ביום טוב שומעים את השמש

פרק 1

 

 

כשהתקבלתי ללימודי תסריטאות בבית הספר לקולנוע, לא יכולתי לנחש שבין כיתות העריכה ומחסני ההפקה, פינת הזוּלָה או הספרייה, תסתובב אהובתי. 

באחת ההפסקות ראיתי אותה מחממת פשטידת ירקות במיקרוגל הציבורי המצחין. 

היה לה גוף מלא, שיזוף טבעי ואת האף הכי יפה בעולם. יופייה היה נטול איפור ושיערה החום והחלק גלש עד כתפיה. מכנסי ג'ינס כחולים וחולצת משבצות מעט גדולה רק הדגישו בעיניי את יופייה. 

כשדרור, חברי לכיתה, שאל אם אצטרף אליו ואל דניאלה לארוחת צוהריים, נאלצתי להסכים כדי שלא יבחינו שהתאהבתי. במסדרון כבר שמעתי את צחוקה, וכאשת לוט לא יכולתי שלא להסתובב. נענשתי. ראיתי אותה מדגימה בביטחון ריקוד סלטרלו איטלקי לחבר שלמד איתה והתמלאתי קנאה. החיוך הטבעי שהאיר את פניה בכל פעם שדיברה, שבה אותי.

 

במהלך שנה א ללימודים יצרתי קשר אמיתי עם דנה, מנהלת הספרייה. זה לא היה דבר של מה־בכך. היא הייתה רווקה פנויה, תפוסה ושוב פנויה, לעתים בהפרש של כמה שעות. 

בכל פרידה או קשר חדש נזקקה בדחיפות לאוזן קשבת. היא ידעה לזהות היטב מי מקשיב לה באמת ומי מנצל את מצוקתה הרשמית כדי לגרוף לעצמו הטבות על חשבונה בספרייה. 

היו לנו שיחות רבות, גם מעבר לאהבותיה. מכיוון שהיינו בני עשרים וחמש וילידי מזל סרטן, נהגה לשתף אותי לא רק בחיי האהבה שלה. היא התייעצה מה כדאי לה ללמוד ולעתים אף קראה לי שירים שכתבה וביקשה את דעתי הכנה. היא הייתה אמיתית עד כאב ולא שמרה שום דבר לעצמה. כשמי מהתלמידים ניסה לפזר דברים בממלכתה או לא שמר על השקט, לא היססה לעלוב בו ליד כולם.  

בירור קצר איתה העלה, שלאהובתי קוראים אבישג והיא לומדת במסלול הפקה מורחב. 

זה היה מסלול שבו הכשירו מפיקים בתחומי מדיה נרחבים עם התמחות בתעשיית הקולנוע. 

לפרנסתה עבדה כתחקירנית בחברה שהפיקה סרטי תעודה וסרטי תדמית. 

בימי שלישי וחמישי, כשהגיעה ללימודים העיוניים, הייתי חסר סבלנות בשיעורים וחיכיתי להפסקות כמו שמחכים להופעה של להקה בין־לאומית בפארק הירקון. 

הזוּלָה היה מקום שאליו ברחנו מעצמנו. שם אכלנו וחיפשנו לשווא השראה. היא הייתה מורכבת מחדר פנימי לא גדול, ששולחנות עץ עגולים מפוזרים בו, פופים כהים וכיסאות פלסטיק לבנים עם כתמי צבע. על הקיר מעל הדלת היה תלוי שעון קוקייה שבור ששבק חיים והקוקייה מעולם לא יצאה מדלתה העליונה. על הקיר מולו אומן אלמוני יצר גרפיטי בהשראת הסרט חלף עם הרוח. אלא שכאן, ויויאן לי וקלארק גייבל עמדו זה מול זה והיא גבוהה ממנו. מעליהם היה רשום: 'Rhett, my dear, I do give a damn'.

בפינה הצדדית עמדה שעוּנה ונטושה, גיטרה קלסית ולה מיתר אחד, ועל שולחן צדדי מאפרה גדולה שאיש מעולם לא טרח לרוקן ופח אשפה מלא ניירות. החדר היה מרוצף אריחים בצורות וצבעים שונים והוביל למרפסת גדולה, שכינינו 'הג'ונגל'. שם כולם עישנו מכל הבא לפה. המרפסת הייתה מוקפת חומת עציצי חרס גדולים ובתוכם צמחייה גבוהה וסבוכה שהטילה צל בקיץ ועצרה את הרוח בחורף. שני מזרונים מסריחים ומוכתמים הנעימו את שנתם של התלמידים שעבדו כל הלילה על הסרטים שלהם בחדרי העריכה בבית הספר.

