פרולוג
חיובי.
קראתי את ההוראות פעם נוספת, עושה כל שביכולתי לשטח ביד אחת את הקמטוטים הרבים שנוצרו בנייר. שני פסים משמעותם תוצאה חיובית. שני פסים הופיעו בחלונית הבדיקה. לא, זה לא אפשרי. עיניי נורו כחיצים אל מקלון הבדיקה ואז שוב אל דף ההוראות וחוזר חלילה, מייחלת בליבי שאיכשהו, בדרך נס, אחד מהם ישתנה לפתע. ניערתי את מקלון הבדיקה והפכתי אותו לכל הכיוונים. בהיתי בו עד שעיניי כאבו ממאמץ, אבל בדיוק כמו במקלון הבדיקה הקודם, שהיה מונח עתה זנוח לצד הכיור, התשובה נשארה בעינה.
חיובי.
הייתי בהיריון.
"פאק."
המילה הדהדה סביב, מקפצת מקירות חדר האמבטיה הקטן המצופה אריחי קרמיקה לבנים ושבה לאוזניי, מכה ללא רחם בראשי. לא יכול להיות שהחרא הזה קורה לי עכשיו. לא הייתי הטיפוס שעובר על החוקים, שמרתי על התנהגות נאותה רוב הזמן, למדתי ברצינות לקראת התואר שלי בפסיכולוגיה ולא עשיתי סמים. לא מאז הנפילה שהייתה לי אחרי שאבא עזב, בכל אופן. אבל הפסים הוורודים והמובחנים האלה עמדו זקופים וגאים בחלון הבדיקה הקטן, צועקים אליי את האמת, מענים אותי, מוכיחים מעל לכל ספק את מה שלא הצלחתי להעלים גם כשעצמתי את עיניי בכוח.
"פאק."
אני אהיה אימא של מישהו. לא.
מה, לכל הרוחות, היה עליי לעשות?
התיישבתי על שפת האמבט, לבושה רק בתחתונים ובחזייה פשוטים מכותנה שחורה, כל עורי מצומרר. בחוץ, ענף עירום של עץ נכנס ויצא מזווית הראייה שלי, מוכה על ידי הרוח. מעבר לו שכנו שמי פברואר האפורים והקודרים של פורטלנד. לעזאזל עם הכול. כל תוכניותיי וחלומותיי - כל חיי – התרסקו בגלל מקל פלסטיק מטופש. הייתי רק בת עשרים ואחת, לכל הרוחות, ואפילו לא הייתי במערכת יחסים קבועה.
בן.
הגברים האלה. בקושי דיברנו בחודשיים האחרונים, בייחוד משום שהשתדלתי מאוד להימנע מכל סיטואציה שבה הוא היה עלול להיות נוכח. למפגשים האלה היה את הפוטנציאל להיות מביכים מאוד, בייחוד משום שהשלכתי אותו החוצה מחדר המלון שלי בווגאס ללא מכנסיו. הוא ואני גמרנו לגמרי. פיניטו. תם ונשלם.
לצערי, נראה שהרחם שלי ממש לא הסכים עם אבחנותיי.
עשינו סקס פעם אחת. פעם אחת. זה היה סוד שמזמן כבר החלטתי שאקח איתי לקבר. ידעתי שאין סיכוי שגם הוא יספר למישהו. בילינו יחד רק ערב אחד שבו הפין שלו נכנס לוואגינה שלי, וראיתי אותו במו עיניי מגלגל עליו קונדום לפני כן, לעזאזל. שכבתי ברגליים פשוקות על מיטת הקינג-סייז, רועדת מהתרגשות, והוא פשוט חייך. הייתה חמימות בעיניו, סוג של עדינות. בהתחשב במתח המובן מאליו שזרם בגופו הגדול, החמימות והעדינות שלו נראו לי כל־כך מוזרים ועם זאת נפלאים. אף אחד מעולם לא הביט בי כך, כאילו הייתי עולם ומלואו עבורו.
חמימות בלתי רצויה מילאה את החזה שלי לנוכח אותו הזיכרון. עבר זמן כה רב מאז חשבתי עליו מחשבה כלשהי שלא גרמה לי לעוות את פניי בתיעוב. כך או אחרת, נראה שאחד השחיינים שלו הצליח להתחמק ממעיל הלטקס הכושל והנה אנחנו, פה עכשיו. בהיריון. בהיתי בעיוורון בסקיני-ג'ינס שלי, שנחו על הרצפה. בטח, הם יתאימו. כלומר – יכולתי להשתחל אליהם ולמשוך את הרוכסן למעלה עד מחצית הדרך, אבל רכיסת הכפתור כבר לא באה בחשבון. הלחץ שהם הפעילו על הבטן שלי כבר לא היה משהו שיכולתי להתכחש לו. הדברים החלו להשתנות במהירות עצומה. אני השתניתי. גופי היה בנוי כך שהייתי מרופדת יותר מאחור מאשר מלפנים, אבל לראשונה בחיי, התחילה להיווצר אצלי 'מרפסת' רצינית.
לא שדיים שיספיקו כדי להשיג לעצמי עבודה במועדון חשפנות או משהו בסגנון, אבל בכל זאת, הנפיחות באזור החזה הייתה רצינית, וככל שרציתי להאמין שאלוהים סוף סוף החליט להיענות לכל התפילות שהתפללתי כשהייתי נערה, קשה היה להתכחש להוכחות המוצקות שנחו מול עיניי על השיש. גידלתי בן אדם נוסף בתוכי. תינוק קטנטן בצורת שעועית שנוצר ממני וממנו.
קשה היה לי לתפוס את זה בשכל.
לא ידעתי מה ללבוש הערב, אבל זו הייתה הפחותה שבבעיותיי באותם רגעים. לו רק יכולתי להתחמק מההתחייבות שלי להשתתף בערב הזה. ידעתי שהוא יהיה שם – מטר תשעים וחמישה סנטימטרים של רוק סטאר מחוספס. עצם המחשבה על כך שאראה אותו בשנית הפכה לי את הבטן ומילאה אותי בלחצים. קיבתי התעוותה וגל בחילה רעם בתוכי. בקושי הספקתי להגיע אל השירותים בזמן כדי להוציא את כל מה שאכלתי לצהריים. שתי עוגיות אוריאו וחצי בננה. נורא.
גנחתי בקול וקינחתי את פי בגב כף ידי, הדחתי את המים באסלה ומעדתי לעבר הכיור. וואו. הבחורה במראה נראתה רע במיוחד, פניה היו חיוורות מדי ושערה הארוך והבלונדיני נתלה סביב פניה בקווצות לחות ומסובכות. איזה בלגן נוראי. לא יכולתי אפילו להביא את עצמי להביט בעיניי.
אפילו לא הבחנתי בכך שהפלתי לרצפה את מקלון הבדיקה עד שדרכתי עליו. העקב שלי נלחץ מטה ומעך את הפלסטיק כאילו היה לו כוח רצון משלו. הפלסטיק השמיע קולות חריקה ונסדק, ומצאתי משהו מספק בקולות האלה. המשכתי לרקוע ברגלי על המקלון שוב ושוב, מכסחת את הממזר, הופכת אותו לערמת שבבי פלסטיק בלתי מזוהים על רצפת העץ. אין ספק שהאנרגיות הטובות פשוט זרמו ממני. גם מקלון הבדיקה הראשון מצא את עצמו מהר מאוד על הרצפה ליד החבר שלו, וספג מעקב רגלי את אותו הגורל בדיוק. לא הפסקתי עד שהתנשמתי בכבדות ועל הרצפה נותרו רק פיסות פלסטיק מרוטשות לבלי היכר. הרגשתי מעט טוב יותר.
נדפקתי לגמרי על ידי רוק סטאר, וביותר ממובן אחד.
ביג דיל.
נשימה עמוקה. או־קיי.
הייתי צריכה להתייחס לכל העניין כאישה בוגרת, לאסוף את עצמי וללכת לדבר עם בן. פעם היינו חברים. בערך. יכולתי עדיין לדבר איתו על כל מיני דברים. בייחוד אם אלו היו דברים הקשורים ביוצא חלצינו שאמור להגיח לעולם בעוד שבעה חודשים בערך.
