יחיה וימות בשביל הגורל.
יקבל את הדין שהכתיב הגורל.
וגבורתו תונצח בשירת הגורל.
פרק ראשון
נער המגל
ש אנשים שאינם משמעותיים לסיפור כלשהו, אבל בכל זאת כדאי לפתוח איתם מעשיות גדולות, דווקא כיוון שהם — בדיוק כמו רגעים יום־יומיים של שגרה אפורה — עשויים לבטא בצורה הטובה ביותר את הלך הדברים. ומכיוון שבחגיגות בארמון תמיד יש יותר מן הנראה לעין, הנשף האחרון שלי בטוברסין נראה הולם ביותר לצורך ההתחלה. לכן נפתח בשני אלה: נשף וסדריק, שלא יופיע עוד לאחר מכן ולא יהיה על מה להצטער.
הנשף היה בעיצומו כשסדריק הפתיע אותי מאחור. לא יכולתי אלא לחייך אליו במתיקות מזויפת שכנראה לא חמקה מעיניו, כי עווית סרקסטית ניכרה בהן פתאום.
"שנרקוד, נסיכונת?"
"ואיך אוכל לסרב כשנדמה שרק בשביל זה אני כאן?" השבתי בעוקצנות לא פחותה, והנסיך הושיט את ידו והוביל אותנו לרחבת הריקודים, כשהבעה מרוצה מרוחה על פניו.
הרוקדים האחרים פינו לנו מקום והוא הצמיד אותי אליו מעט יתר על המידה, כך שהבל פיו החמצמץ מיין רפרף על פניי. הוא היה יכול להיחשב יפה תואר, ואולי בעיני אחרות גם היה, אבל לדעתי שחצנותו האפילה על כל דבר אחר. זה, ואותה גסות חבויה. גסות במסווה של בן אצולה, שלפעמים הייתה גרועה בהרבה מכל מחווה לא נעימה שהיה ביכולתו של איכר פשוט להפגין.
"ככה אני זוכר אותך, חצופה... יפהפייה —"
"בת שלוש־עשרה, אתה מתכוון."
"כבר אז אפשר היה לראות למה תהפכי כשתגדלי."
סדריק צעד אחורנית והחווה לעברי קידה עמוקה מאוד, עד שנראתה מגוחכת. לולא ידעתי שמשגיחים עלינו בשבע עיניים כבר הייתי מתנערת ממנו והולכת משם, אך צרות כבר עשיתי מספיק. לכן היה עליי להתנהג כיאות, או לפחות להראות נכונות, מה שנקרא — ולכן השבתי בנימוס רב ככל האפשר:
"האומנם? לא ידעתי שניחנת בכישורי נבואה."
"ואני לא ידעתי שתקשי עליי כל כך להחמיא לך ביום הולדתך... תזכירי לי, בת כמה את עכשיו?"
"שבע־עשרה."
"הגיל המושלם!"
ולפני שניתנה לי ההזדמנות לחלוק על דבריו, כבר החלה להתנגן מוזיקת חליל תוססת והוא משך אותי שוב אל בין זרועותיו לצלילי אבוב וכינורות.
סדריק היה צעיר שידע לרקוד היטב, וגם אם לא, היה מסוג האנשים שהיו גורמים לך לחשוב שכן — אפשר היה להבחין בכך תכף ומיד. הוא היה בנו השלישי של קולום אוסבלדו, שליט קאלידיס, ממלכת העורמה הסמוכה לנו, ויש מי שדיברו עליו רעות ורמזו שהוא ממזר ומכור לדמעות פרגים — חומר שכל מי שהיה לו טיפת שכל בקודקוד ידע להישמר ממנו.
"כשאני חושב על זה את בהחלט צודקת," אמר כשהיינו קרובים שוב. הבחנתי שעיניו מעורפלות מעט כמי שהשתמש לאחרונה והשרידים ניכרים בו עדיין, אבל אולי רק דמיינתי והיה זה היין ששתה. "זמן רב לא התראינו וכעת אני מבין — זמן רב מדי. איך החיים בממלכת התשוקה?"
