חיי חורף

ג׳פרי גר בארמון־מלכים המשקיף אל הנילוס, והלוואי שהיו לו תנאים כאלה באיזשהו מקום אחר בעולם, כולל בניו־יורק שבה נולד וגדל והתחתן והקים משפחה, שהתפרקה לא בגללו - בגללה. היא היתה בלתי־נסבלת. היו לה תמיד מצבי־רוח, שהגיעו לרמות קליניות. אחרי שני בנים הלכו לרבנות, והבנים הלכו לַסבתא, עד שגדלו קצת.

על־כל־פנים, ועם כל הכבוד לכל הערים בעולם - הערבית שלו פה כבר שוטפת, והוא מרגיש נינוח וחף מכל פשע או סטייה. שלא יבלבלו לו את המוח. אין מקום אחר בעולם שג׳פרי, בעל מפעל לייצור ג׳ינסים בדרום קהיר, מרגיש בו כל־כך שקט עם עצמו, כל־כך הוא־עצמו. בכל מקום אחר הוא תמיד יורד לחיי עצמו, מצליף בעצמו, ואם לא הוא, תמיד יש מישהו אחר שמצליף בו ורודה בו, כגון אשתו־לשעבר, או אמא שלו הביקורתית. אבל כזה חופש מוחלט, אישור לנוע באיזה קצב שהוא רוצה, בלי המירוץ ההישגי שיש באמריקה ובישראל (בצעירותו שהה כמה שנים בירושלים, ומשם שוטפת אצלו העברית) - כזה חופש מוחלט יש לו רק במצריים, ומבחינת שמחת חיים ואישור, כל אישור, את אלה הוא מוצא רק כשהוא בקהיר.

ג׳פרי הוא גבר שמן בן חמישים, שחובש תמיד קסקט, כי במצריים אי־אפשר להסתובב עם כיפה. גם במפעל, כשהוא מתהלך ונותן הוראות אפילו לפועל הכי צעיר וזריז שלו, הוא לא מוריד את הקסקט; והוא יודע את השמות והכינויים של כל הפועלים והפועלות שלו, אחד־אחד, אלף איש.

בית־החרושת שלו נמצא ליד הפירמידות של ״עיר המתים״ סָאקָארָה, במקום שפעם היה בית־ספר ישן לטוויית שטיחים. המפעל דֵי גדול, ומייצא בכמויות לארצות ערב וגם לאירופה. אם צריך, הוא נוסע לארץ ערבית בדרכון האמריקאי שלו. הוא לא נשאר זמן רב בשום מקום, ובדרך־כלל מעדיף שהפגישות שלו יהיו בקהיר.

עשרים קילו הוסיף לעצמו ג׳פרי מאז שעבר סופית לקהיר, לפני תשע שנים. רובם מהמאכלים המתוקים המצריים, שלפי דעתו אין כמותם בעולם. רק במצריים יודעים להכין כְּנָאפֶה, בַּקלאווה ובסבוסה בכזאת מתיקות מעולה.

במפעל שלו בסאקארה מייצר ג׳פרי את הג׳ינסים של התחתית וגם את הג׳ינסים של העילית. שמות אי־אפשר להגיד. אצלו במפעל שמים את התוויות שאחר־כך משנות הכל. תשע־עשרה דולר או תשע־מאות דולר, הכל תלוי בתווית. הג׳ינסים היקרים הם של שני אופנאי עילית, שאינם יודעים על כך דבר, הכל בסודי־סודות. הוא עושה מכולם צחוק וממשיך לאכול עוד כנאפות ועוד בסבוסות, כמו שהתיר לעצמו. לבית־כנסת הוא לא הולך. רק עשרים־וחמש זקנות יהודיות נשארו במצריים מכל הקהילה, ואפילו מניין אי־אפשר לאסוף. שני בתי־הכנסת בקהיר הם יותר מונומנטים היסטוריים, שכוחות הביטחון המצריים שומרים היטב.

