365 כפתורים 1 - כפתורים ועוצמה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
365 כפתורים 1 - כפתורים ועוצמה
מכר
אלפי
עותקים
365 כפתורים 1 - כפתורים ועוצמה
מכר
אלפי
עותקים

365 כפתורים 1 - כפתורים ועוצמה

4.5 כוכבים (114 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2735מקורי
ספר מודפס
5978.4מקורי מחיר מוטבע על הספר 98
תאריך לסיום המבצע 01/07/2025

עוד על הספר

  • תרגום: מיטל ירקוני
  • הוצאה: מלודי
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2018
  • קטגוריה: רומן אירוטי
  • מספר עמודים: 300 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות

תקציר

טרילוגיית שלוש מאות שישים וחמישה כפתורים  #1  
 
התעוררתי במקום לא מוכר.
 
כלואה בבטן ספינה, בלב ים.
 
לא ידעתי מה צופן העתיד, רק ידעתי שאלחם עד שאהיה חופשייה.
 
מכרו אותי, התעללו בי וחטפו אותי שוב.
 
עכשיו אני שייכת לו.
 
אני יכולה לקנות את החופש שלי, אך התשלום לא יכול להתבצע בכסף או בטובות.
 
הוא מעוניין בדבר אחד בלבד.
 
בי.
 
על כל פעולה, אזכה בפרס. בכפתור. ברגע שאמלא את הצנצנת שלו בשלוש מאות שישים וחמישה כפתורים, הוא ישחרר אותי.
 
הוא ייתן לי לחזור הביתה.
 
אבל עליי להרוויח כל אחד ואחד מהכפתורים האלה, על ידי כך שאכניע את רצוני לגבר האפל, האכזרי והיפה ביותר שאי פעם הכרתי.
 
 
כפתורים ועוצמה מאת פנלופה סקיי הוא ספר ראשון בטרילוגיית בשלוש מאות שישים וחמישה כפתורים. רומן עכשווי עם עלילה מרתקת על גיבורה חזקה, שנלחמת על השליטה בחייה, למרות שבמציאות החדשה שנכפתה עליה היא צריכה להיכנע. הספרים ככבו ברשימות רבי המכר בעולם במקומות הראשונים, זכו להצלחה רבה ותורגמו לשפות רבות.

ספר זה הוא חלק מן הטרילוגיה הראשונה בסדרת "365 כפתורים" של פנלופה סקיי.
טרילוגיית ההמשך נקראת "כפתורים" וניתן לקרוא אותה כסדרה נפרדת.

פרק ראשון

פרק 1
פרל
 
החורף בניו יורק היה סוער. השלג, עוצמתו המופלאה של הטבע, נערם על גורדי השחקים ונחת ברכות, כמו נשיקות קפואות, ברחובות העיר. עץ חג המולד במרכז רוקפלר עדיין עמד זקוף וגאה, אולם כוסה במהרה בשכבה לבנה.
 
העץ עמד בסלון, עטוף בשרשרת של אורות לבנים. תמיד התעקשתי להעמיד עץ אמיתי בדירה. ריח האורן שחדר לתוך הבית מן העולם הגדול שבחוץ תמיד הפיח רוח חיים בחג. העץ תמיד השיר מחטי אורן בכל פינה בבית, אבל זה היה שווה את זה.
 
אחזתי בידי בקישוט בעודי מחפשת אחר מקום מתאים עבורו. הקישוט העשוי עץ היה צבוע באדום, במה שנראה כמו עבודת צביעה מרושלת, ותמונה הייתה תחובה במרכזו. בתמונה נראתה דמותו של ג'ייקוב בן השמונה. הוא יצר את הקישוט עבור פרויקט כיתתי ולקח אותו איתו כשעזב את בית הוריו.
 
היה לי קשה להבין את חג המולד מפני שמעולם לא באמת חגגתי אותו. גדלתי במשפחת אומנה ובפעם היחידה שאומצתי, הוריי המאמצים הבינו במהרה שילדה נוספת בבית היא עול כלכלי כבד מדי. היה זה כמה ימים בלבד לפני חג המולד.
 
נשמע צליל דפיקה בדלת וכמעט שחררתי את אחיזתי בקישוט חג המולד. אם היה נופל על הרצפה ונשבר לא הייתי מצליחה לסלוח לעצמי. ג'ייקוב אהב את ילדותו. היו לו הורים שהעריצו אותו ואחות שאיתה רב בכל הזדמנות.
 
החזרתי את הקישוט לקופסה וניגשתי לפתוח את הדלת. גבר לבוש במעיל עור שחור עמד על המפתן. שערו הארוך והשחור היה משוח לאחור בגריז וגבותיו הסבוכות שיוו לו מראה מטיל אימה. מגפי העור שנעל נצצו עם פתיתי השלג שנמסו על המדרכה. הוא נכנס פנימה כאילו הוא בעל הבית. "איפה ג'ייקוב?"
 
"היי, חכה רגע." הנחתי את כף ידי על חזהו ודחפתי אותו לאחור. "לא הזמנתי אותך להיכנס אז תדאג שהתחת שלך לא יחצה את הקו הזה." נגעתי בבוהן בפס המתכת המפריד בין המסדרון לדירתי.
 
הוא כיווץ את גבותיו אף יותר.
 
"עכשיו, איך אני יכולה לעזור לך?" לא הכרתי את הבחור הזה, אבל את ג'ייקוב הכרתי היטב.
 
"אני רוצה לראות את ג'ייקוב."
 
"הוא לא כאן כרגע. מי אתה?"
 
"הוא לא כאן בתחת שלי." היה לו מבטא כבד, איטלקי אולי. "אני יודע שהוא כאן מאחור. תגידי לו לצאת או שאוציא אותו בעצמי."
 
