במקום פרולוג
מתנ"ס זניח במושבה מרוחקת.
חדר גדול, ריק, קירות משעממים בלובנם, ללא כל ציור או קישוט.
מעגל ובמרכזו שני תופים גדולים וכהים.
צליל התיפוף עליהם עמוק ועמום, מרטיט את גידי הנשמה הפנימית, עד קרקעיתה.
מעגל האנשים נע לקצב התיפוף במכות איטיות, קצובות, עם מרווחים גדולים.
עור התוף של אוזנה הפנימית מאותגר עם כל הקשה.
הגוף מתחיל לנוע באיטיות, בכבדות, עדיין כולם יחד במעגל.
כעשרים אנשים, רובם נשים, מעט גברים הזויים.
מנחה צעיר וארבע זרועות חזקות של שני מתופפים.
הנה הקצב מתגבר, עוצמת התיפוף גוברת גם היא.
משהו מתחיל לבעבע מבפנים.
ליהיא נעה לפי הקצב, תחילה בצורה מאוד מודעת, כאילו יפה, כאילו היא בריקוד חתונה וקהל צופה בה.
ידיה נעות בחינניות, תואמות את קצב הרגליים.
החזה מתגאה קדימה, האגן מתנדנד בחדווה מאחור.
עם העמקת התיפוף והמקצב, גלי המוח משתנים. המנחה הסביר כי עם התיפוף והתנועה, המתנועעים מייצרים גלי אלפא, הגורמים למוח להפעיל את שני חלקיו בעת ובעונה אחת, דבר שמגביר את כושר הקליטה והריכוז שלו והופך אותו ליצירתי.
פתאום, ליהיא מאבדת קשר עם הסובב אותה, האנשים, הקירות הלבנים, המנחה והתופים.
היא נפלטת מהמעגל המסודר ומתחילה לנוע בקצב פנימי, להיזרק לכיוון הקיר, ליפול על הרצפה, להמשיך לנוע באכסטזה, בטירוף חושים.
המראות מתחלפים במסך הפנימי, והנה היא עומדת במרכזו של כפר,
על גבעה לא גדולה, מוקפת שיחים דוקרניים, שעת בין ערביים. היא קשורה לעמוד, כולה חבולה, מוכה, מושפלת.
בגדיה הדלים מטונפים וקרועים.
היא מוקפת גברים רבים. אחד מהם מכה אותה בפיסת בד רטובה, וכל הצלפה משמיעה שריקה חדה, מכאיבה עד אימה.
"מטונפת, זונה, מסריחה."
כל הגברים שואגים בשפה לא ברורה.
ברור לה שנאנסה, פעמים רבות, ארוכות, קשות.
הגוף נחבט שוב ושוב בקירות הלבנים, על הרצפה.
סימנים כחולים מופיעים במקומות סמויים וגלויים.
מיניות גואה מפיהם המרייר, הנפער השואג.
הם יורקים לעברה להשפילה.
כאב פיזי חד חותך בבשרה החשוף, כמו גם באיבר מינה השורף.
המדורה מוזנת בעוד ענפים דוקרניים.
התיפוף פוסק באחת, המעגל הנע דומם.
רק ליהיא ממשיכה, כאילו אבד לה חוש השמיעה.
כאילו אבד לה הקשר עם הסובב אותה.
המנחה קבע שתרגול השהייה בגלי אלפא הוא המפתח לחשיבה חיובית ויוצרת, לשינויים, לצמיחה, לאיזון התודעה.
אך אצלה רק המראות הפנימיים מציפים את האיברים השסועים.
יובש בגרון עם נשימה קטועה.
זעקה ללא קול עולה מפיה החסום.
טעם הזרע, הבוץ והאפר מתערבבים בין שיניים ולשון.
וריח הזיעה הגברית עולה שוב באפה.
ריח של השפלה, של אינוס, של גוף חמוס ורמוס.
חושך פושט בכול.
היא נזכרת במעומעם ששמעה שבתדר זה של גלים קיימת אי סדירות בקצב הנשימה והדופק, ואצל גברים — גם זקפה.
עיניה הנפוחות, האדומות והבולטות מאימה, רואות את זקפתם הגלויה מעבר לבדים העוטפים את אזור החלציים, שהופשלו.
איבריהם כהים, עבים, זקורים, והעין בקצה פעורה לעומתה, נוטפת נוזל דלוח ומבאיש.
היא כבר מזמן לא שם, בתוך גופה.
היא הצופה היחידה במחזה הבעתה.
הגוף מוטל בפינת החדר.
חום וקור מנהלים בו מלחמה, עורקי הצוואר חושבים להתפקע.
העיניים עצומות ודרך חרכי העפעפיים יוצאות בלאט דמעות חמות, שוטפות, מנקות, מטהרות.
הלשון נעה באיטיות בחלל הפה, מחפשת את גרגירי החול, הליחה, ההשפלה. בלוטות הטעם כבויות.
ליהיא מרגישה קטנה ועגולה, מכונסת בתוכה, כמו פקעת מדממת בשדה.
היא שבה ומריחה את הסיד הלבן מהקיר הישן, אך לא שומעת את העולם, רק את נשימתה.
אין תמונות במסך מוחה, אין גלים, אין חיים.
