"השתיקה עשויה ממילים שאין אנו אומרים".
מרגרט יורסנאר.
בלי הכסף שלי אין לך חיים, סינן מעבר לקו הטלפון.
אני לא העבד שלך, אמר בקול אחר, קול שכאילו הסתתר בתוך קולו עד אותו יום.
הקול הזה אינו שלו, חשבתי בלבי, אבל הקול המשיך ורעם בתוך אפרכסת הטלפון, ואני עצמתי את עיניי, נשמתי נשימה עמוקה והוצאתי את קולי העייף מתוך גרוני. עבד? עבד אמרת? איזה מין עבד אתה בדיוק? ומה איתי? מה אני בשבילך?
אני מרגישה כמו השומר, שיושב בכניסה לקניון וכבר מזמן הפך לשקוף. כולם עוברים על פניו ואיש אינו מבחין בו. הוא פשוט שם, ומבחינתך - גם אני אי שם. הוא שקוף, בדיוק כמו שאני שקופה בעיניך. אבל זהו, אני לא!
הכסף שלך לא מפחיד אותי. אמנם אתה הוא זה שבמשך כל השנים הביא את המשכורת העיקרית, אבל אני היא זו שהעמידה לך את הבית ובתקופות רבות עבדה גם מחוצה לו. אני זו שגידלה לך את הילדים, שחינכה, שהקשיבה, שדאגה בשעת הצורך. אני היא זו שקמה אליהם בלילות, כשחלו וגם כשהרגישו מועקה בלב ורצו שאמא תקשיב ותנחם.
תמיד אמא, כי אמא זמינה ואבא עסוק, מביא פרנסה. והטיעון הזה מבחינתך מכסה את כל החורים. אין מה לעשות, אתה אומר. אבא עובד קשה, ואמא? מה היא כבר עושה? רק מתלוננת. אסור לה לדבר, אסור לה לכעוס ולהרגיש, אסור.
אז אמא החליטה כרגע על פסק זמן ולכן בחרה בשתיקה, הדבר הטוב ביותר לשם כך. שתיקה ועוד שתיקה, כי אין מי שיקשיב, יבין או ישתתף, כי אין מי שישאל או יתעניין. אין למילים שרוצות לצאת מפי לאן להיכנס. דלתות לבי סגורות.
לעתים המילים יוצאות ומתעופפות להן, מחפשות את ההקשבה ואת הרגש, אך מיד חוזרות הן אל הלב, משכנן של המילים שלא נאמרו, ומצטברות זו על גבי זו, חוסמות את האוויר ואת הנשמה. לבסוף יוצאות הן דרך הדמעה השקופה, ואין מי שייקח מטפחת, ינגב אותן ויעטוף אותן בחמלה. המילים מתייבשות מעצמן.
כעת בחרתי להיות עצמאית בעולמי. סימנתי שבילים על מפת החיים, והגיע הרגע שאוכל ללכת בהם, להגשים את עצמי.
אם אישה לא תצא ותעבוד מחוץ לביתה, עקרת בית תיקרא. כך הדבר עוד מימי התנ"ך, אך שם היה כבוד לצירוף המילים הזה, שבעולמנו היום נחשב לא מפרגן. שם הייתה עקרת הבית עיקר הבית, ואני מודיעה לך כרגע שאני לוקחת את כבודי בחזרה. אני אכן העיקר בביתך, היסוד שעליו הוא מושתת, ואילו אתה, מכיוון ששכחת זאת, התואר הראוי לך כרגע הוא עקר.
אתה עקר ממילים ומרגש, עקר מהחיים ומכל נפש, עקר מלראות סביב, עקר מלחבק ולהכיל. אתה עקר וכספך אינו העיקר.
את לבי הקפוא כספך לא יפשיר ולא הוא יוציא את המילים שקפאו בתוך דמעותיי. הכול קפא בקרבי וגם קולי נדם. חיכיתי וחיכיתי, אך שום מילה מחממת לא הגיעה מעמקי לבך. הפסקת להשקות אותי כמו שהבטחת כשאהבת.
אמרת לי: "אני העציץ ואת הפרח". הצמחתי שורשים בתוכך, ולא הפסקת להשקות אותי במילים ובאהבה. הייתי פרח האהבה שלך.
עם השנים טמנת בתוכי זרעים והנה נולדו לנו עוד שלושה פרחים. ואני ניצבתי במרכז ומתוך נשמתי נתתי להם חיים ואהבה יום ולילה ללא הפסקה. להם נתתי ומהם קיבלתי אהבה, אך האהבה שלך כלפיי כבר לא הייתה כמו שהייתה.
נהיית אב, בעל ובן זוג, ושכחת להיות לי מאהב.
את לא יודעת לפרגן לי, סינן שוב. אני עובד כמו חמור ואת רק מתלוננת. את עוד אומרת שאני בא הביתה ולא עושה כלום, שאני עייף וזקן, ואת, מה את עושה?
ושוב הוא מדבר באותו קול בתוך קול. הקול הזה שאינו קולו של האדם שהכרתי.
קולי נדם שוב. שתיקה נוספת.
זהו, אמרתי לעצמי. אין עם מי לדבר. אבל בשקט-בשקט הוספתי: אם אתה שואל מה אני עושה, אני אומר לך. אני עושה עכשיו חשבון נפש, ובחשבון שלי איני סופרת את כספך. הכסף כרגע הוא שלך, אבל בעוד רגע הוא יכול להיות בידיו של זר. כספך מעולם לא חימם את לבי ולא קנה את אהבתי. הספרות על השטרות לא הסבו לי עונג ולא סימאו את עיניי. תבין, כסף הולך וכסף בא, ומה שבלב הוא שנשאר, כמו צלקת שאי-אפשר למחוק.
