הזהב ותפוחי האדמה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הזהב ותפוחי האדמה
הוספה למועדפים

הזהב ותפוחי האדמה

ספר מודפס
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

לצד שיריה פרסמה דליה רביקוביץ במשך כיובל שנים רשימות ומאמרים בעיתונים ובכתבי עת, במגוון נושאים: החל בביקורות ספרים, עבור בתגובות על אירועים אקטואליים ופוליטיים וכלה ברשימות אישיות על ילדותה ועל משפחתה.
הרשימות שניתנו בספר זה - הזהב ותפוחי האדמה -  מביאות קול מרתק שלה, המפתיע בידענותו, בסמכותיותו ובגילוי לבו. 
מֵעֵבֶר לַהיכרות המחודשת עם המשוררת הנודעת, מזמנות הרשימות שנאספו כאן גם מסע בתרבות העברית והישראלית מבעד לעיניה של יוצרת דעתנית ומעורבת.

סקירות וביקורות

יפי נפש וחיות אחרות גם אם קובץ המאמרים של דליה רביקוביץ אינו מציג השקפת עולם סדורה, יש בו רגעים מסחררים של ברק ורגישות עשרות רבות של מאמרים, מתוך כ‭500-‬ שפירסמה דליה רביקוביץ בעיתונות לאורך השנים, קובצו בספר הזה. גדעון טיקוצקי, בעריכה משובחת כרגיל, בחר וכינס כאן רשימות של ביקורת ספרות ומחשבה על ספרות, בצד רשימות שעוסקות בפוליטיקה ובתרבות במובן הרחב של המילה, וכן מאמרים שיוחדו לאישים מכל התחומים הללו, בעיקר לאחר פטירתם (יצחק רבין ורחל איתן, למשל).

קראתי את הקובץ בעניין רב, אף כי בשני אגפיו, זה הספרותי וזה התרבותי-פוליטי, אין תחושה של מפגש עם מבקרת בעלת תפיסת עולם מגובשת או חזון מקיף. כפי שמדגים, למשל, הפרק 'תרבות חילונית בארץ הזאת: פולמוס', הכולל מאמר שפירסמה רביקוביץ ב-‭1995‬ ואת התגובות לו (נתן זך, אברהם הפנר, דרור בורשטיין ואחרים), והוא אינו מרשים במיוחד מבחינה הגותית.

העניין הרב שמעוררת הקריאה בקובץ אינו נובע רק מכך שבאסופות מהסוג הזה נלכד משהו תמציתי מרוח הזמן (כאן משנות ה-‭60‬ המוקדמות עד שנות ה-‭90‬ המאוחרות), ודאי כשמעיד עליה אדם אינטליגנטי כמו רביקוביץ. ישראליות מסוימת, מכמירת לב יותר מאשר מעוררת נוסטלגיה, נחשפת במהלך הקריאה כאן ומרעידה משהו בנפש הקורא (הקורא הזה, לפחות). העניין שמעורר הקובץ אינו נובע גם רק מההצצה שיש כאן לזן הולך ונכחד מהארץ: איש הרוח השמאלי, האינטלקטואל המוכיח בשער. אם כי הקובץ בהחלט מתעד את אחת הנציגות הסימפטיות של הטיפוס הישראלי ההיסטורי הזה, שיורד מהבמה בשנים האחרונות, ולא רק בגלל התערערותה של עמדת השמאל כפי שעוצבה מאז ‭ '67‬(ורביקוביץ הציונית עומדת במאמריה על ההבחנה בין ‭ '67‬ ל-‭.('48‬

