באחת מפגישותי החשאיות בבירה אירופית - אחת מני רבות כחלק מפעילותי בנושא השבויים והנעדרים - אמר לי הטרוריסט שישב מולי, ספק בהלצה ספק ברצינות גמורה: "כשנגרש יום אחד את כולכם מפלסטין, כנראה שאותך ואת משפחתך נשאיר, כי אתה בן המקום, משפחתך חיה פה תמיד. אתם פלסטינים, חברונים, ח'לילים איבן ח'לילים".
וכך, גם לעובדה שאני בן למשפחה שהגיעה לארץ ישראל בתחילת המאה ה-19, לפני יותר מ-200 שנה, והשתקעה בחברון, היתה נגיעה למסלול חיי, כפי שהיו כמעט לכל תחנה ולכל אדם שנקרו במסלול זה.
משפחתי, משפחה שמקורה בחסידות חב"ד, הגיעה לחברון מרוסיה הלבנה בהוראתו של מייסד חב"ד, הרב שניאור זלמן מלאדי - חכם, פילוסוף, משורר וסופר, בעל התני"א, אחד הספרים החשובים בתולדות היהדות. כרבים במשפחה, נקראתי גם אני על שמו של הרבי, שניאור. השם, שהיה אז מעט קשה להגייה, הפך די מהר לאוֹרי, שנוסף באופן רשמי לתעודת הזהות לפני שהתגייסתי: שניאור אורי סלונים.
המשפחה הפכה לאחת הבולטות והדומיננטיות בעיר חברון - לצד קהילה מן העדה הספרדית שעמה נמנו, בין השאר, משפחות מני, חסון, אבולעפיה - ובניה היו לראשי ישיבות ולראשי הקהילה. נכדתו של בעל התני"א, מנוחה־רחל, התחתנה עם בן למשפחת סלונים, ולימים היתה לאחת הדמויות המשפיעות בחברון, מה שהפך אותנו ל"צאצאי" הרבי - ייחוס המקנה מעמד מיוחד בקרב חסידי חב"ד בעולם כולו: אתה "צאצא"!
בזכות קשרי נישואין, הצמיח עץ השורשים המשפחתי משפחות מכובדות נוספות: ריבלין, ליפקין ושמרלינג. קורות המשפחה הונצחו בספר תולדות משפחת הרב מלאדי, שכתב סבי האהוב ואחת הדמויות המשמעותיות בחיי, מנחם שמואל סלונים.
▪▪▪
סבי, יליד חברון כמובן, היה איש רב־פעלים כמעט בכל שטחי החיים, הן הרוחניים והן העסקיים. הוא הקים את סניף בנק לאומי בחברון, שנקרא אז בנק אפ"ק (אנגלו־פלסטינה). מאה שנים אחר כך יהפוך נכדו, מחבר ספר זה, לעורך הדין של הבנק.
אחרי כמה שנים שבהן ניהל את הבנק והיה אחד מפרנסי חברון החשובים והמכובדים ביותר, התבקש סבי לעבור לירושלים. לימים, בנסיבות קשות מאוד, התברר כי מעבר זה הבטיח את המשך קיומה של משפחתי: הראשון שנטבח בפרעות שהתחוללו בחברון כמה שנים אחר כך, ב-1929, הידועות כ"פרעות תרפ"ט", היה מנהל הבנק שהחליף את סבי, בן המשפחה אליעזר דן סלונים, אחיה של רבקה סלונים־בורג, אמו של הח"כ לשעבר אברהם (אברום) בורג.
טרוריסטים, כמו אלה שפגעו אז בחברון ובחלק מבני משפחתי, פגשתי לאורך רבות מתחנות חיי. כך, למשל, פגשתי בהם ב-1974, כשרעייתי תמי ואני נפצענו באחד הפיגועים הראשונים שאירעו בתל אביב, עת נכנס מחבל לקולנוע "חן", הרג שניים ופצע כ-50, ופגשתי בהם גם שנים אחר כך ברחבי העולם כששימשתי יועץ שר הביטחון לענייני שבויים ונעדרים במשך כשלושה עשורים.
בירושלים הקים סבי את סניף הבנק בשכונת תלפיות. הוא התאלמן בגיל צעיר וגידל לבדו את שש בנותיו ואת בנו היחיד, לוי יצחק, אבי.
בשנות ה-30 עברה המשפחה לרחוב לבונטין 30 בתל אביב, הבית שבו גדלתי, ליד פסי הרכבת שהובילה מיפו לירושלים ולתל אביב, בַּמקום שבו עומדים כיום מגרשי חניה ובו תעבור בעתיד הרכבת הקלה. את שנות ילדותנו ליווה שאון הרכבת, וכשהיא הפסיקה לפעול השתרר באזור שקט שהיה מוזר לנו.
סבי הפך לעצמאי, ויחד עם אבי עסק בנדל"ן ובגאולת קרקעות. הם ייסדו שכונות חדשות, שהחליפו, בין השאר, את שכונות שייח' מונס והדר יוסף. לאבי, יצחק, היה בית מלון בשם "סן רמו" על שפת הים בתל אביב, שבו הִרבו לבלות הבריטים ששלטו אז בארץ. הוא כבר היה בן 31, רווק מבוגר במושגי הימים ההם, כשפגש בתל אביב את אמי, אסתר לבית לדרברגר, פליטה שברחה לבדה מגרמניה כשהיתה בת 16 וחצי, לאחר שהסתתרה בקרב חברי המשלחת הגרמנית למכבייה, וגרה במעון לפליטוֹת "בית צעירות מזרחי" ברחוב דב הוז בתל אביב. היא היתה צעירה ממנו ב-14 שנה. נולדו להם ארבעה ילדים: נעמי הבכורה, אחריה אני, גילי ז"ל, שנפטר מסרטן כשהיה בן 46, וריקי, אחותנו הצעירה. אחי ואחיותי עשו במשך השנים קריירות נפלאות והקימו שבט ענק, הממשיך את המסורת של המשפחה הגדולה.
ב-1948, בהפגזת חיל האוויר המצרי, נהרס חלק מבית המשפחה ועברנו לבית אחר, ברחוב בלפור פינת מלצ'ט בתל אביב. לאחר שהבית ברחוב לבונטין שופץ, סבי - שתמיד גר איתנו - חזר לגור בו, וכדי שלא יחיה בגפו, עברתי לגור איתו. גם אחותי נעמי גרה עמו במשך תקופה. זכיתי לחיות לצד סבי מאז שהייתי בכיתה ב' ועד שנפטר, חודש לפני בר המצווה שלי.
חלק נכבד מעיצוב ילדותי, ואולי אף יותר מכך, אני מייחס לסבי שעמו גדלתי. הוא היה סבא מדהים, איש אשכולות ואדם רב־יכולות, שחינך אותי לערכים... מדי יום היה מעיר אותי בחמש בבוקר עם צלחת של שמן זית ולימון. הוא סיפר לי סיפורים ואגדות, והיה לאחד המסַפרים הטובים ביותר שהכרתי בחיי. סבי גם לימד אותי את אחד הסודות הגדולים של מסַפרי הסיפורים: היכולת לצבוע סיפור בכל פעם בעוד גוון, שאינו משנה כלל את מהות הדברים, אך נותן להם עוד זווית מרתקת.
סבי היה גורו ומנטור לכל 20 נכדיו, שאהבו אותו והרבו לבקר אותו, והוא מצדו פינק אותם בדרכו המיוחדת. כשקנה מתנה, זה תמיד היה משהו בעל משמעות שישַֹמח וגם יועיל. מגיל צעיר הסביר לי שאם אני רוצה דמי־כיס גבוהים יותר, אני צריך לעשות משהו בשביל זה. כך, למשל, היה שולח אותי לקנות לו עיתון בשילינג, ושכרי היה עשירית ממנו.
הוא היה אינטלקטואל שדיבר תשע שפות, בשלן מעולה שידע להכין הכול, איש ספר שהיטיב גם להקשיב. בספרייה הענקית בביתו חיו בשלום, זה לצד זה, ספרי קודש וספרי ארץ ישראל. לאחר מותו, חלק מן הספרייה נתרם לאוניברסיטת בר־אילן, להוציא שורת ספרים די סמלית שמפארת היום את הספרייה בחדר העבודה שלי, כמזכרת מרגשת מסבי.
רבים מסופרי התקופה התארחו בביתו של סבי, והוא עצמו הִרבה לקרוא ולכתוב. לצד הסופרים, המשוררים ואנשי העסקים שגדשו את ביתו, פקדו אותו גם אנשים "פחות אינטלקטואלים" שגרו באזור, סיפרו לסבי על חייהם ונועצו בו בבעיותיהם. סיפורי החיים האנושיים הללו ומוסר ההשכל שבצדם מלווים אותי בכל התחומים שבהם עסקתי מאז ועד היום.
סבא סלונים לא הפסיק ללמוד אף פעם, ורוב הלימוד שלו נעשה מתוך אהבתו לאנשים והתייחסותו לכל אחת ואחד מהם כאל דף מספר - אחת התכונות הבולטות שהוריש לי. את אחד השיעורים היפים בחיי - לגבי משמעות הביטוי "ואהבת לרעך כמוך" - למדתי מחבר סלוניקאי בשם מימון, מנופאי, בליין, ואדם ססגוני, ששחה עמנו בבריכת גורדון. על פי מימון, עליך לאהוב קודם את עצמך אהבה אמיתית ושלמה ורק אז גם תדע כיצד לאהוב את רעך ואת האחר, משהו שהיה מעט שונה מן החשיבה המקובלת שעל פיה חונכנו. כי זה גם מה שלמדתי מסבי: להתייחס לבני אדם לא לפי מה שהם מייצגים, אלא למצוא בהם תמיד את המיוחד ואת הפחות מוכר וידוע. בעינַי, בני אדם הם הדבר המעניין והמסקרן בעולם, וכל אדם שאני פוגש בדרכי הוא עבורי עוד דף מרתק בספר של חיי.
לאמת זו נוספה הפילוסופיה של סבי, שאמרה: "לעולם תיתן". אלא שאתה צריך לעבוד ולהתאמץ כדי שיהיה לך גם מה לתת. וכשזה יקרה - תיתן המון, לא רק מתוך אלטרואיזם, אלא כי זה יעשה לך טוב. הרי אינך הולך לסרט רק כדי לדעת מה קרה בסוף לגיבור, אלא קודם כול כדי ליהנות במשך שעתיים.
שנה לפני מותו של סבי, חזרנו סבא ואני מביתו שברחוב לבונטין בתל אביב לגור בבית הורי וחלקנו בו חדר. לעצב הגדול על מותו, מהתקף לב, נוסף גם צערי על ביטולה, עקב האבל, של חגיגת בר המצווה הגדולה שתוכננה לי.
▪▪▪
ילדותי התנהלה במקביל לשנות המלחמה והשואה באירופה, שעליהן אנחנו, הילדים, לא ידענו כמעט דבר. לא היתה אז טלוויזיה, ואיש לא סיפר לנו מה קורה "שם". הלכתי לגן של הגננת תמימה ברחוב לבונטין. בימי מלחמת השחרור, ב-1948, כשכבר הייתי תלמיד בבית הספר, נגעה חוויית המלחמה לראשונה בחיי. אנשים סביבי נהרגו, נפצעו, או פשוט נעלמו. יום אחד שמעתי שבנה הלוחם של חיה, שעבדה בביתנו, נעדר. כילד, לא הבנתי את המושג "נעדר", זה נשמע לי אז יותר כמו המילה נהדר, וכמובן לא יכולתי לנחש שיום אחד המושג הזה יהיה כל כך משמעותי בחיי והוא יתפוס לא פחות מ-30 שנה מהם. מושג שמקפל בתוכו כל כך הרבה כאב, חוסר אונים ואי־ודאות נוראית, שכמעט אינם ניתנים להבנה ולהכלה.
