ניצוץ של אור

המרכז שכן בפינת הרחובות ג'וניפֶּר ומונפורט מאחורי שער ברזל מחושל, כמו בולדוג זקן המגן על הטריטוריה שלו. בשלב מסוים היו רבים כאלה במיסיסיפי — בניינים צנועים ולא מתבלטים שסיפקו שירותים וענו על צרכים. ואז הגיעו ההגבלות שנועדו לסלק את המקומות האלה: המסדרונות נדרשו להיות רחבים דיים להכיל מעבר של שתי אלונקות. כל מרפאה שלא עמדה בזה נאלצה להיסגר או להשקיע אלפי דולרים בשיפוצים. הרופאים נאלצו לקבל אישור לאשפז מטופלים בבתי חולים מקומיים — אף שרובם הגיעו מחוץ למדינה ואי־אפשר היה לקבל אותם — אחרת המרפאות שבהן עבדו עמדו בסכנת סגירה. המרפאות סגרו את החלונות ונעלו את הדלתות בזו אחר זו. עכשיו היה המרכז כמו חד־קרן — מבנה קטן בצורת מלבן צבוע בכתום זרחני צעקני, כמו דגל לעיני מי שנסעו מאות קילומטרים כדי למצוא אותו. צבע הבטיחות. צבע האזהרה. משמעו: אני כאן אם אתם זקוקים לי. משמעו, עשו בי כרצונכם. אני לא זז לשום מקום.

המרכז סבל צלקות עקב קיצוצי הפוליטיקאים ודוקרני המפגינים. הוא ליקק את פצעיו והחלים. בשלב מסוים הוא נקרא "המרכז לבריאות האישה והפריון". אבל אנשים סברו שאם לא קוראים לדבר בשמו, הוא חדל מלהתקיים, ולכן שמו נגדע, כמו פצוע מלחמה. אבל הוא שרד בכל זאת. בתחילה הוא הפך ל"המרכז לבריאות האישה". ואחר כך נקרא "המרכז" ותו לא.

התיוג הלם אותו. "המרכז" עמד בלבה של סערה אידיאולוגית. הוא היה שמש היקום עבור נשים שלא נותרו להן עוד זמן ואפשרויות, נשים שנזקקו למגדלור לשאת עיניים אליו.

וכמו דברים אחרים שזוהרים בלהט, הוא משך אליו אנשים כמו מגנט. אלה שנזקקו לו ראו בו אבן שואבת ויעד לניווט. אלה שתיעבו אותו לא הצליחו להסב ממנו את מבטם.

היום, חשבה רֶן מֶקֶ'לרוֹי, לא כדאי למות. היא ידעה שנערות אחרות בנות חמש־עשרה טיפחו את הרעיון הרומנטי למות למען האהבה, אבל רן קראה את "רומיאו ויוליה" בשנה שעברה בשיעור ספרות בכיתה ח', ולא הבינה מה קסום כל כך בלהתעורר לצד החבר שלך באולם תת־קרקעי ואז לתקוע לעצמך פגיון בצלעות. ו"דמדומים" — תשכחו מזה. היא הקשיבה למורים מתארים את סיפוריהם של גיבורים שמותם הטראגי העצים את חייהם משום־מה במקום לצמצם אותם. כשרן היתה בת שש, סבתא שלה מתה בשנתה. זרים אמרו לה שוב ושוב שמוות בשינה הוא מבורך, אבל היא הביטה בננה שלה, חיוורת כסיד בארון הקבורה הפתוח, ולא הבינה למה זה נחשב מתנה. מה אם סבתא שלה הלכה לישון בערב וחשבה לעצמה, בבוקר אשקה את הסחלב. בבוקר אקרא את סוף הרומן. אתקשר לבן שלי. כל כך הרבה דברים נשארו לא גמורים. לא, אין שום דרך בעולם להפוך מוות לדבר חיובי.

