ארכיטקטורת הסביבה המתכווננת

בעולם שארגונו אנושי יותר, שהארכיטקטים הפועלים בו היו מתקשים פחות להכיר במחויבויות העיקריות שלהם כלפי בני האנוש, לא היה כל צורך לכתוב את ההתנצלות הנוכחית ואף לא את הספר הזה, משום שבעולם כזה, השירותים המבטיחים לבני האדם נוחות ורווחה בבניינים היו כבר חלק מההיסטוריה של הארכיטקטורה כפי שהיא נלמדת בבתי הספר, נחקרת באקדמיה או מוערכת בקרב החוגים המקצועיים. אילו בכל זאת היה נכתב אז ספר כזה, הספרניות לא היו מתקשות כל כך להחליט כיצד יש לקטלג אותו. הספר מוצע כתרומה להיסטוריה של הארכיטקטורה כפי שהיא מובנת בדרך כלל, והוא הופק באמצעים רגילים למדי המקובלים בכתיבה על ההיסטוריה של הארכיטקטורה. עם זאת, מאתיים שנה של מבט אסתטי צר-עין השחיתו את הבנת מהותה של הארכיטקטורה במידה שהיה בה די כדי לגרום לספרניות להעמיד את המהדורה הראשונה של הספר לצד ספרי מבוא כלליים לטכנולוגיה – תפקיד שספר זה יתקשה עד מאוד למלא.‬
‫הרעיון שהארכיטקטורה שייכת למקום אחד והטכנולוגיה למקום אחר הוא רעיון חדש באופן יחסי בהיסטוריה, והשפעתו על הארכיטקטורה – שאמורה להיות האמנות השלמה ביותר של המין האנושי – היתה ועודנה משתקת. במאה ה-18, לפחות עד לפרסום גוף העבודות השלם של הארכיטקטורה (A Complete Body of Architecture) מאת אייזק וייר (Ware) בשנת 1756, היה גוף העבודות הזה שלם באמת, והטכנולוגיה שהיתה אז בנמצא מצאה בקלות את מקומה בין דפיו התמציתיים. מאז, עם זאת, הלכה אמנות הארכיטקטורה והתרחקה מהעיסוק המעשי ביצירת בניינים ובתפעולם.‬
‫אחד מהישגיו של הדור המופלא של ההיסטוריונים של הארכיטקטורה שקדם לדור שלי היה הטמעת הטווח המלא של חומרים ונוהלי עבודה חדשים הנוגעים לשלד המבנה בהיסטוריה של הארכיטקטורה. עם זאת, משימה זו היתה קלה באופן יחסי, משום שכללה רק הרחבה של טווח שיטות הבנייה (עץ, לבנים, אבן) שבהן דנו ההיסטוריונים של הארכיטקטורה מאז ומעולם. הברזל, הפלדה והבטון היו נושאים חדשים, אבל השתייכו כולם לקטגוריה כללית שהיתה ותיקה ומוכרת. התאורה החשמלית או האוורור המכני אינם כאלה. המקום שתפסה התאורה בהיסטוריה הישנה של הארכיטקטורה נגע רק לאור יום שחדר מבעד לחלונות שהיו, למעשה, מרווחים מקומיים בקירות הבנויים, בעוד שהתאורה המלאכותית נבעה מתוך עששיות, פמוטים וכלים ניידים אחרים שלא הופיעו בדרך כלל בתוכניות, ושעיצובם היה רק לעתים נדירות באחריות הארכיטקטים.‬
‫ארובות אכן הופיעו בשרטוטי תוכניות, במקומות שבהם תפסו חלק מחלל קומת הקרקע, ואחים הופיעו כשעלה הצורך להכין פרישׂות פנים של חדרים מפוארים. אך החדרים שבהם אוחסנו חומרי הבעירה לא צוינו בדרך כלל בתוכניות, ועבודתם של אלה שהתרוצצו במעלה המדרגות ובמורדן כדי להביא פחמים או עץ או כדי לפנות את האפר נותרה מחוץ לטווח הראייה ואין לה אזכור בשרטוטים, ומשום כך היא נעדרת בדרך כלל ממחקרים בהיסטוריה של הארכיטקטורה שמבוססים על אותם שרטוטים.‬
