יום חמישי 18/10
יומני היקר (לא מבחינת המחיר) והחדש —
מה נשמע?
אני קוראת עכשיו את הדפים האחרונים ביומן הקודם שלי, וזה נראה לי כבר כל־כך מזמן! מצטערת שהפסקתי לכתוב, אבל פשוט נגמרה המחברת... ועד שקניתי אותך לקח קצת זמן.
נכון שאתה יומן חדש, אבל מבחינתי אתה חדש־ישן כי אני ממשיכה בדיוק מאותה נקודה שבה עצרתי ביומן הקודם...
התחלתי לכתוב יומן בגלל אימא שלי, שהביאה לי במתנה אחד כזה בשנה שעברה. למרות שבהתחלה לא רציתי לכתוב — עכשיו אני זאת שקונה בעצמי יומן!!!
בשנה שעברה התנצלתי מראש שלא אכתוב על דברים מעניינים... הרי כתבתי שאין לי חברים, וברור שלא מזמינים ילדה "כמוני" לשום אירוע מסעיר במיוחד (אלא אם כן אתה מחשיב התכוננות למבחן כדבר מסעיר...)
אז זהו, ש... הוזמנתי! ואני חייבת לספר לך!!!
הכול התחיל מהיציאה שלנו ל"פיצי־פיצה" בקניון. אחרי שנים של חוסר מקובלות אתה יכול לתאר לעצמך איך הרגשתי...
וברור (!)
שכל־כך התרגשתי סוף־סוף לבלות עם ילדים בגילי.
וכשאני אומרת בילוי אני מתכוונת:
בילוי שבו אני לא מכינה שיעורי בית של ילדים אחרים!
וגם...
בילוי שבו אני לא ה"משרתת" שאמורה להביא ל"מלכי" השכבה את מה שהם מבקשים...
אלא מפגש חברתי של ממש! ילדים שאוהבים אותי ורוצים בחברתי!!! הרגשתי שכל חלומותיי מתגשמים...
אבל להגיד לך את האמת?
בפיצרייה לא היה כל־כך כיף... לא חשבתי שזה מה שיהיה שם, ותאמין לי שהייתי שוקלת את כל העניין שוב אם הייתי יודעת...
הלכנו ארבעתנו, בחבורה גדולה ומאושרת, ואפשר לומר שבלב ציפיתי מיוני וירון שיקבלו את יעל יפה.
אמנם יעל חברותית ויודעת איך להסתדר עם ילדים, אבל בכל זאת — היא לא לומדת בבית הספר שלנו, ולא מכירה את ירון ויוני אלא רק אותי...
זה יכול להיות קצת מביך לפעמים לפגוש אנשים חדשים, ורציתי להקל עליה עד כמה שאני יכולה. ברגע שסוף סוף יכולתי להגיד שיש לי חברות — רציתי להוכיח איזו חברה טובה אני.
אבל תאמין לי שלא ציפיתי שיעשו ליעל קבלת פנים יותר מדי יפה!
בהתחלה הם דיברו שלושתם, ויוני וירון באמת עשו רושם של מתעניינים. היה שלב שאפילו חשבתי להחמיא להם על זה! משהו כמו: "איזה יופי שאתם כל־כך מתאמצים בשבילי ומנסים להכיר חברה טובה שלי..." כי ראיתי שהם ממש חקרו אותה, שאלו בלי סוף שאלות על הבית שלה, על האחים שלה ואפילו על האוטו של ההורים שלה! הם גם ניסו לברר אם היא מכירה ילדים שהם מכירים...
אחר כך חשבתי שסיימנו עם זה ואפשר להתחיל במפגש...
אלא שזה היה המפגש!
במשך כל המפגש — "יעל יעל ויעל".
"יעל, רוצה לראות משהו?"
"יעל, בואי איתי שנייה..."
"שירי?"
"מה?"
"את חושבת שיעל תאהב לחם שום?"
כל־כך דמיינתי איך אני מציגה אותה והם מדברים קצת איתה, אבל לא מוצאים על מה לדבר במפגש הזה בלעדיי... איזו טעות!
אז אתה שואל איך הגענו למצב הזה? זה התחיל מזה שראיתי את ירון לוחש משהו ליוני, וזה לא עשה לי טוב. זה שוב גרם לי להרגיש לבד... למה הם לא משתפים גם אותי? ואז יוני ניגש ליעל וקרא לה לצד לשנייה. לא ראיתי מה הם עושים, כי הם דיברו מאחורי אחת החנויות האחרות, אבל אני מהמרת שהוא ניסה להרשים אותה עם איזה תרגיל ספורט או בדיחה. ראיתי את הבנים אצלנו עושים את אותו טריק כל פעם, כשהם מכירים בת חדשה. כאילו — תהיו יצירתיים אולי?
בקיצור אני לא אחפור לך, אבל אפשר לומר שדי רבתי עם יעל... וגם אתה בוודאי תסכים איתי שחברה שאני הזמנתי — לא אמורה להתעלם ממני כל הערב!
אז זהו, שזה בדיוק מה שהיא עשתה!
היא שוחחה עם יוני כל הזמן בלי להתבייש, ולפעמים קצת עם ירון. באמת, שלושתם ממש ילדים נחמדים מאוד!!!
"כל הכבוד" ליעל, שמדי פעם עשתה לי טובה ודיברה גם איתי. וכמובן — זה היה רק על דברים שהם סתם, לא על משהו חשוב או מעניין, וכמובן לא על משהו מלהיב.
כל־כך התחשק לי לנער אותה ולהגיד: "יוהו, זאת אני פה! את זוכרת אותי? כי אם לא, אז תדעי שאני סתם מישהי שרק... הזמינה אותך למפגש הזה, אולי?!?!"
לבסוף הם הלכו ונשארנו רק שתינו. סיכמנו מראש שהיא תבוא אליי לישון, למרות שבאותו שלב זה כבר לא נראה כמו רעיון כל־כך טוב... בכל אופן חיכינו שאימא שלי תגיע ותקפיץ אותנו הביתה.
כשהלכנו למכונית יעל הייתה כל־כך נלהבת, עד שכמעט נתקעה בכל עוברי האורח התמימים שהיו בדרך. חלקם פשוט נתנו לנו לעבור, וחלקם עשו לנו פרצופים כועסים, ויעל אפילו לא שמה לב... אני עניתי לה בקור על כל דבר שהיא אמרה בקשר למפגש.
היא שאלה כאילו מתעניינת, "כן שירי, מה המצב איתך?!" ואז כבר כן אמרתי לה שההתנהגות הזו שלהם לא הייתה נעימה מבחינתי, ושהרגשתי שכל השיחה הייתה רק בין שלושתם ואני נשארתי בצד. בלב הוספתי גם, "אני סיימתי להיות פראיירית של ילדים אחרים!"
בסוף יצא שהיא התעצבנה עליי!
שמעת פעם משהו מגוחך כזה??? חברה שגם משאירה אותי בצד וגם כועסת עליי אחר כך?!
טוב שנייה...
אימא שלי רוצה שאני אשמור על חן, אחותי הקטנה, אז נמשיך כבר מחר...