סבתא שלה היתה המת היחיד שרן ראתה מימיה, עד לפני שעתיים. עכשיו היא ידעה לומר איך נראית גסיסה לעומת סתם מוות. רגע אחד אוליב היתה שם והביטה ברן במבט עז — כאילו יכלה להיאחז בעולם לו עיניה נשארו פקוחות — ואז, בן רגע, העיניים האלה חדלו לשמש חלונות והפכו למראות, ורן ראתה את הבהלה שלה משתקפת בהן ותו לא.

היא לא רצתה להביט עוד באוליב, אבל היא הביטה בה. האישה המתה שכבה כאילו היא מנמנמת קלות עם כרית ספה מתחת לראשה. החולצה של אוליב היתה ספוגה דם, אבל קרע בצד חשף את צלעותיה ומותניה. עורה היה חיוור למעלה ואז בצבע לוונדר, עם קו דק בצבע סגול עמוק במקום שבו גבה פגע ברצפה. רן הבינה שזה מפני שהדם של אוליב הצטבר בפנים, שעתיים בלבד לאחר מותה. לרגע היה נדמה לה שהיא עומדת להקיא.

היא גם לא רצתה למות כמו אוליב.

אם כי בהתחשב בנסיבות, זה העיד שרן אדם איום ונורא.

הסיכויים היו לא סבירים, אבל אם עמדה בפני רן האפשרות לבחור, היא היתה מעדיפה למות בבור שחור. המוות יקרה בן רגע, מוות אֶפּי. כאילו ממש להתפרק ברמה האטומית. להפוך לאבק כוכבים.

אבא של רן לימד אותה את זה. הוא קנה לה את הטלסקופ הראשון בגיל חמש. בגללו היא רצתה להיות אסטרונאוטית כשהיתה קטנה, ואסטרופיזיקאית ברגע שהבינה במה מדובר. הוא עצמו חלם לפקד על מעבורת חלל שתסייר בכל פינה ברחבי היקום, עד שהוא הכניס בחורה להיריון. במקום ללמוד באוניברסיטה הוא התחתן עם אמא של רן, הפך לשוטר ואז לבלש, וסייר בכל פינה ברחבי ג'קסון, מיסיסיפי. הוא אמר לרן שהעבודה בנאס"א היא הדבר הכי טוב שמעולם לא קרה לו.

בנסיעה חזרה מההלוויה של סבתא שלה ירד שלג. רן — ילדה שמעולם לא ראתה מזג אוויר כזה במיסיסיפי קודם לכן — נחרדה לראות את העולם מסתחרר ומתנתק מאחיזתו. אביה החל לדבר איתה: המומחית מק'לרוי, להפעיל דחפנים. כשלא הפסיקה לבכות, הוא החל ללחוץ על כפתורים אקראיים: המיזוג, אורות האיתות, בקרת השיוט. ואז הוא הפעיל את האורות הגבוהים, והשלג הפך למנהרה של כוכבים בתאוצה, ומרוב השתאות רן שכחה לפחד.

הלוואי שיכלה ללחוץ על מתג ולחזור בזמן.

הלוואי שהיתה מספרת לאבא שלה שהיא באה לכאן.

הלוואי שהיתה מאפשרת לו לשכנע אותה שלא לבוא.

הלוואי שלא היתה מבקשת מדודתה להביא אותה.

דודה בֶּקס אולי שוכבת עכשיו בחדר מתים כמו אוליב, וגופה הפך לקשת בענן. והכול באשמתה של רן.

אַת, אמר האיש עם האקדח וגרר את רן בחזרה אל הכאן ועכשיו. היה לו שֵם אבל היא לא רצתה אפילו לחשוב עליו. השם הפך אותו לאנושי והוא לא היה אנושי. הוא היה מפלצת. בזמן ששקעה במחשבות הוא בא ונעמד מולה. כעת הוא טילטל מולה את האקדח. קומי.