ג׳פרי אוהב מאוד להתחכך באנשי השגרירות הישראלית במצריים. העברית שלו נשארה חיה בזכות המפגשים הללו, וכשהוא מדבר עברית עם החברה מהשגרירות הוא נזכר איך היה צעיר ולמד באוניברסיטה העברית, ולנעורים אין תחליף. הוא חווה את נעוריו במעונות בירושלים, בשנות השמונים, ימי מלחמת לבנון הראשונה. בתור אזרח אמריקאי היה פטור מהמלחמה וחי כמו בהזיה.

לאמיתו של דבר חייב ג׳פרי את חייו החדשים לשגרירות הישראלית במצריים. בזכותה הגיע לכאן. קצת אחרי שירד מנכסיו פגש בפסטיבל ג׳ינס ושוקולד באָלַבָּמָה את אחותו של שגריר ישראל בקהיר. הוא החליט לנסוע לקהיר אף־על־פי שכבר לא היה לו בשביל מה. היה להם רומאן בזק לא־מוצלח בימי הפסטיבל, ואפילו שהרומאן נגמר, הם נהיו חברים, והיא קישרה אותו עם אחיה, השגריר באותם ימים, ויברך אותה השם על כך. כל חייו השתנו. הוא לא ישכח את הפגישה הראשונה עם השגריר, שהכניס אותו לעסקים בקהיר. וכל השאר היסטוריה.

2

בגלל השלום הקר כמעט לא באים מצרים של ממש להרצאות שמארגנת השגרירות הישראלית בקהיר, ורק מקורבי השגרירות ועובדיה מוזעקים למלא את הכיסאות - שלא תהיה אי־נעימות כלפי המרצה שבא במיוחד מישראל. שלא ימצא את עצמו מול כיסאות ריקים. ג׳פרי היה בין המוזמנים הקבועים להרצאות של השגרירות, וגם לקוקטיילים שהיא מארגנת בשביל עובדיה.

יום אחד פגש בשגרירות דיאטן שזוף בן שישים, שבא להרצות לעובדי השגרירות ולמקורביה על תזונה נכונה. ג׳פרי התלבש עליו אחרי ההרצאה ופיטפט אתו, ועד מהרה הגיע להרגלי התזונה שלו, והדיאטן - אולי גם כדי להיפטר ממנו סוף־סוף - אמר לו שלפי איך שהוא חי, תוך חצי־שנה הוא ימות, ואז מיהר לחזור למלונו, ואומרים ששמח להסתלק ממצריים, הוא שיקשק כל הביקור, כי בדיוק היתה התראת מסע.

אבל דבריו של הדיאטן השזוף מישראל טילטלו את ג׳פרי טלטלה עזה. הוא לא חשב שתוחלת החיים שלו קצרה עד כדי כך. הוא נתן לעצמו לפחות עוד שלושים שנה.

הוא פתח איפוא בסדרת בדיקות אצל טובי הרופאים בקהיר. התברר שהוא מכור למתוקים של הלבנט, אבל רק בדרגת המתיקות האופיינית למצריים (נתנו לו לטעום גם משל ארצות אחרות במזרח התיכון). אין ברירה, אמרו לו, הוא צריך לעזוב את מצריים ולעבור למקום שאין בו זמינות כזאת לכְּנאפות, בסבוסות ובַּקלאוות ברמת גורמה כזאת.

אבל ג׳פרי ידע שלעזוב את מצריים פירושו לחזור אחורה באשר לחופש־החיים, ולא בא בחשבון מבחינתו לשוב להיות מאופק ומשוריין כמו פעם.