העניין בקריאה גם אינו נשען רק על רשימות מרטיטות כמו 'עשרים וחמש שנה', טקסט שעוסק בהתייתמותה של רביקוביץ מאביה, שנהרג בתאונת דרכים והיא בת שש ("אבי לא היה אדם ששרי ממשלה ואישי ציבור חונכים אנדרטאות על שמו. אפשר שיש עוד רבים כמוהו. אם כן הדבר, הרי שרבים הם אלה שעם הסתלקותם אובד מן העולם יופי מופלא"). והוא גם אינו נשען על רשימות מסקרנות כמו זו שכתבה רביקוביץ על אלתרמן, כשהיא מתנגדת לפסילתו הגורפת על ידי זך, או זו שכתבה על זך ובני דורה, או אף זו מ-‭,1966‬ שבה כתבה בלהט נגד רומנים בלשיים. העניין אינו נובע גם רק מהטון הרביקוביצי - שילוב של שנינות, ארסיות ונואשות (שאצל רביקוביץ מתלווה להם צטטנות-יתר) - שהפך למעין אבטיפוס של כתיבה נשית של סופרות ישראליות אינטלקטואליות (ע"ע קסטל-בלום). לגברים, אגב, בעיותיהם שלהם (פחות נואשות וארסיות ויותר נפיחות).

העניין הרב שמעוררת הקריאה נובע לא רק מכל הסיבות הטובות הללו, אלא בעיקר מכך שלמרות שהקובץ אינו מציג, כאמור, השקפת עולם ספרותית או פוליטית סדורה, יש בו רגעים תכופים של ברק ועומק ורגישות מסחררים. רביקוביץ מתגלה בקובץ הזה לא כצבא מאורגן ומסודר במלחמת התרבות והאידיאולוגיה, אלא ככוח גרילה שכמה מפעולותיו, קטנות אך נועזות, מעוררות תדהמה. אפשר למצוא את היכולת הזו למשל במאמר הקצר 'יפי הנפש ואנשי החיל' שפורסם ב-‭.1980‬ זה מאמר רלוונטי עד עצם היום הזה, שדן באופן עקרוני באותו טיפוס ישראלי היסטורי, איש הרוח המוכיח בשער - אבל אחד הערכים המוספים שמכניסה רביקוביץ לדיון הוא התובנה ש"יפי נפש" הם אנשים שמגלים אכפתיות כלפי הזולת דווקא משום הכאבים הפנימיים שלהם, ולא משום איזו אנינות נעלה. "לא תמיד הם חיים בשלום בינם לבין עצמם", כותבת רביקוביץ, "לפעמים, צר לי לומר, יש בהם שמץ גיחוך". לקו המחשבה הזה, הער למצוקות הזולת, שייכים גם ניסיונותיה של רביקוביץ להבין - לא להצדיק, כמובן - את הניכור שהוביל את יגאל עמיר לרצח רבין.

וכך, תדיר בין הדפים, נתקל הקורא בנסיקות קצרות, נסיקות של מחשבה ורגש, או נסיקות-ניסוח שלהם. כזו היא, למשל, ההגדרה של בני דורה של רביקוביץ, "דור המדינה", במאמר מן העיזבון שנכתב כנראה בתחילת שנות ה-‭:90‬ "בני גילי הם דור ה'בייבי בום' הישראלי, מפונקים יותר מכל אלה שקדמו להם, פחות מן הבאים אחריהם, אבל נהנים מן המזיגה המופלאה של אידיאליזם ונהנתנות". ובתחום הספרות, בביקורת מ-‭1965‬ על 'נציב המלח' של אלבר ממי, הנה דוגמה למחשבה מעמיקה הנמסרת בסיגנון של משוררת: "אני מכירה אנשים הקוראים ספרים בתאווה עצומה [‭...‬] אני מכירה אנשים שהעולם צר עליהם אם אינם יכולים להפליג בספרים לארצות רחוקות [‭...‬] אני מכירה אנשים שרעבים לסיפורי מדע דמיוני [‭...‬] אשר לעצמי - אני מחפשת ידידים. שום ספר לא נתחבב עליי עדיין בשל תיאורי נוף שבו או בשל עלילותיו. רעיונות מעולים יש בהם משהו כובש יותר, אולם אין בם כדי להרגיע. הפגישה עם דמויות נעלות היא הדבר היחיד המסב לי שמחה שלמה".

גם הספר הזה בעצמו מאפשר מפגש עם "ידידה" שמתגלה, לפרקים, כ"דמות נעלה".

