בקול רם

חניכה

הילדה הרעבה מבית שאן

ליד השולחנות מחכים הילדים לפתוח בארוחה. לרבים מהילדים מהווה הארוחה הזאת את הארוחה היחידה למשך היום כולו. לפנַי כאן אותה הילדה שחיים יבין הזכיר בשידורו, הילדה שהיא תורנית [בחדר האוכל], ולמרות העובדה שהיא עובדת כאן, היא אינה אוכלת.
ש: מדוע אינך אוכלת כאן?
ת: אבא שלי אין לו במה לשלם.
ש: אין לו במה לשלם, אפילו חצי לירה לחודש?
ת: הוא לא יכול.
ש: כמה אחים ואחיות יש לך?
ת: 12.
ש: מה עושה אבא שלך?
ת: הוא עובד בטורייה.
ש: מה את אוכלת ביום?
ת: מה שיהיה אני אוכלת.
ש: למשל, מה אכלת לארוחת צהריים אתמול?
ת: תפוחי אדמה.
ש: זה הכול?
ת: [הילדה מהנהנת].
ש: אל תנענעי בראש, אנחנו לא רואים אותך, רק שומעים אותך. תעני בכן ולא. ומה אכלת לארוחת ערב אתמול?
ת: תה ולחם.
ש: ומה אכלת לארוחת בוקר?
ת: תה ולחם.
ש: בת כמה את?
ת: בת 12.
ש: ואת רעבה בדרך כלל?
ת: כן.