נשימתם של השאר נעתקה יחד איתה. בשעות האחרונות הם הפכו לגוף אחד. מחשבותיה של רן גלשו ויצאו מראשן של שאר הנשים. הפחד שלה הצחין על עורן.

דם עדיין פיעפע בתחבושת שכרך האיש סביב ידו. ניצחון זניח. בזכותו הצליחה רן לעמוד, אף שרגליה רעדו.

היא לא היתה צריכה לבוא לכאן.

היא היתה צריכה להישאר ילדה קטנה.

כי עכשיו היא לא תזכה להיות שום דבר אחר.

רן שמעה את נקישת הפטיש ועצמה את עיניה. היא הצליחה לראות בעיני רוחה רק את פניו של אביה — העיניים הכחולות, העיקול העדין של חיוכו — כשנשא את מבטו אל שמי הלילה.

כשג'ורג' גוֹדרד היה בן חמש, אמא שלו ניסתה להצית את אבא שלו. אבא שלו שכב ללא הכרה על הספה כשאמא שלו שפכה את נוזל הבעירה על הכביסה המלוכלכת שלו, הדליקה גפרור והשליכה עליו את הסל הבוער. האיש הגדול קם על רגליו בצרחות ונאבק בלהבות בידיו העבות. אמא של ג'ורג' עמדה במרחק־מה עם כוס מים. מייבל, צרח אבא שלו. מייבל! אבל אמא שלו שתתה בנחת כל טיפה וטיפה ולא השאירה אפילו אחת לכיבוי הלהבות. כשאביו של ג'ורג' יצא מהבית בריצה כדי להתגלגל בעפר כמו חזיר, אמו פנתה אליו. תלמד מזה לקח, אמרה.

הוא לא רצה לגדול ולהיות כמו אבא שלו, אבל כשם שזרע תפוח יגדל בעל כורחו לעץ תפוח בלבד, גם הוא לא הפך לבעל השנה. עכשיו הוא ידע זאת. לכן הוא גמר אומר להיות אב השנה. לכן הוא נסע הבוקר כל הדרך אל המרכז, אל מרפאת ההפלות היחידה שנותרה במיסיסיפי.

בתו לעולם לא תחזיר לעצמה את מה שגזלו ממנה, בין שהבינה את זה עכשיו ובין שלא. אבל זה לא אומר שהוא לא יכול לנקוב במחיר.

הוא העיף מבט ברחבי חדר ההמתנה. שלוש נשים הצטנפו בשורת כיסאות, ואחות כרעה לידן ובדקה את התחבושת של הרופא. ג'ורג' הזדעף. רופא בתחת שלי. אי־אפשר לקרוא ריפוי למה שהוא עשה, גם אם מותחים את ההגדרה עד לקצה. הוא היה צריך להרוג אותו — והיה הורג אותו — אילולא הפריעו לו כשהגיע והתחיל לירות.

הוא חשב איך הבת שלו ישבה באחד הכיסאות האלה. הוא תהה איך הגיעה לכאן. אם נסעה באוטובוס. אם חברה הסיעה אותה או (הוא לא היה מסוגל להעלות את זה בדעתו) הבחור שהכניס אותה לצרות. הוא דמיין את עצמו ביקום אלטרנטיבי, פורץ את הדלת ונכנס עם הרובה, רואה אותה יושבת בכיסא ליד העלונים לזיהוי מחלות מין. הוא היה תופס לה את היד ומוציא אותה משם.

מה היתה חושבת עליו אילו ידעה שהוא רוצח?

איך יוכל לחזור אליה?

איך יוכל לחזור, נקודה?

לפני שמונה שעות הוא נראה כמו צלבן קדוש — עין תחת עין, חיים תמורת חיים.

