רומאן-המכתבים 'העיר והבית' הוא הרומאן האחרון שכתבה נטליה גינצבורג. זהו סיפורה של חבורת ידידים, על אהבותיהם, בגידותיהם, מות יקיריהם.
עזיבתו של ג'וזפה לאמריקה, והתפרקותו של "הבית" שבו נפגשים כולם בסופי-שבוע, פותחת חליפת-מכתבים ענפה המשקפת פיסות-חיים כבחתיכות של מראה שהתנפצה לרסיסים. זה הדימוי של נטליה גינצבורג עצמה, שכתבה על הספר: "כבר מן ההתחלה לא קיוויתי לדבר, המראה היתה שבורה, ואני ידעתי שלאחות את השברים יהיה בלתי-אפשרי, מעולם לא חוויתי את החסד שיש במראה שלימה הניצבת למולך". אולי דווקא בכך הישגו הגדול של הרומאן הזה, שרבים רואים בו היום את הרומאן הגדול ביותר של גינצבורג. ההצצה למכתביהם של האנשים הללו היא כהצצה לערימת מכתבים שמישהו מן החיים באמת זנח כשעבר דירה. ומעל לכל, יש בספר הזה חסד של אמפתיה אנושית.
ציור העטיפה שבחרה יעל שורץ מאיר זווית שנראית תחילה לא צפויה. הוא מתייחס ללוקרציה, האשה בעלת ההריונות הרבים ביותר בספר (משלושה גברים), האומרת: "אני אוהבת שהבטן שלי גדולה". במחשבה שנייה, אכן, ההורות הטבעית, הספונטנית, היא הערך החריף ביותר בספר; מול כל הדמויות המחפשות חסוּת וביטחון, היא הדבר שמפציע למרות-הכל, היא הממשי שיכולים להעניקו אפילו אבות לא-אמיתיים, כמין תיקון ליחסים קודמים, חסרים, של הורים-ילדים.