"הוא באמת לא כאן," התפרצתי. "הוא בעבודה. מה העניין?"
 
"זה לא עניינך." הוא שלח לעברי מבט מאיים והתחיל להתרחק. "כדאי שיתחיל לשלם. הוא לא יוכל לברוח לנצח."
 
"לשלם מה?" כופפתי את צווארי כדי לראות אותו הולך.
 
"פשוט תגידי לו שישלם את מה שהוא חייב, או שישלם בחייו. זה די פשוט." הוא לא האט את קצבו והמשיך להתקדם.
 
נכנסתי לדירה ונעלתי את הדלת מאחוריי. ג'ייקוב היה חייב כסף? על מה? הלוואת סטודנטים? הוא אמר לי שהחזיר את החוב ההוא כבר לפני שנה, בערך.
 
אלא אם היה זה שקר.
 
*
 
ג'ייקוב הופיע שעה אחרי הזמן שבו בדרך כלל שב הביתה מהעבודה. הוא העיף מבט בעץ, אבל לא החמיא לי על התאורה ועל הקישוטים. הוא השליך את התיק שלו על הדלפק במטבח ומייד הוציא בירה מהמקרר.
 
הוא לא הכיר בקיומי. "אה, היי?"
 
הוא פתח את הבקבוק ושתה חצי מתוכנו בלגימה אחת.
 
היחסים ביני לבין ג'ייקוב לא היו אותו הדבר כבר שבועות. הוא לא נישק אותי כשחזר הביתה מהעבודה. לא שכבנו הרבה בכלל וכשזה קרה, הוא גמר מהר ואז התגלגל מעליי. אומנם גרנו יחד, אבל הוא לא ממש היה נוכח. בכל פעם ששאלתי אותו מה קורה הוא השיב לי שהכול בסדר.
 
"היי."
 
התחיל להימאס לי מהחרא הזה. לא הייתה לי הרבה סבלנות לאנשים בעלי יחס שלילי. אנשים פשוט צריכים להתגבר על העניינים שהם מתמודדים איתם ולהמשיך הלאה. הקשיים שחוויתי היו גרועים בהרבה מאלו שג'ייקוב חווה. "ג'ייקוב, מה הבעיה שלך?"
 
הוא לקח עוד לגימה מהבירה בתגובה על שאלתי.
 
"אתה מסתובב כאן כמו איזה זומבי. אנחנו לא שוכבים ו..."
 
"פיטרו אותי." הוא סיים את הבירה וזרק את הבקבוק הריק לתוך הכיור. הבקבוק השמיע צליל קרקוש חזק והסתובב במעגלים עד שנעצר מעל חור הניקוז. הוא תפס בחוזקה בשולי הכיור, מעילו הכבד מכוסה כולו שלג.
 
סתמתי את הפה בעוד מילותיו חלחלו. הן הסבירו את התנהגותו המסוגרת מרגע חזרתו הביתה, אבל לא סיפקו תשובה לגבי הסיבה להתכנסות שלו בתוך עצמו כל החודש. אולם עכשיו לא היה הזמן לשאול שאלות. הוא הוציא בירה נוספת מהמקרר ופתח אותה. "אני הולך להתקלח." הוא גמע את הבירה בכמה לגימות וזרק את הבקבוק לכיור. הפעם הבקבוק התנפץ ורסיסי זכוכית התעופפו לכל עבר. הוא יצא מהמטבח לכיוון המסדרון.
 
"אתה רוצה לדבר על זה?"
 
בגלל מצב רוחו הרע של ג'ייקוב שכחתי מהאיש המוזר שהגיע קודם לכן לדירה. הדבר כבר לא נראה חשוב כל־כך, וזה היה יכול להיראות חוסר רגישות מצידי אם הייתי מעלה את העניין באותו רגע.
 
הוא לא הסתובב. הוא עמד בגבו אליי, כתפיו רחבות וחזקות. אפילו מאחור הוא נראה כאדם שאין לו במה להאמין. הוא הקרין חוסר תקווה בגלים רדיואקטיביים. זה השפיע על כל דבר בסביבתו. "לא."
 
*
 
חלף שבוע וג'ייקוב נשאר בבית כל יום. הוא לא ניסה למצוא עבודה אחרת. הוא ישב מול הטלוויזיה ושתה בירה כל היום. מבנה גופו הגמיש היה עלול לגדל במהרה כרס בירה אם היה ממשיך כך.
 
אני עבדתי כמהנדסת בשירות העיר. עבודתי הייתה לטפל בבנייה באזורים הסמוכים. רק ששה חודשים קודם לכן עבדתי בפרויקט לתיקון אחד הגשרים. מרבית עבודתי התרחשה בשעות היום, אולם לפעמים היה עליי לעבוד בערבים.
 
כששבתי הביתה באותו היום הייתי צריכה להסתיר את הרוגז שלי. ג'ייקוב הפך את הדירה לדיר חזירים. הכיור היה מלא בבקבוקי בירה ופח האשפה היה מלא עד גדותיו. הוא לא הכיר בקיומי כשנכנסתי.
 
שוב ושוב לא הכיר בקיומי.
 
"רק במקרה שלא היית בטוח, הכיור הוא לא פח אשפה." ניקיתי את הבלגן שלו אחרי יום עבודה ארוך והחנקתי את המילים הקשות שרציתי להטיח בו.
 
"סליחה... התכוונתי לזרוק את הזבל."
 