לפצע שלו היה דופק. ג'ורג' ניסה לסדר את כריכת התחבושת סביבו בעזרת שיניו אבל היא השתחררה. היה צריך לקשור אותה טוב יותר, אבל מי יעזור לו כאן?

בפעם האחרונה שהרגיש ככה, כאילו הקירות סוגרים עליו, הוא לקח את בתו הפעוטה — אדומה וצורחת וקודחת מחום שלא ידע שיש לה ולא היה לו מושג איך לטפל בו — והלך לבקש עזרה. הוא נסע עד שהדלק אזל במשאית — כבר היה אחרי אחת בלילה, אבל הוא התחיל ללכת — והמשיך עד שמצא את הבניין היחיד שדלק בו אור בפנים, ודלתו לא היתה נעולה. הגג היה שטוח והמבנה לא נראה מרשים — הוא לא ידע שזו כנסייה עד שנכנס פנימה וראה את הספסלים ואת תחריט העץ של ישו על הצלב. האורות שראה מבחוץ היו נרות שהיבהבו על מזבח. תחזרי, אמר בקול לאשתו, שכנראה כבר היתה בקצה השני של ארצות הברית. אולי הוא היה עייף, אולי הוא הָזה, אבל הוא ללא ספק שמע תשובה: אני כבר איתך. הקול לחש מתחריט העץ של ישו ובה־בעת מהאפלה שהקיפה אותו.

עד כדי כך היתה החזרה בתשובה של ג'ורג' פשוטה וחובקת כול. איכשהו הוא ובתו נרדמו על הרצפה המכוסה שטיח. בבוקר העיר אותו הכומר מייק משנתו. אשת הכומר הימהמה אל התינוקת. שולחן ערוך בשפע וחדר פנוי באורח פלא חיכו להם. באותה תקופה ג'ורג' לא היה אדם דתי. לא ישו חדר ללבו באותו יום. אלא תקווה.

יוּ מק'לרוי, מנהל המשא ומתן על בני הערובה שאיתו דיבר ג'ורג' במשך שעות, אמר שבתו של ג'ורג' תדע שהוא ניסה להגן עליה. הוא הבטיח שאם ג'ורג' ישתף פעולה, הכול יסתיים בטוב, למרות שג'ורג' ידע שמחוץ לבניין הזה מחכים אנשים עם רובים המכוונים אל הדלת ורק ממתינים שיגיח.

ג'ורג' רצה שזה ייגמר. באמת ובתמים. הוא היה מותש נפשית וגופנית והתקשה לחשוב על דרך לסיים את העניין. נמאס לו מהבכי. הוא רצה לדלג לחלק שבו יֵשב שוב לצד בתו, והיא תישא אליו את עיניה בפליאה כמו תמיד.

אבל ג'ורג' ידע שיו יגיד הכול כדי שיסגיר את עצמו לידי המשטרה. לא רק מפני שזה התפקיד שלו. יו מק'לרוי היה צריך שהוא ישחרר את בני הערובה מאותה סיבה שג'ורג' שבה אותם מלכתחילה — כדי להציל את המצב.

אז ג'ורג' הבין מה הוא עומד לעשות. הוא סחט את הפטיש שברובה. "קומי. את," אמר והצביע אל הבחורה עם שם הציפור, זו שדקרה אותו. זו שבה ישתמש כדי ללמד לקח את יו מק'לרוי.

הנה הכלל העיקרי בניהול משא ומתן על בני ערובה: אסור לפשל. ככה אמרו המדריכים כשיו הצטרף לראשונה לצוות האזורי. אסור לקחת מצב גרוע ולהחמיר אותו. אסור להתווכח עם השובה. אסור להגיד לו הבנתי, כי סביר להניח שלא הבנת. צריך לתקשר באופן שמרגיע או מצמצם את האיום ולהבין שלפעמים התקשורת הכי טובה היא לא לדבר בכלל. הקשבה פעילה עשויה להשיג לך הרבה יותר מבלבולי מוח.