בבית הספר היסודי הוותיק על שם "אחד העם", ברחוב אחד העם פינת בצלאל יפה, שלשמחתי כשהגעתי אליו הוא כבר לא היה בית ספר לבנים בלבד, היה לי מחנך ומורה לטבע בשם חיים קלר, יליד המושבה ראש פינה, אחד האנשים המיוחדים והדגולים במערכת החינוך. קלר, ששימש גם ראש שבט צופי דיזנגוף, היה איש חינוך שהשליט משמעת ברזל ולימד אותי את אחד השיעורים החשובים בחיי: לא ה"מה" שמלמדים הוא החשוב, כי אם ה"איך". כשהלך איתנו בשיעורי הטבע למשתלה, במקום שבו נמצא כיום היכל התרבות, 90 אחוזים מהסבריו היו על ה"איך" של הצמח - איך לגדל אותו ואיך להפיק ממנו תועלת.
כשביקשו ממני ללמד משפט פלילי באוניברסיטת תל אביב, אמרתי מיד שאני לא רוצה ללמד, אני רוצה להדריך. אני לא רוצה ללמד את ה"מה" - פסקי הדין שאפשר למצוא בקלות בכל מקום - כי אם את ה"איך" בהתנהלותו של סנגור פלילי, דבר שאותו אפשר ללמוד רק מבני אדם, ובמיוחד מכאלה שהם בעלי ניסיון. למשל, איך לטפל באדם שנמצא במצוקה גדולה, כי אתמול היה מנהל בנק בכיר והיום הוא יושב בחדרי חקירות; איך פונים אל קצין משטרה שחוקר את הלקוח שלך; איך מבקרים אדם שיושב במעצר בפעם הראשונה בחייו; איך מדברים איתו על כסף כשחייו תלויים מנגד; איך לדבר עם משפחתו כשהכותרות רומסות את שמה הטוב; איך לדבר מול שופט; איך לטפל באדם שקיבל עונש נוראי ועומד לשבת בבית סוהר; איך לבקר אותו בבית הסוהר. אני, לדוגמה, הקפדתי להגיע לכלא בלבוש פשוט. מעולם גם לא הגעתי לבקר אסיר עם ריחות כלשהם של "חוץ" וגם לא סיפרתי על קונצרט או על מופע שהייתי בו בליל אמש.
בסדנה שהעברתי לסטודנטים שלי ביקשתי מרוני ליבוביץ, ה"אופנובנק" שהיה בעבר לקוח שלי, לבוא ולספר את הדברים מנקודת הראות שלו. אחד הסטודנטים שאל אותו למה הוא שם לב במיוחד בעת ביקורַי אצלו. רוני אמר שאף פעם לא הייתי לבוש באופן מהודר במיוחד ושמעולם גם לא הרחתי מאפטר־שייב. אותו סטודנט התקשה להאמין שלא תיאמנו בינינו את הדברים.
מי שהוסיף לימים על השיעור הזה היה צביקה מלכין, איש המוסד שהיה שותף ללכידתו של אייכמן. כיוון שבשנים הרבות שבהן עסקתי בשבויים ובנעדרים לא הייתי איש מוסד או שב"כ ולא הייתי אחד "משלהם", ביקשתי את עזרתו בהבנת נבכי עולם הביון. גם מלכין לא לימד אותי את ה"מה", אלא את ה"איך", למשל בנושא החקירות. אחד הדברים החשובים שלימד אותי היה איך לדבר עם אדם שמבקש להסתיר את האמת.
"האמת", אמר לי מלכין, "היא כמו שולחן שעומד על ארבע רגליים. אם תוריד רגל אחת, הוא יתנדנד, אם תוריד עוד רגל, הוא כבר ייפול. אדם שאומר אמת שנשענת על ארבע רגליים, קשה לשבור אותו. אם האמת שלו עומדת על שלוש רגליים, היא עדיין יכולה לעמוד בדרך כלשהי, כי הוא יכול להסתדר גם בלי רגל אחת. אבל אם אתה מדבר עם אדם ששתי רגלי האמת חסרות לו, כבר יהיה לך קל יותר, ואם הוא שקרן גדול שכל האמת שלו נשענת רק על רגל אחת - כי אז תשבור אותו בקלות".
דבריו נכונים בכל שטחי החיים, אך בעולמו שלו, עולם הביון, הוא הביא כדוגמה את העובדה שלא ישלחו לגרמניה איש ביון, או מרגל, עם חזות מזרחית מובהקת שאינו שולט גם בשפה - זה הרי כמו שולחן עם שתי רגליים, ואם ייתפס יהיה קל יותר לשבור אותו. אך אם הוא ממוצא גרמני או אירופי, עם מבטא וידיעת השפה, או אז תהיה לו יכולת טובה יותר למלא את משימתו. דברים אלה רלוונטיים גם לנעשה בבית המשפט: היכולת לשבור עֵד שהאמת שלו עומדת על ארבע רגליים שואפת לאפס.
הדוגמה שנתן לי מלכין הולכת איתי לכל מקום, כמו גם משפט חכם נוסף שאמר לי: "אמור את הדברים הטובים והמפרגנים על חברך בעודו בחיים ולא רק בהספדים עליו לאחר מותו". זו היתה הסיבה שבטקס לזכרו הקראתי את שירו של יצחק שלֵו, "שירו נא למתים בטרם ימותו", שנפתח כך:
שִירו נָא לַמֵּתִים בְּטֶרֶם יָמוּתוּ כִּי מַה בֶּצַע בְּשִירְכֶם
לָהֶם וְהֵם חֵרְשִים מִשְּמעַ וַאַטוּמִים מֵהָבִין
אַל נָא תֵרַע עֵינְכֶם בַּחַיִּים לָתֵת לָהֶם אֶת הַמַּגִּיעָם
בַּמִּשְפָּט. אַל נָא תִקְפְּצוּ שִפְתֵיכֶם מֵהַעֲנִיק אֶת הַמִּלָה
הַטּובה בְּמועֲדָה, כִּי טובָה הַמִלּה הַנֶּאֱמֶרֶת בְּעוד חַי
שומְעָהּ. שַלְּמוּ שַלְמֵי־תודַתְכֶם לַמֵּתִים בְּטֶרֶם יָמוּתוּ.
כִּי עוד מְעַט וְעָבְרו מִן הָאָרֶץ וְהָיוּ לָכֶם כְּנושֵי־נֵצַח
וְהַחוב אֲשֶר חַבְתֶם לָהֶם - חוב עולָם לא יִפָּרֵעַ. אֶת
הַמִּלִּים אֲשֶר תּאמְרוּ לַחֲרת עֲלֵי מַצַּבְתָם, לָשֵאת בִּסְפד
הַסּופְדִים וּלְהַזְכִּיר בִּימֵי הַשִּבְעָה, בִּימֵי שְלשִים וּבִימֵי
שָנָה - אֶת הַמִּלִים הָאֵלוּ הַקְדִימוּ לֵאמור! כִּי הִנֵּה
רְאִיתִיכֶם מְנַשְאִים אֶת שֵם הַמֵּתִים אֲשֶר בְּחַיֵּיהֶם לא
הִפַּלְתֶם לָהֶם בְּנַחֲלָה גַם פְּלֵטַת קֻלְמוּס קְטַנָּה אַחַת,
וָאמְרָה אֶל לִבִּי; לוּ יָדְעוּ הַמֵּתִים אֶת מַחְשְבותֵיכֶם
הַטּובות עֲלֵיהֶם וְאֶת הֲמון־רִגְשֵיכֶם, - כִּי אָז חֲזָקִים
שִבְעָתַיִם, גֵּאִים שִבְעָתַיִם וְשִבְעָתַיִם לא־בודְדִים הָיוּ
בְּהִתְיַצְבָם אִיש לִקְרַאת יומו!
דְּעוּ: בְּתוכְכֶם מִתְהַלְּכִים כָּל מֵתֵי־הַמָּחָר.
הֲלא אִם יְדַעְתֶם כִּי רֵעֲכֶם יָמוּת מָחָר מַה לא
עֲשִיתֶם לְמַעַן הַנְעֵם אֶת יומו זֶה הָאַחֲרון? עֲשוּ נָא,
אֵפוא. וְהַנְעִימוּ אֶת חַיֵי הַמֵּתִים מָחָר כִּי הַיּום הַזֶּה -
לָהֶם הוּא!
אמרתי לחבריו של צביקה מלכין, שחבל שאת כל דברי השבח עליו הם לא אמרו בפניו כשעוד היה בחיים. השיר הזה כל כך אהוב עלי שלעתים מזומנות אני מברך בו אנשים ביום הולדתם, על מנת להמחיש את המסר שראוי לומר את המילה הטובה לאדם בעודו בחיים מאשר להרבות בשבחים בהספד עליו.
התחלתי את בית הספר היסודי במלחמת השחרור וסיימתי אותו ב-1956, במלחמת סיני. אני מוצא לנכון לציין זאת, כי למלחמות יש השפעה עצומה על כולנו - ועל ילדים באופן מיוחד.
את לימודי התיכון עשיתי בעירוני ה', שיתרונו - כמו גם של בית הספר היסודי שלי - היה שיכולתי לצאת מהבית כששמעתי את הצלצול. במשך כל שנות ילדותי, עד הצבא, הייתי חניך ומדריך בתנועת הצופים, שיחקתי כדורסל, תחילה בברית מכבים עתיד בצפון תל אביב ואחר כך באליצור תל אביב, קבוצה שבה שיחקנו כמובן עם כיפה על ראשינו. למשחק הכדורסל היתה ותמיד תהיה משמעות גדולה בחיי, אלא שכיום אני עולה על המגרש בנעליים אחרות - כיו"ר וראייטי, וזאת במסגרת הטקס הנערך בתחילת כל משחק של מכבי תל אביב ביורוליג האירופי למען אחד מהילדים המיוחדים שבהם תומך הארגון.
▪▪▪
התגייסתי ב-1960 במסגרת גרעין נח"ל, שהיה מיועד לעלות לקיבוץ שדה בוקר. אחרי טירונות ארוכה והכשרה בקיבוץ חצרים, שֵירתִּי בגדוד 50, נח"ל מוצנח, שם החל הרומן הארוך שלי עם חטיבת הצנחנים. המ"פ שלי היה אלי ידגרוב, אחד המפקדים הנערצים של החטיבה - לוחם נועז מאין כמוהו - והסמ"פ היה עמוס ירון. לימים הפכנו לחברים קרובים ואף ייצגתי את ירון בוועדת כַּהַּן, שחקרה את האירועים במחנות הפליטים סברה ושתילה.