אני קיבלתי החלטה.
האהבה לא גרה בביתנו עוד. האהבה עזבה את לבנו, נטשה. הלב האחד שהיה מחובר נחצה לשניים, והאהבה הלכה לחפש לב אחר שאל לבי יתחבר.
אני בהמתנה.
לבי יחכה עד שיגיע האחד שיֵדע את צפונותיו ויצליח להפשיר את קיפאונו.
תקשיבי, את חייבת להירגע, זרק לי אישי. האיש שהיה שלי ואיננו עוד. קולו חזר להיות קולו של האיש שהכרתי. השיחה הזו אינה לטלפון. אנחנו נמנעים מלדבר כשאנו לבד ,
ואת נסגרת בפניי בכל פעם שאני מחפש את קרבתך. את נמנעת, לרוב שותקת, וכשאת כבר מדברת, את רק מתלוננת. מה את רוצה?
דֵדי היקר, זה כבר לא ישנה כלום. מאוחר מדי. לב שבור לא ניתן לתיקון.
נוּני, תירגעי, זו לא שיחה לטלפון. אני אבוא ונדבר.
לא, אמרתי. אני לא רוצה לדבר. אמרתי את מה שיש לי להגיד ועכשיו אני צריכה את השקט שלי.
קחי את השקט שלך, אמר הקול שבתוך הקול וניתק.
עולם, חכה לי
הפילוסוף תורו אמר: "רוב האנשים חיים בייאוש שקט".
כן, אמרתי לעצמי. כמה שזה נכון וכמה שזה לא מתקבל על הדעת. למה? למה לחיות בייאוש שקט? הרי זה הופך את האדם מת בעודו בחיים. הלב פועם, הדופק מאיץ והעיניים שבורות. אז למה? הרי ניתנה לנו הזכות לבחור, אז למה אנו פוחדים? מתי בדיוק הלכתי לאיבוד?
הבטתי בשעון שמעל ראשי. הלה המשיך בעבודתו, כמדי יום ביומו ושעה בשעה. צייתן ונאמן לאדונו.
אין חדש תחת השמש, חשבתי בלבי. הרמתי את עיניי לראות כיצד חולפים חיי. השעון הראה את השעה 11:11 לפני הצהריים.
וואו, הספרה אחת ארבע פעמים ברצף. זה סימן לכך שאני בדרך הנכונה.
קראתי במקום כלשהו, שצירופי מספרים הם אחת מהדרכים שבה מעבירים לנו המלאכים מסרים חשובים. הסימן שלנו לדעת אם אנו בדרך הנכונה, אם מחשבותינו יתגשמו, הם התקשורת של המלאכים איתנו. כל רצף של מספרים, בין שאנו רואים אותו בשעון ובין שעל לוחיות רישוי של כלי רכב או על שלטים, אמור לתת לנו כיוון.
מאז שאני מודעת לכך, אני שמה לב למחשבותיי ולרצף המספרים, שאני נתקלת בו בדיוק ברגע שאני חושבת אותן, ואמור לכוון אותי לדרך אחת ולא לאחרת. למיטב זיכרוני, רצף של הספרה אחת ארבע פעמים הוא הטופ של הטופ. לא יכולתי לבקש יותר.
רצתי מהר לחדרי, הוצאתי ממגירת השידה את ספר פירוט המספרים וקראתי בשקיקה: רצף זה הוא סימן שנפתח שער הזדמנויות ומחשבותיכם מתגשמות במהירות. משמעותו שהיקום צילם תמונת בזק של מחשבותיכם והוא מגשים אותן. בקשו מהמלאכים לעזור לכם.
התיישבתי על קצה מיטתי, עצמתי את עיניי, נשמתי נשימה עמוקה ונצרתי אותה בתוך גופי. תודה, אלוהים, לחשתי. אני יודעת שאתה איתי. לקחתי את ספר הסידור עם התהילים, שהיה מונח על השידה, ופתחתי אותו באקראי. נוהג נוסף שאימצתי לי כדי לקבל תשובות לשאלות שהתלבטות בצדן.
"קומי אורי, כי בא אורך; וכבוד ה' עלייך זרח... ועלייך יזרח ה', וכבודו עלייך ייראה".
המשכתי לקרוא ומיד קלטו עיניי את הפסוק: "אנא ה', הושיעה נא; אנא ה' הצליחה נא". קראתי אותו שוב ושוב, "אנא ה' הושיעה נא; אנא ה', הצליחה נא..." ובתוך לבי ביקשתי: אלוהים היקר, בבקשה ממך, תעזור לי והראה לי את הדרך שבה עליי ללכת.
תודה, תודה אלוהים. אני אוהבת אותך ואני יודעת שתהיה לצדי. גם אם אלך בחושך, תאיר את דרכי ואת עיניי. מאמינה אני.
אין ספק, הכיוון הוא חיובי, חשבתי וחייכתי.
פעימות לבי החלו לחזור לסדרן, הקצב חזר לנגן בלבי, והשאיפה העמוקה ששאפתי החלה לצאת אל אוויר העולם בנשיפה איטית ורגועה.