החלפתי את שקית האשפה וזרקתי את המלאה לתוך פיר האשפה שבקצה המסדרון. ג'ייקוב עדיין לא הרים את התחת מהספה כדי לברך אותי לשלום כששבתי ונכנסתי הביתה. במקום לחכות שזה יקרה פתחתי את המקרר וחיפשתי אחר משהו קל לאכול. במקרר היו קופסאות פלסטיק עם תוויות ובתוכן ארוחות שאימו של ג'ייקוב הכינה עבורו.
 
ממש שנאתי אותה לפעמים.
 
הוא בהחלט מסוגל היה לבשל לעצמו לו היה לו רצון כלשהו לקום מהספה. בתקופות קשות היא אפשרה לו להיות פסיבי, וגרמה לכך שיהיה עצלן יותר מכפי שכבר היה גם ככה.
 
זה נמשך די והותר זמן. "ג'ייקוב, לפני כמה ימים הגיע בחור מוזר לדירה. אמר שאתה חייב לו כסף או משהו."
 
ג'ייקוב לא הגיב כלל. התנועה היחידה שניכרה בו הייתה תנודה קלה של עיניו. הן פנו בחזרה למסך הטלוויזיה כמעט מייד, כאילו המידע שסיפקתי לא היה משמעותי. "שיחקתי פוקר באיזה לילה ולא היה עליי מזומן."
 
"אז שילמת לו?"
 
"כן, טיפלתי בזה."
 
האינטואיציה שלי אותתה לי שהוא משקר. חייתי ברחובות בשנות התבגרותי והייתי צריכה גם לשרוד בבית האומנה, ואלה לימדו אותי איך לקרוא אנשים בדיוק בלתי רגיל. "אני שואלת מפני שהוא גרם לזה להישמע כאילו אתה חייב לו הרבה כסף." הבחור היה בגובה מטר ותשעים ונראה קשוח. הוא לא נראה מסוג הבחורים שג'ייקוב יסתובב איתם.
 
הוא נאנח ועיניו עדיין היו נעוצות במסך הטלוויזיה. "אמרתי לך שטיפלתי בזה."
 
הנחתי את ידיי על מותניי ונכנסתי לסלון. "אתה מספר לי הכול?"
 
ג'ייקוב הזדקף קצת וגלגל את עיניו. "את מוכנה לרדת ממני? פיטרו אותי מהעבודה ואת מנדנדת לי. אני שונא שאת מנדנדת." הוא זרק את שלט הטלוויזיה והלך בסערה לעבר דלת הכניסה.
 
"אני לא מנדנדת." הלכתי בעקבותיו. "אני פשוט מרגישה שאתה לא מספר לי הכול."
 
הוא לקח את המעיל שלו ויצא החוצה. "סיפרתי לך הכול. את פשוט פרנואידית."
 
*
 
שבועות חלפו ודבר לא השתנה.
 
ג'ייקוב המשיך עם הקו הדיכאוני שלו והרחיק את עצמו מהמציאות. הוא המשיך להשאיר בלגן ברחבי הדירה, ערם כלים בכיור ואפשר לפח האשפה לעלות על גדותיו ולהצחין משאריות.
 
נצרתי את לשוני, אף על פי שכעסתי.
 
לא שכבנו לאורך כל התקופה הזאת. כלומר, תקופת ההתנזרות שלנו נמשכה כבר חודשיים. לא הייתי מכורה לסקס, אבל הייתי זקוקה לפורקן על בסיס קבוע, אחרת נעשיתי עצבנית. העובדה שג'ייקוב לא רצה אותי פשוט הרגיזה אותי. ישנו באותה המיטה, אבל הוא נשאר בצד שלו ואני בשלי.
 
יום אחד, כשחזרתי הביתה מהעבודה, משהו השתנה. הדירה הייתה נקייה והטלוויזיה הייתה כבויה. ג'ייקוב לא ישב מולה עם בירה בידו. "ג'ייקוב?"
 
הוא התקדם לעברי במסדרון, ועל כתפו היה תלוי תיק. "היי, מותק." על פניו נפרש חיוך, הראשון זה יובלות.
 
והוא קרא לי מותק.
 
הוא כרך זרוע אחת סביבי ונתן לי נשיקה על הלחי.
 
וואו, מה קרה פה? "למה אתה במצב רוח טוב כל־כך?"
 
"יש לי עבודה."
 
"אה, נהדר." תודה לאל, לעזאזל. כבר נמאס לי מהרביצה ומההשמנה שלו. היו הרבה יותר עבודות בית עבורי לעשות והמקום הפך מהר מאוד לסביבה שקשה היה לחיות בה. "אני שמחה בשבילך. איזו עבודה?"
 
"אני מנהל החשבונות החדש של חברת השקעות."
 
"אווו... הגדרת תפקיד מפוארת."
 
"אני מתחיל ביום שני."
 
"איזה יופי. מגיע לך."
 
"השכר מצוין ומגיע גם עם הטבות."
 
"עוד יותר טוב." בחנתי את התיק שבידו. "מה זה?"
 
"טוב, אז חשבתי שנצא לחופשה לפני שאתחיל לעבוד."
 
חופשה? וואו. הצד החדש שבו מצא חן בעיניי. "אני תמיד בעניין של חופשה."
 
"אולי לאיי הבהאמה? יש שם מזג אוויר מעולה בחורף והטיסות לשם די זולות."
 
חופשה מכל סוג שהוא נשמעה לי כמו רעיון מושלם. ג'ייקוב ואני לא נסענו לשום מקום כבר שנה. החופשה האחרונה שלנו הייתה בפלורידה, אבל זה היה לפני מיליון שנה, כך נדמה. "איי הבהאמה?" לא הצלחתי להכיל את התרגשותי. "באמת?"
 