כן, יכולתי לעשות את זה, וזה מה שאעשה. ברגע שאסיים לחוות את התקף הזעם והפניקה שלי.
"את מאחרת, תיכנסי כבר," אמרה אחותי, אן, תפסה בידי ומשכה אותי לעבר דלת הכניסה. זה לא כאילו ארבתי מחוץ לדלת, מחמיצה פנים ומהססת, ממש לא.
"מצטערת."
"כבר חשבתי שאת הולכת להבריז לי. שוב." היא חיבקה אותי חיבוק חם וקצר ואז גנבה את מעילי מעל כתפיי. הוא הושלך על כיסא שניצב בקרבת מקום וכבר היה עמוס במעילים אחרים. "כל האחרים כבר פה מזמן."
"נהדר," מלמלתי. הדירה שעלתה מיליונים והייתה ממוקמת במחוז פרל היוקרתי הייתה עמוסה אורחים ורועשת. אן ואני לא באנו מבית משופע בכסף, אלא ההיפך הוא הנכון. אם אן לא הייתה מעודדת אותי להגיש בקשות למלגות ותומכת בי כלכלית בכך ששילמה עבור הספרים שלי ודברים כאלה, מעולם לא הייתי הולכת ללמוד בקולג'. בשנה שעברה, אחותי, הנורמלית וההגיונית בדרך כלל, מצאה את עצמה איכשהו מסובכת עד צוואר עם אצולת רוק-אנד-רול בין-לאומית. מופרע, נכון? אני עדיין מבולבלת מהשתלשלות העניינים. במשפחה שלנו, אני תמיד נחשבתי האחות היציבה פחות, השמחה יותר. בכל פעם שאן הייתה מצוברחת, אני הייתי שם לרומם את רוחה ומילאתי את השתיקות בדיבורים – אני הייתי זו שדאגה שהיא תמשיך לחייך גם כשהחיים הורידו עליה גשם, והנה היא מצאה את עצמה מאוהבת בטירוף, חווה את החיים כמו נסיעה ברכבת הרים מטורפת כמו שרק החיים המשוגעים יכולים להציע, מאושרת עד העצם בפעם הראשונה בחייה. זה היה נהדר.
הפרטים בנוגע לרומן הסוחף והמפתיע שלהם נעו בין מעורפלים ללא-קיימים בכלל. קצת לפני חג המולד, היא ומלקולם אריקסון, המתופף של 'צלילת במה', שהיא בערך להקת הרוק הגדולה ביותר שאי פעם הייתה, הפכו את הקשר שלהם לרשמי והחליפו טבעות. גם אני נחשבתי עכשיו לחלק בלתי נפרד מהפמליה המורחבת של הלהקה. אם לומר בכנות, הם חיבקו אותי אליהם מההתחלה, עם כל הלב והנשמה. הם אנשים טובים. נראה שבן היה היחיד מבין כולם שהייתה לו את היכולת לצמצם אותי לשבר כלי רוטט ועצבני עם יכולות הקאה מתקדמות.
"לעולם לא תצליחי לנחש מה קרה הערב." אן שילבה את זרועה בזרועי ומשכה אותי קדימה אל שולחן האוכל הצפוף, לעבר גורלי המר והאכזר.
חבורה של שבעה אנשים ישבה סביב השולחן. כולם אחזו בידיהם משקאות, צחקו ופטפטו. אני חושבת ששמעתי את המוזיקה של להקת 'דה נשיונל' מתנגנת במערכת השמע. אור נרות נצנץ סביבנו ואורות מסיבה קטנים שהיו תלויים מעל נצנצו גם הם. למרות שבטני התעוותה מדי כמה דקות בגלים של בחילה, פי נמלא ריר לנוכח ריחות המזון המגרים שנישאו באוויר. וואו. מל ואן באמת עשו מעל ומעבר לציון חודשיים לנישואיהם. לצערי הרב, הטייטס השחורים והטוניקה הכחולה-כהה שלבשתי נראו בלתי מספיקים בעליל, אם כי היו לי נסיבות מקלות – היה קשה להיות זוהרת כשאת נושאת בכיס מכנסייך שקיות רק במקרה שתצטרכי להקיא.
"מה קרה?" שאלתי, גוררת את רגליי קדימה במהירות האיטית ביותר האפשרית.
היא רכנה לעברי ולחשה באוזני בתיאטרליות, "בן הביא איתו דייט."
הכול נעצר. ואני מתכוונת – הכול. הריאות שלי, הרגליים... הכול.
הבהוב של זעף חלף על פניה של אן. "ליז?"
מצמצתי, חוזרת באיטיות אל החיים. "כן?"
"את בסדר?"
"בטח. אז מה אמרת? שבן הביא איתו בחורה לארוחת הערב?"
"היית מאמינה?!"
"לא." באמת שלא הצלחתי להאמין לזה. המוח שלי פשוט הפסיק לתפקד, כמו יתר האיברים בגופי. כשתכננתי תוכניות להתראות עם בן הלילה, לא כללתי בהן את הדייט שהביא איתו.
"אני יודעת! תמיד יש פעם ראשונה, אני מניחה. כולם קצת מתנהגים מוזר, לא יודעים איך בדיוק לקבל את זה, אבל היא נראית די נחמדה."
"אבל בן לא יוצא לדייטים," אמרתי בקול חלול, שנשמע כאילו הגיע ממרחקים. "הוא אפילו לא מאמין במערכות יחסים."
אן הטתה את ראשה וחייכה חיוך מרומז. "ליזי, כבר התגברת על ההתאהבות הקלה שהייתה לך בבן, לא?"
"ברור," נבחתי החוצה צחוק לחוץ. כאילו לא התגברתי. הוא מחץ את כל ניצני הרעיונות האלה שהנצו בתוכי, אז בווגאס. "כל־כך התגברתי עליו עד שאם הייתי כלי קיבול כלשהו, ההתגברות שלי הייתה כמו מים והם היו נשפכים על כל הרצפה."
"יופי," היא נשמעה שמחה באמת ובתמים.
"ליזי!" קול רעם את שמי.
"היי, מל."
"בוא תגיד שלום לדודה אליזבת, בן." גיסי הטרי השליך לעברי כלבלב בעל פרווה שחורה-לבנה. לשון קטנה ורטובה לחלחה את שפתיי ונשימת גורים חמימה ומתנשפת בריח של ביסקוויטים לכלבים מילאה את פניי. לא טוב.
"רגע אחד." נשענתי לאחור על קיר המסדרון וניסיתי לנשום עמוק כדי להילחם בצורך הכובש להקיא שוב. היריון היה הדבר הגרוע ביותר. "היי, קילר."
"תני לי אותו," אמרה אן, "לא כולם רוצים נשיקה צרפתית מכלב, מל."
הבחור הבלונדיני והמקועקע חייך ולקח את הכלבלב הפרוותי מידה. "אבל הוא נשקן מעולה. את כל מה שהוא יודע לימדתי אותו בעצמי."
"זה עצוב, אבל נכון." אן ליטפה את ראשו של קילר. "אז מה שלומך? כשדיברנו בטלפון אתמול אמרת שאת לא מרגישה טוב."
"החלמתי לחלוטין," שיקרתי. או שיקרתי חלקית, לפחות. בסופו של דבר, הרי לא הייתי חולה.
"הלכת לרופא?"
"אין צורך."
"אולי אקבע עבורך תור מחר? רק ליתר ביטחון?"
"באמת שלא צריך."
"אבל – "
"אן, תירגעי. אני אומרת לך שאני לא חולה." חייכתי לה את הטוב שבחיוכיי. "אני מבטיחה, אני בסדר."
"בסדר גמור." היא משכה כיסא שניצב בחלקו האמצעי של השולחן. "שמרתי לך מקום לצידי."
"תודה."