בחורף 1966 נסעתי לבית שאן מטעם קול ישראל, כדי לדווח על החיים בעיר הפיתוח, וראיינתי בין השאר את יפה כהן, ילדה בת שתים־עשרה. בשידור, שנחשב אז לסקופ עיתונאי ולא ירד מהכותרות במשך שנה, התוודתה יפה כהן בפני המאזינים כי היא רעבה.
באמצע שנות השישים, שנים ספורות לפני עידן הטלוויזיה הישראלית, יצאה קול ישראל מהאולפן אל השטח עם סדרת התוכניות "יום ביישוב" ושידרה במשך יום שלם מיישובי הפריפריה. צוות התוכנית כלל את דן רביב, את יעקב בן הרצל, את חיים יבין ואותי. התוכנית התארחה בין השאר במגדל העמק, באשדוד, בכפר חב"ד, בצפת, בראש העין, ביישובי גבול עזה, ולאחר מלחמת 1967 גם אצל כוחות צה"ל בתעלת סואץ. אך פרשת הילדה הרעבה מבית שאן הרעידה את המדינה - הייתכן כי יש רעב בישראל? - וקולה של יפה כהן נותר חקוק בזיכרון הקולקטיבי כסמל לתקופת המיתון שפקדה אז את המדינה וכעדות נוקבת לאפליה של שכבות מסוימות בחברה.
בימינו אין צורך לשלוח ניידת שידור לפריפריה כדי לדווח על רעב. בשנת 2003 הכינה עיריית תל אביב-יפו "מפת רעב" של בתי הספר בעיר, לאחר שהתברר כי כ־8,000 מהתלמידים בתל אביב-יפו רעבים. בינואר 2010 דיווחה העיתונאית נורית וורגפט ("הארץ") כי "כמעט רבע מיליון משפחות בישראל מתקשות לקנות מוצרי מזון בסיסיים, ולעתים מוותרות על ארוחות". במקום "רעב" מדברים היום, במיטב התקינות הפוליטית, על "חוסר ביטחון תזונתי" (כותרת זו נכנסה לשימוש רק בעשור האחרון, והיא מעידה על משפחות שבהן ארוחה אינה דבר מובן מאליו או על משפחות המסתפקות באוכל שאינו מזין ואינו בריא), ותחת כותרת זו פועלות יותר ממאתיים עמותות שכל שביכולתן לעשות הוא לטשטש במעט את תחושת הרעב המתמדת בקרב אוכלוסיות עניות רבות בישראל, בהן ילדים ובני נוער.
במרס 2010, ארבעים וארבע שנים לאחר ששידרתי את הריאיון עם יפה כהן, הזכורה לרבים כילדה הרעבה מבית שאן, הכירו משרד האוצר ומשרד הרווחה בעובדה כי יש רעב בישראל, והגיעו להסכם בנושא חלוקת מזון לנזקקים והסדרתו. על פי ההסכם, חלוקת המזון תתבצע על ידי שתי עמותות גדולות בהתאם לרישומי רשויות הרווחה, וסלי המזון שיחולקו ימומנו מכספי המדינה ומכספי סיוע כאשר משרד האוצר יקצה 22 וחצי מיליון שקל, הקרן לידידות תתרום 14 מיליון שקלים ומשרד הרווחה יגייס תרומות ממקורות נוספים.
בשלהי 2009 הוזמנתי להתראיין בתוכנית "היו ימים" של תום שגב, המשודרת בערוץ הכנסת. במהלך השיחה שניהלנו נדהמתי לגלות כי יפה כהן, אותה ילדה בת שתים־עשרה מבית שאן, התראיינה ברבות השנים לעיתון "במחנה" וטענה: "לא הייתי רעבה. אמרו לי לומר את זה במיקרופון של קול ישראל, אבל לא הייתי רעבה." אני יכול להבין ללבה של אותה ילדה שהפכה לאישה וחשה, מן הסתם, בושה גדולה ורצון להתנער מהפרשה, אך לטענתה אין שחר. מאז אותו ריאיון לא התחקיתי אחר קורותיה ואיני יודע אילו חיים היא מנהלת מאז - אני מקווה כי היא אינה יודעת עוד רעב - אך באותו ביקור שערכנו בבית שאן העובדות שנצפו בשטח והשיחה הנוגעת ללב עם הילדה דיברו בעד עצמן. מובן מאליו שבאותה שיחה עם תום שגב הזמנתי אותה להיפגש איתי, לא כדי להתעמת איתה אלא כדי לשמוע מה אירע בחייה מאז, ואולי גם לדבר על הבושה הכרוכה במצב של רעב.
עיתונאית "הארץ" נורית וורגפט מדווחת בכתבתה (ינואר 2010) על הבושה הנלווית לרעב: "סימונה ראש מחיפה לא שוכחת את ההשפלה, גם לא את המריבה הגדולה שפרצה בינה ובין ילדיה לפני חג הפסח האחרון. היא רצתה להכין ארוחה חגיגית והלכה לבקש מצרכי מזון מאחת העמותות שחילקו חבילות לחג. היו שם בלגן, מריבות על המקום בתור וצעקות 'למה היא קיבלה יותר, מה, אנחנו לא משפחות מצוקה?' בתוך כל זה היו מצלמות טלוויזיה, כי העמותה רוצה להראות שכמה שהיא נותנת זה לא מספיק. הייתי בתוך זה, לא היתה לי ברירה - או זה או שלא יהיה לי מה לבשל לחג. אחר כך הילדים לא רצו לדבר איתי. אמרו לי, ביישת אותנו. אנחנו מעדיפים לשבת בלי כלום בחג ושלא תביישי אותנו." מאז, מדווחת וורגפט, סימונה לא פונה עוד לעמותות, גם לא בחגים.
לדאבוני הרב לא השתנה הרבה מאז 1966, ואף נדמה כי המצב החריף, שכן במדינת ישראל בשנת 2011 יש יותר אנשים רעבים. אי לכך, הבעיה הבוערת אינה המניפולציה התקשורתית (אם זו אכן קיימת) וגם לא המאמצים להשיג רייטינג שכתב זה או אחר חוטא בהם מדי פעם, הבעיה האמיתית היא הרעב. וכדי להעלות את בעיית הרעב לסדר היום הציבורי, התקשורת מגייסת את כל המאמצים העומדים לרשותה, גם אם לשם כך היא נדרשת, כשם שהיה בהיותי כתב בקול ישראל, לראיין ילדה בת שתים־עשרה שכל מזונה נשען על לחם, תפוחי אדמה ותה.
אך אחרי שנים רבות של טיוח מצד מוסדות המדינה, והישענות על פעילותן של העמותות - המשחררת למעשה את המדינה מן המחויבות כלפי אזרחיה - הגיעו, כאמור, משרדי הממשלה להכרה בנושא, ויש לקוות כי הסיוע בחלוקת המזון, כמו גם המאמצים למיגור האבטלה, יובילו בסופו של דבר למצב שבו ילדים יהיו שבעים ולא ייאלצו להתראיין באמצעי התקשורת.
בהיותי יליד תל אביב, פלשתינה, בן למשפחת עולים מפולין שהגיעה לישראל לפני קום המדינה, גם אני ידעתי תקופות מחסור בילדותי. אך אז, בשונה מהיום, לא היתה מדינה, היא אפילו לא היתה בחיתוליה, לא היו תקציבים ולא פעלו מוסדות רווחה ממשלתיים שתפקידם להתמודד עם אבטלה ועוני ולדאוג לכך שזכויות אדם אלמנטריות כמו קורת גג ומזון יזכו למימוש. תל אביב היתה קטנה, רוב תושביה חיו חיים צנועים, שלא לומר חיי מחסור, והעזרה ההדדית, אם על רקע משפחתי ואם על רקע קהילתי, סייעה ברוב המקרים להתגבר על הקשיים.