‫במקרים נדירים, כמו בביתו של תומס ג'פרסון (Jefferson) במונטיצ'לו (Monticello), כמה נוהלי עבודה סביבתיים ותברואתיים מוזכרים תמיד, אבל זאת משום שהם תופסים חלל בתוכניות ומורכבים מנפחים מוכרים בשיח האדריכלי, כגון מעברים ומסדרונות. כשלא ניתן לשייך את נוהלי העבודה האלה לטיפוסי חדרים מוכרים, הם חומקים מהתודעה – התחריטים האלגנטיים הממלאים כרך אחרי כרך בויטרוביוס בריטניקוס (Vitruvius Britannicus) כמעט שאינם מגלים לנו דבר על אופן השמירה על רמות ראויות של נוחות (אם היו כאלה) באותם בניינים נאים (מלבד מקרים חריגים כמו הארובות המעוקלות במעבה הכיפה במירוורת׳ [Mereworth]). זה מובן; כמעט שלא היה מה להראות. מה שמעורר השתאות הוא העובדה שכמות מזערית לא פחות של מידע תופיע גם בשרטוטים הפומביים של העבודות של מק'קים, מיד ווייט (McKim, Meade and White) לדוגמה, כ-150 שנה מאוחר יותר, כשהאמצעים הסביבתיים נעשו מורכבים ומתוחכמים הרבה יותר.‬
‫אפשר שהדוגמה המדהימה ביותר להפרדה הזאת בין ארכיטקטורה (כלומר, המבנה בכללותו) לטכנולוגיה (כלומר, כל שאר הציוד הפיזי) היא העובדה שאת המידע המופיע בחתכים של בית רובי בעמוד 143 בספר זה היה צריך לאסוף ולשרטט במיוחד, משום שבסדרה המלאה לכאורה של שרטוטי התיעוד שהכינו בסקר הבניינים ההיסטוריים האמריקאי לא הופיע אף לא אחד מהאמצעים הסביבתיים של הבית – דווקא במקום שבו לאמצעים כאלה היתה חשיבות מכרעת.‬
‫כיוון שהמקצוע האדריכלי כשל – פשוטו כמשמעו כמעט – בשמירה על תפקודו התקין של הבית, קבוצה אחרת של אנשים נאלצה לקחת על עצמה את האחריות להבטחת תנאים סביבתיים נאותים, החל בשרברבים וכלה ביועצים הנדסיים. הם מייצגים ״תרבות אחרת״, זרה עד כדי כך שרוב הארכיטקטים התייחסו ועודם מתייחסים אליה ככזו שאינה ראויה אפילו לבוז. לפעולותיה של אותה תרבות אחרת ולדעותיה הותר לחדור רק במידה זעומה ככל האפשר לתוכניות הלימודים בבתי הספר לארכיטקטורה; שם עדיין ממשיכים להתמקד בהפקת קומפוזיציות גרפיות אלגנטיות שמתארות אך ורק את הצדדים המבניים של התוכנית, את החזית ולעתים את החתך (״עזבו את כל השטויות הסביבתיות האלה, תתקדמו עם הארכיטקטורה״). שירותים מכניים, ואפילו כמה מכשירים סביבתיים שאינם מכניים כדוגמת זכוכית חד-כיוונית או משטחים אקוסטיים, עברו ברובם הגדול משליטת הארכיטקטים לידיהם של יועצים מומחים הכוללים כיום טווח שלם של מקצועות מקבילים. אפשר להסביר, אם לא לתרץ, את עלייתם של המומחים הטכניים על רקע תהליך ההתמחות הכללי בכל המקצועות בעולם המודרני (וקשה לומר שהמצב בתחום הבנייה גרוע יותר מהמצב בתחום הרפואה!), אבל אין בכך כדי להקטין את ההשפעה המזיקה והטרגית שיש לכך על השיח של הארכיטקטורה ועל העיסוק המעשי בה.‬
