתונתה עם מנהל סניף הבנק המקומי. רומנט נקלע רק לעתים רחוקות למשרדי הקהילה. לפחות בבית לא צחקו עליו, אפילו לא בחשאי.
חברתו האמיתית הראשונה נראתה לו עד אז כמו גביע, שעיטר גם את משפחתו. אבל עכשיו אמרה אמו ברצינות בלתי רגילה: "אופי סוער," ואחרי עשר שנים היא בהחלט קיבלה לכך חיזוק, כשבעלת שׂער הדבש, שאיבדה את יופיה וגם כמה משיניה, העידה במשפט שערורייתי נגד בעלה השלישי. הוא לא רק הכה אותה, אלא גם עשה מעשים מגונים בילדי השכנים ובסופו של דבר העלה את הבית באש.
יואנה לעומת זאת נראתה בגיל תשע־עשרה כמו ילדה סוררת. ליד השולחן הרועש, עמוס הבירה, ביעקובינר וירט, המקום שבו רומנט פגש אותה בפעם הראשונה, היא נדחקה לספסל בפינה, הרגליים מונחות זו על גבי זו, האגודלים נעוצים בשני חורים בשרוולי הסוודר השחור והמרופט שלה. היא נראתה כאילו היא מבקשת להתרחק מחבריה, לעבור למקום שולי יותר, דבר שבסופו של דבר רק גרם לכך שזכתה לקבל מהם יותר תשומת לב.
על עצם הלחי היו לה שטפי דם ופצע עמוק אחד, שהיא ניסתה להסתיר בעזרת מייק־אפ. היא היתה חיוורת כמעט באופן חולני, אבל זה היה מודרני בזמנו, שערה השחור הקצר הזדקר לכל הכיוונים, היא כססה ציפורניים ועישנה. טרול פגיע באופן לא ברור, עם מצב רוח נוראי. לא היה שום דבר דרמטי בפצע האדום, שמשך אליו את רומנט באופן כל כך מאגי; נפילה מהאופניים, לא יותר.
אך ליואנה באמת היה סוד אפל. רומנט היה מאושר על כך שהיא חלקה אותו בסופו של דבר דווקא איתו. שניהם ראו בזה אחר כך את ההתחלה האמיתית של אהבתם, ולא בקטע המעורפל שהיה להם על מזרן האורחים החשוף של מרטין, אחרי ששתו במשך כל הלילה ביעקובינר וירט. רומנט נורא השתדל שם, אבל יואנה לא סימנה אפילו ברמז אם משהו מזה מצא חן בעיניה. לשניהם היה ריח של עשן ושמן ישן, ריח של יעקובינר וירט. רומנט היה יכול להתעלם מזה, אבל היא רק שכבה שם, בעיניים פקוחות, כפי שהוא גילה בבושה ובבהלה כשפקח שוב את עיניו אחרי זמן מה.
ההתחלה האמיתית היתה כשטיילו בבית הקברות היהודי כמה שבועות לאחר מכן. הם ישבו על מבנה הקבר של משפחת פיינגולד ושתו מבקבוק יין אדום, כשרוחות הסתיו מטלטלות את העלים הנה והנה. ואז הם התנשקו נשיקה ארוכה, וידיו של רומנט, שכל כך רצו לעשות משהו אסור, חיפשו את העור החשוף מתחת למעיל העור של יואנה, מתחת לסוודר, לחולצה ולגופייה שלה. הוא היה בטוח שלמקסימיליאן ולפייגָה פיינגולד לא היה שום דבר נגד זה, שהוא יתעסק כאן קצת עם יואנה בחסות מקדש האבן שלהם. לרוע המזל, בני פיינגולד המתים לא היו היחידים שהיו צריכים להביע את הסכמתם. זיכרון השיבושים המבלבלים בשבועות שעברו נלחם בנחישות החדשה של רומנט, שהיתה מלאת תשוקה.
"יהיה בסדר," הוא שכנע את עצמו כשהתכופף באי־נוחות לפני יואנה, ירכו המכוסה תחובה בין רגליה, ואפילו החזייה עדיין לא פתוחה. "יהיה בסדר, יהיה בסדר." פתאום היא נעשתה נוקשה לגמרי, נצמדה אליו, פלטה קצת אוויר ולא השמיעה אף הגה. רומנט החזיק אותה חזק בזרועותיו למשך זמן רב ולא יכול היה לתפוס איזה מזל נפל בחלקו.
רק כמה שנים לאחר מכן הפך הדבר שלא עלה בדעתו באותו רגע לפנטזיה הכי כמוסה והכי מלוכלכת שלו: בפנטזיה זו הוא מנצל את הסיטואציה, הוא לוקח את מה ששייך לו עכשיו, כפי שמקובל. הוא מתנהג כמו גבר, כן, לעזאזל, כמו גבר טיפוסי, הוא פשוט עושה מה שצריך וגומר עם זה ולא תמיד מהסס ונרתע עם ההתנגדות הכי קטנה, מה זאת אומרת התנגדות, עם הסימן הכי קטן לחוסר התלהבות, שמתקבל מיד ברגישות מוגזמת כביקורת.