וכך יצא שראיתי אותו שוב תוך כדי שניסיתי לנגב ריר של כלבלבים מפניי בלי להקיא. בן ישב מעברו השני של השולחן ונעץ בי עיניים בלי להתבייש. העיניים הכהות האלה... מייד השפלתי את מבטי. לא הייתה לו כל השפעה עליי. ממש לא. פשוט עדיין לא הייתי מוכנה לראות אותו פנים אל פנים. לא הייתי מוכנה להתמודד עם ההשלכות של מה שהוא ואני עשינו באותו חדר בווגאס, עם מה שגדל לי עכשיו בתוך הבטן. לא יכולתי לעשות את זה. עדיין לא.
"היי, ליז," הוא אמר, קולו רגוע, אדיש.
"היי."
כן. כל־כך התגברתי עליו. העניין הזה עם הדייט די בלבל אותי לרגע, אבל עכשיו חזרתי למסלול. כל מה שהייתי צריכה זה לדחוס פנימה למקום חשוך ואפל אי-אלו רגשות לא רצויים שאולי נשארו בי ולתייק אותם תחת הכותרת 'לעולם לא'.
צעדתי צעד נוסף קדימה והעזתי להציץ הצצה אחת נוספת רק כדי לראות אותו בוחן אותי בזהירות. הוא לגם מהבירה, הניח את הבקבוק, ואז ניגב באגודלו את שפתיו. כשטעמתי אותן בווגאס, היה להן טעם של בירה, תשוקה וצורך. השילוב הכי קטלני אי פעם. היו לו שפתיים יפהפיות, ממסוגרות בשלמות בתוך זקנו הקצר. שערו, שהיה מגולח בצידי הראש, גדל, והיה ארוך יותר מלמעלה ועוצב בתסרוקת היפסטרית. הוא פשוט נראה פראי וסקסי, בצורה מבולגנת כזאת. וגדול. למרות שהוא תמיד נראה גדול.
טבעת כסופה הייתה נעוצה באחד מנחיריו והוא לבש חולצת כותנה ירוקה פשוטה עם כפתורים, שהיו פתוחים ליד הצוואר וחשפו את צווארו העבה ואת תחילתה של כתובת הקעקע בצורת ורד שחור שהייתה על החזה שלו. יכולתי להמר על כך שמתחת לשולחן התחבאו ג'ינס כחולים ומגפיים שחורים. לבד מהחתונה אז בווגאס ומאוחר יותר באותו הלילה בחדר שלי, לא ראיתי אותו לובש אף פעם משהו אחר מלבד ג'ינס. ידעתי טוב מאוד מניסיון שלא היה שום דבר רע בבחור הזה כשהוא היה עירום. הוא היה כל מה שהוא היה צריך להיות ויותר. למעשה, הוא נראה כמו התגשמותם של כל החלומות.
הוא היה החלום שלי.
בלעתי בקושי, התעלמתי מפטמותיי המזדקפות והכרחתי את עצמי להדחיק את הזיכרון הזה בחזרה למקום הראוי לו, קבור איפשהו עם שירים של האנה מונטנה, מידע מוויקיפדיה על דמויות מ'יומני הערפד' ועוד שפע של מידע חסר תועלת ובעל פוטנציאל מזיק שצברתי עם השנים. לשום דבר מכל הדברים האלה כבר לא הייתה חשיבות בחיים שלי.
החדר כולו השתתק. כמה מביך ומעיק.
בן משך בחוסר נוחות בצווארון חולצתו ונע במושבו.
למה, כל הרוחות, הוא נעץ בי עיניים? אולי זה היה מפני שגם אני נעצתי בו עיניים. שיט. ברכיי נכנעו והתמוטטתי אל הכיסא בחבטה קולנית ולא עדינה. הקפדתי להותיר את עיניי מושפלות, כי כך היה בטוח יותר עבורי. כל עוד לא הבטתי בו או בדייט שהביא איתו, הייתי בסדר גמור. ארוחת הערב לא תארך יותר משלוש או ארבע שעות מקסימום. יכולתי לעשות את זה – אין בעיה.
הרמתי יד רפה בברכה. "היי, חבר'ה."
קריאות ברכה ושלום ריחפו סביבי.
"מה שלומך, ליז?" שאלה אוו, ממקום כלשהו במורד השולחן. היא ישבה ליד בעלה, דיוויד פאריס, הגיטריסט המוביל של 'צלילת במה' וכותב השירים.
"נהדר." האמת שחרא. "ואת?"
"מעולה."
שאפתי שאיפת אוויר ארוכה וחייכתי. "מצוין."
"היית עסוקה עם הלימודים?" היא הוציאה גומיית שיער ואספה את שערה לקוקו גבוה. שאלוהים יברך את הבחורה, לפחות לא הייתי היחידה שהופיעה פה הערב במראה יום יומי ופשוט. "לא ראינו אותך מאז חג המולד."
"כן, עסוקה." עסוקה בהקאה ובשינה, בעיקר. עסוקה בנשיאת עובר ברחם שלי. "לימודים ודברים כאלה, את יודעת."
בדרך כלל הייתי מוצאת איזה סיפור מעניין לספר מלימודי הפסיכולוגיה שלי, אבל הערב לא הצלחתי לחשוב על שום דבר.
"הבנתי."
בעלה החליק זרוע סביב כתפיה והיא הסתובבה וחייכה אליו, עיניה מלאות אהבה. השיחה שלנו נשכחה מלב. זה עבד עבורי ממש מצוין.
שפשפתי את קצה מגפי ברצפה שוב ושוב, מביטה לשמאלי ולימיני – לכל כיוון – העיקר לא להביט קדימה. השתעשעתי עם אמרת הטוניקה שלי, מתחתי קצה משוחרר של חוט וגלגלתי אותו סביב אצבעי עד שהיא הפכה סגולה. רק אז שחררתי את החוט. זה בטח לא היה הכי טוב עבור שעועית, איכשהו. יהיה עליי ללמוד ברצינות קצת יותר על תינוקות ובקרוב מאוד, כי להיפטר משעועית זו לא הייתה אפשרות. זה לא התאים לי או לאופי שלי בכלל.
"קחי." אן מילאה את הכוס שניצבה מולי ביין לבן.
"תודה."
"נסי את היין," היא אמרה בחיוך, "הוא מתוק ודי עוקצני. אני חושבת שתאהבי אותו."
הבטן שלי שוב התהפכה רק לעצם המחשבה. "מאוחר יותר, אולי. שתיתי מים בדיוק לפני שהגעתי, אז... אני לא ממש צמאה עדיין."
"בסדר גמור." עיניה הוצרו והיא נתנה בי מבט שאמר 'היית-מה-זה-מוזרה-עכשיו'. ואז המבט הזה נעשה מבט לא מרוצה בעליל. "את נראית מעט חיוורת. את בסדר?"
"לחלוטין!" הנהנתי, חייכתי והסתובבתי לעבר האישה שישבה מצידי השני, לפני שאן תוכל לצלוב אותי עם החקירות שלה. "היי, לנה."
"ליזי! לאן נעלמת?"
הברונטית המעוגלת אחזה בידו של בן הזוג שלה, ג'ימי פאריס, הזמר המוביל של 'צלילת במה'. הוא ישב בראש השולחן, זוהר בחליפה משגעת בעבודת יד. כשהוא ראה אותי הוא העניק לי אחת מאותן הטיות סנטר שהבחורים התמחו בהן. הטיית הסנטר אמרה כבר הכול. או, לפחות, היא אמרה הכול כשכל מה שהם רצו לומר היה 'שלום'.
השבתי לו בהנהון וכל אותו הזמן יכולתי להרגיש את אן מרחפת לצידי כמו צל ענק, עדיין מחזיקה בבקבוק היין ועל פניה ארשת דאגה של אחות גדולה, שהלכה וגדלה מרגע לרגע, נושפת בעורפי ומתכוננת להתפרץ בכל רגע. כל־כך הלך עליי. אן גידלה אותי מאז הייתי בת ארבע עשרה, כשאבא שלנו עזב ואימא שלנו עשתה 'צ'ק-אאוט' ופחות או יותר נטשה אותנו כשהחליטה להיכנס יום אחד למיטה ולא יצאה ממנה. גם היום, הצורך הטבעי של אן לפרוש עליי את כנפיה ולגונן עליי עלול לצאת משליטה. לא רציתי אפילו לחשוב על מה יהיה לה להגיד כשהיא תשמע על שעועית. זה לא יהיה מחזה נעים לעין או לאוזן.