‫בנסיבות אלה, של שיח אדריכלי מעוות תמידית, האמצעים הסביבתיים משכו תשומת לב רק כאשר היתה להם השפעה מונומנטלית וניכרת על דמותם החיצונית של הבניינים, כמו למשל במערך התעלות הצבעוני של מרכז פומפידו (Centre Pompidou) בפריז או במגדלי השירות האטומים, הבנויים מלבנים, שהעניקו את קווי המתאר הציוריים למעבדות על שם ריצ'רדס (Richards Memorial Laboratories) בתכנונו של לואי קאהן (Kahn) בפילדלפיה. על אף שלא הכילו חידושים טכנולוגיים משמעותיים, מארזי התעלות המסתוריים של קאהן אילצו את ההיסטוריונים והמבקרים להסב את תשומת לבם לשירותים הסביבתיים. הנורה החשמלית או התקרה המונמכת (אם להזכיר שני חידושים מהותיים) חוללו אמנם שינויים עמוקים בארכיטקטורה, אך משום שלא נראו על פניו החיצוניות של הבניין נפקד מקומן מההיסטוריה של הארכיטקטורה. למעשה, הדבר שימר את תפקידן השולי והמלאכותי (פשוטו כמשמעו) באותה היסטוריה, משום שמה שהיה גלוי לעין במעבדות ריצ'רדס היה גלוי וברור באותה מידה בבניין המנהלה של לרקין (Larkin Administration Building) שתכנן פרנק לויד רייט (Wright) בבאפלו כמעט שישים שנה קודם לכן. המגדלים הפינתיים של בניין לרקין מכילים מתקן שירות חדשני בעיר שהיתה אז מוקד המחקר הסביבתי, ומשום כך היו פרט ראוי שאליו יכלו להתייחס המבקרים וההיסטוריונים. עם זאת, המעטים שניצלו את ההזדמנות עשו זאת רק כדי לתהות האם ייתכן שהמגדלים בבניין לרקין הם המקור הצורני שממנו העתיק קאהן את מגדליו שלו.‬
‫תשומת לב שטחית כל כך לשני בניינים מעניינים כל כך נדמית הכרחית כשאנו בוחנים את המצב הרווח בתרבות האדריכלית ואת מערכות הערכים שלה. עד כמה הוטמעו אותם ערכים בתרבות של הארכיטקטורה ניתן היה להיווכח בבירור בחמש השנים, פחות או יותר, שחלפו מפרסום המהדורה הראשונה של הספר, תקופה של דאגה גוברת לנוכח הדלדול הבלתי הפיך למראית עין של מקורות האנרגיה של כדור הארץ וזיהום הביוספרה של הכוכב. גם לפני שחרם הנפט הערבי חולל את משבר הנפט של 1974-1973, זכה הספר לביקורות גרועות יותר ויותר – הוא תיאר את ההיסטוריה של השימוש באנרגיה סביבתית בלי שהציע להוקיע שימוש כזה, ומשום כך הובן כחיבור התומך בבזבוז אנרגיה.‬
‫בה בשעה, דעיכת אמונתם של הארכיטקטים ביכולתם להתמודד עם בעיות (או הזדמנויות) בתחום האנרגיה באה לידי ביטוי הולך וגובר בדמות תביעות לחזרה לצורות בנייה מסורתיות, לאיתור מיקומם של בניינים ולהתאמתם לרוחות השמים ברוח חוכמת העבר. רבים מהדברים שנאמרו היו נבונים ומבוססים היטב, אבל רוב הדברים שזכו להד פומבי באותן שנים נראים היום כפרנויה. במקום לתבוע מיזוג אוויר יעיל יותר, נשמעו קולות שקראו לנטישה גמורה של מיזוג האוויר תוך התעלמות מנפגעים אפשריים. מבנים קלים, טובים ככל שיהיו מכל בחינה אחרת, שהתגלו כבעלי כושר בידוד לקוי, לא עוררו קולות הקוראים למציאת צורות בידוד טובות יותר, אלא דווקא להקמת מבנים כבדים בשיטות בנייה מסורתיות באבן או בלבנים. כמה מההכרזות שנשמעו באותה תקופה יישמעו היום בלתי נתפסות. בוועידה השנתית של המכון המלכותי של הארכיטקטים הבריטים (RIBA) בשנת 1972, נרשמו הדברים הבאים מפיו של אחד הנשיאים הקודמים של המכון: ״אפשר לבנות בניינים פשוט יותר, טוב יותר, זול