גלגלתי את עיניי מעבר לכתפו. כמה מתישות היו שיחות החולין שלא הובילו לשום דבר, דברי חנופה בעלי כוונות נסתרות, או במקרה הזה לא נסתרות כלל, אך פרועות לחלוטין.
"אני לא יכולה להאמין שכל אחד מאיתנו מנהל אורח חיים שונה עד כדי כך," השבתי תוך השלמת הסיבוב. "או שאני טועה?"
סדריק סובב אותי שוב ובחן אותי בעניין. הוא לא מיהר לענות, להפך, נראה שהוא מתענג על האפשרות להרחיק ולהצמיד אותי כאוות נפשו, להתגרות בי במבטיו.
"הו, נסיכה," אמר בקול עמוק. "אני בכל זאת חושב שאנחנו חיים בצורה קצת אחרת... כמובן, לא הייתי מתנגד להראות לך מעט מעולמי. מישהי כמוך, פאונית צעירה, בוודאי מגלה שיש לה תשוקות שברצונה לממש... אני בטוח שאוכל לעזור."
הוא לא הראשון שהעז לרמז על גסויות בגלל מוצאי, ממש כאילו ביקש להשאיר איזה מן חותם, או אולי דווקא מפני שהיה רגיל להשיג את מטרותיו בקלות. זה לא הפריע לי, מהר מאוד הבנתי מה עליי לענות כך שלא יפנו אליי שוב, ולכן המשכתי לרקוד איתו עד שהסתיימה המוזיקה — בכל זאת, הוא ידע לרקוד היטב ואני יכולתי לעשות את ההפרדה בין האדם לריקוד המהנה שביכולתו לספק — וכשהתנגנו הצלילים האחרונים לכדתי את מבטו בעיניים יוקדות: "סדריק," לחשתי. "יש לי הרבה יותר תשוקות מכפי שתוכל לדמיין, אבל לצערי אתה פשוט לא אחת מהן." החוויתי לו בראשי והתרחקתי משם בשמץ של עונג.
בצהרי היום שלמחרת כבר דהרתי מחוץ לממלכה והערב המדכדך נשכח. נדמה שהאדמה רטטה מעוצמת דהירתו של הסוס, ועד מהרה הגעתי לשולי היער שמחוץ לגבולות טוּבֶרְסין. טריטיק הוענק לי ביום הולדתי העשירי, כיאה לבתו הראשונה של המלך, ומאותו יום שירת אותי במתינות שלא הייתה מביישת ולו אחד מהנאמנים שלרשותנו בארמון. פרוותו בהקה, מסנוורת כמעט באור השמש, עד שאפשר היה לחשוב שהוטבל בזהב ברחם אמו. האסם המלכותי היה מלא בסוסים שדמותם כשלו, ראוותניים ואציליים, אבל לא פראיים כמוהו.
אבי, המלך דמקריוס, זעם בפעם הראשונה שגילה על הבריחות הקטנות האלו, וכעונש הכה אותי עד שקרסתי בבכי על רצפת השיש המבריקה והתחננתי שיפסיק. הוא איים שלא אעז לחזור לשם עוד, אך בכך לא הצליח למנוע ממני לעשות זאת שוב — ואפשר לומר שמאז נמלאתי שנאה ובוז כלפיו. לא פעם עלתה בי המחשבה שאולי מצאתי את הכמיהה שלי שם ביער, הדבר שאותו מחפשים הטראביונים מרגע שנולדו, וכשהשמעתי זאת בקול רם זכיתי במהלומות נוספות. על כן המשכתי לטפח את התשוקה במסווה, מוותרת על האמונה שפאפא יעניק לי את החופש שחפצתי בו.