לא, רומנט התנהג בעדינות. הוא דגל באמון, שצריך להיבנות באופן יסודי בתחום המסובך הזה. ומאוד נגעה ללבו הראיה לכך שיואנה בוטחת בו, ראיה שאותה הוא קיבל כרגע. ואז הכול קיבל משקל גדול יותר. אחרי נצח קטן, לאחר שחילצה את עצמה מבין זרועותיו ועישנה סיגריה מבלי להסתכל עליו, היא סיפרה לו בבת אחת את הכול, בלי כל התחשבות, במילים גסות ומכוערות, שבעיקר פגעו בה עצמה. כי זאת היתה יואנה, וכך היא היתה שייכת לו.
לאמו ולחברים הם סיפרו רק חצי אמת. שהוריה של יואנה ברחו עם התינוקת מפולין, שהאב היה בזמנו במאי שאפתן בבית הספר לקולנוע בוורשה, אך עכשיו הוא עובד במערכת חדשות מזג האוויר בטלוויזיה ומצלם מדי יום צילומי נוף קצרים ומקסימים של הטבע במולדת החדשה. הם סיפרו שהאם, מורה לשעבר, נשארה תמיד בביתה, וכשעברה לגור בין כל המהגרים, פשוט לא למדה עוד את השפה החדשה, ולכן היא כמעט לא יוצאת מהיישוב. "צריך להבין, היא נצמדת למה שמוכר לה," כך ניסח זאת רומנט לפעמים, כשיואנה ישבה לידו בפנים מחוסרות הבעה ועישנה.
יואנה הדפה שאלות נוספות. היא הסתירה גם את המעט שידעה משפת אמה, לא ערכה השוואות ולא רמזה רמזים, איש לא שמע ממנה שגם שם מדדו בגרמים והדביקו בולים. זה היה מספיק נורא שיואנה לא הצליחה להיפטר מהרי"ש הטיפוסית, למרות כל מאמציה. אבל איש גם לא שאל. סביבתו של רומנט, חבריו ואחִיו, עדיין החשיבו את עצמם כשמאלנים. הם כבר סבלו מספיק מהספקות הפרטיים שלהם. והפליטים, שלהם לא נותרו כוחות לשוב לארצם, יכלו לצפות רק לרחמים אישיים מעורפלים.
אבל כשרומנט הוכנס בסוד העניינים, נפלה עליו כל האחריות. כאשר הטלפון צלצל שוב באמצע הלילה, יואנה היתה מתחילה לייבב ורק הוא הרים את השפופרת. אחרי זמן מה הוא גם נסע לשם לבדו. יואנה הסתתרה רועדת מתחת לשמיכות, וכשחזר עם עלות השחר, הוא היה מכין לה תה, מעסה את כפות רגליה הקפואות ומעמיד פנים: "זה לא היה כל כך נורא הפעם."
רומנט עשה רשימה של כל מספרי החירום, חוץ מזה הוא החזיק בתא המטען דלי, סמרטוטים וחומר ניקוי בריח חריף, מפני שציוד נחוץ זה נעלם באופן מסתורי אצל ההורים של יואנה. כשהכול שב על מקומו בשלום, כשהצרחות השתתקו והדברים חזרו למקומם, כשהיה יכול סוף סוף לאסוף בלי הפרעה את השברים ולנקות את הקיא מהרהיטים העלובים, אז התעודד רומנט מיחסיו הטובים עם השוטרים.
זו היתה עבודה שצריכה להיעשות, ותו לא. השוטרים התייחסו לזה כך, ורק קרובי המשפחה הבלתי מנוסים הרגישו כעומדים בפני בית משפט מוסרי, שיכול להיות מושפע מהבטחות, משְבועות או מהקמת מהומה. רומנט לא היה חסר ניסיון, לא עוד. הוא והשוטרים נשארו מאוד ענייניים, זה עשה לו טוב. מישהו נכנס, בדק את המצב ועשה מה שצריך לעשות. אמא של יואנה נזקקה פעמיים לשטיפת קיבה.
משעשעת היתה העובדה שבשתי הפעמים הם נתקלו באותה רופאת חירום הודית, שהיתה סקסית בעיניו של רומנט, דבר שלא התאים לסיטואציה. פעם אחת הוא לא הצליח למנוע שייקחו את אביה של יואנה, לאחר שזרק לחצר לעיני כול שני כיסאות מבעד לחלון המטבח הסגור. רומנט הגיע בקריצת עין להסדר עם השוטרים, שהבטיחו לו ש"חמִיו הנכבד" כבר לא יעשה לו שמח באותו יום. אבל בדרך כלל זה בכלל לא היה כל כך נורא. מטרדי רעש, צלחות וכוסות שבורות, אסלה סתומה, מכיוון שאמא של יואנה ניסתה להשמיד כל מיני מסמכים.