עצמתי את עיניי והרגשתי דמעה חמה מתגנבת מעין שמאל, וחברתה מעין ימין מזדהה עימה, משתפת פעולה ופורצת החוצה, גולשת במורד הלחי, מלטפת וחמה.
נפרץ הסכר. הדמעות זולגות מעצמן. אין מי שינגב, וטוב שכך. הרטיבות על הפנים והמליחות על השפתיים. לרגע הזה ייחלתי כבר זמן רב. עולם, חכה לי, אני באה ואהיה חברה שלך.
נשכבתי על המיטה, עצמתי את עיניי ובחלומי ראיתי את עברי מתנגש בעתידי. לא, אני לא אתן לו לחזור ולהיכנס לתוכי. עתידי אינו תלוי עוד בעברי. לא, לא, צעקתי והתעוררתי מקולי שלי.
צלצול טלפון נשמע ברקע, הולך ומתגבר. מי זה עכשיו? רטנתי ביני לבין עצמי. הלוואי שייכחדו כל הטלפונים בעולם. על הצג הופיע מספרה של רונה חברתי הטובה. נרגעתי. לפחות זו היא. זו שאוזנה קשובה לי ולעולם אינה שופטת אותי.
היי, עניתי.
היי, ענתה רונה. מה לוקח לך כל כך הרבה זמן לענות לטלפון?
אם בכל פעם תשאלי אותה שאלה, בכל פעם תקבלי אותה תשובה, עניתי. הטלפון הנייד לא קשור לצווארי וחוץ מזה...
כן, כן, קטעה אותי רונה בצחוק מתגלגל. אני יודעת, את שונאת טלפונים.
בסדר, עכשיו אחרי שעברנו את הפרומו, מה קורה?
אנחנו נפגשות היום לקפה? שאלה. רעיון לא רע, חשבתי, ונזכרתי בשלט של רשת בתי הקפה שפגשו עיניי בטיולי האחרון במזרח:A LOT CAN HAPPEN OVER COFFEE .
ואכן, הרבה קרה...
כן, יקירתי, עניתי לאחר הרהור ארוך וזיכרון קצר. נפגשות היום לקפה. אני אאסוף אותך בסביבות שש וחצי-שבע. אנחנו חייבות להספיק לראות את השקיעה... תהיי מוכנה. בכל מקרה, אסמס לך לפני.
אל תאחרי, קראה רונה במהירות לפני שהשיחה נותקה.
אני ידועה בקרב ציבור מכריי כמאחרת כרונית. קביעת שעה עימי הינה בגדר המלצה בלבד. עתה מעלה הדבר חיוך על שפתיי. אני נזכרת כיצד, בעת שירותי הצבאי, מפקדי ניסה את כל הדרכים, הטובות והרעות, לגרום לי להגיע לבסיס בשעה שמונה אפס-אפס, אך לשווא. לבסוף קיבלתי אישור מיוחד להגיע בשמונה ושלושים. השתדלתי בכל מאודי, אבל גם זה לא קרה.
מכיוון שאני הולכת לבנות לי עולם חדש, אנסה להגיע קרוב לזמן.
ניגשתי למרפסת חדרי. בחוץ נראה היה שהיום יודע את תפקידו בדיוק ומציית ליקום שעוטף אותו. ההר מול חלוני מכוסה בעצי אורן, והם עמדו להם בלהט יולי-אוגוסט ושיוועו בכל גובהם לגעת בענן שיוריד גשם על צמרתם. הציפור הכחולה, כך קראתי לה, עמדה כמנהגה מדי יום ביומו על הענף השבור של עץ אפריקאי שמוט ראש. עמדה ומחשבתה עימה, מבטה כמו צופה לאופק ובעיניה ציפייה.
מיד תגיע תחילתו של סוף היום. השמים התכסו בגוונים נוספים של כתום, אדום וורוד והשמש הגבירה את האש שבקרבה, נדמה כאילו רוצה לשמור על כוחה ועל שלטונה גם בעת דעיכתה.
אף על פי שהיום נעשה מנומנם, נראה שחום השמש מסרב לגווע, ואני פניתי לעבר המקלחת, פתחתי את זרם המים הקרים ושטפתי מעליי את הדמעות החמות שיבשו על פניי.
בצאתי מהמקלחת שמעתי את דלת הבית נטרקת. רציתי להימנע ממפגש עם דדי. לא מתאים לי עכשיו שום דיבור, לא מילה ולא משפט. אתארגן מהר ואולי אצליח להגיע לרונה בזמן.
נעמדתי מול ארון הבגדים ובחנתי את בגדי הקיץ שלי. עיניי נתקלו בשמלה הוורדרדה שקניתי בסוף העונה שעברה. שמלה ולה כתפיות דקות ומחשוף ידידותי ללובשת, לא עמוק מדי לעיניהם של זרים ולא דוסי מדי לחיים השוטפים. ידעתי שהצבע מחמיא לי. כשלבשתי אותה, הרגשתי תמיד קורנת וזכיתי במחמאות מהסביבה. שלפתי אותה מהמדף ונכנסתי לתוכה.
ירדתי לקומה התחתונה. דדי ישב לו כמנהגו במטבח, עיניו בתוך העיתון וארוחת הצהריים עושה את דרכה למעמקי קיבתו. כשהבחין בי הרים את עיניו וקרא "היי" קטן שבקושי נשמע. היי, עניתי.
לאן את הולכת? שאל.