ב-1961, לפני צאתנו לקורס מ"כים, נשלחנו למשימה שבזמנו היתה סודית מאוד. על פי הסכמי שביתת הנשק בין ישראל לירדן, שנכנסו לתוקפם ביולי 1948, חולק הר הצופים לשלושה מתחמים: מובלעת ישראלית, שטח הפקר ושטח מפורז ירדני. המובלעת הישראלית השתרעה מחורשת האמפיתיאטרון שהשקיפה על מדבר יהודה עד לבית העלמין הבריטי, סביב מתקני האוניברסיטה העברית ובית החולים הדסה. על פי ההסכם, יכלו לשהות במובלעת 85 שוטרים, חמושים בנשק קל בלבד, ו-35 אזרחים. מדי שבועיים עלתה שיירה להר דרך שער מנדלבאום, כדי להביא אספקה ולהחליף את הכוח ששהה במקום. ישראל, כמו הירדנים, שמרה על ההסכם באופן חלקי בלבד: את השוטרים החליפו חיילים ולהר הוברח נשק כבד יותר מזה שעליו סוכם.
גם אנחנו, חיילי הצנחנים, עלינו להר במסווה של שוטרים לאחר שעברנו הכנה מתאימה. כך, לדוגמה, למדנו להשתמש בנשק של שוטרים וגם לצחצח נעליים כמותם - כך גם התברר שהשוטרים מקפידים יותר מאיתנו על צחצוח נעליהם. בני משפחותינו לא ידעו, כמובן, היכן אנחנו נמצאים. בתקופת שהותנו על ההר היינו מרותקים לרדיו, ששידר אז שני אירועים מרכזיים: את מצעד צה"ל בירושלים ביום העצמאות ואת משפט אייכמן, שהתנהל באותה עת. היינו עדי שמיעה לאירועים היסטוריים אלה בשעה שישבנו במוצב על האמפיתיאטרון בְּמובלעת הנמצאת בתוך שטח אויב. אלא שכחיילים צעירים עדיין לא היתה לנו אז הפרספקטיבה להבין במלואה את עוצמת המעמד והחוויה, זו שבאה רק עם הבגרות ובחלוף השנים.
על ההר היתה שלוחה של האוניברסיטה העברית שננטשה. בין השאר מצאנו שם עובּרים שמורים בצנצנות, כולל משהו שדמה ל"ציקלופ" - יצור בעל עין אחת בלבד. אני התרגשתי יותר למצוא ערימה של עיתונים ישראליים, ובתוכם עיתון מה-30 באוגוסט 1929 עם הכותרת: "חללינו - המעונים, הטבוחים והנספים במערכה על קידוש שם המולדת (י"ז־כ"ד אב תרפ"ט)". השם השלישי ברשימה הוא שמו של קרוב משפחתי שנרצח בחברון, אליעזר דן סלונים.
בקורס מ"כים הייתי רץ מ"פ, זה שנושא על גבו את מכשיר הקשר וצמוד למ"פ, ובתקופה זו נוצרה ידידות מיוחדת בין המ"פ ידגרוב לביני. חשבתי שאחרי הקורס אחזור לקיבוץ, אבל כפי שאירע בתחנות רבות אחרות של חיי, דברים התנהלו אחרת מכפי שתכננתי. מסתבר כי צה"ל נתן אז אימוני צניחה למנהיגים אפריקאים רבים ולקציניהם וכי בבית הספר לצניחה חסרו לשם כך מדריכים. המג"ד ביקש אפוא להכשיר ארבעה חבר'ה, שסיימו תיכון ויודעים לדבר אנגלית, כמדריכי צניחה. כך הפכתי למדריך צניחה למשך 30 שנה, בסדיר ובמילואים. אחרי שחרורי מצה"ל, הייתי עדיין "משוגע" לצניחה, עד כדי כך שאהבתי לפתוח את היום בשש בבוקר בצניחה בתל נוף ורק אחר כך לנסוע לעבודה בתל אביב.
בקורס הצניחה למדתי את אחד הדברים המעניינים והמרתקים בחיי: לא רק כיצד ללמד חיילים לצנוח, אלא בעיקר כיצד לגרום לאנשים להתגבר על הפחד. גם שיעור חשוב זה הולך איתי כל חיי.
אומרים שהפחדן מת המון פעמים, והאמיץ - רק פעם אחת. נושא הפחד ליווה אותי בכל דבר שעשיתי ואני עושה בחיי: הפחד של חייל שהמצנח שלו לא ייפתח, של נאשם לאבד את חירותו, של אם לנעדר שמא לעולם לא תדע מה עלה בגורל בנה, והפחד של כל הורה לילד עם צרכים מיוחדים, מה יקרה לילדו כשהוא עצמו כבר לא יהיה בין החיים.
כמה חודשים לאחר שהשתחררתי, ב-1963, אלי ידגרוב, שהיה אז בסיירת מטכ"ל, נהרג כשאילתר לבנת חבלה מול חייליו והיא התפוצצה בידיו. שנים רבות אחר כך, כשהייתי נשיא וראייטי ישראל, קיבלתי טלפון מאדם מבוגר, שסיפר לי כי הוא עוקב אחרי שנים רבות. הוא ביקש לפגוש אותי ולרכוש ממני סיכות "לב הזהב" של וראייטי, שאותן אנחנו מוכרים כתרומה לארגון, כדי לחלק לחבריו בבית הדיור המוגן שבו הוא גר בשכונת אפקה בתל אביב.
הייתי באזור ונעניתי לבקשתו. פגשתי גבר כבן 80 שנראה מצוין ושאמר לי: "איש צעיר, בוא תשב. אני עומד לספר לך סיפור שמרגש אותי כבר הרבה שנים ועכשיו הוא ירגש גם אותך. היה לי בן שקראו לו אלי ידגרוב. בפגישותי עם בני, הוא סיפר לי שאתה חייל מאוד אהוב עליו, חייל טוב אך לא ממש ממושמע, וחשב שתישאר בצבא קבע". האיש, שכמובן ריגש אותי מאוד, הראה לי מכתבים שכתב בנו שבהם הזכיר גם אותי. שבוע אחר כך, כשחזרתי לדיור המוגן עם 50 סיכות של "לב הזהב", כפי שהבטחתי לו, נאמר לי שהוא נפטר באותו בוקר. ייתכן שהרגיש כי ימיו ספורים וביקש לפגוש אותי לפני כן. את הסיכות, שמימנתי מכספי, השארתי בבית האבות כדי שיחלקו אותן ליושבי הבית.
▪▪▪
אחרי הצבא רציתי לנסוע לחו"ל, אבל חסרון כיס מנע זאת ממני. נסעתי אפוא לנמל חיפה ושאלתי פועל שפגשתי שם איך אוכל לעלות על אונייה. הוא שאל מה עשיתי בחיי ועניתי שסיימתי תיכון ושירות בצנחנים. הוא אמר לי שעם זה אי־אפשר לעשות הרבה, אבל בגלל שנראיתי לו בחור חזק ונחרץ, הוא הציע שאנסה להצטרף לקורס קציני ים שנערך תוך כדי הפלגה, וכי לשם כך עלי לשאול במשרד התחבורה מתי נערכות הבחינות לקורס. יצאתי מהנמל והתייצבתי במשרד התחבורה ברחוב הנמל שמעבר לכביש, שם נאמר לי כי כבר למחרת ייערכו בחינות במתמטיקה ובאנגלית לקורס הקרוב שמפליג לדרכו בעוד שבוע ימים. בלי לומר דבר לאיש מבני משפחתי - חזרתי למחרת ועברתי את הבחינות.
שבוע אחר כך עליתי על האונייה "אשל" של הצי הסוחר. לצד ימאים מקצוענים היינו ארבעה צוערים, שבבוקר עבדו ובצהריים למדו. במשך שנה אחת הפלגנו לאפריקה שלוש פעמים. מהים התיכון עברנו את חצי האי גיברלטר והמשכנו משם למדינות כמו גאנה, ניגריה, קונגו וחוף השנהב. הבאנו להן סחורות שונות וייבאנו מהן בולי עץ גדולים, שמהם עושים עץ לבוד לקלת אפיקים.
זו היתה אחת החוויות הגדולות בחיי. אני, ילד־טוב־צנחנים שרק רצה לצאת ולהינפש מעט בחו"ל, מתוודע מקרוב לחיי ימאים ומלחים, שעוזבים את משפחותיהם לתקופות ארוכות ושחלקם גם מחפשים לעצמם אישה בכל נמל. על האונייה נחשפתי גם לאלימות פיזית, חלק בלתי־נפרד מהווי במקום סגור ובעל מנטליות אחרת, ואף השתתפתי לראשונה בחיי בקטטה אלימה, לאחר שנקלעתי לתגרה עם מלצר. הימאים לא אהבו את הקָדֵטים והמלצר טען שלא התייחסתי אליו בנימוס. נשלחנו שנינו למעצר, האחד בחרטום האונייה, השני בירכתיים.
בתום קורס של כמעט שנה נדרשתי לעבור השתלמות במפרשיות בקישון, כדי לקבל דרגת קצין רביעי על הים, אבל ויתרתי לבסוף על קריירה ימית מתוך כבוד לאבי שביקש שאלמד לפני שאצא לטייל ברחבי העולם. אמרתי לו שירשום אותי למה שהוא רוצה, חוץ ממדעים מדויקים, וכך גיליתי שאני רשום ללימודי כלכלה, משפטים וראיית חשבון. בחרתי במשפטים, וכבר בשבוע הראשון ללימודַי באוניברסיטת תל אביב פגשתי את תמי, שהיתה אז חיילת, מי שהפכה לאשתי ולשותפתי לחיים.
▪▪▪
רוב המרצים באוניברסיטה שעממו אותי, אך לא כך היה עם עו"ד אריה רוזנבלום, שעסק בעבירות הצווארון הלבן והפליא להרצות על סדר הדין הפלילי - אחד המקצועות המשעממים ביותר בעולם - אך הדרך שבה הִרצה ו"האיך" שלו היו פשוט מרתקים.
החלטתי שזה התחום שאעסוק בו, ולקראת סוף השנה החמישית חיפשתי לעשות סטאז' אצל עורך דין שעוסק בעבירות צווארון לבן. נאמר לי שהטוב מכולם הוא עו"ד יצחק אדרת, שמטפל רק בשלושה תיקים בשנה. אדרת, שהעסיק רק סטאז'ר אחד, אמר לי שבעוד חצי שנה יתפנה עבורי מקום אצלו.
בינתיים התחלתי את הסטאז' אצל עו"ד צבי לידסקי, שלא עסק אמנם בעבירות צווארון לבן, אבל עבורי זו היתה הזדמנות להכיר את חלקו האחר של המשפט הפלילי, זה של אנשים שבחרו בפשע כבאורח חיים. וזה היה אכן מרתק. המפגש עם האנשים שלידסקי ייצג היה כמו לקרוא ספר של העיתונאי והסופר המהולל דיימון ראניון. אמרתי אז ללידסקי שאני אוהב לראות וללמוד את מה שהוא עושה, אבל שזה לא בשבילי.
באותה עת, ב-1968, התחלתי לשחות בבריכת גורדון והמשכתי בכך במשך 40 שנה, עד שהיא נסגרה לשיפוצים. הבריכה הפכה לחלק חשוב במסלול חיי. היא חצתה את יומי לשניים - החצי הראשון הוקדש לעבודה, אחריו פאוזה של שעה וחצי בבריכה, והחצי השני הוקדש לדברים אחרים. מדי יום, באחת בצהריים, שחיתי במי המלח שאהבתי עוד מילדותי ואחר כך ישבתי לכוס בירה או מיץ עם פוקדי הבריכה הקבועים.