יותר [...] עם פחות צנרת ביוב (עדיף להוציא את הכסף על דברים חשובים כמו עבודת לבנים ראויה לשמה)״. האדם שאמר את הדברים היה נעים הליכות ואנושי (מחוץ לשעות העבודה כארכיטקט), ליברל בהשקפותיו הפוליטיות ומורה אהוב (ומשום כך איני מרשה לעצמי לציין כאן את שמו). העובדה שממרומי מעמדו המקצועי היה יכול להעדיף את דקדוקי העניות של הבנייה בלבנים על צורכי ההיגיינה מעידה על תחושת האי-נוחות המתמדת של המקצוע כלפי שירותים החשופים לעין כול, ומגלה ללא כחל ושרק את ההעדפה למבנה נקי ממערכות מסייעות. לאור מסורות ההכשרה שבאמצעותן מתבצע חִברוּת הארכיטקטים לחיק המקצוע, גישות כאלה כמעט בלתי נמנעות. אם לרדת לפרטים, הוראת ההיסטוריה כרצף מונומנטים נאדרים ותקופות מוגדרות, הנקטע רק בהפגנות של בקיאות סגנונית, נטתה לצמצם את החינוך האדריכלי בתחום זה לסוג של התפלמסות סכולסטית, ימי-ביניימית, על מספר ההשפעות שניתן לאזן על חודו של צריח. כתוצאה מכך, טווח עצום של נושאים היסטוריים שהם בשר מבשרה של התפתחות הארכיטקטורה אינם נלמדים ואינם מוזכרים בבתי ספר רבים לארכיטקטורה או במחלקות להיסטוריה של הארכיטקטורה. חלקם חיצוניים לבניין עצמו (פטרונים, חקיקה, התארגנות מקצועית וכו'), אחרים הם חלק בלתי נפרד ממנו (שינויים בשימוש, שינויים בציפיות המשתמשים, שינויים בדרכי המענה על צורכי המשתמש). מבין האחרונים, בקרי הסביבה המכניים הם החשובים ביותר באופן ברור ומובהק, הן כביטוי של ציפיות משתנות והן כשינוי בלתי הפיך במעמדו העדיף של המבנה מימים ימימה; ועם זאת, אלה הם הנושאים הנלמדים פחות מכול.‬
‫כשהתחלתי לעבוד על המחקר הנוכחי התכוונתי לכתוב היסטוריה אדריכלית טהורה; לבחון מה שארכיטקטים ראו כדרך הנכונה שבה יש ליישם ולנצל בקרי סביבה מכניים, ולהראות כיצד באו הדברים לידי ביטוי בתכנון בניינים. לצורך כך היה ברור שיש להתבסס במידה מסוימת על היסטוריה טכנית טהורה של אותם בקרים, אולם אז גיליתי שמחקר מקיף בנושא אינו קיים. העבודה היחידה שעליה חזרו והמליצו בפני כעבודה שמכסה או ממצה את הנושא היתה ספרו של זיגפריד גידיון (Giedion) משנת 1950, המיכון נוטל פיקוד (Mechanisation Takes Command). כפי שהתברר, הספר אינו מצדיק משום בחינה את המוניטין שיצאו לו. הפגם האמיתי בספר טמון באופן שבו התקבל ברבים. עולם הארכיטקטורה, אחוז יראה כלפי המוניטין העצומים של המחבר, קיבל את המיכון נוטל פיקוד כביטוי סמכותי ומסכם, לא כגישוש ראשוני בשדה מחקרי שפתח כמעט אינסוף הזדמנויות לחקירה נוספת. בעשרים וכמה השנים שחלפו מאז פרסומו, איש לא העיר הערות על הספר, איש לא ביקר אותו, לא פירש אותו, לא הרחיב אותו ולא קטל אותו. ״אחרי גידיון,״ אנו שומעים, ״לא נשאר הרבה מה לומר.״‬