אבל אם הייתי יודעת מה עומד להתרחש באותו אחר צהריים האם בכל זאת הייתי יוצאת? פעמים רבות לאחר מכן שאלתי את עצמי את השאלה הזו, אולם נדמה שיש דברים שהוכתבו מראש, ומה הייתי אני לפני כן? אולי נוצה הנתונה לחסדיה של הרוח. לא ידעתי זאת כמובן, אבל הכול עמד להשתנות ודבר לא חזר להיות כשהיה.
לעת עתה השארתי את השערים הכבדים מאחור כאילו לא הייתה בי כוונה לשוב. היו אלה שערים כפולים: מכסה ראשונה של סורגי ברזל ואחריה דלת אימתנית עשויה עץ מגולף, כמו כדי לסכל כל מחשבה חתרנית, ומכאן שאף על פי שמעולם לא חרגתי רחוק יותר מן השדות העוטפים את הממלכה היה זה איסור גדול בפני עצמו.
האטתי ברגע שנטמענו בצמחייה הצפופה וטריטיק זקף את אוזניו לכל רחש. ירדתי מגבו והתהלכתי חרישית, ההליכה השקטה הייתה הרגל שפיתחתי לעצמי עם השנים — בעצם, מאז שהתחלתי לחמוק אל היער התפתחה בי תחושה לא נוחה שעליי לנהוג בו ביראה של כבוד. יער וילדמור היה עצום בגודלו, אולי כמו כמה ממלכות יחד, וגם הגיע כמעט לכל אחת מהן. זה היה יער־עד קדמוני, סבך פרוע של עצים בני אלפי שנים, שיחים עבותים וחיות פרא, שיד אדם לא נגעה בו — אולי בגלל אזהרות על קללות למיניהן ופרשיות מסתוריות. עד כדי כך היה מפורסם שגם מי שמעולם לא יצא מן הממלכה ידע על קיומו ואפילו הבין מאיפה הגיע הכינוי "וילדודל" — כלומר פרא אדם.
הפעם הגעתי במיוחד בחיפוש אחר טנגרילים, פירות נדירים המזכירים אפרסקים קטנים. זיהיתי את השיחים שבהם גדלו, את הענפים שהיו אדמדמים עדיין — עדות לכך שעד לאחרונה עוד היו פירות בנמצא — אך הם היו מרוקנים. להשיג טנגרילים בטוברסין היה בלתי־אפשרי, אולי רק דרך שוק שחור, ואם היו מוצאים אותם אצלי היו מבינים מיד שיצאתי מן הגבולות.
אני זוכרת שאף על פי שמעולם לא נתקלנו באיום אמיתי הוא היה קיים בכול. החשדנות הזדחלה בין כותלי הארמון, ניכרת בחגי האביב וברחשיהם של האנשים, אפילו כשהתארחו אצלנו בני אצולה אחרים. היא הייתה טבועה באופן שבו שירתו אותנו הנאמנים בלא כל סייג ובעיניה הבולעות של אמי, מאמא, המלכה לַאפִיס. ידענו מעט מאוד על הממלכות האחרות, אבל ידענו מספיק כדי להבין שאי אפשר לסמוך על אף אחת מהן, ועל כן נאסר על הטראביונים לצאת מטוברסין ובכלל זה לקיים מסחר עמן אלמלא אישרו זאת באופן חריג. מן הסתם, היו שפעלו תחת אפו של פאפא, ואלו שנתגלו הוצאו להורג בתלייה. באותם משפטים זיהיתי בעיניו סלידה גדולה מאין כמוה, וזו הייתה מהולה בדבר נוסף — פחד. בכל שנותיי בארמון לא יכולתי להעלות בדעתי מה יכול לגרום לו, למלך, חרדה גדולה שכזו, אבל כמו שכבר ציינתי — כל זה עמד להשתנות.
לבסוף עלה בידי למצוא את הפירות החמקמקים, וכשניתקתי אותם בעדינות ממושבותיהם רחש נשמע פתאום, וטריטיק התחיל לנוע בחוסר נוחות לא אופיינית.