עוד 3 ספרי מאמרים של משוררים:
יומן ספרותי > לאה גולדברג
קריאת רשות > ויסלבה שימבורסקה
קווי אוויר > נתן זך

בתמונה: דליה רביקוביץ בהפגנה של 'יש גבול',‭ 1995 ‬, צילום: שאול גולן
אריק גלסנר 7 לילות 25/05/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
"הזהב ותפוחי האדמה": דליה רביקוביץ היתה נביאה מצוינת אורין מוריס הארץ ספרים 17/08/2018 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

יפי נפש וחיות אחרות גם אם קובץ המאמרים של דליה רביקוביץ אינו מציג השקפת עולם סדורה, יש בו רגעים מסחררים של ברק ורגישות עשרות רבות של מאמרים, מתוך כ‭500-‬ שפירסמה דליה רביקוביץ בעיתונות לאורך השנים, קובצו בספר הזה. גדעון טיקוצקי, בעריכה משובחת כרגיל, בחר וכינס כאן רשימות של ביקורת ספרות ומחשבה על ספרות, בצד רשימות שעוסקות בפוליטיקה ובתרבות במובן הרחב של המילה, וכן מאמרים שיוחדו לאישים מכל התחומים הללו, בעיקר לאחר פטירתם (יצחק רבין ורחל איתן, למשל).

קראתי את הקובץ בעניין רב, אף כי בשני אגפיו, זה הספרותי וזה התרבותי-פוליטי, אין תחושה של מפגש עם מבקרת בעלת תפיסת עולם מגובשת או חזון מקיף. כפי שמדגים, למשל, הפרק 'תרבות חילונית בארץ הזאת: פולמוס', הכולל מאמר שפירסמה רביקוביץ ב-‭1995‬ ואת התגובות לו (נתן זך, אברהם הפנר, דרור בורשטיין ואחרים), והוא אינו מרשים במיוחד מבחינה הגותית.

העניין הרב שמעוררת הקריאה בקובץ אינו נובע רק מכך שבאסופות מהסוג הזה נלכד משהו תמציתי מרוח הזמן (כאן משנות ה-‭60‬ המוקדמות עד שנות ה-‭90‬ המאוחרות), ודאי כשמעיד עליה אדם אינטליגנטי כמו רביקוביץ. ישראליות מסוימת, מכמירת לב יותר מאשר מעוררת נוסטלגיה, נחשפת במהלך הקריאה כאן ומרעידה משהו בנפש הקורא (הקורא הזה, לפחות). העניין שמעורר הקובץ אינו נובע גם רק מההצצה שיש כאן לזן הולך ונכחד מהארץ: איש הרוח השמאלי, האינטלקטואל המוכיח בשער. אם כי הקובץ בהחלט מתעד את אחת הנציגות הסימפטיות של הטיפוס הישראלי ההיסטורי הזה, שיורד מהבמה בשנים האחרונות, ולא רק בגלל התערערותה של עמדת השמאל כפי שעוצבה מאז ‭ '67‬(ורביקוביץ הציונית עומדת במאמריה על ההבחנה בין ‭ '67‬ ל-‭.('48‬

העניין בקריאה גם אינו נשען רק על רשימות מרטיטות כמו 'עשרים וחמש שנה', טקסט שעוסק בהתייתמותה של רביקוביץ מאביה, שנהרג בתאונת דרכים והיא בת שש ("אבי לא היה אדם ששרי ממשלה ואישי ציבור חונכים אנדרטאות על שמו. אפשר שיש עוד רבים כמוהו. אם כן הדבר, הרי שרבים הם אלה שעם הסתלקותם אובד מן העולם יופי מופלא"). והוא גם אינו נשען על רשימות מסקרנות כמו זו שכתבה רביקוביץ על אלתרמן, כשהיא מתנגדת לפסילתו הגורפת על ידי זך, או זו שכתבה על זך ובני דורה, או אף זו מ-‭,1966‬ שבה כתבה בלהט נגד רומנים בלשיים. העניין אינו נובע גם רק מהטון הרביקוביצי - שילוב של שנינות, ארסיות ונואשות (שאצל רביקוביץ מתלווה להם צטטנות-יתר) - שהפך למעין אבטיפוס של כתיבה נשית של סופרות ישראליות אינטלקטואליות (ע"ע קסטל-בלום). לגברים, אגב, בעיותיהם שלהם (פחות נואשות וארסיות ויותר נפיחות).