קבעתי עם רונה, אנחנו יוצאות לקפה, זרקתי לעברו.
יופי לך, ענה. את רוצה לשבת ולדבר?
עכשיו? שאלתי. דווקא עכשיו, כשקבעתי לצאת? מה דחוף לך פתאום?
לי לא דחוף, ענה, את זו שיצאה בקול תרועה והכריזה מלחמה. לפי איך שדיברת בטלפון, בעוד דקה ואת פורשת את חסותך על כל נשות העולם, שבעליהן לא אומרים להן מילה טובה.
באמת רעיון מצוין, גיחכתי. אני מבינה שאתה רוצה לדבר, אבל מכיוון שאתה מחליף שפות בקצב מסחרר, אני כבר לא מצליחה לעקוב אחריך.
רק אתמול דיברת זוגיות בטורקית, ואני התגברתי ולמדתי את השפה וזרמתי עם כל קשיי ההגייה וניסיתי והתגמשתי וניווטתי לתוכך, ואילו היום אתה כבר דובר שפה אחרת. עברת לסינית וזה הולך ונהיה קשה יותר ויותר, כי סינית ידועה כשפה קשה, ואני לא מוכנה יותר ללמוד שום שפה חדשה בשבילך.
קשה לי, אני מודה. קשה לי להמשיך כך.
דדי קם מכיסאו ונעמד מלוא גובהו. כמו שאמרת את, גברתי היקרה, מי את חושבת שאת? שאל. אם את טוענת שאני משנה שפות, זה מכיוון שאני לא מבין אותך ולכן אני מנסה למצוא שפה שבה נוכל לתקשר ובה אבין מה בלבך. את מלאה באגו וגם את שכחת את המילה הטובה. מתי בפעם האחרונה פרגנת לבעלך? אני יוצא בבוקר ועובד בעבודה קשה ותובענית, שגוזלת את מרב כוחותיי. בסוף כל יום אני מגיע הביתה, לבית שבניתי לאישה שרציתי שתהיה אשתי, ולא יודע איזו דמות אפגוש בתוכו. גם את הפסקת לתת חיבוק ונשיקה. הלב שלי גם הוא מצפה, גם הוא דומם ועומד בציפייה.
החלטתי לשתוק ולהקשיב לדבריו. הרי אני היא זו שאומרת תמיד לחברותיי, חכו רגע ותשתקו. כשהרסן נופל לבעל מעל פיו, תנו לו לדבר. לא משנה מה יגיד. שיוציא.
תתאפקי, אמרתי לעצמי שוב. חכי.
ואכן, עצתי הייתה שווה לי. לדדי עמדה דמעה בקצה העין. אני יודעת שבתוך השריון שבנה סביבו לאורך כל חייו תמיד הייתה נקודה רגישה, שהסתתרה לה בפינה. עכשיו היא כנראה מציצה ואפילו נתנה לדמעה להתגנב לשטחה.
מה קורה לנו? שאל והתיישב שוב.
הזזתי את הכיסא והתיישבתי מולו. עיניים מול עיניים. דמעה בעיניו מול פרץ הדמעות ששטף מעיניי, כמו מתוך מאגר שהתמלא והתמלא, מחכה לרגע שייפתח הסכר.
תקשיב, אני לא יכולה להמשיך כך יותר. בלבי אני יודעת, שגם אני מדברת בכמה קולות ובעיניך אלה בעצם כמה שפות שונות, אבל כעת עברנו לדבר באותה שפה, שפת השתיקה, והיא הכי מדברת והכי כואבת בעולם.
אני רוצה חיים, אבל לא כאלה, אלא אחרים. אני מרגישה שרגע האמת שלי הגיע. יש לי רצון לצאת החוצה, לראות עולם ולהגשים חלומות. הילדים שלנו כבר גדלו. כל חיי נתתי ונתתי, ועכשיו אני מרגישה שאני רוצה לקבל. אני מרגישה חוסר ואני צריכה להתמלא.
אתה מרוקן אותי. אתה פה, אתה נוכח, אבל אני מרגישה לבד. אני שותקת ושותקת יום ועוד יום, אבל אינני יכולה עוד לחיות בשקר עם עצמי. אני ישרה מאוד כלפי עצמי ומשתדלת לנהוג כך גם כלפי אחרים, אתה יודע את זה. אתה בעצמך אמרת שיש לי סטנדרטים גבוהים.
חיוך עלה על שפתיו של דדי. הוא לקח את כף ידי והניחה בכפות ידיו. כפות ידיו הגדולות והמחוספסות. הידיים שידעתי תמיד שיעטפו אותי בחום.
את יודעת שאני אוהב אותך, אמר והשתתק.
זה העניין, אמרתי. ואתה יודע שלא מספיק לדעת, צריך לפעמים גם לשמוע ולהראות. לאהוב, אהבה בכלל, זה הדבר הכי קשה לתחזוקה בעולם. הסתכל מסביבך וראה, כמה אנשים הרימו ידיים והסירו מאצבעותיהם את סמל האהבה, את טבעת הנישואים העגולה, שבתחילת הדרך התאימה לאצבע והוצגה לראווה, קבל עם ועדה, ואילו בהמשך הפכה להיות כאזיקים כובלים.
אני לפחות אומר לך שאני אוהב אותך, אני עובר הלאה וסולח לך ולגחמות שלך, אבל את לא מוותרת. את עקשנית ומתבצרת בעמדתך.