"כן." עיניו סוף כל סוף הביעו סימני חיים. הייתה בו חיות והוא נראה שמח. זה עמד בניגוד מוחלט לגבר נטול החיים שהסתובב בדירה בשבועות האחרונים. "נעצור בכמה איים לפני כן. הראשון הוא סנט תומאס."
 
קפצתי לתוך זרועותיו וכרכתי את גופי סביב שלו. "הולך להיות לנו כל־כך כיף."
 
זרועותיו הקיפו את גופי במהרה והוא משך אותי קרוב אליו. הוא הגיב אליי באופן מיידי ולאט שפתיו מצאו את שפתיי. הוא נישק אותי בפעם הראשונה זה שבועות וההרגשה הייתה טובה – כמו פעם.
 
זרועותיו הרימו את גופי מהקרקע והוא נשא אותי לחדר השינה הקטן שלנו. הפלנו את הבגדים שלנו לרצפה וגופינו העירומים עטפו זה את זה. רגע לאחר מכן הוא היה בתוכי ונענו יחד על המיטה. לא חוויתי אקשן זמן רב כל־כך עד שידעתי שאגמור מייד. זה לא היה קשור בתפקוד שלו, פשוט הייתי מתוחה. אכן צדקתי. לבסוף אורגזמה עברה בכל גופי וטיהרה אותי. זה בדיוק מה שהייתי זקוקה לו לאחר השבועות האחרונים, שהיו גיהינום.
 
בדיוק מה שהייתי צריכה.

עוד על הספר

  • תרגום: מיטל ירקוני
  • הוצאה: מלודי
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2018
  • קטגוריה: רומן אירוטי
  • מספר עמודים: 300 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
114 דירוגים
80 דירוגים
18 דירוגים
9 דירוגים
4 דירוגים
3 דירוגים
3/5/2022

ואוו רוך וקושי, החלק הראשון של הספר מזעזע ברמות קשות הפחד והחרדה והשאלה התמידית מה אני הייתי עושה במצב כזה (ישנם תיאורים קשים וזה לא מיועד לבעלות לב חלש) החלק השני מדהים ומונע ממך להוריד את הספר מהידים הדמויות מורכבות אבל לפעמים מרגיש כאילו הסופרת בחרה להציג את הדברים באופן כזה שהקצוות המשוננים ידקרו - לי אישית קשה להאמין עד כמה מציאות יש בסיפור... מצד שני - מי יודע אולי דברים כאלו קיימים? קראתי כל הלילה... מדהים... סוחף... מקווה שההמשכים באותה רמה

1
10/7/2020

אני תמיד כותבת את דעתי בספר האחרון בסדרות. גם הפעם עשיתי את זה אבל עזי, שבוע אחרי שכתבתי בספר האחרון את דעתי, אני מרגישה שעשיתי עוול לסידרה.. לא נתתי לדברים שקראתי לשקוע כמו שבדרך כלל אני נוהגת לעשות. האלימות הקשה עיוורה את עיניי לראות את היופי שמאחוריה. עדיין, שבוע אחרי שסיימתי את הסידרה, ולמרות שכבר הספקתי לקרוא עוד 2 ספרים אחרים וחדשים, עדיין ראשי ליבי עם הסידרה הזו. בהחלט 5 כוכבים. תודה.

1
26/10/2019

ספר יפה ומרגש אך עם תיאורי אונס והתעללות קשים.

1
16/5/2025

מהמם

3/5/2025

אהבתי מאד !!! עוברת מיד לספר הבא

24/4/2025

טוווווובבב מאוד

20/1/2025

סדרת כפתורים פשוט מושלם! הרבה זמן הספרים חיכו לקריאה וזה היה שווה כל רגע!!!! מדהים.

12/12/2024

לא נכנעת עוצמתית עד הסוף סיפור מכשף סוחף. החסרתי פעימה

19/8/2024

הספר הזה הוא הטעם שלי בול! אני אוהבת את התוכן את הדמויות התיאורים וסגנון הכתיבה אי אפשר שלא להתאהב בו! ממשיכה ישר לספר הבא יש לי הרגשה שזאת תהייה אחת הטרילוגיות המועדפות עליי!

10/8/2024

מעולה, סוחף, אהבתי מאוד! מומלץ בחום לאוהבי הז'אנר!

25/4/2024

מעולה! קשוח, אבל שואב אותך להמשיך לקרוא עוד ועוד. כתיבה מעולה ועלילה מושלמת

3/2/2024

אהבתי את כל שלושת הספרים בסדרה!

8/12/2023

ואוו מה קראתי עכשיו?!@ ההתחלה היתה לי מאוד מאוד קשוחה, ההמשך מפתיע וכעת מחכה לקרוא את החלק השני

30/8/2023

וואו איזה ספר! איזה כיף לקרוא על אישה חזקה שעומדת על שלה ולא מוותרת! לא יכולתי להפסיק לקרוא וישר עוברת לספר הבא

29/8/2023

וואו! ספר חזק, מותח, מטלטל וסוחף. מפחיד לחשוב שיש דברים כאלה.. סיימתי לקרא את הספר תוך כמה שעות. לא הצלחתי לעצור. ממשיכה לספר הבא..

26/5/2023

מרגש ועוצמתי מאוד. דמויות חזקות שכתובות היטב. סך הכל מומלץ!

23/5/2023

אהבתי מאודדד וישר ממשיכה את החלק השני

2/2/2023

ספר מדהים. שווה קריאה!

15/1/2023

מדהים

23/12/2022

מדהים, מותח, מסקרן, אפלולי ולוהט!! ממליצה לקנות ולקרוא! ההתחלה קצת קשה ומרגישים תסכול וחוסר הוגנות שדבר כזה קורה, אבל במהלך הספר מרגישים שנרקמת מערכת יחסים אמיתית.