העניין הרב שמעוררת הקריאה נובע לא רק מכל הסיבות הטובות הללו, אלא בעיקר מכך שלמרות שהקובץ אינו מציג, כאמור, השקפת עולם ספרותית או פוליטית סדורה, יש בו רגעים תכופים של ברק ועומק ורגישות מסחררים. רביקוביץ מתגלה בקובץ הזה לא כצבא מאורגן ומסודר במלחמת התרבות והאידיאולוגיה, אלא ככוח גרילה שכמה מפעולותיו, קטנות אך נועזות, מעוררות תדהמה. אפשר למצוא את היכולת הזו למשל במאמר הקצר 'יפי הנפש ואנשי החיל' שפורסם ב-‭.1980‬ זה מאמר רלוונטי עד עצם היום הזה, שדן באופן עקרוני באותו טיפוס ישראלי היסטורי, איש הרוח המוכיח בשער - אבל אחד הערכים המוספים שמכניסה רביקוביץ לדיון הוא התובנה ש"יפי נפש" הם אנשים שמגלים אכפתיות כלפי הזולת דווקא משום הכאבים הפנימיים שלהם, ולא משום איזו אנינות נעלה. "לא תמיד הם חיים בשלום בינם לבין עצמם", כותבת רביקוביץ, "לפעמים, צר לי לומר, יש בהם שמץ גיחוך". לקו המחשבה הזה, הער למצוקות הזולת, שייכים גם ניסיונותיה של רביקוביץ להבין - לא להצדיק, כמובן - את הניכור שהוביל את יגאל עמיר לרצח רבין.

וכך, תדיר בין הדפים, נתקל הקורא בנסיקות קצרות, נסיקות של מחשבה ורגש, או נסיקות-ניסוח שלהם. כזו היא, למשל, ההגדרה של בני דורה של רביקוביץ, "דור המדינה", במאמר מן העיזבון שנכתב כנראה בתחילת שנות ה-‭:90‬ "בני גילי הם דור ה'בייבי בום' הישראלי, מפונקים יותר מכל אלה שקדמו להם, פחות מן הבאים אחריהם, אבל נהנים מן המזיגה המופלאה של אידיאליזם ונהנתנות". ובתחום הספרות, בביקורת מ-‭1965‬ על 'נציב המלח' של אלבר ממי, הנה דוגמה למחשבה מעמיקה הנמסרת בסיגנון של משוררת: "אני מכירה אנשים הקוראים ספרים בתאווה עצומה [‭...‬] אני מכירה אנשים שהעולם צר עליהם אם אינם יכולים להפליג בספרים לארצות רחוקות [‭...‬] אני מכירה אנשים שרעבים לסיפורי מדע דמיוני [‭...‬] אשר לעצמי - אני מחפשת ידידים. שום ספר לא נתחבב עליי עדיין בשל תיאורי נוף שבו או בשל עלילותיו. רעיונות מעולים יש בהם משהו כובש יותר, אולם אין בם כדי להרגיע. הפגישה עם דמויות נעלות היא הדבר היחיד המסב לי שמחה שלמה".

גם הספר הזה בעצמו מאפשר מפגש עם "ידידה" שמתגלה, לפרקים, כ"דמות נעלה".

עוד 3 ספרי מאמרים של משוררים:
יומן ספרותי > לאה גולדברג
קריאת רשות > ויסלבה שימבורסקה
קווי אוויר > נתן זך

בתמונה: דליה רביקוביץ בהפגנה של 'יש גבול',‭ 1995 ‬, צילום: שאול גולן
אריק גלסנר 7 לילות 25/05/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
"הזהב ותפוחי האדמה": דליה רביקוביץ היתה נביאה מצוינת אורין מוריס הארץ ספרים 17/08/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
הזהב ותפוחי האדמה דליה רביקוביץ'

טעימה מהספר תעלה בקרוב...