1
ניו יורק
נובמבר 2006
הוא היה בן זונה אטום עם לב של אבן ויכולת ניתוק רגשית. ידיו היו מכשירים בעלי רמות דיוק אכזריות והזין שלו שימש כלי ענישה.
הוא לא היה האיש שאיתו התחתנתי, אבל הוא היה בעלי.
לא הצלחתי לראות אותו למרות שכרע על הברכיים בין רגלי. הלסת שלי נדחקה אחורנית עד כדי כך שראיתי רק את מה שקורה מחוץ לחלון שליד המיטה. שתי אצבעות היו תקועות בפי. ידו השנייה היתה בחלק הפנימי של הברך שלי והצמידה אותה למזרן כך שרגלי נפשקו עד גבול יכולתן.
"תמצצי," פקד עלי בקול חף מרגש. הוראה עניינית, כמו "ארצה" או "רגלי".
עיקלתי את שפתי סביב אצבעותיו ומצצתי אותן. היה להן טעם של אלכוהול רפואי וכוּס.
"יותר בכוח."
מצצתי יותר בכוח, והוא הרים את הלסת שלי והגביל אותי באותה תנוחה. בידו השנייה ליטף אותי מהברך עד לפנים הירך. כשהגיע לחלק הבשרני ביותר הידק את אחיזתו עד שכאב הופיע תחת אצבעותיו והתפשט הלאה, בן לוויה שנשזר בתחושת הגירוי.
כשהרפה, ייבבתי סביב אצבעותיו, ובתגובה הוא תחב אותן עמוק לתוך גרוני. כשגהר מעלי הרגשתי את המוט הזקור שלו איפה שהייתי רטובה.
הוא לחש אל לחיי. "קחי אותן. עד הסוף." פתחתי את הגרון, והוא דחף את אצבעותיו פנימה. "תתחנני."
לא הצלחתי לדבר, כי אצבעותיו היו בתוך פי. לא הצלחתי אפילו לנשום.
"את לא מתחננת." אצבעותיו הגיעו עד קנה הנשימה שלי, וגופי התכווץ סביבו ושיווע לאוויר. הוא הוציא אותן. "תתחנני."
"תזיין אותי. בבקשה תזיין אותי."
"מה?" הוא הושיט את ידו הספוגה ברוק אל בין רגלי וצבט את הדגדגן הנפוח שלי.
"תכניס לתוכי את הזין שלך. תזיין אותי חזק. תעשה מה שבא לך. בבקשה. בבקשה." המילה האחרונה יצאה בלחש.
הוא נעמד על ברכיו, מרהיב, חטוב כמו אליל, מקו הלסת עד שרירי הבטן ומשם ללהט הזקור בין ירכיו. הוא הניח יד אחת על עצם החזה שלי כדי שלא אזוז ובעזרת השנייה הנחה את הזין שלו אל בין רגלי. הייתי כל כך רטובה ופתוחה כמו פרח מורעב ולא הפסקתי ללחוש בבקשה בבקשה בבקשה כשהשעין את כובד משקלו על חזי וחדר לתוכי. הוא היה ארוך ועבה. ללא הכנה הוא היה יכול להכאיב לי, והוא אכן הכאיב.
ידעתי מתי לחפש את השינוי. ידעתי שאראה אותו מתעשת בתוך התוקפנות. ברגע שחדר אלי חזק כל כך עד שנשבר, הוא התרכך וחזר להיות שוב בעלי.
האורגזמה הראשונה הגיעה בתנועת החדירה השלישית ונמשכה עד שהוא הצטרף אלי בגן העדן.
≈
פוֹרט בְּראג
אוגוסט 1992
הטירונות היתה קלי־קלות. מסלול אחרון. הקבוצה הכחולה עשתה קורת יד־רגל, פירמידה, גדר זחילה, גדמי דילוג וקפיצה מעל קיר. באמצע הפירמידה נפלתי מגובה ארבעה מטרים וחצי. חשבתי שעכשיו באמת היה הסוף שלי, כשכל כובד משקלי נשען על מפרק ידי הימנית וראיתי את מגפי הקבוצה הכחולה הולמים בבוץ סביבי.
"קומי כבר, חתיכת חרא!"
רונין.
רונין הוא שצרח ורונין הוא שתפס אותי מתחת לזרועות כדי להשליך אותי אל המכשול הבא.
"זוזי כבר!" דחף אותי. "אני נשאר מאחורייך, אבל אם את נהיית לי כוסית, יש לך בעיה איתי!"
תחבתי את מפרק היד מתחת לשדי, צנחתי על ארבע וזחלתי תחת גדר התיל. הוא היה מאחורי וצעק צרור מילות עידוד ועלבון. טיפסתי על הקיר ביד אחת ובשיניים ומעדתי על קו הסיום באמצע הקבוצה - כואבת, חבולה ודמעות זולגות לאורך הבוץ שעל פנַי. רונין עמד בהקשב מאחורי.
"זה לא נראה כמו הקשב, פרֵייזֶר!" צעק סרג'נט בֶּל.
הזזתי את זרועי הימנית אל צד גופי ויישרתי את מפרק היד. כאב הבזיק אל כתפי אבל בכל זאת עמדתי בהקשב. בל לא נראה שבע רצון.
"עכשיו את עמוק בצרות, טירונית עוד־פעם."
"לך תזדיין, רונין."
בל הסתער לעברי כשידיו צמודות מאחורי גבו וכמעט התנגש ברודריגו שניסה להיכנס לשורה. רודריגו השתחל פנימה ומצא לעצמו מקום. בל לא נרתע. עיני עברו להקשב וניסיתי להסדיר את הנשימות הכבדות. הכול כאב לי. הרגשתי כאילו עפתי מתוך מכונית נוסעת, אבל לא זזתי.
כשבל התקרב אלי במידה מטרידה, ציפיתי שיצעק אבל הוא מלמל שתי מילים בשקט כזה שרק אני הצלחתי לשמוע אותן.
"תפסיקי לחייך."