הפאוזה בבריכת גורדון הפכה לאורח חיים. פגשתי שם אמנים, שחקני קולנוע ותיאטרון, אנשי צבא, ניצולי שואה, עבריינים ופרופסורים. שם פגשתי, בין היתר, את נתן זהבי, שהיה לחברי הטוב ואחר כך גם ללקוח, ושם גם הכרתי את הסַבָּל סעדיה בן דוד, שהפך לשותפי לשחייה. סעדיה, שעלה לארץ מתימן, היה נוסע בשליחות הסוכנות לפולין ומתחתן שם עם יהודיות, כדי שיוכלו אחר כך לעלות לארץ. כך הביא לישראל חמש נשים, שאותן לא ראה יותר. זה היה רק סיפור אחד מני רבים שאפשר היה לשמוע רק עם בגד ים, שמש ומי מלח.
לימים הפכנו ל"אושיות גורדון", ונפגשנו באופן בלתי־אמצעי עם אנשים מכל מיני משבצות של החיים, שמה שקישר ביניהם זו ההפסקה של אמצע היום. ביניהם היו אשר חבקין, הבעלים של כמה תחנות דלק בתל אביב והאמרגן של רבקה מיכאלי ויוסי בנאי; דב בר, אחד הקצינים היותר נועזים בשייטת 13; חבורת הבולגרים מיפו, שבאו עם בורקסים וטייפ קטן שהשמיע מוזיקה בולגרית; דליה למדני, עורכת המשנה של השבועון "לאישה"; הדה בושס, מבקרת ספרות ב"הארץ", וסעדיה כמובן.
בבריכת גורדון הכרתי שניים מהאנשים המשמעותיים בחיי. הראשון הוא נתי רותם, מבכירי השב"כ, שלאחר פרישתו עסק באבטחת מטוסים, היה ראש אגף הביטחון של אל על ומי שהפך אותה לאחת החברות המאובטחות בעולם. אחר כך הפך למנהל החברות של עזריאל עינב ויוסי הראל, הבעלים של בריכת "גורדון". נתי, שמבוגר ממני ב-13 שנה, משמש לי עד היום חבר נפש, מנטור, מי שאני יכול להתייעץ איתו ולשפוך את לבי בפניו בכל עת.
חבר הנפש השני שזימנה לי ההפוגה היומית בבריכת גורדון הוא השחקן חיים טופול. טופול גילם באותה עת תפקיד של עורך דין בסרט "רומן בהמשכים", שהתבסס על הספר רומן זעיר של יצחק בן נר, והשתתפו בו גם רעייתו גליה ובתו ענת. טופול ביקש להתלוות אלי לבית המשפט, כדי שיוכל לספוג קצת מהאווירה. החלטתי לקחת אותו לאולמו של השופט הססגוני ביותר, שאול אלוני, אחיו של המחזאי הבמאי והסופר, נסים אלוני. השופט אלוני הופתע לראות אותנו בבית המשפט. לאחר שנשמעה עדותו של אחד העדים, שאל אותי טופול בלחישה מה דעתי על העד. אמרתי לו שהוא נראה לי שקרן פתולוגי. בתום הדיון הזמין אותנו אלוני ללשכתו. בסוף השיחה, טופול שאל אותו מה דעתו על העד. השופט אמר לו בזהירות, שהוא אינו נראה לו דובר אמת. כשיצאנו מלשכתו של אלוני, טופול שאל אותי איך ידעתי שהעד משקר. "במהלך השנים", אמרתי לו, "אתה מסגל לעצמך דרכים לצפות על בני אדם, וכשמישהו משקר, אתה מבחין בזה מיד".
לימים הצטלבו דרכינו גם בפעילותנו ההתנדבותית. טופול, שהוא גם צייר בעל כישרון גדול, מכר פורטרטים של מפורסמים שצייר ואת הכסף תרם לווראייטי, כפי שעשה גם עם פרמיירות של ההצגה "כנר על הגג". ליוויתי אותו כשהקים את "כפר נהר הירדן", כפר נופש לילדים עם צרכים מיוחדים ולילדים שמתמודדים עם מחלות, שתמי ואני היינו מהתורמים לו.
עלֵינו, השוחים בבריכת גורדון, ניצחו הבעלים - יוסי הראל, שהיה מפקד "אקסודוס", ועזריאל עינב, שהיה האלחוטן הראשי באונייה. את דמותו של יוסי בסרט "אקסודוס", שנקראה ארי בן כנען, גילם השחקן פול ניומן. יוסי היה גבר יפה וכריזמטי לא פחות מניומן. בזכות הקשר עם הראל ועינב הכרתי רבים מבני דורם, הדור שבנה את המדינה והניח את תשתיתה הביטחונית. רובם היו מבוגרים ממני ב-10-20 שנה. מאז ומתמיד רכשתי לי חברים מבוגרים. חוכמתם הקסימה אותי. אהבתי לשמוע את סיפוריהם של האנשים המרתקים הללו שהיו קשורים לבניינה של מדינת ישראל, של כאלה שהיו מקורבים לראשי המדינה, וגם של מי שלימדו אותי רבות על עולם העסקים הבינלאומיים.
מעבר להיותם היסטוריה מהלכת, הראל ועינב היו גם אנשי עסקים ממולחים. הם היו שותפים לעסקים חובקי עולם, שהעיקרי שבהם היה יבוא בשר מדרום אמריקה. עינב היה אדם עם חוש הומור משובח ואומן נדיר במשא ומתן. באחד מהשיעורים הרבים שלמדתי ממנו סיפר לי שניהל פעם משא ומתן קשוח עם איש עסקים איראני, שנקלע למבוי סתום. הוא הרגיש שהאיראני אינו מעריך מספיק את יכולת התגרנות שלו וביקש ממנו להפסיק את המשא ומתן למשך שבוע ימים. "אני ממילא עומד לעבור ניתוח", אמר, "ניפגש שוב לאחר שאחלים". "ידידי הטוב", שאל האיראני בדאגה, "איזה ניתוח אתה עובר?" "ניתוח פלסטי בפנים", השיב לו עינב. "אני הולך להחליף פרצוף. כנראה יש לי פרצוף של טיפש אם כך אתה מתייחס אלי". האיראני פרץ בצחוק, ובאותו יום נסגרה העסקה.
במהלך עשרות השנים ששחיתי בבריכה של הראל ועינב, היו לי איתם קשרים עסקיים ושימשתי עורך הדין שלהם בעניינים אזרחיים בינלאומיים. לא עסקתי בדרך כלל במשפט אזרחי, אבל כך לפחות למדתי משניהם את רזי המסחר ועולם העסקים והבנקאות הבינלאומיים.
ולא רק זאת: בזכות הראל התוודעתי גם לעולם הבידור. היה זה לאחר שהשקיע בסרט, שאת התסריט שלו כתבה בתו, שרון הראל, יחד עם אבי נשר. יוסי הראל ביקש שאפקח מטעמו על העבודה. כשאמרתי לו שאין לי שום מושג בסרטים, אמר הראל שאני רק צריך לפקח מלמעלה ולוודא שהדברים נעשים בצורה תקינה. וכך מצאתי את עצמי כנציג המשקיע בסרט על להקת הנח"ל עם הלהיטים הגדולים ביותר והכוכבים המפורסמים ביותר באותה עת, ביניהם טוביה צפיר, גידי גוב, גילת אנקורי, ששי קשת, דפנה ארמוני, מאיר סוויסה וגלי עטרי. לא היתה אמנם עבודה משפטית רבה בפרויקט, אבל זכיתי לחוויה עצומה כשליוויתי את הסרט המצליח, שיותר מחצי מיליון איש צפו בו ועד מהרה הוא הפך לקאלט - "הלהקה". מטעמו של יוסי הראל, הייתי קשור אחר כך באופן חלקי גם לסרט "דיזנגוף 99" בכיכובם של ענת עצמון, גלי עטרי וגידי גוב, שהיה גם הוא לסרט פולחן.
כמו סוס שחוזר תמיד לאורווה, כך נמשכתי גם אני כל יום לבריכת גורדון, שם פגשתי אנשים שגרו בשכונות שלא הכרתי, כאלה שלא למדו איתי בבית הספר, לא שירתו איתי בפלוגה ולא ישבו בכיסא שלידי באוניברסיטה. זה דווקא בריא מאוד לאדם לחיות לא רק במסגרות המוכרות שלו. בריכת גורדון היתה הבמה של החיים, ספרייה בלי ספרים.
▪▪▪
אחרי חצי שנה אצל עו"ד צבי לידסקי, שימשתי במשך שנה וחצי סטאז'ר של יצחק אדרת, ששמור לו תפקיד משמעותי בחיי המקצועיים. הוא היה כמו רב עבורי. רציתי להיות כמוהו.
ליוויתי את אדרת בתיקים גדולים שהגיעו לבית המשפט. הדבר הראשון שלימד אותי היה משפט שלמד במהלך לימודיו באנגליה: Never complain and never explain - אף פעם אל תתלונן ואל תסביר. "אני רוצה שהמשפט הזה ינחה אותך בעבודה ובחיים", אמר לי. "אם אתה מתלונן, אתה חושף שאתה בצרה ושממילא אין מי שיכול לעזור לך. אז במקום להתלונן, תחשוב מה בדיוק גרם לך להתלונן. וגם אל תסביר - תקן את מה שדרוש תיקון". אחרי כמה ימים הוא שלח אותי לסדר משהו בבית משפט, וכשחזרתי ואמרתי לו שאני רוצה להסביר מה קרה, אמר לי: "אל תסביר כלום, מחר תסדר את זה". למדתי את הכלל הזה ממנו - ובענק. מאז אני מנסה פחות להסביר ויותר לתקן ולשפר, אף כי לא תמיד אני מצליח.
מיצחק אדרת למדתי את מה שיישמתי כל חיי והיה לי לפילוסופיה עסקית: במקום להתעסק עם מיליון עניינים משפטיים, מוטב לעסוק רק בכמה תיקים גדולים ומעניינים שיאפשרו לי להתפרנס כראוי ולעבוד רק עד שעות הצהריים. אדרת, למשל, סירב לקחת תיק שהיה מחייב אותו לעבוד בלילות. הוא העדיף לקרוא ספרים בשעה הזו. כשאתה מחליט לצמצם את השעות שבהן אתה עובד, אתה הרבה יותר מרוכז ויעיל. כשעבדתי לא התעסקתי בשום דבר אחר. בזמן הזה הייתי כול־כולי בתוך העבודה. את שאר הזמן, משעות הצהריים, הקדשתי לדברים חשובים לנפש. וכך, השעה וחצי שבה הייתי בבריכת גורדון היתה לא פחות חשובה עבורי מדברים אחרים שעשיתי באותו יום.
אני מאמין שהניסיון והחיים בכלל מתנהלים באופן פרדוקסלי בסדר הפוך: מקבלים את הניסיון והחוכמה כיצד לחיות נכון את החיים דווקא כשכבר אין הרבה כוח ליישם זאת, בערך כמו לקבל מסרק כשכבר אין לך שערות על הראש. לאורך כל הקריירה שלי, חייתי עם התובנה הזו: אין לחכות לפנסיה כדי לעשות את מה שאתה רוצה, אלא יש לנסות לעשות זאת כאן ועכשיו.
בעינַי, עבודה וקריירה הן לא מטרה, הן רק אמצעי. עם זאת, צריך לדאוג שיהיו מרתקות, יתאימו לנו וייתנו תמורה שאיתה נוכל לעשות את הדברים שאנחנו אוהבים, ככל שנסיבות החיים מאפשרות כמובן. בדיוק כמו שלא צריך לחכות למותו של אדם כדי לומר את שבחו, כך גם לא צריך לחכות ליום שבו יהיה לנו זמן או כסף כדי לחיות היטב.