לבסוף שלח אותו רופא אחד לדיאטן לעשירי ערב, שיושב בדובאי ומפורסם ברעיונותיו המקוריים ובפתרונותיו הייחודיים למקרים קשים. הדיאטן מדובאי עשה לו כל־מיני מדידות, שאיש לא עשה לו קודם־לכן. הכניס אותו לבוש בתחתוניו לבועת פלסטיק בגודל אדם, ושם מדד את חילוף החומרים שלו, את נשימותיו, את גובהו, את היקפו, ועוד נתונים כהנה־וכהנה, ולבסוף חישב את מדד מאסת הגוף שלו (BMI) וקיבל מספר גבוה. אי־לכך הוא הצמיד לו חגורה עם מוניטור לכמה ימים, שתמדוד אצלו אחוזי שומן, וגילה שרע מאוד: 45%. הוא הירהר כמה ימים, ובסופם קרא לג׳פרי, ואחרי עוד כמה תקתוקים במחשב הנייד שלו, הורה לו לעשות דיאטה שמבוססת על דגים ועשבים, הרבה דגים ועשבים יום־יום, ובתור רוטב - טחינה. דגים ועשבים מותר לו לאכול כאוות־נפשו. אבל כמובן, רק צלויים, בשום אופן לא מטוגנים. וכמובן, רק טריים, כי זאת דיאטת בריאות, ולכן גם העשבים צריכים להיות טריים, ישר מהשוק. מקסימום יום במקרר. ובאשר למתוקים, הוא מוכן ללכת לקראתו ולהרשות לו כנאפה אחת ליום, או בסבוסה אחת, או בקלאווה אחת, אבל לא שלושתן באותו יום.

ג׳פרי שמח, כי בכלל לא היתה לו בעיה לא עם דגים ולא עם עשבים. הוא אפילו הרשה לעצמו לאכול אותם בחוץ, אבל עד מהרה מצא את עצמו מכין אותם בביתו, בחלונות פתוחים, ונהנה מן התהליך.

בבקרים, במפעל, אחרי הסלט בבית, היה חוטף לפעמים כאבי־ראש מרוב רעב, והיה אוכל גזר או גמבה אדומה, שיש בהם מתיקות, וכך היה מחזיק מעמד עד לצהריים. בצהריים היה מסתלק למסעדת דגים, אומנם רחוקה, אבל טובה, והיה חוזר רגוע בהרבה לעוד חצי־יום עבודה.

הרופא דירבן אותו גם לעשות ספורט, דבר שג׳פרי לא עשה אף־פעם בחיים, גם לא בילדותו, כי שקד על לימוד תורה. אך מאחר שבקהיר לא נהוג לרוץ לאורך הנילוס, ואפילו אין שבילים לצורך זה - רוב השנה שורר בחוץ חום אימים, ואיש אינו מעלה בדעתו לרוץ, מה גם שהעיר צפופה, סואנת, יש המון אנשים ברחובות, עשרים־ושניים מיליון - מאחר שכך, בנה לו ג׳פרי חדר־כושר במרתף ביתו. וכך התחיל בדיאטת הדגים־עשבים של הדיאטן מדובאי, והתאמן בחדר־כושר, שעה־וחצי כל יום.

ג׳פרי לא היה מוכן לוותר על חיים בקהיר, אך גם לא על מוות בקהיר (בגיל מאוחר). אם למות - היה אומר לעצמו - אז רק בקהיר, ליד הפירמידות, היכן שהמוות עתיק ומייחסים לו חשיבות רבה, כפי שהוא־עצמו מייחס לו. ג׳פרי היה יצירתי מאוד כבן־אדם, וכבר מזמן החליט שאם יחלה, חס־וחלילה, באיזו מחלה חמורה, יעשה את הערש־דווי שלו בביתו בקהיר, על שפת הנילוס. להיקבר כבר לא מעניין אותו, הוא לא צריך פירמידה וגם לא את כל הנשים שלו יחד אתו - אבל את חוויית המוות הוא מוכן לעבור רק ליד מי שיש להם כישרון לחיות ונמצאים כאן דור אחרי דור, ששת־אלפים שנה. מול רצף כזה אין לו מה לומר מלבד להצטרף אליו.