"אצלי הכול טוב, לנה, ואיך אצלך?"
לנה פתחה את פיה, אבל מה שהיא עמדה לומר נבלע בתוך רעמים פתאומיים ומחרישי אוזניים של תופים וצלילים של גיטרות מייללות. מערכת השמע השמיעה מוזיקה בעוצמה הרסנית וזה נשמע כאילו הגיהינום התפרץ לפתע סביבנו בחזון אחרית הימים מלווה בתופים ובשופרות.
"בייב," אן שאגה לעבר בעלה, "בלי דת' מטאל בזמן ארוחת הערב! כבר דיברנו על זה!"
ה'בייב' המדובר, מלקולם אריקסון, עצר לרגע מחבטותיו על גבי משטח השולחן. "אבל, פאמפקין – "
"בבקשה."
המתופף גלגל את עיניו ובהנפת אצבע השתיק את הסערה מחרישת האוזניים שרעמה דרך מערכת השמע. האוזניים שלי המשיכו לצלצל גם אחרי ששקט השתרר.
"אלוהים ישמור," סינן ג'ימי, "יש זמן ומקום מתאימים לכל דבר. הזמן המתאים לחרא כזה הוא 'אף פעם' אם אני בסביבה, הבנת?"
מל הביט בג'ימי במבט מתנשא ממרומי אפו. "אל תהיה כזה שיפוטי, ג'ים. אני חושב ש'כלבי ים מדממים' יהיו מופע פתיחה נהדר."
"אתה פאקינג רציני? זה השם שלהם?" שאל דיוויד.
"מקסים באופן מרענן, אתה לא חושב?"
"זו דרך אחת להגדיר את זה," אמר דיוויד ועיקם את אפו בתיעוב, "ובן כבר בחר מופע חימום."
"אף אחד אפילו לא שאל מה דעתי," התבכיין מל.
"גבר," בן העביר יד בשיערו ברוגז מובחן, "כולכם תרצו לבלות עם הנשים שלכם. אני אצטרך כמה אנשים סביבי אחרי ההופעות, שאיתם אוכל להירגע ולשתות בירה, אז אני בחרתי. תתמודד עם זה ותסתום."
מל נהם משהו במרירות. אוו נענעה בראשה.
"וואו. 'כלבי ים מדממים'. זה בהחלט ייחודי."
"מה את חושבת, בייב?" ג'ימי פנה אל לנה.
"זה דוחה. אני חושבת שאלך להקיא." הבחורה בלעה בקושי ופניה האפירו. "כלומר, אני חושבת שאני באמת עומדת להקיא."
אוה. וגם – איכס. הכרתי מקרוב את ההרגשה.
"שיט." ג'ימי החל לשפשף את גבה בתנועות קדחתניות. בלי לומר מילה, שלפתי מכיסי שקית ניילון ודחפתי אותה לתוך ידה. אחוות אחיות, סולידריות וכל זה.
"תודה," היא אמרה, לשמחתי עסוקה מכדי לשאול מדוע נשאתי איתי שקית מלכתחילה.
"היא חטפה וירוס בקיבה לפני חג המולד," ג'ימי הכריז, ממלא את כוסה של לנה במים ומגיש לה אותה, "והוא כל הזמן מציק לה."
קפאתי על מקומי.
"חשבתי שזה כבר נגמר," אמרה לנה.
"תהיי חייבת ללכת לרופא. מספיק עם התירוצים, אנחנו לא עד כדי כך עסוקים." ג'ימי שתל נשיקה רכה על לחייה. "נעשה את זה מחר, בסדר?"
"בסדר."
"נשמע הדבר החכם לעשות," אמרה אן וטפחה על כתפי המתוחה.
לכל הרוחות.
"גם את היית חולה לאחרונה, ליזי?" שאלה לנה.
"שתיכן צריכות לנסות לשתות קצת תה ירוק עם ג'ינג'ר," קול הכריז מעברו השני של השולחן. קול של בחורה. לעזאזל. זו הייתה היא. הדייט שלו. "ג'ינג'ר יוצר חמימות בגוף ועוזר להרגיע קיבה עצבנית. איזה עוד סימפטומים היו לכן?" היא שאלה, גורמת לי לשקוע עמוק לתוך הכיסא שלי.
בן כחכח בגרונו. "סשה היא נטורופטית."
"חשבתי שאמרת שהיא רקדנית," אמרה אן, פניה מקדירות קלות.
"אומנית בורלסק," הבחורה תיקנה אותה, "אני עושה את שני הדברים."
ממש לא היה לי מה לומר.
הכיסא חרק על הרצפה וסשה נעמדה והביטה בי מלמעלה. כל תקווה שהייתה לי להתחמק ממנה או להתעלם מנוכחותה התאדתה מהשטח. שערה הכחול הבוהק שסודר בתסרוקת לוהטת בסגנון בטי פייג'[1] היה דווקא די מדליק. אלוהים, היא הייתה חייבת להיראות כאילו היא באמת מבינה משהו? הייתי יכולה להתמודד עם איזו פרחה, אבל לא עם זה. הבחורה הייתה יפה וגם חכמה, ואילו אני הייתי ילדה מטופשת שהלכה וגרמה לעצמה להיכנס להיריון. שמעתי ברקע בתוך ראשי כינורות שניגנו לי סימפוניה של רחמים עצמיים.
"איזה עוד סימפטומים היו לכן?" היא שבה ושאלה, מבטה נע ביני לבין לנה.
"היא גם הייתה עייפה הרבה לאחרונה," אמר ג'ימי, "היא מתעלפת מול הטלוויזיה כל הזמן."
"אמת," לנה הזעיפה פנים.
"ליזי, אמרת שהפסדת כמה ימי לימודים לאחרונה, נכון?" שאלה אן.
"היו כמה ימים שהפסדתי, כן," הודיתי, לא אוהבת את הכיוון שאליו החלה לפנות החקירה הזאת. הגיע הזמן להחליק בעדינות אל נושא שיחה אחר. "בכל אופן, איך מתקדמות התוכניות למסע ההופעות? אתם בטח מתרגשים מאוד לקראתו. אני יודעת שאני הייתי מתרגשת, אם הייתי במקומכם. כבר התחלת לארוז, אן?"
אחותי רק מצמצה בתגובה.
"לא?" אולי פרץ השלשול המילולי הפתאומי שלי לא היה הפתרון הראוי למצב כרגע.
"רק רגע אחד," אמר בן, קולו העמוק מתרכך רק מעט, כמעט בלתי מורגש, למרות שבהחלט ייתכן שדמיינתי את זה. "היית חולה לאחרונה, ליז?"
"אמממ..."
"אולי חטפת את אותו הווירוס שלנה חטפה," הוא אמר, "כמה מהלימודים הפסדת?"
הגרון שלי התכווץ עד כי בקושי הצלחתי לנשום. לא יכולתי להתמודד עם זה. בטח לא פה ועכשיו, מול כולם. מה שהייתי צריכה לעשות זה להימלט רחוק מכאן. לא הייתי צריכה לבוא לכאן הערב. בשום אופן לא הייתי מוכנה לכל זה.
"ליז?"
"לא, אני בסדר," צפצפתי, "הכול טוב."
"היי, תסלחי לי, כן?" אמרה אן, "אמרת שאת סובלת מבחילות בשבועות האחרונים. אם לא הייתי רחוקה ממך, הייתי כבר מזמן גוררת אותך אל הרופא."
ותודה לאל שהיא הייתה בירח-דבש השני שלה עם מל, בהוואי. אם הייתי צריכה לגלות על שעועית בנוכחותה של אן, החוויה הייתה עלולה להיות מזעזעת כמו לצפות בארבעת פרשי האפוקליפסה רוכבים לתוך העיר. טרור, דמעות, כאוס – כל הדברים האלה ועוד יותר. בהחלט לא מה שהחשבתי כבילוי טוב.
הדייט של בן, סשה, קיבעה את מבטה הבוחן על לנה, שעדיין נראתה סובלת מבחילה נוראית.
