הספר הזה מעולם לא היה אמור להיכתב.
אחרי שפירסמתי את 'בולי', הבנתי שהסיפור של ג'ארד חשוב בדיוק כמו של טייט, והאמת היא שהקוראים נלחמו בכל הכוח כדי לקבל את נקודת המבט שלו. הם רצו לשמוע את הצד שלו בסיפור.
אני אסירת תודה לעד. אהבתי לכתוב את הספר הזה ונהניתי לראות את ג'ארד מתפתח.
על אף שהספר הזה יכול להיקרא בפני עצמו, אני ממליצה לקרוא את 'בולי' לפניו.
נקודת מבטה של טייט ב'בולי' תגביר את הנאתכם ואת תשוקתכם לסיפורו של ג'ארד.
ומשזה נאמר, אם קראתם את 'בולי', אני רוצה להרגיע אתכם; אף אחד לא מעוניין לרכוש אותו הסיפור פעמיים, אלא מנקודת מבט שונה, המורכבת ומעניינת בפניי עצמה.
עבדתי קשה כדי לתת לכם משהו שונה.
זה לא הסיפור של 'בולי', שנכתב מחדש.
המוזיקה נותנת השראה להתפתחות הדמויות שלי. ג'ארד כועס, מסוכן וייתכן שתרצו אותו הרחק מכם או קרוב מאוד אליכם. השירים ברשימה הבאה הם ג'ראד.
הרומן הזה מוקדש אך ורק לקוראים; תודה שהאמנתם בג'ארד ושביקשתם אותו בספר משל עצמו.
פרולוג
קוראים לי ג'ארד.
קוראים לי ג'ארד.
קוראים לי ג'ארד.
המשכתי לחזור על זה שוב ושוב, מנסה להרגיע את הלב שלי, הפועם כל כך מהר. רציתי לגשת לשכנים החדשים שלנו, לפגוש אותם, אבל הייתי לחוץ מדיי.
אל הבית השכן עברה ילדה — ככל הנראה בת עשר כמוני — וחייכתי כשראיתי שהיא לבשה כובע בייסבול ונעלי אולסטאר. בנות אחרות בשכונה שלי לא התלבשו ככה. והיא גם היתה יפה.
נשענתי על אדן החלון ובחנתי את בית השכן — עכשיו מוזיקה ואור הפיחו בו חיים. אף אחד לא גר שם כבר זמן רב ולפני שהיה נטוש, התגוררו בו אנשים זקנים.
עץ גדול הפריד בין הבתים שלנו, אך עדיין ניתן היה להציץ בין עליו הירוקים.
״היי מתוק״.
סובבתי את ראשי וראיתי שאימא שלי נשענת על משקוף הדלת של חדרי. היא חייכה, אך עיניה בהקו מדמעות ובגדיה היו מקומטים.
״ראיתי שיש לנו שכנים חדשים,״ היא המשיכה. ״כבר פגשת אותם?״
״לא.״ הנדתי בראשי וחזרתי להביט אל מחוץ לחלון בתקווה שתלך מכאן. ״יש להם בת, לא בנים.״
״ואתה לא יכול להיות חבר של ילדה?״ קולה נסדק, ושמעתי אותה בולעת רוק. ידעתי מה עומד להגיע ובטני התהדקה.
״לא, אני לא יכול.״
אני לא אוהב לדבר עם אימא. בעצם, אני לא יודע איך לדבר איתה. אני מבלה הרבה זמן לבדי. היא מרגיזה אותי.
״ג'ארד,״ היא החלה לומר אך לא המשיכה. לאחר רגע שמעתי אותה מתרחקת וטורקת את הדלת שבהמשך המסדרון. היא בטח הלכה לשירותים להקיא.
אימא שלי שותה הרבה אלכוהול, במיוחד בסופי שבוע. פתאום לא רציתי יותר לפגוש את הילדה זהובת־השיער שבבית השכן.
אז מה אם היא נראית מגניבה ואוהבת לרכוֹב על אופניים? אז מה אם יכולתי לשמוע את Alice in Chains מתנגן מחדר השינה שלה? או לפחות נדמה לי שזה היה חדר השינה שלה.
הוילונות היו מוגפים.
הזדקפתי, מתכוון לשכוח מזה ופשוט להכין לעצמי משהו לאכול, כי אימא כנראה לא תבשל הערב.
אבל אז ראיתי את הוילונות מוסטים ונעצרתי.
היא היתה שם. זה החדר שלה!
ומסיבה כל שהיא חייכתי. אהבתי את העובדה שהחדרים שלנו היו זה מול זה.
התאמצתי לראות אותה טוב יותר כשפתחה את הדלתות הכפולות, אך עיניי נפערו כשראיתי מה היא עושה.
מה? היא משוגעת?
פתחתי במהירות את החלון שלי והשקפתי החוצה אל אוויר הלילה.
״היי!״ צעקתי לעברה. ״מה את עושה?״
היא הרימה את ראשה באחת ונשימתי נעתקה כשראיתי אותה מנסה לאזן את עצמה, מתנדנדת על הענף. זרועותיה התנופפו מצד לצד ובין רגע קפצתי מהחלון וטיפסתי על העץ אחריה.
״זהירות,״ צעקתי כשהיא התכופפה מטה ואחזה בענף העבה בידיה. התקדמתי לאט על העץ, נתמך בענף שמעל לראשי. ילדה טיפשה. מה היא עושה?