את כישרונם של הקהירים לחיות ולקבל את החיים ללא שום היסוסים ייחס ג׳פרי לכך שכבר מאות שנים נמשך כאן המונותיאיזם ללא־הפוגה, והמקום לא טעם את האתיאיזם ואת הבודהיזם. נכון שהיה קולוניאליזם, וקהיר צועקת שאירופה היתה פה, אך היא היתה כאן רק כפטרונית, ופטרונות מייצרת התנגדות. כך שגם אם אירופה הציעה אתיאיזם, הוא השפיע לא יותר מאשר על אי־אלו משוררים, אבל כמה עמוק הוא כבר חדר? עובדה שהמדבר עולה על קהיר ועושה ממנה ההיפך מטורינו. בטורינו יש לו לקוח חשוב מאוד.

3

לג׳פרי מפריע מאוד המבטא האמריקאי שלו בשעה שהוא מדבר ערבית. בעברית הוא עוד יכול לסבול אותו, אבל בערבית הוא נוכח לדעת כמה קשה עליו לטרוח, כשהוא פותח את הפה מול ערבי שלא מכיר אותו, עד שהוא מגיע אתו למצב של אמון, פחות או יותר. פעמיים בשבוע הולך ג׳פרי לשיעורי דיקציה, כדי למחוק את המבטא האמריקאי מן הערבית שלו, אבל במקביל עוברת גם העברית שלו תהליך משונה מאוד: כשהוא פותח את הפה במסיבות ראש־השנה וחנוכה בשגרירות בקהיר, נדמה שהוא מטבריה, דור שבעה־עשר בארץ. אבל רק לשניות אחדות.

למרות הקרבה שלו לשגרירות הישראלית, לא נוסע ג׳פרי לישראל, ומטעמים מובנים. רק זה חסר לו, שעל הדרכון האמריקאי שלו תופיע חותמת ״ישראל״, או שבמחשב העולמי יירשם שהיה בארץ. כל החופש שלו מתבסס על התנועה החופשית שלו למדינות ערב ובחזרה. אם ייקחו אותו ממנו, ייקחו לו את החיים.

ביום העצמאות האחרון הזמינה אותו שגרירות ישראל למסיבה, וג׳פרי, שכבר ירד שתי מידות בג׳ינסים שלו, לבש את היקרים (היו לו גם מאלה וגם מאלה), הוסיף חולצה לבנה, ובא.

המסיבה היתה בקומה הגבוהה, כי שגרירות ישראל נמצאת שם למעלה, שלא יבחינו בה. מלמטה, מנקודת־ראותו של העובר־ושב ברחוב, אפילו באור יום, הדגל רחוק כל־כך עד שהוא עשוי להיות של כל מדינה. כוחות הביטחון המצרים והישראלים גם התקינו מראות בכל הכיוונים, כדי שהשמש תסנוור את הצופה־מלמטה בכל רגע ורגע.

המסיבה היתה ממודרת וממוגנת כראוי. המאבטחים ערכו בדיקות קפדניות מאין כמותן בכל מי שהגיע, וכל השיחות בפנים נסבו על מספרם של השומרים בחוץ ועל השאלה כמה מהם סמויים.

ג׳פרי עבר את כל הבדיקות הביטחוניות בסבלנות, ענה לכל השאלות, סיפר מה עשה בדובאי, מה עשה בעמאן ומה עשה בתימן, ונכנס.

בגלל השלום הקר היה גם המזנון קר. בתנאים הקיימים לא היה אפשר בשום אופן לעשות בשר על האש, חרף העובדה שזאת אחת מחובות יום העצמאות. הדבר היה אסור בתכלית האיסור. הוראה מפורשת בנושא יצאה ממשרד החוץ בירושלים בשנה שבה נרצח אנואר סאדאת, ומאז היא מתעדכנת מדי שנה, כשבועיים לפני יום העצמאות.