"מישהו נוסף פה מרגיש כמוהן וסובל מאותם סימפטומים?" היא שאלה.
"אני חושבת שלא." אן העבירה את מבטה בין הנוכחים בשולחן ובחנה את הראשים המנידים לשלילה. "רק לנה וליזי."
"אנחנו היינו בסדר גמור," אמרה אוו.
"מוזר," אמרה אן, "ליז ולנה לא בילו איתנו הרבה מאז החתונה. כבר חלפו חודשיים מאז."
מלמולים של הסכמה נשמעו מכל עברי השולחן. קצב ליבי האיץ. שלי וגם של שעועית.
"טוב, אני חושבת ששתיכן צריכות לעשות בדיקת היריון," סשה הכריזה והתיישבה במקומה.
שתיקה המומה השתררה ברחבי החדר.
"מה?" התפרצתי, פניקה לוהטת מכניעה את גופי. לא פה, לא ברגעים אלה ובטח לא בצורה הזאת! מיצי מרה צרבו את גרוני, אבל בלעתי אותם בקושי ושלחתי יד רועדת אל כיסי בחיפוש אחר שקית נוספת.
גבותיו של בן התכווצו והאחרים השמיעו שיעולים נדהמים והשתנקויות. לפני שמישהו העיר משהו, לנה השמיעה קול חורק ומוזר.
"לא," היא קראה בקול גבוה ונחוש, "לא, אני ממש לא בהיריון! את ממש לא אמרת את זה עכשיו."
ידו של ג'ימי, שעיסתה בקדחתנות את גבה של לנה, עברה לטפיחות נמרצות, "בייבי, תירגעי."
היא לא נרגעה. במקום זה, היא הפנתה אצבע נרעדת אל הזרה החדשה והלא רצויה שמצאה את עצמה בקרבנו. "פאקינג אין לך שמץ של מושג על מה את מדברת. אני לא יודעת, אולי חטפת מכה בראש מאחד המעריצים החרמנים שלך או משהו בסגנון, אבל את... את טועה לגמרי. לגמרי."
"או־קיי," בן הרים את ידו במחאה, "בואו נירגע פה קצת, כולנו."
סשה שמרה על שתיקה.
"ליזי?" אצבעותיה של אחותי התחפרו בכתפי, אוחזות בי בעוצמה שהיה בה מספיק כדי להותיר חבורה כחולה, "אין סיכוי, נכון? כלומר, את יודעת להיזהר, נכון? לא היית עושה דבר כזה מטופש."
פי נפער, אבל אף מילה לא הצליחה לצאת החוצה.
לפתע, לנה תפסה את הבטן. "ג'ימי, במכונית שלך אחרי החתונה של אחותי. לא השתמשנו בכלום."
"אני יודע," הוא אמר בשקט, פניו המושלמות חיוורות כמו שלג. "גם בפעם ההיא שהזדיינו על הדלת בלילה לפני שעזבת. שכחנו גם אז."
"כן."
"והציצים שלך ממש רגישים לאחרונה." ג'ימי שפשף את שפתיו ביד אחת. "והתלוננת אתמול שהשמלה שלך לא נסגרת כמו שצריך."
"חשבתי שפשוט הגזמתי עם העוגות."
שניהם בהו זה בזה לרגע בזמן שכל היתר הסיטו את מבטיהם. הייתי די בטוחה שהם מזמן שכחו שהם בחברת אנשים ששומעים את כל הפרטים האינטימיים האלה. החבר'ה היו ידועים באספקת בידור איכותי בארוחות הערב שלהם, אבל הערב הבידור הזה כבר נהיה דרמה, ואולי אפילו מופע אימה. הראש שלי החל להסתחרר במעגלים.
"ליזי?" אן שאלה שוב.
או־קיי. זה היה גרוע. באמת לא הייתי צריכה לבוא, אבל איך, לכל השדים והרוחות, יכולתי לדעת שבן יביא איתו פסיכית גניקולוגית? שולי שדה הראייה שלי התערפלו והריאות שלי עבדו שעות נוספות. לא הצלחתי להכניס לגופי מספיק אוויר. אין לי כוונה להישמע פרנואידית או משהו, אבל הייתי בטוחה שסשה, הכלבה הזאת, גנבה את כל האוויר. לא משנה – הדבר החשוב ביותר באותו רגע היה לא להיכנס לפניקה.
אולי הייתי צריכה פשוט לקפוץ מהחלון.
"ליז," קול אמר. קול שונה הפעם, עמוק וחזק. דמיינתי עשרות תרחישים לאופן שבו בן ואני ננהל את השיחה הזאת, אבל מעולם לא דמיינתי אותה ככה. בטח לא הערב, עוד לפני שהצלחתי לעכל את החדשות בעצמי. הגיע זמני ללכת.
"ליזי?"
וואו. אם זו הייתה התוצאה של סקס מדהים אז לעולם לא אחזור על החוויה הזאת שוב. אפילו לא סקס ממוצע. כלום. הייתי מוכנה אפילו להוציא את האוננות מהמשוואה, רק ליתר ביטחון. אף פעם אי אפשר להיות זהירים מדי. מתקפת פתע של זרע עלולה לקרות בכל מקום, אורבת בשקט לנערות תמימות כדי להכניס אותן לצרות.
קמתי על רגליי בתנועה מתנדנדת והנחתי את כפות ידיי המזיעות על השולחן בניסיון לייצב את עצמי. "אני צריכה ללכת."
"היי." יד גדולה חפנה את סנטרי. קמטים עמוקים הופיעו בין גבותיו של בן ובצידי פיו, אבל יכולתי לראות רק רמז להם, כיוון שהיו חבויים מתחת לזקנו. יכולתי לראות שהבחור לא היה שמח, בלשון המעטה, והבנתי אותו לגמרי. "זה בסדר, ליז. אנחנו נבין מה קורה פה ו –"
"אני בהיריון."
הוא קפא. "מה?"
"אני בהיריון, בן."
שתיקה רועמת הדהדה באוזניי, שתיקה עמוקה ומתמשכת מהסוג שרואים בסרטי אימה מהסוג הגרוע ביותר. בן, שעמד רכון מעל השולחן, התנשם בכבדות. הוא נראה הלום מהחדשות בדיוק כמוני.
"את בהיריון?!" קולה של אן חתך את הדממה, "ליזי, תביטי בי."
הבטתי בה, וזה היה לא קל. הסנטר שלי התנגד בתוקף לפנות לכיוון הנדרש, אבל מי יכול היה להאשים אותי?
"כן," אמרתי, "אני בהיריון." הבעת אימה עלתה על פניה וכל גופה קפא. "אני מצטערת."
"איך יכולת לעשות את זה? אוי, אלוהים." היא עצמה את עיניה בכוח ואז פקחה אותן שוב. "ולמה את מספרת את זה לו?"
מל התרומם בתנועה איטית מכיסאו והחל ללכת במורד השולחן לעברנו. "זו שאלה טובה מאוד. למה שהיא תספר את זה לך, בני?"
"ליז ואני צריכים לדבר." מבטו של בן עבר לרגע אל מל וידו נטשה את סנטרי. "גבר..."
"אל תגיד לי שעשית את מה שאני חושב שעשית." קולו של מל היה נמוך ורצחני והמתח בחדר טיפס לגבהים חדשים.
"תירגע."
"אמרתי לך לשמור ממנה מרחק, נכון? היא האחות הקטנה של הבחורה שלי, לכל הרוחות!"
בן הזדקף. "אני יכול להסביר."
"שיט." סינן דיוויד.
"לא. לא, אתה לא יכול להסביר, בני. אני פאקינג ביקשתי ממך להניח לה, אחי. הבטחת לי שהיא מחוץ לתחום!"
מאחורי בן, דיוויד קפץ על רגליו, וכך גם עשה ג'ימי, מקצה השולחן. הכול קרה מהר מאוד.
נראה שהדייט של בן, סשה רקדנית הבורסלק עם השיער הכחול, התחילה להבין סוף סוף איזו סערת שדים היא חוללה עם האבחנות המצוינות שלה. אולי היא לא הייתה כזאת פסיכית, בסופו של דבר.
"אנחנו צריכים ללכת. בן?"