24/11/2022

בהחלט שווה קריאה.

16/11/2022

וואוו..ספר שונה ,מיוחד,מרתק,שובה לב.

14/11/2022

מושלם

9/9/2022

ספר מעולה ממש אהבתי לוהט מאוד

27/7/2022

סהכ ספר טוב זאנר האדון הדומיננטי ואישה שלא מוותרת. מדבר על זוועות אבל לא בתיאור "לייב" מה שמנטרל בצורה טובה את האכזריות שבסיפור ספר ראשון נרקם משהו מעניין הולכת לשני..

15/7/2022

מאוד נהניתי! מחכה תהמשך

26/6/2022

וואו

22/6/2022

ספר נהדר, עושה חשק להמשיך ישר לחלק השני. הגיבורה לא מרחמת על עצמה ולא נכנעת כל כך בקלות, כיף לקרוא את זה

26/4/2022

אחד הטובים שקראתי בזמן האחרון שווה ביותר

23/4/2022

מושלם מחכה להתחיל את הספר השני והשלישי

21/4/2022

קשה מרתק וחזק אהבתי שהגיבורה לא מאבדת את רוח הקרב והלחימה שלה ❤

11/4/2022

וואוו ספר חזק הדמות של פרל מדהימה חזקה מעניינת מומלץ

30/9/2021

ואווווווווווו 5

21/9/2021

וואווו הספר מדהים!!!!

20/9/2021

סיפור לא קל. אבל כתוב מעולה. מומלץ

2/9/2021

ספר מרתק וכתוב בצורה מעולה.. כן חשוב לי לציין שיש קטעים קשים לקריאה..

5/6/2021

חזק, מעורר, מפחיד, הכל יחד, נשארתי עם טעם של עוד

9/2/2021

אי אפשר להפסיק לקרוא🥰

1/1/2021

אני חושבת שמעל שנתיים שאני כל פעם רוצה לקנות את הספר ואיכשהו משנה כיוון ולוקחת משהו אחר היום בבוקר החלטתי שזהו אני קונה את הסידרה סיימתי את הספר הראשון ביום אחד ממש אי אפשר להניח אותו מהיד וכבר מחכה למחר להתחיל את השני

7/11/2020

מהמם מותח אי אפשר להניח מהיד דברים כאלה הם מציאות חיינו לצערי

1/11/2020

ספר סוחף, סיימתי לקרוא ביום אחד, מחכה לקרוא את ההמשך.

11/7/2020

מרתק, קצת אפל אבל סוחף. ממשיכה לספרים הבאים...

6/4/2020

ספר מעולה! כן קצת צפוי אבל כתוב מהמם וממש כיף לקרוא

11/1/2020

וואו! יותר ויותר מפתיע מרגע לרגע. נהינתי מכל עמוד.

14/10/2019

מעולה!
סקסי ושומר על עניין
החיסרון היחיד זה שהוא קצר..
מחכה להמשך

27/9/2019

סוחף מאוד, חייבת לעבור לספר השני בטרילוגיה!
החלק הראשון בספר היה קשה, אפל וקודר עבורי.
הגיבורה חזקה, מהממת ואמיצה. וואוו...

17/7/2019

חיכיתי זמן רב לקרוא את הספר, חברה המליצה לי ודחיתי אותו הרבה זמן.
עכשיו אני מצטערת שהמתנתי.
וואו,... כמו שהיא אמרה. התאהבתי לחלוטין.
מומלץ פלוס פלוס פלוס 😍

11/6/2019

לא עזבתי אותו לרגע
מושלם!! ❤

21/3/2019

ספר חזק ועוצמתי. לא לבעלי לב חלש.
כל כך הרבה רגשות חווים במהלך הקריאה, מטורף!
מומלץ מאוד!

1/2/2019

הכי טוב שקראתי לאחרונה!

9/1/2019

מטורףףףף פשוט לא יכולתי להוריד את הספר מהידיים

8/1/2019

קראתי בנשימה עצורה. ספר מעולה

21/12/2018

אני אוהבת את הספר הזה!!!!!!!
מה צריך יותר מגיבורה אמיתית, אישה לוחמת, אישה שורדת, אישה חזקה - שמצליחה לכופף תחתיה את הגברים החזקים בעולם ועם סצינות סקס שמעוררות בחילה, קיא וזעם לעומת סצינות סקס שגורמות לדימיון שלך לעוף למחוזות קסומים...

17/8/2024

אינני יודעת אם זו רק בעיה של תרגום לא מוצלח ודל או שכך כתוב הספר במקור, אבל משהו מרגיש די רדוד. העלילה עושה את שלה ומושכת, כי אין מה לעשות, אפל וסקסי עושה את העבודה. מקווה שספר ההמשך ישתפר

25/12/2022

התחיל קצת חלש, בהמשך וואו! עוברת לספר השני

25/4/2022

כתיבה זורמת

23/9/2021

נחמד

6/6/2021

ספר טוב כל הסדרה מוצלחת. טיפה אכזרי והדמות הנשית מעצבנת לפעמים אבל ספר טוב בסך הכול

28/8/2020

מתי מבינים שספר מושלם? כשאת מרגישה שאת שם, חלק ואפילו אולי הדמות הראשית. וזה קרה בספר הזה

25/10/2019

מערבולת של רגשות. ספר טוב

26/9/2024

בינוני בעלילה ובכתיבה

27/6/2024

בינוני

3/1/2024

ספר טוב, עוברת לחלק הבא

2/12/2023

מחצית ראשונה של הספר הייתה קשה מאוד. אלימות חד צדדית . לא ספר שהייתי מכניסה תחת קטגוריה של ספר רומנטי. לאחר מכן יש קצת רומנטיקה אבל עדיין עם תחושות קשות בעיני