על מה אתה מדבר? הטחתי בפניו ומשכתי את ידי מתוך ידיו. אתה חייב להבין פעם אחת ולתמיד, צריך לדבר, אפילו שלגברים, שיחות נפש עם נשותיהם הן העינוי הגרוע ביותר. יש מכם אפילו כאלה שטוענים, שהן קשות יותר מהלידה שעליה אנחנו מתאוננות. להוציא מילה מפיכם זה כמו חבלי לידה.
אי לכך, דע לך אישי היקר, אתה תלמד לדבר, להקשיב, להפנים וליישם, ולא רק לשמוע ולהעביר. אינך יכול לנהוג כמו שנהגת עד עתה; לרכך מעט, לחבק, לנשק ולהוביל למיטה, ובכך להשתיק את הכאב עד הפעם הבאה. זה לא יימשך כך יותר. צריך לדבר.
לא עכשיו, כי אני יוצאת, אבל דע לך שעתה, בהווה הזה שלנו, אני פורשת לפניך מפת דרכים. אני אומר לך באיזו דרך אני בוחרת, ואתה תאמר מהי הדרך שבה בוחר אתה. יכול להיות שדרכינו יצטלבו ויכול להיות שיתפצלו, כל אחד מאיתנו יצטרך להחליט.
ניגבתי את האיפור שנמרח על פניי, לקחתי את מפתחות הרכב ויצאתי. השעה הייתה כבר אחרי שבע.
ניסיתי, רציתי והשתדלתי, כמעט הצלחתי להקדים להגיע לרונה, אבל כרגיל, תכנונים לחוד ומציאות לחוד.
כן, ענתה רונה מעברו השני של הטלפון הנייד, מה עכשיו? איזה תירוץ יש לך?
תשתקי כבר, עניתי לה. האמיני לי שזה היה כמעט. בעוד דקה אהיה אצלך, אולי עוד נספיק לתפוס את השקיעה, ואת שאר דברייך השאירי לתקשורת לא רק בין שפתיים לאוזניים, אלא גם בין עיניים לעיניים.
כשהגענו השמש כבר הנמיכה קומתה, ובעודנו מחפשות מקום לשבת פניתי לרונה. תקשיבי, אמרתי, יש לי משהו לספר לך. רק תקשיבי. ורונה, שמורגלת לכך שרוב הזמן היא המדברת ואני המקשיבה, הקשיתה גבה בפליאה, הסתכלה כלא מאמינה, הצביעה על מקום ישיבה נושק לקו המים והושיבה אותי על הכיסא, מציבה עובדה.
זהו, כאן זה מצוין. בדיוק כמו שאת אוהבת, מול הים, והנה גם תספיקי לראות את השקיעה ולנופף לשלום בתריסי עינייך היפות לשמש העייפה, שסיימה עוד יום של עבודה.
התרווחתי על הכיסא שגרגירי חול נדבקו אליו, וחלקם עברו ונדבקו אליי. עצמתי את עיניי ונשמתי עמוק. איזו שלווה, חשבתי בלבי. אני אוהבת את הים וגם את הסובב אותו, את העולם. חיוך עלה על שפתיי, תופס לו הזדמנות לתפוס אותי במחשבתי.
השמש הגדולה עמדה לפני שקיעה והחלה לטבול את גופה במעמקי הים, הרחק-הרחק, במקום שבו לא תיגע בה יד אדם. שם טבלה החמה את גופה החם במים הצוננים, ובעוד שנייה תשקע כולה במיטתה בים הרחב ותפנה את משמרתה לחושך ולפנסיו בשמים שממעל, שיאירו את עולמנו במקומה.
נו דברי כבר, אני במתח, הפצירה בי רונה ושלפה אותי מחלומותיי בהקיץ.
אני ודדי נפרדים, הטחתי בפניה. זה סופי.
מה? תגידי שוב.
אני ודדי מ-ת-ג-ר-ש-י-ם, עניתי באיטיות, מושכת כל הברה והברה מהמילה המרתיעה.
אני לא מאמינה, מה קרה לכם? אתם הרי הזוג שכולם מקנאים בו. הזוג שנראה כאילו שום דבר לא יזעזע את האדמה מתחת לרגליו.
כן, תתפלאי, עניתי בקור רוח. אמר מי שאמר, שדווקא הדבר שנראה הכי יציב סופו להישבר. לעתים, מה שבנוי על פי הספר, בלוק על גבי בלוק, ונראה עמיד ויציב כמו בניין רב-קומות, שבו מתגוררים זה מעל זה פרקי חיינו, עלול להיסדק יום אחד מרעשי אדמה קטנים, שמרעידים את יסודותיו. אחר כך עלולה להגיע רעידת אדמה גדולה שתפיל אותו סופית.
את כבר מכירה את בניין החיים ואת דייריו:
בקומה הראשונה גרה ילדותנו ואיתה כל מה שספגנו בבית הורינו.
בקומה השנייה, נערותנו וכל חוויותינו, המשברים והבנייה של גיל ההתבגרות.
בקומה השלישית, התרומה למדינה, בדמות צבא או שירות לאומי.
בקומה הרביעית כבר רואים את הנוף ומתחילים לסלול את הדרך. ברוכים הבאים למשפחת העולם, לימודים, עבודה, טיול בחו"ל, ואז נחיתה רכה או קשה.
בקומה החמישית מצאנו את האהבה והיא מתגוררת מאחורי דלת, שעליה תלוי שלט ובו לב אדום וכיתוב: כאן גרים בכיף... עם שני שמות.