התיישבתי בפינת הזוּלָה וחיכיתי לה. כמעט מעולם לא ראיתי אותה לבדה. הייתה לי תחושה שהכול מתנהל סביבה מבלי שהיא מודעת לכך.  

כשהגיעה החסרתי פעימה. לא היה בי די אומץ לגשת אליה ולהציג את עצמי. היה בה משהו אמיתי שמצא חן בעיניי מאוד. היא לא ניסתה לעשות רושם על איש.

באחת הפעמים שנכנסתי לספרייה לומר שלום לדנה, ראיתי אותה עומדת בשיער חצי אסוף וסוקרת את מדפי התקליטורים. 

ספריית בית הספר הייתה חלל קטן יחסית. באמצעו היה מונח שולחן גדול, אפור ועגול, מוקף כיסאות כתומים כמעין עלי כותרת. מדפים עמוסי תקליטורי סרטים וספרות קולנוע נרחבת עטפו את הנכנסים. הכול היה מסודר לפי סוגה, יבשות, קלאסיקות עטורי פרסים ובמאים מעוררי השראה. מבטיה בחנו את מדף הסרטים מאירופה. העובדה שלא יכולתי להביט בה ממושכות דווקא נטעה בי אומץ לגשת אליה.

"מחפשת סרט מסוים?" 

"לא," חייכה במבוכה, ממשיכה להביט במדף הסרטים, "אני מפיקה סרט קצר שמצטלם בחוף הים, אז אני..."

"מחפשת סרטים מהגל החדש," ניסיתי להשלים בהומור.

"כן," היא צחקה פתאום, "הגל שיביא את הסצנה של הים." 

"אני גורן," חייכתי אליה. 

"אבישג," הביטה בי בעיניה שהיו בגוונים אפור־ירוק.

במהירות יחסית שלפתי שני תקליטורים ממדף הסרטים והגשתי לה.

"בבקשה," אמרתי, "'ארבע מאות המלקות' של פרנסואה טריפו. סרט מעולה. אם אין לך זמן לראות את כולו, בסצנה האחרונה הגיבור בורח אל..."   

"נכון," היא קראה פתאום, "ראיתי את זה... הסצנה על שפת הים בסוף הסרט." 

דנה הספרנית הביטה לעברנו והשתתקנו מיד.

"וזה תותי בר של אינגמר ברגמן," לחשתי והגשתי לה את התקליטור השני, "אישית, אני לא מת על הסרטים שלו, אבל יש שם סצנה ממש יפה על חוף הים, שהגיבור נזכר בילדותו. זה בטוח יתאים למה שאת מחפשת."

"מרשים," היא איחדה את שני התקליטורים בידה, "מתי הספקת לצפות בסרטים האלה?" 

"בשנה שעברה," חייכתי, "'תולדות הקולנוע' עם הדוקטור אורן דבורי. מרצה מעולה. בזכותו התאהבתי בקולנוע הצרפתי והאיטלקי."

"אני אוהבת קולנוע יפני," היא סימנה בראשה לתודה.

הרגשתי שזאת ההזדמנות שלי.

"אם את גם אוהבת אוכל יפני, אני מכיר מסעדה יפנית שמגישה אוכל מעולה."

"באמת? זאת אומרת, אני..." היא התחילה להתבלבל, "פשוט, אתה מבין? קבענו כמה חברות לצאת הערב."

הבנתי את הרמז, בעיקר כי ויתרה על 'אולי בהזדמנות אחרת'.

בקומת בית הספר נמשך מסדרון בלתי נגמר, שנדמה בעיניי לבית סוהר. לאורך המסדרון היו דלתות סגורות בצבעים שונים משני צידיו, ודרכן נכנסו התלמידים לחדרי ציוד, חדר צילום, חדרי עריכת סרטים וכיתות לימוד. בהמשך השבוע ראיתי את אבישג מוציאה עם חברה ללימודים ציוד צילום מאחד המחסנים. ניגשתי והצעתי עזרה. היא אמרה שהן מסתדרות אז הצעתי שנצא לאכול יחד בהפסקה הגדולה. אבל היא רק חייכה בנימוס ואמרה שכבר הביאה איתה אוכל מהבית. כשהמשכתי לבהות בה, מנסה למצוא מילים שיוציאו אותי מהמבוך שנקלעתי אליו, סיפרה שבסוף השבוע היא יוצאת להפקה ועד אז תהיה עסוקה מאוד. הייתי כל כך מאוהב, שגם אילו אמרה שלא תוכל לאכול איתי כי החליטה לאכול את ציוד הקול שבמחסן, הייתי מאמין.