1.
מחברת עם כריכת עור אדומה
היום הייתי ברבנות, סגרתי פרק בחיי. ביומן שלי מגיל ההתבגרות לא הופיע תסריט שבו אהבת האמת שלי, זו שחלמתי עליה בלילות, לא תמשיך איתי לנצח, שתיתקל בחומות היומיום, במשכנתא, ילדים, שחיקה, ותתנפץ כמו גלים על המזח.
כאילו לא עברו יותר מעשרים שנה מאז כתבתי ביומן. הייתי אז נערה בשיאו של גיל ההתבגרות, מפוצצת הורמונים, מפנטזת על אהבה וסקס וניזונה בעיקר מספרי הרומן הרומנטי, מסרטים ומסדרות מתבגרים.
ומה אני היום? אני לא ממש יודעת. יודעת רק שעשיתי חישוב מסלול מחדש על החיים שלי.
היום היה לא פשוט. עם כל כמה שהייתי מוכנה לגירושים ועם זה שהתהליך ביני לבין גיא התנהל יפה, המעמד הזה לא קל.
רונית, החברה הכי טובה שלי מבית הספר היסודי, זו שאיתה עשיתי שידורים חוזרים ברצף של “ריקוד מושחת", זו שמכירה אותי הכי טוב בעולם, היא זו שהייתה איתי היום, ואחרי הרבנות נסענו לים.
ישבנו בבית קפה על קו המים, למרות שהייתה רוח של סוף החורף. התעטפנו בשמיכות שבית הקפה מספק והרשיתי לעצמי להתפרק. נתתי לדמעות לזרום, לשטוף את כל העצב שהצטבר, לשחרר את כל מה שהיה עצור בתוכי כל כך הרבה זמן, את תחושת הכישלון שהגירושים הביאו איתם. והיא ישבה לידי, מחבקת, מושיטה לי טישיו חדש בכל פעם ומרגיעה אותי. ואז שלפה מהתיק מחברת עם כריכת עור אדומה, מהודרת, והציעה לי לכתוב בה ולתעל את הרגשות שמציפים אותי. וכך הגעתי הביתה, כשהמחברת האדומה תופסת מקום של כבוד בתיק שלי.
השעה שתים-עשרה וחצי בלילה, הבנות ישנות כבר, למרות שאחרי היום הזה רציתי להגיע הביתה ולהרגיש אותן. התהפכתי במיטה והמחשבות עפו לכל הכיוונים. ואז נזכרתי במחברת האדומה ששכבה לי בשקט בתיק, והחלטתי לנסות לשפוך את המחשבות פנימה.
הרי מישהו חכם כבר אמר פעם שהנייר סופג הכול...
מה שמוזר הוא שדווקא עכשיו, אחרי שהכול נגמר, אני מוצפת במחשבות על...סקס. הרי בשנים האחרונות סקס לא עניין אותי. זאת הייתה עוד מטלה שצריך לבצע, כמו לנקות את הבית, לקפל כביסה ולשלם חשבונות. אז מדי פעם צריך לעשות גם סקס. וזה לא שלא נהניתי עם גיא. הוא היה מקסים ומתחשב, ובדרך כלל גם הגעתי לפורקן. היינו מגיעים לזה בשעת לילה מאוחרת, גמורים מעייפות, וההתנהלות הייתה דומה בכל פעם, כמו ריטואל קבוע. מיד אחר כך הייתי נרדמת, שכן מרוץ החיים לא מאפשר לך לעצור ולהתענג על הרגע. כן, זה עוד משהו שלא בדיוק מכינים אותך אליו ברומנים למשרתות ובסרטי המתבגרים של שנות השמונים, ובכלל.
לעתים רחוקות, שעם הזמן הלכו והתמעטו, ובעיקר בחופשות הזוגיות שהיו נדירות ביותר, הרגשנו כמו בשיר של יונה וולך, “סקס אחר". באותן פעמים באמת נתתי לעצמי להשתחרר, ויותר מזה, גיא לקח פיקוד והזכיר לי מי הגבר. ואוף, כמה שאני אוהבת גבר אלפא שלוקח פיקוד. ואז היה סקס מהמם.
אבל אחר כך היינו חוזרים לשגרה, והיומיום הכריע, והלכנו והתרחקנו אחד מהשניה וגם הסקס הלך והתמעט, ובתכל'ס לא ממש הייתי צריכה. את הפורקן לגוף מצאתי בחוגי ספורט, והמקום של הסקס ותחושת ההיי שהביא איתו, התחיל להצטמצם עד שנעלם כמעט כליל.
וזה מוזר כי אותן מחשבות, אותן פנטזיות, הן לא קונבנציונליות. הן בוטות, חצופות, ישירות ובעיקר בועטות בהרבה מוסכמות - אבל הן שלי והן בועטות לי בבטן, ולגמרי מוכנות לצאת ולהישפך על הנייר.
לכן נעניתי לתחושות הפנימיות האלה והתחלתי לכתוב אותן במחברת האדומה שקיבלתי מרונית, ומיהרתי לקבור עמוק במגירה. וכמו שמדי פעם אני חוזרת וקוראת באותו יומן מפורסם מגיל חמש-עשרה, כך אני מדמיינת את עצמי בעוד כמה עשורים חוזרת אליה וקוראת בשקיקה את הפנטזיות הסודיות שלי.