הוא אפילו לא הביט בה. מבטו היה דבוק אל מל.
"אתה כמו אח עבורי, בני. אחד מחבריי הקרובים ביותר. אבל היא אחותי הקטנה עכשיו. תגיד לי שלא עשית את זה."
"מל, בחייך – "
"לא אחרי שהבטחת לי. לא יכול להיות שעשית את זה. לא לי."
"גבר, תירגע," אמר דיוויד, נע קדימה כדי לנסות להציב את עצמו בין השניים, "בואו נדבר על זה."
בן היה גבוה כמעט בראש ממל וללא ספק היה גדול וחזק יותר, אבל זה לא שינה דבר. מל השתלח בבן בקריאת קרב והם נפלו על הרצפה והחלו להיאבק זה בזה. אגרופים התעופפו. זה היה בלגן אחד גדול. קפצתי על רגליי ופי נפער בהלם. מישהו צרח. אישה. ריח מתכתי עשיר של דם מילא את האוויר ודחף כובש להקיא השתלט עליי, אבל לא היה זמן לזה עכשיו.
"לא!" צרחתי, "בבקשה אל תעשו את זה."
אני גרמתי לזה, ולכן אני הייתי מי שצריכה לתקן את זה. הנחתי ברך אחת על השולחן אבל ידיים תפסו בזרועותיי וריתקו אותי למקום למרות שנאבקתי בכוח.
"מל, לא!"
דיוויד וג'ימי קרעו בכוח את מל מבן וגררו אותו בועט וצורח אל צידו השני של החדר.
"אני פאקינג הולך לרצוח אותך!" מל צרח, פניו זועמות ומדממות, "שחררו אותי!"
דם טפטף מאפו של בן והשאיר שובל אדום עד לסנטרו, אבל הוא לא ניסה לנגב אותו או לעצור את הדימום. הבחור הגדול נעמד באיטיות על רגליו והמבט שהיה על פניו קרע אותי לגזרים מבפנים.
"אמרת שלא תרדוף אחריה!" מל שאג.
"הוא לא רדף אחריי!" צעקתי, עדיין עומדת בברך אחת על השולחן כשידיה של אן מרתקות אותי לאחור, "הוא לא רצה להתקרב אליי בכלל. אני רדפתי אחריו. הכול היה באשמתי. אני מצטערת."
שתיקה השתררה סביבנו ופניהם של כולם הפכו המומות עוד יותר, כולל פניהם המדממות של בן ושל מל.
"ישבתי לו על הזנב כמו מטרידנית," לחשתי, "לא היה לו סיכוי."
"מה?" מל הזעיף את פניו בעוד אחד מעפעפיו החל להתנפח בקצב מטריד.
"זו אשמתי, לא אשמתו של בן. אני עשיתי הכול."
"ליז," בן נאנח בכבדות ונענע את ראשו.
האצבעות שאחזו בזרועי משכו בי קלות לאחור. הסבתי את פניי לעבר אחותי.
"תסבירי לי את זה."
-1-
לפני ארבעה חודשים
נערות טובות לא מתאהבות בכוכבי רוק. זה פשוט לא משהו שעושים.
"פאמפקין! פאאאמפ-קין!"
"אוי אלוהים." אחותי, הפאמפקין המדוברת, צחקקה. אני פשוט פערתי את פי ונחנקתי קלות. נראה שזה היה המראה שהתקבע על פניי מתחילת היום. אלוהים יודע שעטיתי את הפרצוף הזה ללא הפסקה מהרגע שנכנסתי לדירתה של אן הבוקר. אן ואני ערכנו ארוחות בוקר משותפות מדי יום ראשון מאז עברנו להתגורר בפורטלנד לפני כמה שנים ואני נכנסתי לגור במעונות הסטודנטים. זה היה העניין המשפחתי המשותף שלנו, אבל הבוקר מצאתי את אן שקועה בשינה עמוקה, שרועה על גבר חתיך ומקועקע ששכב על הספה, במקום לעמוד מוכנה להגיש את הבייקון ואת הביצים. שניהם היו לבושים, תודה לאל.
וואו, זו הייתה חתיכת התגלות. כלומר, לא ידעתי שאן יוצאת עם מישהו בכלל. משום מה חשבתי שהמסיבות האקראיות בקמפוס, שאליהן סחבתי אותה בעל כורחה מדי פעם, היוו שיא בחיי החברה שלה.
"קדימה, אישה," אמר מל, החבר החדש והמדליק שלה, "אסור לנו לאחר לחזרה או שדייבי יעלה את התחתונים שלי באש. אין לך מושג איזה מלכות דרמה גיטריסטים עלולים להיות. אני נשבע שבשבוע שעבר הוא עשה הצגה שלמה מפני שנקרע לו מיתר. התחיל לצרוח ולהטיח חרא באנשים. סיפור אמיתי."
"זה לא סיפור אמיתי," הוכיחה אותו אן ונענעה את ראשה, "דיוויד הוא בחור נחמד מאוד. תפסיק לנסות להפחיד את ליזי."
"לאאא." מל הביט בה בעיני כלבלב גדולות ועגולות, ואפילו עפעף בריסיו בתמימות מעושה. "את חושבת שהייתי משקר לליזי, גיסתי לעתיד הקטנה והמתוקה?"
אן שוב נענעה בראשה. "אנחנו נכנסים לשם, או מה?"
"אני לא מאמין שהטלת ספק בכוונות שלי, פאמפקין."
הלכנו בעקבות המתופף המשוגע ונכנסנו לבניין גדול וישן שניצב בסמוך לנהר. זה היה מקום טוב ללהקה גדולה ורעשנית כמו 'צלילת במה' להתאמן בו. השכנים היחידים היו מבנים תעשייתיים שעמדו זנוחים בסופי השבוע. בפנים הטמפרטורה לא הייתה גבוהה יותר, אבל לפחות לא היינו חשופים לרוח אוקטובר הקפואה וחודרת העצמות. דחפתי את ידיי לתוך כיסי מעיל הצמר האפור שלבשתי, עצבנית מעט מכיוון שעמדתי לפגוש את כולם. האינטראקציה היחידה שהייתה לי אי פעם עם העשירים והמפורסמים, קרתה באותו הבוקר, כשפגשתי את מל. אם יתר חברי הלהקה היו דומים במשהו למל, חששתי שלא אוכל לעמוד בקצב שלהם.
"כאילו מישהו יכול בכלל להטיל ספק באמינות שלי," הוא אמר, "זה ממש כאב. תתנצלי."
"סליחה."
מל הדביק נשיקה רעשנית על לחייה. "הכול נסלח לך. אסלח לך שוב, אחר כך." הבחור מתח את אצבעותיו, סובב את פרקי ידיו וצעד לעבר הבמה המאולתרת שניצבה בקצה האולם הגדול. הבמה וסביבותיה היו מכוסים בכלי נגינה, מגברים ובעוד ציוד סאונד ומוקפים בעובדי במה ובטכנאי קול שהתרוצצו משם לכאן בתוך כל הבלגן הזה.
זה היה מרתק – המקום, הבמה, הלהקה, מל – כל הבוקר הזה. מל ואן נראו כל־כך מסונכרנים זה עם זה. אולי אן ואני היינו מיהרנו קצת יותר מדי לבטל כלאחר יד כל סיכוי לאהבה רומנטית או לחיבה. אז זה לא עבד כל־כך להורים שלנו – אז מה? לעזאזל, שני אלה שמו לצחוק וללעג כל מה שקשור למחויבות או לנישואין. אולי מל ואן יהיו מקרה-מבחן טוב יותר לבחינת התחומים האלה.
זה יהיה מרתק.
"הטירוף שלו גובל בשיגעון," אמרתי לאן בשקט, "הוא כל־כך תזזיתי."
"כן. נכון שזה נהדר?" היא חייכה חיוך רחב.
הנהנתי, מפני שאם מל הצליח להביא חיוך כה רחב אל פניה, הוא באמת היה חייב להיות לא פחות מנהדר. אור התקווה שניצת בעיניה, האושר – הכול היה יפה כל־כך.