2/3/2021

לא אמשיך לשאר הסדרה..כתוב טוב אבל כל עניין השפחה והמאסטר פחות אני

16/4/2022

חיקוי רעיון מרכזי של 50 גוונים של אפור. בשילוב עם פשע/מאפיה. לא ממולץ

26/2/2022

חלש ומאכזב סיפור תלוש ודמויות שלא מעוררות אמפטיה. מיציתי בספר הראשון

19/3/2019

עלילה ידועה מראש , כתיבה מאד משעממת . לא אמשיך לקרוא את הספרים הבאים בסדרה

15/10/2021

מתחיל טוב והופך להיות מייגע, צפוי ומשעמם...התיאורים חוזרים על עצמם באופן מוגזם. לא אהבתי

22/1/2020

לא מומלץ

365 כפתורים 1 - כפתורים ועוצמה פנלופה סקיי
פרק 1
פרל
 
החורף בניו יורק היה סוער. השלג, עוצמתו המופלאה של הטבע, נערם על גורדי השחקים ונחת ברכות, כמו נשיקות קפואות, ברחובות העיר. עץ חג המולד במרכז רוקפלר עדיין עמד זקוף וגאה, אולם כוסה במהרה בשכבה לבנה.
 
העץ עמד בסלון, עטוף בשרשרת של אורות לבנים. תמיד התעקשתי להעמיד עץ אמיתי בדירה. ריח האורן שחדר לתוך הבית מן העולם הגדול שבחוץ תמיד הפיח רוח חיים בחג. העץ תמיד השיר מחטי אורן בכל פינה בבית, אבל זה היה שווה את זה.
 
אחזתי בידי בקישוט בעודי מחפשת אחר מקום מתאים עבורו. הקישוט העשוי עץ היה צבוע באדום, במה שנראה כמו עבודת צביעה מרושלת, ותמונה הייתה תחובה במרכזו. בתמונה נראתה דמותו של ג'ייקוב בן השמונה. הוא יצר את הקישוט עבור פרויקט כיתתי ולקח אותו איתו כשעזב את בית הוריו.
 
היה לי קשה להבין את חג המולד מפני שמעולם לא באמת חגגתי אותו. גדלתי במשפחת אומנה ובפעם היחידה שאומצתי, הוריי המאמצים הבינו במהרה שילדה נוספת בבית היא עול כלכלי כבד מדי. היה זה כמה ימים בלבד לפני חג המולד.
 
נשמע צליל דפיקה בדלת וכמעט שחררתי את אחיזתי בקישוט חג המולד. אם היה נופל על הרצפה ונשבר לא הייתי מצליחה לסלוח לעצמי. ג'ייקוב אהב את ילדותו. היו לו הורים שהעריצו אותו ואחות שאיתה רב בכל הזדמנות.
 
החזרתי את הקישוט לקופסה וניגשתי לפתוח את הדלת. גבר לבוש במעיל עור שחור עמד על המפתן. שערו הארוך והשחור היה משוח לאחור בגריז וגבותיו הסבוכות שיוו לו מראה מטיל אימה. מגפי העור שנעל נצצו עם פתיתי השלג שנמסו על המדרכה. הוא נכנס פנימה כאילו הוא בעל הבית. "איפה ג'ייקוב?"
 
"היי, חכה רגע." הנחתי את כף ידי על חזהו ודחפתי אותו לאחור. "לא הזמנתי אותך להיכנס אז תדאג שהתחת שלך לא יחצה את הקו הזה." נגעתי בבוהן בפס המתכת המפריד בין המסדרון לדירתי.
 
הוא כיווץ את גבותיו אף יותר.
 
"עכשיו, איך אני יכולה לעזור לך?" לא הכרתי את הבחור הזה, אבל את ג'ייקוב הכרתי היטב.
 
"אני רוצה לראות את ג'ייקוב."
 
"הוא לא כאן כרגע. מי אתה?"
 
"הוא לא כאן בתחת שלי." היה לו מבטא כבד, איטלקי אולי. "אני יודע שהוא כאן מאחור. תגידי לו לצאת או שאוציא אותו בעצמי."
 
"הוא באמת לא כאן," התפרצתי. "הוא בעבודה. מה העניין?"
 
"זה לא עניינך." הוא שלח לעברי מבט מאיים והתחיל להתרחק. "כדאי שיתחיל לשלם. הוא לא יוכל לברוח לנצח."
 
"לשלם מה?" כופפתי את צווארי כדי לראות אותו הולך.
 
"פשוט תגידי לו שישלם את מה שהוא חייב, או שישלם בחייו. זה די פשוט." הוא לא האט את קצבו והמשיך להתקדם.
 
נכנסתי לדירה ונעלתי את הדלת מאחוריי. ג'ייקוב היה חייב כסף? על מה? הלוואת סטודנטים? הוא אמר לי שהחזיר את החוב ההוא כבר לפני שנה, בערך.
 
אלא אם היה זה שקר.
 
*
 
ג'ייקוב הופיע שעה אחרי הזמן שבו בדרך כלל שב הביתה מהעבודה. הוא העיף מבט בעץ, אבל לא החמיא לי על התאורה ועל הקישוטים. הוא השליך את התיק שלו על הדלפק במטבח ומייד הוציא בירה מהמקרר.
 
הוא לא הכיר בקיומי. "אה, היי?"
 
הוא פתח את הבקבוק ושתה חצי מתוכנו בלגימה אחת.
 