הגבר בפנטזיה שלי, כיאה לפנטזיה, הוא לא דמות שקיימת במציאות. הוא מעין שיבוט של כל הפנטזיות שלי לאורך השנים: גבוה וחסון, בנוי לתלפיות, עם עיניים עמוקות ומבט נוקב, יודע את צרכיי הכמוסים ביותר ובעל כריזמה מטורפת, כזו שמספיק מבט אחד שלו או מילה קטנה ואני נמסה לרגליו. הוא גם יודע לקחת את השליטה, שכן מה יותר מושלם מלשחרר את המחשבה? והכתיבה עליו מבלבלת ומרגשת. כמו לגלות צד אחר שקיים בי, צד אפל, שמחכה לגבר הזה שיסחוף אותי ויגרום לי להרגיש, לרצות, לרצות אותו, שידע לשלוט בי. ולמרות שבחיים אני לא בן אדם נשלט, אולי אני צריכה את זה, וחושבת שאולי גיא היה מקסים ואהבת חיי לתקופה מסוימת, אבל היה חסר לי בו את האקס-פקטור הזה שימשוך אותי אליו כמו פרפר אל האש. ובדמיון הרי הכול אפשרי...
הגעתי למועדון. הסלקטור חייך אליי חיוך מזמין וידעתי שגם בלי להתאמץ הסקס-אפיל שלי חי ובועט. כשפסעתי פנימה, צלילי הבס של הטראנס התערבלו בנשימותיי שהתחילו להגיב לקצב.
בלי ששמתי לב התחיל האגן להתנועע בתנועות סיבוביות, כאילו יש לו חיים משל עצמו, והתחושה המוכרת של חרמנות והידלקות החלה לטפס בשיפולי בטני.
ככל שפילסתי את דרכי לרחבה, פיעמה בי התחושה יותר ויותר, ואני עצמתי עיניים והתחלתי לנשום את הקצב ואת התחושה המשכרת של המוזיקה. הגוף שלי החל לזוז מעצמו, דורש את שלו בלי שום קשר לראש...
אין לי מושג כמה זמן עבר. הרגשתי כאילו המוזיקה זורמת לי בתוך הוורידים ומפעמת בי כמו הדופק שלי והגוף זז מעצמו, המוח ריק ממחשבות ורק הקצב עמוק בתוך הראש שלי...
פתאום, אף שהעיניים שלי עצומות ואני בטראנס, לא מרגישה ולא רואה אף אחד ממטר, חשתי גל חום מתפשט בי, חורך לי את העור. מעין אנרגיה מטורפת של משיכה חייתית ראשונית שהחזירה אותי לכאן ועכשיו. פקחתי עיניים, עדיין בתוך הטראנס, וראיתי אותך עומד מולי ללא תנועה למרות המוזיקה. עיניך בוערות וננעצות בעיניי, שמדברות בעצמן... התחושה בשיפולי בטני הפכה ממשית, כואבת מהזדקקות ותשוקה, מתערבלת במוזיקה הסוחפת.
בלי להוריד ממני את עיניך הבוערות, אתה מתקרב אליי בצעדים אטיים, כמו מגנט שנמשך לברזל, ואני מרגישה שאני נשרפת מתשוקה והבעירה הזו ממש מתיכה אותי. המבט שלך מפשיט אותי וגורם לי להרגיש כאילו אתה כבר בתוכי....
אתה עוצר ושולח את ידיך לעבר הישבן שלי, ואתה צמוד אליי. אני מרגישה אותך קרוב, מפציר, פיך נצמד אליי והאש שהייתה בעיניך עוברת לשפתיך. הלשון שלך חודרת לתוכי ושוב מבעירה את הלהבה, הפעם מבפנים, ואני נמסה לתוך הנשיקה התובענית שלך. ידיך נשלחות אל מתחת לשמלה שלי ובתנועה חדה תולשות ממני את תחתוני החוטיני, שם ברחבה, ואני לא מרגישה אף אחד מסביבנו... רק את הקצב, הנשיקה שלך, העיניים שלך...
וכשאני כבר לא נושמת, אתה כמו קורא את מחשבותיי, והגוף שלי נענה מעצמו. אתה מתנתק ממני בבת אחת ומסובב אותי כשגבי אליך ורוקד צמוד אליי. נכנס לקצב של הגוף שלי, לאט-לאט מפשיל לי את השמלה, מפשק מעט את רגליי וחודר לתוכי שם על הרחבה המלאה עד אפס מקום...
אבל אני כבר לא שם. אני באקסטזה, זזה עם הקצב שהולך ומתגבר. מרגישה כאילו הדי-ג'יי רואה אותנו, מתאים את קצב הטראנס לקצב שלנו. אני נטרפת וצועקת אבל המוזיקה מעלימה את קולי... וכשאתה מרגיש שאני כבר כמעט בקצה, אתה שולח יד לשדיים שלי ותופס לי את הפטמות, וביד השנייה תופס לי בשיער ומושך את ראשי לאחור, להגביר את המתיחה של הגוף. ואני עפה מעבר לקצה יחד עם המוזיקה ומרגישה אותך מתכווץ בתוכי. ולרגע אנחנו הופכים לאחד ונעים יחד עם המוזיקה, עדיין בטראנס... ולאט-לאט נרגעים, ממשיכים לרקוד צמודים ולהתפתל עם הקצב...
זהו, הפנטזיה יצאה לאוויר העולם. אני קוראת אותה עכשיו כשהיא מונחת בין דפי המחברת ויודעת שחלק מתהליך ההתחזקות שלי יהיה הכתיבה הזו. ועם התחושה הזו, מרגישה את העייפות שנופלת עליי והולכת לישון רגועה, בניגוד גמור ליום הסוער שעבר עליי.