היו ניחושים כמה עלתה כל המסיבה וכמה עלה האוכל. היו מי שטענו שבזבוז ועקרות לחגוג יום עצמאות במצריים; ומנגד טענו אחרים שחשוב להראות למצרים שלשלום איתם עדיין יש דופק. שום אישיות מצרית בכירה לא הופיעה, דבר שלא הפתיע איש. המצרים שלחו איזה זוטר, שבא לרבע שעה ולא אכל כלום, רק לחץ את ידו של השגריר והלך.

על כל השולחנות היו בסבוסות, בקלאוות וכנאפות בשפע. היו גם סלטים קרים, אבל ג׳פרי נמשך למתוקים. הוא אמר לעצמו, תאכל אחת ודי, ולא ידע איזה. לא, חשב לאחר רגע, אקח קמצוץ מכל אחת, ואז אחליט על האחת שבה אמשיך.

אגב כל־מיני שיחות על מצב בריאותו של הנשיא המצרי הנוכחי ועל החום הכבד השורר בימים האחרונים בקהיר וגם בישראל, התברר לו שטעם מכל אחד מדברי־המתיקה, והחליט להמשיך בבסבוסה.

זאת היתה מסיבה קשה. מסביבו דיברו על המאמצים שהושקעו כדי שיבואו אנשים, אבל לאנשים אין חשק. מתסכל לחגוג את עצמאות ישראל במצריים, עם כל האנטי באוויר, יהיו שומרי־הסף המצרים נחמדים ככל שיהיו. אין שגרירות מוסווית יותר משגרירות ישראל במצריים, אמרו האנשים, ואין בעולם מסיבה מוסווית יותר ממסיבה זו, אפילו זיקוק אחד אי־אפשר להוציא. חס־וחלילה, אמר מישהו, וחברו צחק. ג׳פרי ראה ושמע כל זאת, ואכל קוביית בסבוסה לאט מאוד.

במקום לאכול, הוא שתה, וכבר היה שתוי, אבל לא יותר מדי. הוא הקיש על כוס היין שלו, כמתכוון לשאת נאום. כולם השתתקו, כלומר חמישים איש בדיוק, מספר האנשים המקסימלי שהמצרים מסכימים שיתכנסו בשגרירות. השגריר הביט בג׳פרי בפליאה. הוא הכיר אותו היטב, אך הם לא נדברו על כך שיישא דברים.

״בערבית, בערבית״, קרא מישהו, אך ג׳פרי דווקא דיבר עברית: ״השלום בין ישראל למצריים הוא שלום עצוב. המסיבה הזאת עצובה. היהודים הם עם עצוב, ולכן הם אוכלים הרבה מתוק.

״כשהייתי צעיר, באוניברסיטה העברית בירושלים, אכלתי הרבה רוגעלעך וגביניות, ולא קרה לי כלום. עכשיו אני אוכל בסבוסה וכנאפות ומשמין - אז אני בדיאטה. ועל כל שולחן יש פה בסבוסות, כנאפות ובקלאוות, וקשה לי מאוד לעמוד בזה. למה אי־אפשר, במסיבת יום העצמאות, לעשות על האש, בלי כל המתוק הזה? מותר לי פעם בשנה סינטה פילה, חזה עוף, פרגיות...״

״למה שלא תיסע לישראל?״ קטע אותו השגריר וגיחך. ״תאכל כמה סינטות שתרצה״.

״אתה יודע טוב מאוד שאני לא יכול לנסוע לישראל״, מילמל ג׳פרי. פתאום הזדקף, לקח כנאפה שלמה, ואמר:

״אני חייב ללכת. הרבה מזל טוב ואיחולים״, ויצא משם דרך כל שומרי־הסף והזמזמים, תפס מונית ונסע הביתה.