‫הספר הנוכחי מייצג שבריר זעום ממה שגידיון לא עסק בו. גם הוא אינו אלא גישוש ראשוני שליקוייו, אין לי ספק, ייעשו גלויים לעין עם התקדמות המחקר, בייחוד משום שיש פגם אחד שמשותף לו ולספרו של גידיון – השימוש בקונספציה של ״האופייני״. הוא אינו ספר מקיף; ומשום כך אינו סופי. בשל הידיעה החלקית, אי־אפשר להסביר במדויק ובביטחון מוחלט, אפשר רק לאפיין מתוך תקווה. במילים אחרות, כל מה שבאמת ניתן לעשות הוא להצביע על סוג העבודה שנעשתה בפרק זמן מסוים ולבחור בניין מסוים שנראה כמאפיין את סוג הארכיטקטורה שבוצעה באותה שיטה ובאותו זמן.‬
‫באמנויות מעשיות כמו אמנות הבנייה, הרעיון המקורי חשוב פחות מזמינות החומרה הניתנת ליישום, חומרה שאפשר להזמין מקטלוג, לשלוח לאתר ולהתקין במבנה. משום כך, הפטנטים המוקדמים של נורות הפלואורסצנט היו כמעט חסרי חשיבות בהיסטוריה של הארכיטקטורה, אבל זמינותן המסחרית של נורות אמינות כ-36 שנה לאחר מכן עתידה היתה להיות בעלת חשיבות עליונה. אם לסבך את העניינים עוד יותר, ייתכן שבניין מרכזי אחד או שניים היו ממוזגים (במובנים מסוימים) שנתיים או שלוש לפני רישום הפטנטים המוקדמים ביותר של מיזוג האוויר ולפני שהמושג ״מיזוג אוויר״ נטבע בכלל.‬
‫בתנאים כאלה, ייתכן שאין זה חכם לעת עתה לנסות ולהוכיח היכן נעשו ההתקנה הראשונה או השימוש הראשון באמצעי כזה או אחר, ואין טעם להקדיש תשומת לב רבה מדי למועד ההמצאה. נדמה שמוטב מבחינות רבות להתפשר על בניין שנראה כמסכם מחשבה מתקדמת ושיטות עבודה חדשניות, ולהציגו כמאפיין את העבודה הטובה או המעניינת ביותר של זמנו. השימוש באופייניות בפרקים הבאים נועד לצורכי המחשה בלבד; הבניינים שבחרתי להזכיר לרוב אינם הראשונים מסוגם, אלא רק ״בין הראשונים״.‬
‫גם זה נראה הולם; יותר משהספר עוסק בתקדימים, הוא עוסק במקרים מייצגים. ההמצאה של מתקנים טכנולוגיים והכנסתם לשימוש אינם עולם נייח ואידאלי של שיח אינטלקטואלי; הם מונעים קדימה (לפחות הונעו עד כה) בזכות האינטראקציה התחרותית בין פורצי הדרך למזדנבים מאחור – שעשויים להיות אפילו אותו אדם, משום שכמה פריצות דרך ביישום הושגו ללא פריצות דרך תואמות בהמצאה. כך או אחרת, שום פריצת דרך לא היתה מושגת ללא קיצוניות כלשהי בדרך הפעולה וללא אישיות יוצאת דופן.‬
‫לה קורבוזיה (Le Corbusier) אולי הזהיר בשנת 1925 ש״מהנדס חייב שלא לסטות ממקומו ולהמשיך להיות כלי חישוב, משום שהצידוק המיוחד לו הוא להישאר בתוך גבולות ההיגיון הצרוף [...]״, אבל העובדה בעינה עומדת שאת רבים מבנייניו של לה קורבוזיה לא היה אפשר לבנות או לאכלס אילו שעו המהנדסים לעצתו, במקום לרדוף אחר יעדיהם האקסצנטריים והקיבעוניים ותוך התעלמות מגבולות מקצועיים וממוסכמות חברתיות. ההיסטוריה של מיכון הניהול הסביבתי היא היסטוריה של טיפוסים קיצוניים, ואלמלא היתה כזו לא היתה באה לעולם. העובדה שרבים מאותם טיפוסים קיצוניים לא היו בעלי תואר רשמי של ארכיטקט או שלא הוכרו ככאלה אינה מצמצמת כהוא זה את תרומתם האדירה לארכיטקטורה של זמננו. אולי, אם נשכיל למצוא לאותם אנשים מקום בהיסטוריה של הארכיטקטורה, נסייע בפתרון הבעיות הבוערות הכרוכות במציאת המקום המתאים להם במסגרת העיסוק המעשי בארכיטקטורה.‬