"תגרמי לו להפסיק," פקד עליי קול.
הסתובבתי לאחור, העצים נותרו דוממים וכך גם הצמחייה.
"עכשיו!" הכריז שוב בתקיפות.
קמתי והנחתי את זרועותיי סביב טריטיק, מגניבה מבט חשדני אל האזור שממנו נשמעה הפקודה.
"מה אתה רוצה?" שאלתי בדריכות.
"שתסתובבי לכיוון השיח ולא תזוזי."
עשיתי זאת באיטיות ובגבי אליו. האיש נע במקומו ודרך דבר־מה, ניחשתי שחץ בקשת.
"בבקשה —"
"תתרחקי קצת מהסוס, יותר לכיוון העץ —"
"בבקשה," אמרתי. "אני יכולה לשלם... כמה שצריך."
"אז חבל שאני לא פה בשביל כסף."
"איך קוראים לך? אתה עובד בשוק? בכיכר?"
"שקט —"
"אני יכולה לסדר ש —"
"העורף שלך, מה זה?"
"פ... פאוני. הסמל של טוברסין."
"את שייכת לתשוקה?"
"כן. בבקשה —"
"בבקשה בבקשה. בבקשה תהיי בשקט!"
רשרוש נוסף העיד ששינה את מקומו. שלפתי פגיון שהחבאתי בגלימה ושילחתי אותו לעבר העץ שמאחוריו. אולי נבהל, אך תנועות גופו לא הסגירו זאת כלל. לאט־לאט הוריד את הקשת והחל לבחון אותי באדישות, כך שגם אני יכולתי לראות אותו — הוא לא נראה גדול ממני בהרבה, ועיניו היו כהות כל כך, כמו שערו, עד שלא הייתי בטוחה שהן בעלות אישונים. פראי ופרוע, גופו דרוך כשל צייד, אחז בקשתו בכוח כזה שפרקי אצבעותיו הפכו לבנים. כמעט כשלתי לאחור, טריטיק השמיע צהלה ושרבב את ראשו בינינו, עיניים נסערות נפגשו לשבריר השנייה. משהו קרה. הוא התאבן ואז הסתובב ושלף את הפגיון מן העץ.
"חכה," ביקשתי כשהתקרב אליי. "רגע! רגע!"
הוא התעלם מתחינותיי, תפס בשערי ומשך אותו לאחור כדי שאאלץ להביט ישירות בפניו.
"מכשפה?" הטיח בי.
"מה?"
עיניו חקרו אותי שניות אחדות. הוא נראה מבוהל מעט.
"תן לי ללכת, מיד!" העזתי לדרוש. "מי שלח אותך?"
הוא השתהה עוד רגע אחד ואז שחרר אותי ונסוג.
"אני לא חושב שאני חייב לך משהו," אמר בעודו מטיל את הפגיון בעץ הסמוך, והפנה לי את גבו. על כתפו היה משהו שלא הבחנתי בו קודם — חיה שניצודה. היא הייתה חסרת כל צורה, כה פרועה עד שנאלצתי להסיט ממנה את עיניי. אז גם הבחנתי בדבר־מה משונה: זה התחיל בצדו הימני של הצוואר וגלש אל מאחורי העורף. צמצמתי עיניים כדי להיטיב לראות, ידעתי שבעוד רגעים אחדים ייעלם ולא אוכל לזהות עוד דבר, ובכל זאת, לפני שנבלע בצמחייה הצלחתי לראות בבירור: סימן של מגל הוטבע על עורו.
סמליהן של ממלכות אחרות עלו לנגד עיניי. הפנינה של גְרָאטימוֹר, האריה של רָצְיוֹבֶּר, הנהר של טיאמוֹרָה, אבל המגל... הוא היה סמל אבוד. לחזות בו היה כמו לראות רוח רפאים.