והבחור המדובר? הוא היה לא אחר מאשר מלקולם אריקסון, המתופף של להקת הרוק הכי מפורסמת בעולם, 'צלילת במה', והוא איכשהו מצא את עצמו עם אחותי. עם אחותי השקטה, הרגועה, זו שלעולם לא עוברת על החוקים או מציירת מחוץ לקווים. אן שמרה לעצמה את הפרטים סביב היכרותם, אבל העובדות נותרו כשהיו – החבר החדש שלה הימם את כל חושיי. אולי מישהו החליק משהו לקפה שלי שם בקמפוס – זה בהחלט יסביר את כל השיגעון שסובב אותי.
"אני לא מאמינה שסיפרת לו שהייתי מאוהבת בו כשהייתי נערה!" אן נעצה בי את מרפקה. גנחתי בכאב. "באמת תודה על זה," היא הוסיפה.
"אין בעד מה. בשביל מה יש אחיות?"
היא הלכה לעבר שתי הנשים שישבו על ארגזי אחסון בירכתי האולם. היה מדליק לראות את הלהקה מתאמנת. אן באמת הייתה מעריצה פסיכית של הלהקה וכיסתה את חדרה בפוסטרים של 'צלילת במה' מקיר לקיר. מרבית הפוסטרים היו של מל, מה שהפך את התגלית האדירה של היום לעוד יותר מפוצצת-מוח ממה שהיא הייתה גם ככה, אבל אם למישהו הגיע שיקרה לו בחיים משהו מדהים, זו הייתה אחותי. לא יכולתי אפילו להתחיל למנות את כל הדברים שעליהם היא ויתרה עבורי עד כה ואת כל הדברים שהיא עשתה למעני.
הבחורה הבלונדינית חייכה אלינו בברכה כשהתקרבנו, אבל הברונטית המלאה יותר פשוט המשיכה לשחק בטלפון שלה.
"הלו, גרופיות נמרצות, איך בוקר יום ראשון שלכן מתקדם עד כה?" הבלונדינית שאלה.
"טוב," אמרה אן, "ואיך את מרגישה הבוקר, גברת פאריס?"
"טוב, ממש טוב."
אן הצטרפה אליהן והתיישבה על אחת הקופסאות. "תכירו את אחותי, ליזי. היא לומדת ב-PSU.[2] ליזי, תכירי את אוו, אשתו של דיוויד, ואת לנה, שהיא..."
"העוזרת של ג'ימי. היי." לנה חייכה אליי חיוך קטן מלווה בהטיית סנטר.
"היי," נופפתי בתגובה.
"נחמד להכיר אותך," אמרה אוו, "אן, מהר, לפני שהם מתחילים לנגן – ספרי לי איך הכרת את מלקולם. עדיין לא שמעתי איך שניכם התחברתם, אם כי לורן אמרה משהו על כך שהוא פלש לדירה שלך."
קודם לכן, כשעדיין היינו בדירה שלה, שמעתי במקרה ויכוח מוזר בינה לבין מל. משהו על כך שהיה ביניהם סוג של 'הסכם'. כששאלתי אותה על זה היא אמרה לי, פחות או יותר, לא להתערב בעניינים שהם לא שלי. יכולתי רק להאמין לה כשהיא אמרה לי שהכול אצלה בסדר ולנסות לא לדאוג, אבל הנושא בכל זאת הציק לי, השאלה של אוו עניינה גם אותי ורציתי מאוד לשמוע את תגובתה של אן לשאלה. נדחפתי קדימה כדי לשמוע טוב יותר. עיניה של אן הבזיקו.
"טוב... נפגשנו אצלך בבית בלילה של המסיבה והדברים התגלגלו משם."
"זה הכול?" שאלה אוו.
"כן, פחות או יותר." החיוך של אן רטט קלות. "מה קורה פה, אוו, חקירה משטרתית?"
"כן, זו חקירה משטרתית. את מוכנה לתת לי את הפרטים, בבקשה?"
"הוא ממש מדהים וכן, הוא די העביר את עצמו לדירה שלי כדי לגור איתי, אבל אני אוהבת שהוא שם. הוא ממש נהדר, את יודעת?"
אז אוו לא עמדה להוציא מאן יותר מידע ממה שאני השגתי. ממש הפתעה גדולה. לאן הייתה נטייה טבעית לשמור סודות לעצמה מכיוון שהייתה אדם פרטי מאוד. הבחורות המשיכו לשוחח ביניהן.
על הבמה נשארו עכשיו רק חברי הלהקה. יתר האנשים התפנו לשוליים והתעסקו עם ציוד הסאונד. חברי הלהקה התאספו סביב מל ומערכת התופים שלו ושוחחו. אז אלה הם כולם. נראה שהלבוש המקובל על ארבעתם היה ג'ינסים וטי שרטים, תסרוקות מדליקות ומבולגנות והרבה קעקועים. אחד מהם היה גבוה יותר מהיתר בצורה משמעותית, אם כי אף אחד מהם לא היה נמוך. הבחור הזה בטח ענק. אולי זה יישמע משוגע, אבל היה משהו בדרך שבה הוא עמד, משהו ביציבות שלו, שקרץ לי. הוא נראה חזק יותר מרכס של הרים כשעמד בפישוק, רגליו נתונות במגפיים כבדים, וידו הייתה כרוכה סביב צווארה של גיטרת הבס שלו כאילו הוא עלול בכל רגע להניף אותה כמו אלת בייסבול כדי להכניע איזה דוב תועה. כתפיו היו עבות ורחבות והקעקועים על זרועותיו השריריות גרמו לאצבעותיי לעקצץ בצורך לחקור אותן. תגובה כזאת לא הייתה יכולה להיות דבר בריא, אבל אני די בטוחה שהלב שלי החסיר פעימה. כל סנטימטר בגופי רטט במין סוג של מתח חשמלי, מין עוררות מינית שנוצרה בשל נוכחותו. זה לא קרה לי מעולם בגלל נוכחותו של גבר. לא הצלחתי להסיר ממנו את עיניי.
השיחה שלהם הסתיימה והם התרחקו זה מזה. הבסיסט צעד כמה צעדים לאחור. מישהו ספר להם לאחור ואז – בום! התווים הראשונים שבקעו מגיטרת הבס היו כבדים, עמוקים, והם הוטחו לתוכי וגרמו לעצמותיי לקרקש. הם לא השאירו אף איבר בי שלא הושפע על ידי הצלילים הנמוכים הרוטטים. השיר שהוא ניגן פעל עליי כמו לחש מכושף ושקע עמוק לתוכי, כובש אותי. לפתע האמנתי מחדש באהבה או בתאווה או בכל רגש אחר שמזמן חשבתי שכבר לא קיים בי. הרגשתי מין חיבור עמוק אליו שלא יכולתי להסביר וההרגשה הייתה כל־כך אמיתית. לא היו הרבה דברים מוחלטים בחיים שלי, אבל הוא, אנחנו, מה שזה לא יהיה שזרם בינינו – זה היה דבר מוחלט, לא היה פה כל ויכוח על זה. זה היה חייב להיות.
כשהוא לבסוף פנה לכיוון שלי, מבטו היה על הגיטרה שלו ופניו התחבאו בזקן שעיטר אותן. תהיתי אם הוא יהיה מוכן להתגלח עבורי. הוא לבש חולצת טי אדומה וג'ינס כחולים כהים, והתאים לגמרי לקוד הלבוש של הלהקה. כשהוא ניגן, הוא התנודד קדימה ואחורה על עקביו, הנהן או חייך לעצמו מדי פעם ואז לזמר, או לגיטריסט. אני בטוחה שכל אחד מהם ניגן בצורה מופלאה כיאה וכיאות לאלילי הרוק שהם, אבל לא שמעתי או ראיתי אף אחד אחד מלבדו. רק אותו.
מובן שידעתי מי הוא. בן ניקולסון, נגן הבס של 'צלילת במה'. אבל זה היה דבר אחד לראות אותו בקליפים של מוזיקה ב'יו-טיוב' או באחד הפוסטרים של אן, ודבר אחר לגמרי לראות אותו פנים מול פנים. לאף אחד מהפוסטרים או מסרטוני הווידאו לא הייתה כזאת השפעה עליי. הדם שזרם בעורקיי היה לוהט ומוחי התרוקן ממחשבות. הגוף שלי, לעומת זאת, התנהג כאילו הוכרז מצב חירום וכל פנסי האזהרה האדומים אצלי נדלקו כשהעיניים שלי עקבו בדריכות אחר כל צעד קטן שהוא עשה.