פעלתי בהתאם לפילוסופיה הזו גם כשלא היו לי אמצעים. הפכתי לעצמאי ביום הראשון שקיבלתי רישיון לעריכת דין, כשעוד לא היה לי אפילו קליינט אחד. תמי ואני חגגנו גם כשלא היה לנו גרוש על הנשמה. את דירתנו הראשונה, בשכונת נווה אביבים שבתל אביב, קנינו בעזרת שתי משכנתאות.
לא רציתי לחיות את חיי בהמתנה לזמנים טובים יותר. שלמה המלך אמר כי "החיים קצרים והמוות ארוך מאין כמוהו". התאהבתי בזורבה היווני, שממש אכל את החיים. אני אוהב אנשים שאוכלים את החיים. מעל הכול, לא רציתי שיגיע יום שבו אתחרט על משהו שלא עשיתי.
▪▪▪
החלטתי לפתוח משרד אחרי התייעצות עם עו"ד אדרת, שאמר לי שעדיף שאצא לעצמאות ולא אהיה שכיר במשרד עורך דין. הדבר היחיד שידעתי, לאחר תהליך של כמה שנים שבסופן גמלה בי ההחלטה, הוא שאני רוצה להתעסק בעבירות של צווארון לבן.
בין הספרים הרבים שקראתי ריתק אותי במיוחד הספר בית המשפט של קוונטין ריינולדס על עורך הדין והשופט סמואל ס. ליבוביץ. אז התחלתי להבין את הפילוסופיה העומדת מאחורי השאלה מדוע יש עורכי דין שעוסקים דווקא בפלילים.
לימים, כשלימדתי משפטים במרכז הבינתחומי, שאל אותי סטודנט שאלה שנשמעה אולי מטופשת, אבל יש מאחוריה עומק אדיר: "אם בן אדם מואשם על כך שעבר עבירה, והוא חף מפשע, מדוע בכלל הוא צריך עורך דין?" חיברתי אז סיפור דמיוני, שהסביר מדוע אני חושב שכל אדם זכאי להגנה מפני מצבים שהוא אינו יודע כיצד להתמודד איתם, ולפעמים אף מעורבת בהם שרירות לב של השלטון. וזה הסיפור:
עומד אדם במרפסת ביתו ומשקה, כדרכו מדי יום, את האדניות שלו. לפתע פוגע המשפך בחוזקה באדנית, היא נופלת למטה, נוחתת על ראשו של השכן שבדיוק עבר שם וגורמת למותו. וכך, האיש שרצה לעשות טוב, מבחינה עובדתית קטל חיי אדם. השוטרים חוקרים אותו וכדי להשלים את כל הפאזל, חוקרים גם את השכנים. אחד השכנים זכר, שלפני כמה שנים היה סכסוך רציני מאוד בין האיש שהשקה את האדנית לבין זה שנהרג. השוטר מצא גם מניע, ורק הפלוני שהאדנית שלו נפלה ואלוהים מלמעלה יודעים את האמת. עכשיו האיש צריך להתמודד בבית המשפט עם אשמה ברצח. מי יעזור לו ומי יחלץ אותו מן המצב הזה?
היה לי לקוח, מנהל מחלקת מחשב בבנק איגוד, שהיה חולה במחלה קשה, כזו שקשה מאוד להחלים ממנה: מחלת ההימורים. מדי ערב סיפר לאשתו שהוא עובד במשהו הקשור לביטחון המדינה, אבל תחת זאת הלך למועדון הימורים, שם בעיקר הפסיד. כדי לכסות את ההפסד, מעל בכספי הבנק, נשפט ונשלח לכלא, ורק שם הצליח לעבור בשלום תוכנית גמילה מהימורים, כי שם הרי הוא לא יכול היה להמר. על לקוחות כאלה בחרתי להגן.
כשעזבתי את אדרת, שירכתי את דרכי בין משרדים שונים בחיפוש אחר חדרון שאוכל לשכור לעצמי. כמעט בכל חדר המתנה שאליו הגעתי פגשתי את עו"ד בנימין לוינבוק, שהיה מרצה שלי לסדר־דין אזרחי באוניברסיטה, וחיפש גם הוא חדר לשכור. החלטנו לבסוף שאין מקריות והחלטנו לשכור יחד משרד בן שני חדרים. ב-1970 שכרנו יחד משרד בקומת מרתף ברחוב אחד העם בתל אביב. משם עשיתי את צעדַי הראשונים כעורך דין פלילי. ההצלחה הגיעה כמעט מיד, כשבמקרה מצאתי את עצמי מעורב באחד המשפטים הגדולים שהתנהלו אז במדינה: ח"כ יצחק רפאל נגד העיתונאית סילבי קשת.
כעבור כמה שנים חזר בני לוינבוק למשרד שבו היה שותף קודם והפך לאחד המשרדים הבולטים בייצוג בנקים. נשארנו חברים עד יום מותו. יהי זכרו ברוך.
▪▪▪
ב-1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים. הייתי מגויס במשך שבעה חודשים. עסקנו בהצנחת ציוד ליחידות הלוחמות שלנו. בשלב כלשהו נשלחנו לשדה התעופה פאיד שבסיני, אותו כבשנו מידי המצרים. הוקם בו בית חולים שדה שאליו הובאו כל ההרוגים והפצועים באזור. עסקנו בסיוע להנחתת מסוקים, ובאופן לא רשמי גם בפינוי הגופות והפצועים. חלק גדול מהם היו חיילים שלי. זו היתה אחת החוויות הטראומטיות של חיי, אולי אף הטראומטית ביותר.
המלחמה תפסה אותי בזמן שעמדנו לעזוב את המשרד ולעבור למשרד אחר ברחוב בלפור. הייתי כבר אב לשני ילדים, ארז וענת, שילמתי שכר דירה על שני משרדים ונותרתי בלא הכנסות. לקחתי הלוואה מקרן של לשכת עורכי הדין, שסייעה לעורכי דין מגויסים.
לפני פרוץ המלחמה, הלכתי עם אורי יפה, קברניט באל על וחברי מבריכת גורדון, לקנות רהיטים למשרד החדש אצל מרסל, סוחר ומוכר בשוק הפשפשים. השארתי את הרהיטים בחנות כדי שימרחו עליהם פוליטורה. בסוף אפריל 1974 חזרתי למרסל, כדי לומר לו שאין לי כיצד לשלם על הרהיטים שקניתי. כשמרסל ראה אותי, הוא התעלף. כשהתעורר מעלפונו סיפר, כי כיוון שלא באתי כל כך הרבה זמן, היה משוכנע שנהרגתי במלחמה ונדר שלא ימכור את הרהיטים לאף אחד אחר.
מרסל סירב לבטל את ההזמנה ואמר שאוכל לשלם לו בתשלומים שנוחים לי. השארתי אצלו ערימה של צ'קים, והרהיטים שקניתי ממנו נמצאים במשרדי עד עצם היום הזה. לפני כמה שנים בא למשרדי אספן רהיטים עתיקים ואמר שכנראה לא מרסל ולא אני ידענו על מה אנחנו יושבים, תרתי משמע. השולחן והארון, מסתבר, הם בני מאה שנה והובאו לארץ מגרמניה על ידי הטמפלרים.
החיים חזרו אט־אט למסלולם: הלקוחות שבו, תמי נשאה ברחמה את ילדנו השלישי. ואז, הגורל שוב התערב. חזרתי בחיים ממלחמה שנהרגו בה אלפים, וכמעט שמצאתי את מותי בבית הקולנוע בעיר שבה גרתי.
זה היה יום חורף גשום במיוחד, אחד מהימים הסוערים שבהם כולם מעדיפים להתכרבל מתחת לשמיכה בבית. דווקא באותו יום החלטתי ללכת להופעה של "הגשש החיוור", שגם הם היו חברַי מבריכת גורדון. נסעתי למשרדי "הדרן" באבן גבירול, שם אמרו לי שאין באותו יום הופעה. בעקשנותי לצאת דווקא באותו יום סוער מהבית, קניתי כרטיסים לסרט "גבר ושמו פלפוט", כנראה הסרט הגרוע ביותר בתולדות הקולנוע. קניתי ארבעה כרטיסים, כדי לפתות עוד מטורפים לצאת מהבית, ואכן הצלחתי לפתות את אשר ורינה חבקין.
בגשם זלעפות הלכנו לסרט בקולנוע חן שבכיכר דיזנגוף. איחרנו בשתי דקות. הכרטיסים היו ליציע. עשר דקות לאחר שהסרט התחיל, נשמעו מאחורינו פיצוצים. מחבל זרק פצצות מאולתרות שהכין מקופסאות שימורים וממסמרים. הזוג שישב לידנו נהרג. תמי הסתכלה לאחור וחטפה רסיס בעין. כיסיתי אותה בידי ונפגעתי מרסיס שנכנס לי מתחת ליד ונתקע בשולי הסרעפת. אשר, חברי הטוב, נפצע קל ברקה, רינה לא נפגעה כלל. המחבל עצמו נהרג מתקלה ברימוני היד שהיו מחוברים לגופו בחגורה.
באולם החלה פאניקה נוראית. אנשים נמלטו החוצה וממש דרכו האחד על השני. עשרות מוניות פינו את הפצועים הרבים לבית החולים איכילוב, שם הפרידו ביני לבין תמי. תחילה חשבו שאני פצוע קשה יותר, כי הרסיס גרם לכך שהחזה שלי התנפח. המתמחה שקיבל את פנינו היה ד"ר נחום ורבין, הרופא ממוצב המזח שבדיוק חזר אז מהשבי. בצילום שעשו לי ראו שזה רק רסיס. את תמי, שהרסיס פגע בעדשת העין שלה, ניתחו במשך כל הלילה. פרופ' משה לזר, מומחה נודע לעיניים, נסע אחר כך להשתלם בלייזר בחו"ל כדי שיוכל, בין היתר, להמשיך ולטפל בה.
שמות הפצועים פורסמו מהר מאוד ולבית החולים זרמו אנשים רבים שהכירו אותנו, ביניהם חברים מבריכת גורדון שהגיעו עם שקית מזומנים למקרה שיצטרכו לשלם למנתחים. חבר אחר מהבריכה נסע לביתנו ולקח אליו את הילדים.
עבר זמן רב עד שהשתקמנו מבחינה פיזית, במיוחד תמי, שהיתה מאושפזת במשך חודש ימים ונותרה עם נכות בעינה. לא משתי ממיטתה בבית החולים. בגלל צילומי הרנטגן הרבים שעשו לה, עברה תמי הפסקת היריון. הרסיס שלי, שנעצר קרוב ללב, נמצא שם עד היום. ולמרות מה שעברנו, לא נותרה לנו כל טראומה מהאירוע. לא חרדות, לא מועקות, לא צלקות וגם לא תחושות נקם. החלטנו שאנחנו ממשיכים את חיינו כרגיל.
תמי נכנסה מהר מאוד שוב להיריון. כל החברים חיכו איתנו בהתרגשות ללידה. נולדה לנו ילדה עם מום רציני בלב. הרופא אמר שהסיכוי שלה לחיות אינו גדול. היא נפטרה, לצערנו הרב, כעבור 24 שעות.
לאחר כמה שנים נולד בננו יונתן, שלידתו היתה עבורנו לא רק שמחה גדולה, אלא גם ניצחון גדול על פציעות הפיגוע ונחמה על הלידה הלא־מוצלחת שאחריו.