פעם אחת האמבטיה עם המים החמים עלתה על גדותיה, פעם היא לא הניחה לאב להיכנס הביתה, היא אמנם בכתה מאחורי הדלת, אבל סירבה לפתוח אותה. פעם אחת הלך האב מכות בחדר המדרגות עם השכן, ששתה עוד יותר מהשניים גם יחד, אם הדבר בכלל אפשרי. זה היה המצב הרגיל. שני שוטרים, רומנט, מדי פעם רופא חירום עם כדורי שינה או כדורי הרגעה בשביל האמא; לאבא הספיקו בדרך כלל מגבת קרה וכוס קפה. הדבר המעניין היחיד היה לכל היותר באיזה סדר הם הגיעו. זה תמיד היה מספיק מוקדם, כך שרומנט עוד היה יכול אחר כך לישון שעתיים־שלוש. לפיכך המבצעים הליליים הללו בסמטת צינֶר נראו לו במשך היום כמו חלום בלהות, כמו רוחות רפאים או פנטזיה אפלה.
יואנה שכבה מתחת לשמיכות, מקופלת כמו ילד או חיה, לא היה אפשר לראות שום חלק ממנה, אפילו לא שיער. רומנט הניח את הקפה בזהירות על השידה שלה. הקצף עדיין התנוסס בגאווה על שפת הכוס כמו כובע של בישוף. רומנט למד להקציף כך את החלב בדיוק לפני תשע שנים. הוא עצמו היה אלרגי לחלב. הוא כרע ליד המיטה ודחף בזהירות את ידו מתחת להר השמיכות. אם יש לו מזל, הוא ימצא כף רגל. יואנה לא יכלה לסבול את זה שנוגעים בגופה ללא אזהרה מוקדמת, ועל אחת כמה וכמה באזור איבר המין.
היא אמרה לו מספיק פעמים שהוא מבהיל אותה, היא עדיין שקועה בשינה עמוקה ופתאום יש לה יד ענקית על הבטן. ידו של רומנט באמת מצאה את כף הרגל של יואנה, אצבעותיו עטפו את הקרסול, וביד השנייה הוא התחיל לעסות את קשת כף הרגל. כף הרגל לא זזה. רומנט הרים קצת את השמיכה, כדי לראות איך יואנה שוכבת. אבל אז היא נאנחה, חילצה מידיו את כף הרגל, ובתנועת בעיטה אחת סגרה שוב את הר השמיכות סביבה.
רומנט נשאר כורע ליד המיטה. הוא יכול להרים שוב את השמיכה ולהחליק אליה. אבל אז זה יהיה בוטה, היא תרגיש אותו בחלק האחורי של ירכה, והיא לא אהבה את זה. הוא הרי לא לבש תחתונים. והיא לא אהבה כוונות מוצהרות. בכל תחום אחר כן, רק לא בקטע הזה, הסבירה לו פעם באריכות. הוא תמיד צריך להשאיר הכול פתוח, כך שתמיד תהיה דרך חזרה, זה היה חשוב לה כאישה, וזו אפשרות הפיתוי היחידה.
מצד אחד רומנט הבין את זה, את השעשוע בכך, אבל כגבר היה לו הרבה יותר קשה להסתיר את תשוקותיו. "תחשוב כבר על משהו," היא אמרה וצחקה בשובבות כזאת, כמו שתמיד אהב.
לרוע המזל, הם מעולם לא למדו כמו שצריך לעשות את זה מאחור, בשכיבה על הצד. זה לקח לו נצח נצחים למצוא כך את הדרך אליה. היא מעולם לא עזרה לו. החדירה הטילה עליו אימה, וככל שלקח לו יותר זמן, כך הסתכל עליו גבה במבט יותר ויותר מאשים. אז זה לא בא בחשבון. רומנט החליט להתחיל כמקובל בקרבת הראש.
הוא רכן מעל המיטה וחשף את ראשה מאחור. הוא נשק לה על העורף, כרסם קצת באוזנה ולחש: "יש קפה." היא קמה במהירות כזאת שהוא כמעט נבהל. היא כבר ישבה על המיטה, השמיכה צמודה אליה והקפה קרוב לפיה, שתי הידיים עוטפות את הספל כאילו היא קופאת.
ואז הוא ראה את זה שוב. אמנם לא בפנים, אבל ללא ספק בצוואר, זה כנראה נמצא בכל החלק העליון של הגוף עד הבטן. בלי לומר מילה קפץ רומנט והלך לחדר האמבטיה של יואנה ואחר כך למטבח. הוא חזר לפני שהיא יכלה להגיב, כוס מים בידו וכדור סידן. היא רצתה ללכת אל המראה, אבל הוא לא הניח לה.
הם התנגשו זה בזה, ליואנה נשפך קפה על המיטה ולו נשפכו קצת מים. "תישארי לשכב," הוא לחש, "זה לא כל כך נורא, קחי קודם את הכדור." היא שקעה בחזרה, מרצון, והביטה בעניין בכפות ידיה ובזרועותיה. הוא תחב שתי כריות מאחורי גבה ולקח ממנה את הקפה. "פשוט תישארי לשכב," הוא אמר, "אני מכין לך תה."
[...]