היחסים ביני לבין ג'ייקוב לא היו אותו הדבר כבר שבועות. הוא לא נישק אותי כשחזר הביתה מהעבודה. לא שכבנו הרבה בכלל וכשזה קרה, הוא גמר מהר ואז התגלגל מעליי. אומנם גרנו יחד, אבל הוא לא ממש היה נוכח. בכל פעם ששאלתי אותו מה קורה הוא השיב לי שהכול בסדר.
 
"היי."
 
התחיל להימאס לי מהחרא הזה. לא הייתה לי הרבה סבלנות לאנשים בעלי יחס שלילי. אנשים פשוט צריכים להתגבר על העניינים שהם מתמודדים איתם ולהמשיך הלאה. הקשיים שחוויתי היו גרועים בהרבה מאלו שג'ייקוב חווה. "ג'ייקוב, מה הבעיה שלך?"
 
הוא לקח עוד לגימה מהבירה בתגובה על שאלתי.
 
"אתה מסתובב כאן כמו איזה זומבי. אנחנו לא שוכבים ו..."
 
"פיטרו אותי." הוא סיים את הבירה וזרק את הבקבוק הריק לתוך הכיור. הבקבוק השמיע צליל קרקוש חזק והסתובב במעגלים עד שנעצר מעל חור הניקוז. הוא תפס בחוזקה בשולי הכיור, מעילו הכבד מכוסה כולו שלג.
 
סתמתי את הפה בעוד מילותיו חלחלו. הן הסבירו את התנהגותו המסוגרת מרגע חזרתו הביתה, אבל לא סיפקו תשובה לגבי הסיבה להתכנסות שלו בתוך עצמו כל החודש. אולם עכשיו לא היה הזמן לשאול שאלות. הוא הוציא בירה נוספת מהמקרר ופתח אותה. "אני הולך להתקלח." הוא גמע את הבירה בכמה לגימות וזרק את הבקבוק לכיור. הפעם הבקבוק התנפץ ורסיסי זכוכית התעופפו לכל עבר. הוא יצא מהמטבח לכיוון המסדרון.
 
"אתה רוצה לדבר על זה?"
 
בגלל מצב רוחו הרע של ג'ייקוב שכחתי מהאיש המוזר שהגיע קודם לכן לדירה. הדבר כבר לא נראה חשוב כל־כך, וזה היה יכול להיראות חוסר רגישות מצידי אם הייתי מעלה את העניין באותו רגע.
 
הוא לא הסתובב. הוא עמד בגבו אליי, כתפיו רחבות וחזקות. אפילו מאחור הוא נראה כאדם שאין לו במה להאמין. הוא הקרין חוסר תקווה בגלים רדיואקטיביים. זה השפיע על כל דבר בסביבתו. "לא."
 
*
 
חלף שבוע וג'ייקוב נשאר בבית כל יום. הוא לא ניסה למצוא עבודה אחרת. הוא ישב מול הטלוויזיה ושתה בירה כל היום. מבנה גופו הגמיש היה עלול לגדל במהרה כרס בירה אם היה ממשיך כך.
 
אני עבדתי כמהנדסת בשירות העיר. עבודתי הייתה לטפל בבנייה באזורים הסמוכים. רק ששה חודשים קודם לכן עבדתי בפרויקט לתיקון אחד הגשרים. מרבית עבודתי התרחשה בשעות היום, אולם לפעמים היה עליי לעבוד בערבים.
 
כששבתי הביתה באותו היום הייתי צריכה להסתיר את הרוגז שלי. ג'ייקוב הפך את הדירה לדיר חזירים. הכיור היה מלא בבקבוקי בירה ופח האשפה היה מלא עד גדותיו. הוא לא הכיר בקיומי כשנכנסתי.
 
שוב ושוב לא הכיר בקיומי.
 
"רק במקרה שלא היית בטוח, הכיור הוא לא פח אשפה." ניקיתי את הבלגן שלו אחרי יום עבודה ארוך והחנקתי את המילים הקשות שרציתי להטיח בו.
 
"סליחה... התכוונתי לזרוק את הזבל."
 
החלפתי את שקית האשפה וזרקתי את המלאה לתוך פיר האשפה שבקצה המסדרון. ג'ייקוב עדיין לא הרים את התחת מהספה כדי לברך אותי לשלום כששבתי ונכנסתי הביתה. במקום לחכות שזה יקרה פתחתי את המקרר וחיפשתי אחר משהו קל לאכול. במקרר היו קופסאות פלסטיק עם תוויות ובתוכן ארוחות שאימו של ג'ייקוב הכינה עבורו.
 
ממש שנאתי אותה לפעמים.
 
הוא בהחלט מסוגל היה לבשל לעצמו לו היה לו רצון כלשהו לקום מהספה. בתקופות קשות היא אפשרה לו להיות פסיבי, וגרמה לכך שיהיה עצלן יותר מכפי שכבר היה גם ככה.
 
זה נמשך די והותר זמן. "ג'ייקוב, לפני כמה ימים הגיע בחור מוזר לדירה. אמר שאתה חייב לו כסף או משהו."
 
ג'ייקוב לא הגיב כלל. התנועה היחידה שניכרה בו הייתה תנודה קלה של עיניו. הן פנו בחזרה למסך הטלוויזיה כמעט מייד, כאילו המידע שסיפקתי לא היה משמעותי. "שיחקתי פוקר באיזה לילה ולא היה עליי מזומן."
 
"אז שילמת לו?"
 
"כן, טיפלתי בזה."
 