▪▪▪
אף פעם לא היה לי שותף וגם לא עבדו אצלי עורכי דין שכירים. במשך כל הקריירה היו לי תמיד רק מתמחה אחד ומזכירה. בריאיון הקבלה שערכתי למתמחים שלי, כמעט שלא שאלתי אותם על ציוניהם, אלא איזה מעשה טוב הם עשו בחייהם. כך, למשל, קיבלתי לעבודה מישהו שסיפר שהוא עוזר לקשישים בשכונת התקווה להבין את החשבונות שהם מקבלים בדואר. ברבות הימים הוא הפך לעורך דין מעולה. אני מאמין שמי שיש לו חמלה, יהיה גם עורך דין טוב.
רק פעם אחת סטיתי מן ההחלטה שלא להעסיק עורך דין שכיר. כשארז בכורי סיים את הסטאז' במשפטים, הוא רצה לעבוד אצלי. אמרתי לו שאני לא כל כך אוהב עבודה משותפת של אב ובן ושהוא צריך להשתפשף אצל מישהו אחר ולהוכיח את עצמו לבד. ארז אכן עשה זאת, אבל הגיע למסקנה שהוא פחות אוהב להופיע בבית המשפט, חזר אלי וביקש שבכל זאת נעבוד יחד. אמרתי לו שאסכים לכך בתנאי שהוא ילמד משהו שאני לא עוסק בו ושהוא יהיה המוביל בו. אני כבר הייתי רווי בהופעות בבתי משפט, הייתי עסוק בדברים אחרים וחיפשתי שינוי כלשהו.
גיליתי שהעולם "זז" קצת מעולם של טיפול בתוצאות לעולם של מניעה. הדבר בולט במיוחד ברפואה, שם עוסקים היום הרבה יותר מבעבר במניעה: ויטמינים, רפואה משלימה, תזונה נכונה, עיסוק בספורט. רציתי לנסות לעשות זאת גם בעולם המשפטים: להתעסק בניהול סיכונים ולצמצם את הסיכון של חברות, קונצרנים ומפעלים תעשייתיים להגיע לידי מעשים שעלולים להיחשב לפליליים.
אומרים שחכם מנסה שלא להיכנס לצרה, שפיקח מחפש דרכים כיצד לצאת ממנה. רציתי אפוא להתעסק במשהו שיש בו מאלמנט החכמים. לפעמים אנו רוצים להתנסות בדברים חדשים, גם אם טמונה בהם סכנה, אבל צריך לדעת כיצד לעשות זאת בדרך נכונה וחכמה ועם אמצעי בטיחות נאותים. במשך 25 שנה הייתי מדריך צניחה ולימדתי כיצד לצנוח - מעשה מסוכן לכל הדעות - ולצאת מזה בשלום. למעשה, לימדתי את החיילים לנהל את הסיכון.
ניהול סיכונים הפך לאחד הנושאים העסקיים והפילוסופיים המדוברים בעולם. זה שם המשחק כיום. הדבר קיים כמעט בכל שטח בחיינו כמעט למן היום שבו אנחנו נולדים. הדוגמה הקלסית היא נושא הזהירות בדרכים: מסוכן לנסוע בכבישי הארץ, והיום גם ללכת על המדרכה. לא צריך להימנע מלצאת מהבית, אלא רק ללמוד כיצד לצמצם את הסיכונים שמחכים לנו בחוץ.
ארז עשה תואר שני בהנדסת בטיחות שיש בה אלמנטים של ניהול סיכונים, במיוחד בתחומים של בטיחות בעבודה ואיכות הסביבה. התחלנו לייצג את רוב החברות במדינה העוסקות בתעשייה מסוכנת - התעשייה הכימיקלית, בתי הזיקוק, התעשיות הביטחוניות. חזיתי כבר אז את התפתחות התחום שהוא כל כך משמעותי היום. ארז הפך לבעל שם בניהול סיכונים.
במהלך השנים, ובמקביל לעולם המשפטי שבו עסקתי, הייתי מעורב גם בעולם העסקי, הן בייעוץ לחברות ישראליות ובינלאומיות בנושאי ניהול סיכונים, בקרה וביקורת פנים, והן כדירקטור במועצות מנהלים של חברות עסקיות. בין השאר, שימשתי יועץ בכיר בחברת Albright ASG שבארצות הברית ויו"ר עסקי הנאמנות של בנק HSBC בישראל וכיהנתי גם כדירקטור בחברת התרופות טבע, בחברות הביטוח הראל ומגדל, בבתי הזיקוק בחיפה ובחברת הבנייה א. דורי הנדסה.
נכנסתי לראשונה לעולם העסקי ב-1988 בעקבות פנייתו של ברוך יקותיאלי, מהנהלת בנק לאומי, שביקש ממני לכהן בדירקטוריון "מגדל חברה לביטוח". שימשתי במשך שנים רבות עורך הדין של הבנק, שהיה בעל מניות בחברה. נעניתי להצעה והחלטתי כבר אז שאעסוק כדירקטור רק בתחום שבו אני מתמחה. ב-30 השנים שלאחר מכן, שבהן כיהנתי כדירקטור בחברות שונות, הקפדתי תמיד להבהיר כי לא אעסוק בנושאים הפיננסיים, או בנושאים שהחברות עוסקות בהם ושאינם בתחום התמחותי, כמו ביטוח, זיקוק נפט, בנייה או תרופות. ואכן, תרמתי בכל הגופים הללו אך ורק את המומחיות שלי בתחום הבקרה, הביקורת, ובעיקר בכל הקשור לניהול סיכונים תפעולי ומשפטי. בכל החברות הללו כיהנתי בוועדות הביקורת או בוועדות שעסקו בניהול סיכונים. הודעתי מראש שלא אצטרף לגוף עסקי, אלא אם כן אדע שבהנהלתו ובמועצת המנהלים שלו ישנם בעלי מקצוע וניסיון בַּתחומים האחרים שבהם אינני עוסק.
אחד הדברים שאותם למדתי בכהונתי במועצות מנהלים וחברות הוא כי ניהול נכון של הסיכונים התפעוליים ותהליכי הבקרה בחברה חשוב לא פחות מניהול הצד הפיננסי שלה. למדתי שחברות ועסקים יכולים להיכשל כישלון חרוץ בגלל ניהול סיכונים לא נכון, גם אם העסק הוא טוב ומצליח מכל בחינה אחרת.
בעת שכיהנתי כדירקטור הקפדתי מאוד להטמיע את נושאי הביקורת והבקרה בקרב העובדים, מהש"ג שבשער החברה ועד למנכ"ל. לא תמיד קיבלו את השקפת עולמי, משום שלעתים היא הצריכה השקעות גדולות לטווח ארוך, כאלו שלא שירתו ישירות את שורת הרווח. לדוגמה, הדרכות ואימון העובדים כדי להטמיע את התפיסה המכונה "Tone at the top", מסר מנהיגותי של ההנהלה - במלל ובהתנהגות - כלפי כל העובדים, המשדר את ערכיה של החברה: יושר, אמינות, שמירה על החוקים והתקנות, צניעות, משמעת, ואפס סובלנות כלפי מי שלא יקיים את כל אלה. מבחינתי, זו תפיסה יסודית בניהול חברות וקונצרנים. התפיסה מחייבת השקעות ענק בחינוך ובהטמעת ערכים בקרב מאות עובדים, הן במקומות ייצור והן במקומות שבהם יש תרבות שיווק מסוכנת, שיכולה למוטט חברות.
נושא זה בא לידי ביטוי בשנים האחרונות בחברות שעובדות בעיקר בעולם השלישי ובמזרח אירופה, שם תרבות השוחד היתה נפוצה ומקובלת עוד מזמנים עברו, כך שבלא אורח חיים שיש בו גם עבריינות מסוג זה, אי־אפשר היה לעשות שם עסקים. הואיל ובאתי מהעולם המשפטי הפלילי ועסקתי גם במשפטי שוחד, ידעתי שאורח חיים בסגנון שכזה יכול בקלות למוטט חברה. יתרה מכך, כבר בשנות ה-90 יצא המסר לכל החברות העסקיות בעולם - תחילה מארצות הברית ואחר כך גם מאירופה - כי תרבות עסקית שיש בה אלמנטים פליליים לא תזכה לשום סובלנות מצד השלטונות והארגונים האמונים על נושא זה. זה התחיל בעולם הבנקאי, בעיקר הבנקאות השווייצרית, עם "חברות מקלט" שהיו נפוצות שם במשך שנים, והגיע עד להעסקת קטינים באפריקה בניגוד לחוק, נושא שמוטט חברות ענק. זה היה התחום העיקרי שבו עסקתי ושאליו הבאתי את ניסיוני ואת הידע שלי מן העולם המשפטי.
נושא נוסף שבו עסקתי במסגרת מקצועי היה העסקת "אנשי אֵמוּן", לרבות בני משפחה, בניהול חברות. הייתי מעורב בפרשה גדולה של בנק בשווייץ, שבה איש האמון המסור ביותר בבנק הואשם בעבירות פליליות קשות בתחום העסקי: מעילה, זיוף וגניבה מלקוחות. האיש עבד בבנק במשך 40 שנה והיה כל כך אהוב ומקובל על כולם, שמעולם לא התנהלה ביקורת על עבודתו ולא נבדקה מסכת קשריו עם הלקוחות, מה שאִפשר לו למעול בהיקף של 90 מיליון דולר. מאז ניסיתי להטמיע בכל חברה את הנהלים, לפיהם לא פוטרים איש מביקורת אישית ותפקודית, גם לא את אנשי האמון הקרובים ביותר ואף לא את קרובי המשפחה. כיום נהלים אלה כבר מיושמים ברוב החברות, חרף אי־הנוחות ואי־הנעימות הכרוכות בתהליך ביקורת על בני משפחה בחברות משפחתיות.
הפעילות העסקית נתנה לי זווית נוספת להכרת החיים, עולם מסקרן שלא היה עולמי הטבעי, לצד תמורה נאה, כמובן. בהתאם לחוק הכלים השלובים, ניידתי ידע, ניסיון וקשרים בין כל העולמות שלי: ניצלתי קשרים עסקיים עם לקוחות ברחבי עולם, שלהם היו קשרים גם עם אויבינו, כדי לנסות ולקדם נושאים הקשורים לשבויים ולנעדרים שלנו; כמו כן נעזרתי באנשים שהכרתי לצורך גיוס כספים ועזרה רפואית לילדי וראייטי.
במשך השנים מצאתי זמן לכהן גם כיו"ר בית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות, כחבר בבתי הדין העליונים של איגוד הכדורסל וההתאחדות לכדורגל, כיו"ר המטה הלאומי לסיוע לנפגעי הצונאמי בדרום מזרח אסיה וכנשיא בית הדין העליון של הוועד האולימפי בישראל. בנוסף, שימשתי מרצה בפקולטה למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה ובפקולטה לניהול למנהלים ולדירקטורים באוניברסיטת תל אביב.
בשנים האחרונות חוויתי אתגר נוסף, המשלב בין הדין הפלילי לעולם הניהול והעסקים, כאשר מוניתי ל"מפקח חיצוני", Monitor, של חברת "סימנס" ישראל. תאגיד הענק "סימנס" הגרמני - חברה בינלאומית מהגדולות בעולם עם יותר מ-450 אלף עובדים - הואשמה בעבירות שוחד בישראל. כחלק מהסדר הטיעון שנחתם עמה נקנסה החברה בעשרות מיליוני שקלים ונקבע כי ימונה Monitor, שתפקידו יהיה לפקח על פעילות החברה בהקשר של ציות בנושא עבירת השוחד. עבורי מדובר באתגר גדול, בייחוד לאור העובדה שזו הפעם הראשונה שממונה Monitor בישראל, תהליך שמקובל בשנים האחרונות באירופה ובארצות הברית ושהזדמן לי להכירו במסגרת עבודתי עם חברות בינלאומיות.