בקומה השישית ל"כאן גרים בכיף" נוספת המילה "משפחה", כי עכשיו גרים בבית כבר שלושה. הצטרף צאצא קטן שנמצא בין לב הגבר ללב האישה.
בקומה השביעית הנוף הנשקף מהחלון מהמם, אבל למי יש זמן להביט החוצה? בבית הזה יש כבר שני צאצאים והשלישי בדרך, ויש אמא ואבא ועייפות לרוב ושגרה ושכחה ולבד ולחץ, והרשימה עוד ארוכה.
אני לא מבינה מה את מנסה לומר לי עם המשל שלך, נאנחה רונה. מה לא טוב לך בחייך? בניין חייך, הבניין שבנית ושבו את גרה, נשמע לי אחלה בניין. הרבה דיירים אחרים היו שמחים להתגורר בו או להתחלף איתך.
המלצרית כבר עמדה מעלינו, הפנקס בידה. הבחנתי שהחושך נכנס לתורנות לילה, ואני בלהט דבריי לא שמתי לב לכך. החמצתי את השקיעה. נימה של עצב כיסתה את פניי. חוסר המנוחה והמחשבות גורמים לי לאבד לא רק את עצמי אלא גם את רגעי האושר הקטנים.
אפשר להדליק פה נר? הצבעתי לעבר הפמוט שעמד במרכז השולחן. בוודאי, ענתה המלצרית החיננית. מיד אביא גפרורים. בינתיים, מה תרצו להזמין?
אני אשמח להזריק את מנת הקפאין שלי, קרצתי לעברה. קפה הפוך גדול ורותח. רונה הזמינה גם היא קפה והחלטנו, בתור שומרות מתמידות על גזֵרת החיים, הדיאטה, שנזמין כרגיל סלט וקצת נתפרע, ניקח את לחם הבית עם חמאה וריבה, אבל נוותר על עוגה.
המלצרית סבה על עקבותיה ושתינו שקענו בשקט קטן, כל אחת במחשבותיה. צריך לעבד בראש את מה שנאמר, לדחות אותו או לקבלו, ורק אחר כך להעביר לקדמת הפה את המילים שהתגבשו ומבקשות לצאת ולהישמע.
המלצרית חזרה עם מצית בידה והדליקה לנו נר קטן. שלהבתו ריצדה מצד לצד, ועיניי החלו עוקבות אחריו, עד שקולה של רונה החזיר אותי לעולם.
נו, אז מה את מתכננת לעשות? שאלה.
רונה, את חייבת להבין שהסדקים בבניין של חיי הם סדקים טבעיים, כל בניין נסדק בעודו עומד על תילו. זה אינו משהו שקורה ביום אחד. אלו הם סדקים קטנים-קטנים, שבימי שגרה מתעלמים מהם ודוחים את הטיפול בהם בעוד יום ובעוד יום, ולבסוף, מפאת ההזנחה, הם גדלים לממדים כאלו, עד שכבר לא ניתן להתעלם מהם. את יודעת כששאלו אותי בעבר מה נשמע, עניתי, "הכול בסדר". ידיד הפנה את תשומת לבי לכך שכדאי לומר, "הרוב בסדר", והוא צדק. ועכשיו ידיד נוסף, שעניתי לו "הרוב בסדר", צחק והוסיף: "והשאר בטיפול".
נוני, את יודעת שיש משברים בנישואים, אמרה רונה. לפעמים צריך פסק זמן, לתפוס קצת מרחק אחד מהשני, אולי ייעוץ או משהו, לנסות. את הרי חסידת הקשב והדיבור, אז למה לנהוג בפזיזות? אני יודעת בדיוק מה זה, אני גרושה כבר שש שנים, אבל אצלי, להבדיל ממך, לא הייתה אהבה מלכתחילה.
היה פשוט חיבור שנוצר בגלל הצורך של שנינו להקים בית ומשפחה. אני לא אהבתי את בן זוגי, אבל אני לא מצטערת על הזיווג, כי בחיבור בינינו כנראה נועדנו להביא לעולם את שני הילדים שלנו, שאני אוהבת אהבת חיים. כשהחלטתי להתגרש, ידעתי שאין לי אהבה ושלא הייתה לי אהבה איתו מעולם. הרגשתי שאין בי התרגשות ושאיני חיה. שאני כבויה ושום אור לא יאיר עליי, כל עוד אני חיה איתו את חיי. החלטתי לעזוב וללכת, אבל אתם? הייתה ביניכם אהבת עולם. זיווג משמים, אומרות עליכם הבריות. את נורמלית?
רונה אהובתי, השבתי לה, האהבה לא גרה כאן יותר. היא עזבה את ביתנו. אני הולכת לחפש אותה במקום אחר. אני רוצה שהיא תיגע בי שוב ותרטיט את לבי. אני משתוקקת שהמילים שיֵצאו מנגזרותיה יעלו דמעות שמחה בעיניי העצובות. העיניים שלי שבורות והלב שלי קפוא.
אני חייבת להיות שוב חברה של החיים, ולשם כך אני צריכה לצאת אל העולם, לחדד את עיניי ואת אוזניי ולהקשיב ללבי. אני צריכה ליצור את חיי מחדש. אני רוצה לבנות אותם הפעם על פי ספר חוקיי. בפעם הזו לבי ידבר.