האינטואיציה שלי אותתה לי שהוא משקר. חייתי ברחובות בשנות התבגרותי והייתי צריכה גם לשרוד בבית האומנה, ואלה לימדו אותי איך לקרוא אנשים בדיוק בלתי רגיל. "אני שואלת מפני שהוא גרם לזה להישמע כאילו אתה חייב לו הרבה כסף." הבחור היה בגובה מטר ותשעים ונראה קשוח. הוא לא נראה מסוג הבחורים שג'ייקוב יסתובב איתם.
 
הוא נאנח ועיניו עדיין היו נעוצות במסך הטלוויזיה. "אמרתי לך שטיפלתי בזה."
 
הנחתי את ידיי על מותניי ונכנסתי לסלון. "אתה מספר לי הכול?"
 
ג'ייקוב הזדקף קצת וגלגל את עיניו. "את מוכנה לרדת ממני? פיטרו אותי מהעבודה ואת מנדנדת לי. אני שונא שאת מנדנדת." הוא זרק את שלט הטלוויזיה והלך בסערה לעבר דלת הכניסה.
 
"אני לא מנדנדת." הלכתי בעקבותיו. "אני פשוט מרגישה שאתה לא מספר לי הכול."
 
הוא לקח את המעיל שלו ויצא החוצה. "סיפרתי לך הכול. את פשוט פרנואידית."
 
*
 
שבועות חלפו ודבר לא השתנה.
 
ג'ייקוב המשיך עם הקו הדיכאוני שלו והרחיק את עצמו מהמציאות. הוא המשיך להשאיר בלגן ברחבי הדירה, ערם כלים בכיור ואפשר לפח האשפה לעלות על גדותיו ולהצחין משאריות.
 
נצרתי את לשוני, אף על פי שכעסתי.
 
לא שכבנו לאורך כל התקופה הזאת. כלומר, תקופת ההתנזרות שלנו נמשכה כבר חודשיים. לא הייתי מכורה לסקס, אבל הייתי זקוקה לפורקן על בסיס קבוע, אחרת נעשיתי עצבנית. העובדה שג'ייקוב לא רצה אותי פשוט הרגיזה אותי. ישנו באותה המיטה, אבל הוא נשאר בצד שלו ואני בשלי.
 
יום אחד, כשחזרתי הביתה מהעבודה, משהו השתנה. הדירה הייתה נקייה והטלוויזיה הייתה כבויה. ג'ייקוב לא ישב מולה עם בירה בידו. "ג'ייקוב?"
 
הוא התקדם לעברי במסדרון, ועל כתפו היה תלוי תיק. "היי, מותק." על פניו נפרש חיוך, הראשון זה יובלות.
 
והוא קרא לי מותק.
 
הוא כרך זרוע אחת סביבי ונתן לי נשיקה על הלחי.
 
וואו, מה קרה פה? "למה אתה במצב רוח טוב כל־כך?"
 
"יש לי עבודה."
 
"אה, נהדר." תודה לאל, לעזאזל. כבר נמאס לי מהרביצה ומההשמנה שלו. היו הרבה יותר עבודות בית עבורי לעשות והמקום הפך מהר מאוד לסביבה שקשה היה לחיות בה. "אני שמחה בשבילך. איזו עבודה?"
 
"אני מנהל החשבונות החדש של חברת השקעות."
 
"אווו... הגדרת תפקיד מפוארת."
 
"אני מתחיל ביום שני."
 
"איזה יופי. מגיע לך."
 
"השכר מצוין ומגיע גם עם הטבות."
 
"עוד יותר טוב." בחנתי את התיק שבידו. "מה זה?"
 
"טוב, אז חשבתי שנצא לחופשה לפני שאתחיל לעבוד."
 
חופשה? וואו. הצד החדש שבו מצא חן בעיניי. "אני תמיד בעניין של חופשה."
 
"אולי לאיי הבהאמה? יש שם מזג אוויר מעולה בחורף והטיסות לשם די זולות."
 
חופשה מכל סוג שהוא נשמעה לי כמו רעיון מושלם. ג'ייקוב ואני לא נסענו לשום מקום כבר שנה. החופשה האחרונה שלנו הייתה בפלורידה, אבל זה היה לפני מיליון שנה, כך נדמה. "איי הבהאמה?" לא הצלחתי להכיל את התרגשותי. "באמת?"
 
"כן." עיניו סוף כל סוף הביעו סימני חיים. הייתה בו חיות והוא נראה שמח. זה עמד בניגוד מוחלט לגבר נטול החיים שהסתובב בדירה בשבועות האחרונים. "נעצור בכמה איים לפני כן. הראשון הוא סנט תומאס."
 
קפצתי לתוך זרועותיו וכרכתי את גופי סביב שלו. "הולך להיות לנו כל־כך כיף."
 
זרועותיו הקיפו את גופי במהרה והוא משך אותי קרוב אליו. הוא הגיב אליי באופן מיידי ולאט שפתיו מצאו את שפתיי. הוא נישק אותי בפעם הראשונה זה שבועות וההרגשה הייתה טובה – כמו פעם.
 
זרועותיו הרימו את גופי מהקרקע והוא נשא אותי לחדר השינה הקטן שלנו. הפלנו את הבגדים שלנו לרצפה וגופינו העירומים עטפו זה את זה. רגע לאחר מכן הוא היה בתוכי ונענו יחד על המיטה. לא חוויתי אקשן זמן רב כל־כך עד שידעתי שאגמור מייד. זה לא היה קשור בתפקוד שלו, פשוט הייתי מתוחה. אכן צדקתי. לבסוף אורגזמה עברה בכל גופי וטיהרה אותי. זה בדיוק מה שהייתי זקוקה לו לאחר השבועות האחרונים, שהיו גיהינום.
 
בדיוק מה שהייתי צריכה.