במשך השנים גם תמי עשתה חיל. בתחילת דרכנו המשותפת היא אפשרה לי לעשות סטאז' לפניה ובינתיים פִּרנסה אותנו מעבודתה במחלקה המשפטית של בנק לאומי. לימים הפכה תמי לעורכת דין בכירה ומוערכת בבנק. יום אחד, כשסיפרה לי שמישהו בעבודה דיבר אליה לא יפה, הצעתי לה לעזוב ולפתוח משרד משלה, שיתעסק במשפט אזרחי ובבנקאות. היא שאלה אם נפלתי על הראש. להציע לתמי, שהיתה שכירה כל חייה, לפתוח משרד עצמאי זה כמו להגיד למישהו לקפוץ ממטוס בלי מצנח. מצאתי לה חדר אצל חבר עורך דין ואמרתי לה שהקליינטים כבר יבואו. תמי פתחה לבסוף משרד בחדר קטן ברעננה, ובתוך זמן קצר עברה למשרד משלה בכפר סבא, התחילה להעסיק עובדים והקימה משרד לתפארת שמעסיק כיום 25 אנשים. תמי עשתה קריירה מדהימה, ואני גאה על שבחרה באתגר שעמד בניגוד לכל מה שהאמינה בו.
תמי ואני התחלנו, כאמור, את חיינו המשותפים בתל אביב בעזרת שתי משכנתאות. אחרי עשר שנים סיימנו לשלם את שתיהן. כשהחלטנו שאנחנו רוצים חינוך טוב לילדינו, קנינו בית ברעננה, שם חיינו במשך 34 שנה. לפני כמה שנים, בתנו ענת הציעה שנגור זה לצד זה. היינו באוסטרליה כשהיא צלצלה ואמרה שמצאה נחלה במושב חניאל. וכך העתקנו את חיינו לעמק חפר.
▪▪▪
נושא השבויים והנעדרים בצה"ל עלה לכותרות עוד ב-1948. עד לשנות ה-80 של המאה הקודמת צה"ל בלבד טיפל בעניין זה, ומי שהיה מופקד על הנושא היה ראש אכ"א. כשהתחילו העסקאות המסובכות, כמו עסקת ג'יבריל ב-1985, דעת הקהל גם היא השמיעה את קולה, ונוצר לחץ של משפחות השבויים והנעדרים לשלב אזרחים בטיפולה של מערכת הביטחון בנושא. הראשון שעשה זאת היה עו"ד שמואל תמיר. אחריו מונה עו"ד אריה מרינסקי, ואחריו התחלתי אני את שירותי ההתנדבותי שנמשך, כאמור, כ-30 שנה.
מי שהביא אותי לתחום היה נשיא המדינה, חיים הרצוג. ב-1986 הוא פנה אלי בהצעה שאטפל זמנית בנושא השבויים והנעדרים לצד אכ"א. נעתרתי לבקשה. בשלב הזה לא ניתנו עדיין שם והגדרה לתפקיד. השנתיים הראשונות היו לי קשות, כי מערכות ציבוריות, ובכלל זה הצבא, אינן אוהבות כאלה שאינם באים מתוכה. אמרתי לתא"ל אלקנה הר־נוף, מזכירו הצבאי של שר הביטחון יצחק רבין, שאני מרגיש נטע זר. הוא הציע שאקבל תפקיד בתור יועץ מיוחד לשר הביטחון לענייני שבויים ונעדרים ושאעבור את הסיווג הביטחוני הגבוה, מה שישדרג את התפקיד ויגרום למערכת הביטחון להתייחס אלי יותר ברצינות. וכך היה. ב-8 בספטמבר 1988 מוניתי לתפקיד תמורת סכום סמלי של שקל לשנה. הנעדרים שלנו אז היו זכריה באומל, יהודה כץ, וצביקה פלדמן מקרב סולטאן יעקב, יוסי פינק, רחמים אלשייך, סמיר אסעד ורון ארד.
באחת מפגישותי עם שר הביטחון רבין אמרתי לו שלא ייתכן שרק צה"ל יטפל בנושא ושחייבים לערב גורמים נוספים. רבין הסכים איתי והציע לי לומר את דעתי גם לראש המוסד, נחום אדמוני. בעקבות פגישתי איתו, נכנס גם המוסד לתמונה, ואדמוני מינה צוות שבויים ונעדרים בראשות שבתי שביט, לימים ראש המוסד.
כל שרי הביטחון האריכו לי את המינוי. כיוון שלא הייתי איש של אף מערכת, הייתי מעורב בכול. טיפלתי גם במשא ומתן, גם במודיעין, וגם בקשר עם המשפחות, אם כי השילוב בין השלושה היה לפעמים בעייתי. חלק מהאנשים טענו שלא ייתכן שמי שקשור למשפחות יטפל גם בצד המקצועי, מה שעלול לשמש מקור לקונפליקטים. אמרתי לאלה שמתחו ביקורת: "אתם לא יכולים לתת למשפחות לחכות לפגישה עם שר הביטחון. איתי הן יכולות להיפגש מתי שהן רק רוצות".
פגשתי במסגרת תפקידי אנשים שבן אנוש רגיל אינו פוגש בדרך כלל, וידעתי לעשות הפרדה בין כל תפקידַי. כך, למשל, יכולתי לחזור מפגישה חשאית ולהיפגש עם בני משפחתו של נעדר בלי לומר להם על כך מילה.
הייתי חלק מעולמן של המשפחות. היחסים בינינו תמיד היו פתוחים וכנים, גם אם לעתים צצו חילוקי דעות ואולי אף כעסים. כל משפחה כזו, שבן־לילה מתהפכים חייה והיא יוצאת מאלמוניותה, היא סיפור מדהים בפני עצמו. יש כמה אנשים שמלווים אותי כל חיי, אנשי־סוד, שתמכו בי בתקופות הקשות של העיסוק בנושאים הכאובים הללו. כי אתה לעולם לא באמת מתחסן. בין 73 חללי אסון המסוקים, שהתרחש בפברואר 1997, היה גם אבי אפנר מקריית טבעון, שאביו עבד בחברה שהייתי חבר בהנהלתה, ומובן שתכננתי להשתתף בהלוויה. בבוקר ההלוויה שוחחתי בטלפון, כדרכי באותם ימים, עם בתיה ארד ז"ל, אמו של הנווט הנעדר רון ארד, והיא, כדרכה, שאלה לאן אני נוסע. ניסיתי להתחמק, אבל היא לחצה עלי וסיפרתי לה לאן פני מועדות. בתיה, שהיתה אישה חזקה ומיוחדת במינה, ביקשה בתוקף, שכשאגיע לבית המשפחה בטבעון, עוד לפני הלוויה, אתן לה לדבר עם רעיה, האם השכולה. כשפגשתי את רעיה, התקשיתי להעביר לה את דרישתה של בתיה, אבל היא ראתה שמשהו מציק לי, וכששמעה במה מדובר, ביקשה שאקשר עוד באותו רגע בינה לבין בתיה. עמדתי ליד רעיה בזמן שהן שוחחו, רגע לפני שהיא נפרדת מבנה לעולמים, וראיתי על פניה הבעה שלא הצלחתי אז לפרש.
רק כעבור שנים סיפרה לי רעיה על תוכן השיחה הזאת עם בתיה: "בליל האסון, בשתיים בלילה, הגיעו מקצין העיר והודיעו לנו שאבי נעדר. אי־הוודאות היתה נוראית. אולי הוא מוטל פצוע? אולי הוא חסר הכרה ולא יכול לקרוא לעזרה? היכן הוא? השעות חלפו במתח אדיר בבית שהיה מלא משפחה וחברים וכולם דואגים וחסרי אונים. בשעות המאוחרות של הלילה, ואולי היה זה לפנות בוקר, צלצל הטלפון של המודיע מקצין העיר שהיה בביתנו. שמעתי אותו אומר, 'את בטוחה? זה רשמי?' ולרגע הציפה אותי שמחה אדירה, כנראה מצאו אותו, הוא חי. מובן שההודעה הרשמית היתה אחרת. אבי היה בין הראשונים שזוהו, ויחד עם הכאב הנורא ירד על הבית ועל כולנו סוג של שקט כבד.
"את כל זה סיפרתי לבתיה בשיחת הטלפון שלנו לפני הלוויה. בתיה השתתפה בצערי במילים מרגשות וסיפרה לי על ההודעה הראשונה שהיא קיבלה לאחר שרון נטש את המטוס, ב-16 באוקטובר 1986, ועל אי־הוודאות לגבי גורלו שמלווה אותה מאז. אמרתי לבתיה, שהידיעה על זיהוי גופתו של אבי היתה קשה, אך עדיפה על חוסר הוודאות המחריד. מן השעות הספורות שחוויתי זאת, אני יודעת שאין נורא מחוסר הידיעה. בתיה אמרה רק: 'אני מקנאה בך'".
הסיפור הזה ממחיש עד כמה אי־הוודאות, חלק בלתי־נפרד מחיי משפחתו של נעדר, היא קשה מנשוא.
בפרשת גלעד שליט הייתי חבר בצוות יחד עם חגי הדס, ואחר כך עם דוד מידן. לקראת סיכום העסקה נסעתי לטיול מאורגן בטיבט. ראש הצוות, דוד מידן, הבטיח שישלח לי סימן מוסכם ברגע האמת. כשקיבלתי את הסימן, תמי ואני עזבנו את הקבוצה, ולאחר 26 שעות נחתנו בשלוש לפנות בוקר בישראל. שעות ספורות אחר כך כבר ניהלנו שיחה מרתקת עם אביבה שליט, אמו של גלעד, במצפה הילה.
עד אמצע שנות ה-80 ישראל נשאה ונתנה עם מדינות בכל הקשור לשחרור שבויים ונעדרים. ואולם, מאז מי שעומד מולנו הם ארגוני מחבלים, ועבודה מול אלה היא כבר עניין שונה לגמרי. אין מדובר בישות מדינית מסודרת, אלא בקבוצת אנשים אלימה בעלת תהליכי קבלת החלטות ושיקולים אחרים לחלוטין.
כשהייתי ילד, סבי שאל אותי שאלה שלא ידעתי שתהיה רלוונטית להמשך חיי: "אם אלוף העולם באגרוף יעלה לזירה ומולו יעמוד בחור צעיר עם בקבוק זכוכית מנופץ, מי ינצח?" אמרתי לו, "אלוף העולם". הוא אמר, "לא, ילדי הקט. המנצח יהיה נער השכונות והוא יעשה זאת במהירות, כי אלוף העולם למד שאסור להכות מתחת לחגורה, בעוד שלנער השכונות אין שום כללים שמגבילים אותו".
מדינת ישראל - מדינה דמוקרטית על כל המעלות והחסרונות שבשיטת ממשל זו - היא במקרה זה אותו אלוף עולם שאמור לפעול לפי הכללים מול נער השכונות שעומד עם בקבוק זכוכית מנופץ. לארגון מחבלים אין כללים. למדינה יש תהליך קבלת החלטות מסודר. זה גם מה שעומד מאחורי כל עיסוקַי. חובתה של המדינה, ששולחת חיילים לקרב שיש בו סיכון להיחטף או להיהרג, להחזיר אותם, וחובה זו עומדת בעינה עד קץ הימים. זו חובה מוסרית ערכית מן המעלה הראשונה.