היא רכנה על ארבע ועיניה הכחולות פעורות, בעודה מנסה להיאחז בענפי העץ המיטלטל תחתיה.
״את לא יכולה סתם ככה לטפס על עצים לבד,״ התפרצתי. ״כמעט נפלת. בואי לפה.״ נשענתי מטה כדי לתפוס את ידה. עקצצו לי האצבעות, כאילו נרדמו. היא נעמדה ורגליה רעדו כשנאחזתי בענף והובלתי את שנינו לכיוון הגזע.
״למה עשית את זה?״ היא התלוננה מאחוריי. ״אני יודעת איך לטפס על עצים. הפחדת אותי ובגלל זה כמעט נפלתי.״
החלקתי בכבדות במורד חלקו העבה והפנימי של העץ והסתכלתי עליה. ״ברור, בגלל זה כמעט נפלת.״ ניגבתי את כפות ידי במכנסי הדגמ״ח הקצרים.
הבטתי ברחוב שלנו, פוֹל אֶבי לֶיְין, אך לא הצלחתי לנער את מגעה מהיד שלי. תחושת הנימול התפשטה לידיי ובכל גופי. זה היה כאילו כל שערותיי סמרו ודי רציתי לצחוק כי זה דגדג אותי.
היא המשיכה לעמוד שם, כנראה בפנים חמוצות. למרות זאת אחרי כמה רגעים היא התיישבה לידי. רגלינו התנדנדו יחד מעל לענף.
״אז,״ היא אמרה כשהיא מצביעה על הבית שלי. ״אתה גר שם?״
״כן. עם אמא שלי,״ אמרתי והסתכלתי עליה בדיוק כשהשפילה עיניה והתחילה לשחק באצבעותיה.
היא נראתה עצובה לרגע ונדמה שהתאפקה לא לבכות.
מה אמרתי?
היא עדיין לבשה אותו אוברול שראיתי עליה מוקדם יותר היום, כשעזרה לפרוק את משאית ההובלה עם אביה. שיערה היה אסוף ברישול ומלבד קצת לכלוך על מכנסיה היא נראתה נקייה. ישבנו שם זמן מה. בהינו ברחוב שלנו והקשבנו לרוח המרשרשת בין העלים סביבנו.
היא נראתה קטנטנה לידי, כאילו בכל רגע היא עלולה ליפול מהענף כי אינה מסוגלת להחזיק את עצמה.
זוויות פיה היו מוטות מטה, ולא ידעתי למה היתה כל כך עצובה. כל מה שידעתי הוא שאני לא רוצה ללכת לשום מקום עד שתרגיש טוב יותר.
״ראיתי את אבא שלך,״ פתחתי בשיחה. ״איפה אימא שלך?״
שפתה התחתונה רעדה והיא נשאה אליי את מבטה. ״אמא שלי מתה באביב.״ דמעות נקוו בעיניה, והיא לקחה נשימות עמוקות כאילו היא מנסה להיות קשוחה.
מעולם לא פגשתי ילד שאבא או אימא שלו מתו, והרגשתי רע על כך שאני לא מחבב את אימא.
״אין לי אבא,״ אמרתי בניסיון לעודד אותה להרגיש יותר טוב. ״הוא עזב כשהייתי תינוק ואימא שלי אומרת שהוא לא בן אדם טוב. לפחות אימא שלך לא רצתה לעזוב אותך, נכון?״ ידעתי שמה שאמרתי בטח נשמע טיפשי. לא רציתי שתחשוב שהתכוונתי כאילו המצב שלה יותר טוב משלי. פשוט הרגשתי שאני צריך לומר לה כל דבר כדי שתרגיש יותר טוב. אבל לא אמרתי. שיניתי נושא. ״ראיתי שלאבא שלך יש מכונית ישנה.״
היא הביטה אליי וגלגלה את עיניה. ״זו לא סתם מכונית ישנה. זו שברולט נוֹבָה.״
ידעתי את זה. רציתי להבין אם היא יודעת.
״אני אוהב מכוניות.״ בעטתי את נעלי ה-DC שלי, כך שייפלו לקרקע, והיא עשתה כמוני עם האולסטאר האדומות שלה. רגלינו היחפות התנודדו באוויר אחורה וקדימה. ״יום אחד אני אתחרה ב'לופ',״ אמרתי.
היא הביטה בי ועיניה הביעו פליאה. ״ה'לופ'? מה זה?״
״זה מסלול מרוצים שבו מתחרים הילדים הגדולים. נוכל ללכת לשם כשנהיה בתיכון, אבל נצטרך מכונית. תוכלי לבוא ולעודד אותי.״
״למה אני לא יכולה להתחרות?״ היא נראתה כועסת.
היא רצינית?
״אני לא חושב שהם נותנים לבנות להתחרות,״ אמרתי וניסיתי לא לצחוק לה בפנים.
היא מצמצה והסתכלה חזרה אל הרחוב. ״אתה תשכנע אותם לתת לי.״
זוויות פי התעגלו מעלה אבל כבשתי את הגיחוך. ״אולי.״ לגמרי כן.
היא הושיטה אליי את ידה. ״אני טייטום, אבל כולם קוראים לי טייט. אני לא אוהבת את השם טייטום. הבנת?״
נדתי בראשי, וכשנטלתי את ידה שוב חשתי בגל של חום מתפשט בזרועי. ״אני ג'ארד.״
.jpg)