את בטוחה, זרקה לעברי כיודעת סוד, שזה לא בעקבות משהו שחווית בטיולך האחרון?
הישרתי לעברה מבט בשתיקה.
נוני שלי, חייכה רונה לעברי, מנסה להפשיר את מבטי. אני איתך בכל מה שתחליטי, אבל תבטיחי לי, שלפני שאת מחליטה לעשות צעד כלשהו, תשקלי את העניין שוב ושוב ותהיי שלמה עם החלטתך. זכרי, להרוס קל יותר מלבנות. ואני זוכרת, המשיכה, שלפני שנסעת אמרתי לך, שוודאי תחזרי עם תובנות. הנה, נראה שזה קורה.
אני שלמה עם עצמי, עניתי וחייכתי לעברה חיוך ספק מרגיע, ספק מפוחד. ואת, מה איתך?
עכשיו היה תורי להקשיב, לנחם ולעודד. ידעתי שרונה מחכה להוציא מתוכה את מועקתה. זה כשלוש שנים ישנו גבר אשר משחק בלבה ואינו חד-משמעי בנוגע לקשר שברצונו לטוות עימה. נשמתה נקשרה בנשמתו והיא אינה מצליחה להתנתק מהגזרה שגזרו עליה מבית הדין של מעלה. לאורך כל התקופה הזו למדה שיעורים רבים על עצמה.
רונה היא אישה גדולה מהחיים, תרתי-משמע. לבושהּ תמיד ססגוני, צבעים משולבים זה בזה, טבעות גדולות על אצבעות ארוכות, מחשוף עמוק שכמו קורא לכל מי שנתקל בה: הפנה את עיניך לכאן ואל תתמקד בטפל. הטפל מבחינתה נמצא מעט למטה משם, במקום הרחב בגופה: הישבן והירכיים, שלעולם משחקים איתה בנדנדה, לרדת ולעלות, תקופות טובות ותקופות רעות. אבל רונה למדה בשנים האחרונות לקבל את עצמה כפי שהיא ולהפסיק לייסר את נשמתה. למדה לומר: ככה אני ומי שירצה אותי יתחבר אל נשמתי. כשאמרה זאת, צחוקה הדהד בקולי קולות והשמחה שבעיניה חיפתה על מכאוביה.
את גדולה מהחיים, אני נוהגת לומר לה, אבל החיים לא יוותרו לך, הם תמיד ירצו להיות גדולים ממך.
עתה, בפרק זה של חייה, אף על פי שבכל פעם למדה להעריך את עצמה מעט יותר ושיננה משפטים מעצימי אישיות, הפכה שוב להיות ילדה קטנה ופרח בידה, שממתינה ליד הטלפון ושואלת את הפרח: יתקשר או לא יתקשר בעודה תולשת עלי כותרת, עלה אחר עלה.
לעתים, כשחשבתי על כך, היה נראה לי שחלקים מסיפור חייה היו כמראה של חיי. דרכה השתקפו רגשותיי הסמויים ומחשבותיי הקפואות, וכעת משהחלה לספר לי על הנפש התאומה שלה, שהתגלמה בדמותו של רון, חשתי בדיוק את הרגשתה וידעתי בדיוק את אשר ידעה.
נוני, את יודעת שכבר תקופה ארוכה אני דבקה בהחלטתי, לא שלחתי מיילים ולא התקשרתי. כלום. בפעם האחרונה נפגשנו רון ואני מחוץ למקום עבודתי, נכנסנו למכוניתו ונסענו כברת דרך עד לחורשה קרובה. פטפטנו מעט, אבל החשק שהתעורר אצל שנינו שיתק את מחשבותינו והתחברנו זה לזה, להחלפת נוזלים. רונה צחקקה בקול גדול.
אחח, נאנחה. אני רק נזכרת בזה וכל גופי כואב. אני לא יכולה להתנתק ממנו. ברגע שאנחנו נפגשים, זרם חשמל נוגע בשנינו וכמו שוקֶר, הולם בגופינו ואנחנו מתמגנטים זה לזה. אני מפסיקה לנשום והדופק חוזר אליי רק לאחר שפיו נצמד לשפתיי. נוני, אני באמת לא יכולה להסביר את זה. זה בא והולך ולא מתנתק. אני רוצה שהאינפוזיה הזו שאנחנו מתחברים אליה פעם ב... תישאר איתי לנצח.
האם עינייך רואות עד כמה העולם הזה מטורף? צרחה לעברי. את רוצה להתנתק מקשר, ואני רוצה להתחבר לקשר.
כן, עניתי לה בחיוך. נסתרות דרכי האל, ולכי תדעי מה יביא יום, כמו שכתוב: "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום". הרי אנו חלק מפאזל, והחלקים של חיינו מסתתרים מפנינו. ממרום קומתנו איננו יכולות לראות את כל חלקיו, וגם לא נוכל להתמודד עם השלם, ולכן בכל פעם היקום מזמן לנו ניסיון, כל אחת והשיעור שלה, וכך אנחנו מגלות את החלק החסר ומשלימות אותו. אנחנו מסיימות חלק ואז צריכות להשלים עוד חלק, לצאת לדרך חדשה, לחפש, לחקור, ליפול ולקום, לשמוח ולהיעצב, עד אשר יושלם הפאזל של חיינו. ואז נוכל להביט מלמעלה בחיוך מסופק ולומר: גם אנחנו היינו שם.