▪▪▪
ב-1992, כשכבר הייתי עסוק מאוד גם בנושא השבויים והנעדרים וגם בקריירה שלי כעורך דין, נפגשתי עם דני אנג'ל, הבעלים של מאפיית "אנג'ל", ועם קני גרידינגר, הבעלים של קולנוע "רב חן", בלובי של מלון דן בתל אביב. הם ביקשו ממני להצטרף להנהלת וראייטי, ארגון עולמי שעוסק בסיוע לילדים עם צרכים מיוחדים ולמשפחותיהם, ואחר כך - רמזו - אולי גם אתמנה לעמוד בראשו. מירה אברך עמדה אז בראש הארגון בארץ והמנכ"לית היתה יונה קלימוביצקי, ששימשה בעבר ראש לשכתו של ראש הממשלה מנחם בגין. אחר כך החליפה אותה אירית אדמוני־פרלמן, בתו של ראש המוסד לשעבר, נחום אדמוני. כשאמרתי להם שאני עסוק מאוד, אנג'ל וגרידינגר שכנעו אותי לבוא "רק לשנה־שנתיים".
נכנסתי קצת לעניינים, וב-1994 מוניתי לנשיא וראייטי ישראל. חשבתי שאכן אעשה את התפקיד רק למשך שנה־שנתיים, אבל מסתבר כי לא היתה לי דרך חזרה, ולימים גם לא רציתי בכך. הצלחנו להפוך את וראייטי לארגון נהדר. ב-1996 פנו אלי מווראייטי העולמי ושאלו אם אהיה מוכן לכהן במועצת המנהלים של הארגון. כעבור שנה מוניתי לסגן הנשיא העולמי והתחלתי את הפעילות הבינלאומית. טיפלנו במיליוני ילדים ב-50 מדינות. זה היה מרתק לראות את הנתינה ברמה העולמית.
ב-2002 נבחרתי לנשיא העולמי של הארגון - הישראלי הראשון בתפקיד. טקס ההכתרה בשיקגו, בנוכחות 1,200 אנשי הארגון מרחבי העולם, כשדגלי ישראל מתנופפים באולם וברקע מתנגן "הבה נגילה", היה אחד המרגשים בחיי. אורח הכבוד היה באז אולדרין, האסטרונאוט השני שהלך על הירח. שימשתי נשיא עד 2005, ועד ל-2007 הייתי יו"ר מועצת המנהלים.
את מקומי בָּארגון בארץ פיניתי לאודי אנג'ל, שהודיע לי בפגישתנו הראשונה שבה הצעתי לו את התפקיד, שהוא אדם עסוק. אמרתי לו מה שאמרו לי: תבוא רק לשנה־שנתיים. שכנעתי אותו כפי ששכנעו אותי. כשסיימתי את תפקידי בעולם, אודי רצה להחזיר לי את המקל. סירבתי, שכן רציתי שהוא יישאר בהנהגת וראייטי. החלטנו אז שזקני וראייטי יכריעו. הם קיבלו החלטה שאני אשמש כיו"ר לכל החיים, ואודי ישמש נשיא שייבחר אחת לשנתיים. מאז עברו 15 שנים שבהן שנינו מובילים יחד את הארגון עם המון אהבה וידידות עזה.
לא חשבתי שאעמוד כל כך הרבה שנים בראש הארגון. במהלך השנים שאלתי את עצמי לא פעם למה נאחזתי דווקא בעזרה לילדים ולא, לדוגמה, לקשישים או לנשים מוכות. הגעתי למסקנה, שהילדים נגעו ללבי כי הם, בניגוד לאחרים, לא הספיקו לחוות את הטוב: הגורל הכה בהם מיד בתחילת חייהם. בנוסף, אין דבר שגורם אושר לאנשים יותר מילדים. תחילה זו הילדות שלנו עצמנו, אחר כך אלה ילדינו שאנחנו נהנים לגדל וגאים כשהם הופכים לאנשים בוגרים, ולבסוף הם מביאים לנו יצורים קטנים שנקראים נכדים ומסבים לנו אושר טהור. ולא שאני מזלזל חלילה באנשים אחרים שזקוקים לעזרה, אבל בן אדם שחי בקושי 120 שנה צריך להחליט במה הוא מתרכז כדי לעשות טוב.
אני מטיף לכל מי שרק מוכן לשמוע, שיתנדב ויתרום מזמנו לקהילה. העולם עובר היום תהליך של ניכור. אנחנו אוכלים מהר יותר, עושים אהבה מהר יותר, הולכים מהר יותר, מדברים מהר יותר. ואני מציע להאט. לעצור, להתפעל מן הדרך, להביט אל הנוף, ליהנות ממה שהעולם מעניק לנו ולעשות טוב. אם אתה רק עובד, מתפרנס וצובר הון, משהו מטעם החיים שלך הולך במוקדם או במאוחר לאיבוד.
פגשתי ילדים מכל העולם. גיליתי שהרבה יותר קל לעסוק בדו־קיום ובקשר בין לאומים כשמדובר בילדים. אין להם עדיין דעות מגובשות והשקפת עולם, הם אינם יצורים פוליטיים. ולכולם, לכל הילדים ברחבי העולם, יש מכנה משותף אחד לפחות: הם זקוקים לאהבה.
אומרים שכל המציל נפש אחת בישראל כאילו קִיים עולם ומלואו. ואני אומר: כל המעלה חיוך אחד על פניו של ילד מיוחד, כאילו קִיים עולם ומלואו. לראות ילד עצוב, זה דבר נורא. ניתנה לי הזכות הגדולה לא רק להעלות חיוך על פניהם של מאות אלפי ילדים ברחבי העולם, אלא גם לעשות שם טוב למדינת ישראל. אז אני אמנם לא יכול לרפא ילד עיוור או עם לקות ראייה חמורה ולא יכול להחזיר לו את הראייה, אבל אני כן יכול לספק לו אמצעים לראות בלי לראות, או מחשב שמדבר אליו עם קלידים בכתב ברייל. אני יכול להחזיר לו את החיוך.
▪▪▪
באחד הימים ב-2001, בתקופה שבה שימשתי סגן נשיא וראייטי העולמי, קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה. "זה אורי סלונים?" שאל אותי נציג משרד ממשלתי כלשהו, ולאחר שאישרתי אמר לי בחגיגיות: "רציתי לבשר לך שנבחרת להדליק משואה ביום העצמאות".
במשך שנים אחדות לא הייתי בארץ ביום העצמאות ולא צפיתי בטקס הדלקת המשואות, כי בדיוק באותה עת בשנה נערך כנס בינלאומי של וראייטי. גם באותה שנה, כשכבר ידעתי שאני מועמד לתפקיד נשיא וראייטי, הייתי אמור להיות בכנס בחו"ל. כשאמרתי זאת לאיש מהצד השני של הקו, הוא תהה: "סליחה, זה אורי סלונים?" "כן", אישרתי שוב. "אתה שומע את מה שאתה אומר?" הוא שאל. "נראה שהתבלבלת. אני מדבר איתך על הטקס הכי חשוב בעולם לכל יהודי".
נדרשו לי בערך 30 שניות כדי להודות בטעותי. ראשי ולבי היו כל כך נתונים לווראייטי - ולמעשה כך עד היום - שלא הבנתי את גודל הכבוד שנפל בחלקי. אחר כך צלצלתי לאיש שבישר לי על הבחירה בי והתנצלתי על תגובתי האינסטינקטיבית.
בחזרות לטקס קיבלתי לידַי את הטקסט שאני אמור להקריא. ביקשתי שיערכו בו כמה שינויים. בין היתר, ביקשתי שישנו את הנוסח הקשור להחזרת השבויים והנעדרים. מדובר במילים רגישות, על אחת כמה וכמה עבור המשפחות שלא החזרנו עדיין את יקיריהן. בסופו של דבר דעתי התקבלה וקראתי את הניסוח הממלכתי:
אני, אורי סלונים, תושב רעננה, בן יצחק זיכרונו לברכה ואסתר תיבדל לחיים ארוכים, דור שביעי למתיישבי חברון במאה ה-19, יועץ מיוחד בהתנדבות לכל שרי הביטחון מאז 1988 בנושא השבויים והנעדרים של צה"ל, מקדיש את רוב הזמן לתפקידי כנשיא וראייטי ישראל, הארגון הבינלאומי הגדול בעולם לסיוע לילדים, ומתכבד להשיא משואה זו של יום העצמאות ה-53 למדינת ישראל.
לכבוד העוסקים בלא הרף, מעט בגלוי ובעיקר בחשאי, בלי חשבון זמן, מאמץ ואכזבות, במצוות פדיון שבויים, נעדרים וחטופים, פשוטה כמשמעה, ומקיימים קשר קשוב עם בני משפחותיהם.
לכבוד המקבלים עליהם מרצון, באהבה ובנדיבות גדולה, אחריות אנושית לטיפול בילדים נפגעי גורל מכל העולם, לשיפור מצבם ולקידום עתידם.
לכבוד האמונה בחובתנו לעשות ובכוחנו לקרֵב לקיום הבטחות הנביא "ונִחמתים ושימַּחתים מיגונם... ושבו בנים לגבולם".
ולתפארת מדינת ישראל.
ביום הדלקת המשואות היינו אורחיו של יו"ר הכנסת אז, אברום בורג. הוא אמר שבין מדליקי המשואות נמצא גם "דוֹד אורי" - מינוח שמעולם לא השתמשנו בו - וסיפר לכל הנוכחים שדודו, אליעזר דן, אחיו של אמו, החליף את סבי, מנחם שמואל, בתפקיד מנהל סניף הבנק בחברון - ונרצח. "אם סבו היה נשאר בתפקיד", אמר, "אורי לא היה מדליק משואה היום". הבנתי שאם ארצה ואם לא, העובדה שאני בן למשפחה חברונית תלך איתי לכל מקום.
הדלקת המשואות באותה שנה הוקדשה לערך ההתנדבות. עמדתי על הבמה לצד 11 אנשים נוספים, שאת רובם לא הכרתי, שכל אחד הקדיש את חייו לעשיית טוב. אין ספק שהיה זה אחד הרגעים המרגשים בחיי. הדלקתי משואה בזכות שני הנושאים שהולכים איתי לכל מקום ולכבודם - וראייטי והחזרת השבויים והנעדרים. אני השליח שלהם והייתי השליח שלהם גם באותו ערב בלתי־נשכח בהר הרצל. לא הרגשתי את הקור העז, גם לא שמעתי את מחיאות הכפיים. הייתי מסוחרר מהתרגשות. אין לי דרך אחרת להגדיר את תחושותי באותו ערב.
קיבלתי פרסים רבים בחיי. בין השאר קיבלתי אות הנשיא למתנדב מהנשיא חיים הרצוג, ואת עיטור הנשיא מהנשיא שמעון פרס, כבוד שלו זכו, בין היתר, הנרי קיסינג'ר, ביל קלינטון וברק אובמה. עם זאת, מעולם לא עשיתי במכוון דבר כלשהו כדי לזכות בכבוד שנפל בחלקי, אבל שמחתי שאני יכול להיעזר בו כדי לקדם את הנושאים היקרים ללבי. וכן, מותר גם להודות: אחרי שנים של עשייה, טוב ונעים לדעת שיש גם מי שמוקיר את פועלך.
