הקדמה אישית
אחד הרחובות הארוכים ביותר בבאר שבע הוא רחוב יהודה הלוי, המוביל משכונה ב' לשכונה ד', מאצטדיון וסרמיל לאצטדיון טרנר, מהאליפויות הראשונות לתור הזהב הנוכחי. מברד, ואחרי ארבעים שנה במדבר, עד ברדה.
כשהפועל באר שבע זכתה בשתי האליפויות הראשונות שלה, אי אז באמצע שנות השבעים, כמעט כל השחקנים היו מקומיים וגדלו במסגרת ליגות השכונות המקומית. זו היתה קבוצה באר־שבעית לכל דבר.
בעונת 2017-18, עונת האליפות החמישית של המועדון, שותף בהרכבה שחקן באר־שבעי אחד (להוציא כמה משחקים חסרי חשיבות). אותו שחקן שיחק כשתי דקות בלבד במשחק הליגה האחרון באותה עונה. אלה היו שתי הדקות האחרונות של אליניב ברדה במדי הפועל באר שבע.
שלוש האליפויות הרצופות בין 2016 ו-2018 היו באר־שבעיות גם הן. הקבוצה הגדולה ביותר של הפועל באר שבע לא נולדה בסורוקה, אבל הפכה להיות כזאת עם הזמן. היא עוצבה במשך יותר ממאה שנות שלטון טורקי, בריטי וישראלי, שבמרביתן היתה באר שבע רחוקה מהעין ומהלב. הקבוצה היתה צריכה לפלס את דרכה גם בעולם הכדורגל למרות התנגדויות של הממסד שאף סירב לקבל אותה לשורותיו בשנות החמישים. הקבוצה הנוכחית צמחה בעיר לא קלה, ופרחה אחרי המשבר הגדול ביותר בתולדות הפועל באר שבע, המועדון שהגדיר מחדש את הבאר־שבעיות.
את שתי האליפויות הראשונות ראיתי מיציעי החול והבטון של האצטדיון העירוני בבאר שבע, לימים אצטדיון וסרמיל. כילד חובב כדורגל שגדל בעיר בשנות השבעים, אני וחברי לא התלבטנו כלל איזו קבוצה צריך לאהוד, והפועל באר שבע הפכה לחלק מזהותו של דור שלם. בשלוש האליפויות האחרונות צפיתי בעיקר מביתי שבלונדון. אני גר במרחק נסיעה קצרה מכמה מהקבוצות הטובות בעולם, רואה במו־עיני את גדולי השחקנים בדורנו באופן קבוע, נהנה ממשחקי הליגה האנגלית וליגת האלופות בעודי יושב במקומות הכי טובים באצטדיון, אבל האליפות של הפועל באר שבע ב-2016 ריגשה אותי יותר מכל זה גם יחד. אני כותב על כדורגל כמעט שלושים שנה, ועדיין, דבר לא ישווה לכתיבת ספר על הפועל באר שבע ועלינו, האוהדים, החל בהתגבשותה של הקבוצה אי אז בשנות החמישים הרחוקות ועל אדמת הלס המדברית, ועד לזכייתה בשלוש אליפויות ברציפות.
זהו סיפורה של באר שבע, הפועל באר שבע.