כן, ענתה רונה. את צודקת, אני חייבת להרפות ולנסות להבין מה השיעור הזה בא ללמד אותי. אבל חכי רגע, לפני שאני נכנסת שוב לבית הספר של החיים, אקריא לך משהו שכתבתי, ותאמרי לי אם כדאי לשלוח אותו לתיבת המייל שלו.
עוברת להקשבה מלאה, עניתי לה. רונה הוציאה מתיקה דף מקומט והחלה לקרוא:
רון היקר,
אפילו שהבטחתי לעצמי לא להיות בקשר עם הצלע השנייה שלי, ברצוני לומר לך, שלהתנתק זה כנראה לא המרשם המרפא. היום אני עומדת במקום שבו אני בטוחה בעצמי ויודעת היטב שמגיע לי.
יצאתי מהמשבצת של פנויה ותלויה ועברתי למשבצת של חזקה, עצמאית ויודעת שאני מלכה.
מחכה למלך חזק ויציב שיעשה את המהלך הנכון וייכנס למשבצת שלי, שנלך יחד לישון.
שלך,
אם רק תרצה ותדע איך לפעול,
רונה, המלכה
נתקפתי בצחוק לשמע המשפטים שחיברה, והוא מיאן לעזוב ולא יכולתי להוציא מילה שלמה מפי. אתתתתתתתת מללכככהההה, אלוהים, התקפלתי לשניים וגופי כבר לא נענה לי. הרגת אותי.
זה גדולללללללל, המשכתי לצחוק בקולי קולות ודמעות זלגו מעיניי. רונה, אני מתה עלייך. רון יקרא את זה ואין ספק שהמילים ייתקעו לו בגרון. את מוכרחה לשלוח את זה. אין פה אפילו מקום לשאלה. אולי זה ינער אותו מעט.
אסור שיחשוב שאת זמינה לו תמיד, מחכה ומצפה. באופן הזה הוא מרגיש בטוח בעצמו ובכל פעם שהוא צריך מישהי שתעטוף אותו במגע אנושי חם ונשי, עקב כישלון שחווה עם אחרת, הוא מתקשר אלייך ומשיג את מבוקשו. שנה אחר שנה, דבר לא השתנה. הוא חוזר לשמחתך ועוזב לצערך. שמח וטוב לב הוא יוצא שוב לתקופת צינון, עד לאהבה הנכזבת הבאה מעוד דגיגה שתפס באתר ההיכרויות הישן. הדגיגה המי יודע כמה.
את שואפת למצוא מישהו שיש לו התאמה אלייך בנמ"ל שלו, קרי נשמה, מחשבה ולב. שם תוכלי גם לעגון בבטחה. אבל עד עתה זה לא קרה. הוא הצליח לבלבל אותך ולנתק אותך מקו מחשבתך. כבר שנים הוא אי שם. הוא מכור לחיפוש ואת מכורה לו.
רון שלך פוחד. הוא כמו ילד, אין לו אומץ. הכול אצלו בנגיעות, בטעימות. הוא שם וזה נוח לו, אבל היי בטוחה שבתוך תוכו הוא עצוב מאוד. הפחד משתק אותו כמו את כולנו.
רונה באה לקראתי וחיבקה אותי בגופה הגדול והרך. הדמעות שלפני רגע זלגו מצחוק, התחלפו בדמעות של התרגשות. כך עמדנו לנו שתינו על החוף ודמעותינו המלוחות זולגות להן ישר לתוך הים, למקום שבו טיפות רבות כמותן נקוות לטיפה אחת גדולה, שמתהווה לגל שעולה ועולה ולוקח עימו בדרך את כל הנקרה בדרכו, את הטוב ואת הרע.
השעה כבר הייתה אחת אחר חצות. צעדנו על החוף יחפות ומלבד רחש הגלים ורשרוש הצדפים מתחת לכפות רגלינו לא שמעתי דבר. הכול היה נקי ובתולי. שקט כזה אני רוצה בראשי. עצמתי את עיניי והמשכתי לצעוד, וכבר לא היה לי אכפת לאן יוביל אותי גופי.
המים החלו להגיע עד ברכיי. עצרתי לרגע, פקחתי את עיניי והתחלתי להסתובב על מקומי, כפי שנהגתי לעשות בילדותי. סיבוב ועוד סיבוב ועוד אחד. רונה, צעקתי, יש לי סחרחורת, ונפלתי על החול הרך, שערי מפוזר לכל עבר וגופי מקופל בתנוחת עובר.
רונה רכנה לעברי וצעקה, קומי, מגיע גל. אבל אני הושטתי את ידיי ומשכתי אותה אליי, ועתה שתינו היינו שרועות על החול, כשגל גדול מאיים לשטוף אותנו.
תודה לך, אלוהי הדברים הקטנים של החיים, צעקתי והכנסתי את גופי שוב לתוך הים. הרגשתי כמו הילדה הקטנה שהייתי פעם, שלא עושה חשבון לשום דבר ולאף אחד.
יצאתי מהים מחויכת וספוגה במים עד לשד עצמותיי, ומול עיניי נגלה משפט, שהיה כתוב על גבי גלויה ונשמר בחדרי: THE BEST THINGS IN LIFE ARE FREE.
ואז דמותו עלתה מולי, ושמעתי את קולו לוחש לי מבעד לגלים: "אני אוהב אותך יותר מאת חיי. אני יודע שגם את אוהבת אותי. יום אחד נהיה יחד... אני מאמין. את החיים שלי. על החתום: החיים שלך".