האיש הזה היה כמו קסם. הוא גרם לי להרגיש.
יכול להיות שמושגים כמו אהבה, נישואין ומחויבות היו בעלי אופי ארכאי ונועדו כדי לשפר את יכולת ההישרדות של המין האנושי, ואולי היה בהם יותר מכך – אני לא יודעת. אני לא יודעת מה היה הרגש הזה שהרגשתי, אבל ידעתי בוודאות שלא רציתי בחיים שלי משהו כמו שרציתי אותו. המוזיקה המשיכה עוד ועוד ואני עמדתי שם ונעצתי בו עיניים, אבודה.
שעות לאחר מכן הם סוף סוף הפסיקו לנגן. עובדי במה הציפו את הבמה, לקחו מהחבר'ה את כלי הנגינה שלהם בעודם טופחים על גבם ומשוחחים איתם. כל אחד ואחד מהם ידע את תפקידו וביצע אותו בשלמות וזה היה דבר מרתק לצפות בו. כמה דקות לאחר מכן ארבעת הגברים צעדו לעברנו, נראים מבולגנים, מזיעים ומלוכלכים. זיעה טפטפה משיערותיהם אל פניהם המחייכות. הפנטזיה המהלכת על שתיים שלי גמע בצמא משקה אנרגיה מתוך בקבוק במהירות הברק. ככל שהוא התקרב אליי וראיתי אותו טוב יותר, כך רציתי אותו יותר. הטי-שירט נצמדה אל גופו וצבעה היה כהה יותר עכשיו כיוון שהייתה רטובה. התנשמתי בכבדות. הריח שעלה מגופו היה ריח מלוח של זיעה, וזה לא עזר לדופק שלי להירגע. רציתי לחקור את הדרכים הנוספות שיגרמו לו להתחמם יתר על המידה ולהזיע כמו שהוא מזיע עכשיו. לעזאזל, כן. זה בדיוק מה שרציתי לעשות.
כשעמדתי כה קרוב אליו, ראיתי קווים וחריצים זעירים בזוויות עיניו. הגעתי למסקנה שהוא מעט מבוגר יותר ממני, אבל לא יכול להיות שהוא מבוגר יותר משלושים, זה בטוח, ומה זה הבדל של עשר שנים כאשר מדובר בנשמות תאומות? וכן, ידעתי שאני לגמרי מגזימה בתגובות או בפנטזיות שלי – פשוט לא הצלחתי לרסן את עצמי; הוא גרם לי להרגיש דברים בעוצמה כזאת שידעתי שאין פה אמצע, אין פה משהו בינוני – יש את הכול או כלום, אין מקום לפשרות.
לא הקשבתי לשיחה שהתנהלה סביבנו, אלא רק לו. יתר העולם יכול היה להיעלם לתמיד, מבחינתי. הייתי בשמחה עומדת ונועצת עיניים בבן ניקולסון במשך שעות. ימים. שבועות.
אחת מידיו הגדולות חלפה בשערו הקצר ואני נשבעת שגל של תשוקה הציף אותי לנוכח המראה. לגמרי איבדתי שליטה על עצמי. חששתי שאני עלולה להתעלף אם הוא יעביר יד בזיפי זקנו.
"אני גווע ברעב," הוא אמר בקול עמוק ומושלם מכל הבחינות, "אנחנו הולכים למצוא משהו לאכול ולשתות או מה?"
"כן."
עיניו הכהות הופנו לעברי והביטו מטה, מבחינות בי בפעם הראשונה. שאלוהים יעזור לי, זו הייתה כמו התגלות משמיים, להיות נעולה בתוך המבט שנורה מעיניו המדהימות. היו בהן ניצוץ כוכבים ואור של ירח וכל אותם דברים מרתקים ומגוחכים שאותם הפכתי לצחוק וללעג בשבע השנים האחרונות בגלל הדוגמה שקיבלתי מהיחסים של הוריי. עצם הקיום של הגבר הזה לצידי החזיר לי את האמונה בכול – באמונה, בתקווה, באהבה, בדברים כאלה. במבט אחד הוא הפך אותי למאמינה.
הוא בחן אותי באיטיות מקודקודי ועד קצות נעליי. עמדתי בלי לנוע וחייכתי חיוך שהזמין את חדירתו לפרטיות שלי, משום שזה היה רק הוגן, בעיניי. אני הרי נעצתי בו עיניים רעבות במשך שעות, ונכון שלא היוויתי איום לאף סופר-מודל עם גובהי הממוצע, החזה הלא-גדול במיוחד שלי והתחת המעוגל מדי, אבל ידעתי שכל בחורה אחרת תתקשה לגבור על ההתלהבות הבלתי מוסתרת שהפגנתי כלפיו. אולי הגעתי רק עד הכתף שלו, אבל יכולתי להבטיח שאם הוא יתכופף לעברי זה ישתלם לו בענק.
חיוך איטי עיקל את שפתיו וגרם לליבי לקפץ באושר. הבחור הזה גרם לי להיות לא יותר מנערה מוכת-כוכבים, גרופית שתגיד 'כן' לכל דבר שרק יעלה על בדל שפתיו.
"או־קיי אם ככה, בואי נלך," הוא אמר.
"אין לך לימודים לשוב אליהם, ליז?" מישהי שאלה.
אן. ברור. לא היה אכפת לי מה היא אמרה. בחיי – הוא היה אלוהי. אולי אלוהים היה קיים, בסופו של דבר. אולי היו עוד כמה דברים בחיים שלי שהייתי צריכה להעריך מחדש – אלה היו ממש ימים של התגלויות.
"לא, אני בסדר."
"חשבתי שיש לך משימה לבצע?" קולה של אחותי התקשח באופן שבדרך כלל הפעיל את סירנות האזעקה אצלי, אבל למרות שהיא ניסתה בכל כוחה, לא הייתי פתוחה לשכנועים.
"לא."
"ליזי," היא סיננה דרך שיניים מהודקות.
"בנות, בנות," אמר מל, "יש לנו איזו בעיה פה?"
לא היו שום בעיות בשום מקום, לא כל עוד מבטו של בן נשאר מקובע עליי וגרם לכל עולמי להתהפך. החיוך שלי רעד מעט כשקרב המבטים התאוותני שלנו המשיך. ואז הבחור חייך בשעשוע ופרפרים החלו להתעופף בבטן שלי. לעזאזל איתו, לעולם לא אסיר את עיניי ממנו. אוכל לנצח אותו וגם אעשה את זה.
אבל לפתע הייתה הפרעה רצינית מאוד באושר שאפף אותי. איזו בחורה החלה לעגוב על מל, צחקקה והמתה כמו יונה ולא הפסיקה לקשקש. הבעיה הייתה, שהאישה הזאת לא הייתה אחותי. אן עמדה והביטה בכל הסצנה הזאת בפנים חיוורות ובחיוך קפוא על שפתיה.
כל המחשבות על בן התאדו מראשי כאילו זה עתה התעוררתי מחלום. נאמנותי לאחותי תפסה את המקום הראשון.
"היי, מל," אמרתי בעליזות, מנסה את הדרך החברותית והנעימה, אבל נכשלת בצורה נוראית, "אולי נזמין גם את ריס, הידיד של אן, להצטרף אלינו לארוחה? הוא מצטרף אלינו לעיתים קרובות בימי ראשון."
ריס היה הבוס של אן והבחור שהיא הייתה די דלוקה עליו. לפחות עד שמל נכנס אל התמונה. בהחלט לא הייתי נעלה מכדי להשתמש בקנאה כדי להשיג את מטרותיי.
גבותיה של אן התכווצו. "אני חושבת שריס אמר שהוא יהיה עסוק היום."
הבטתי בה וניסיתי שלא להיראות מצטערת על שהעליתי את שמו של ריס. "לא, באמת? אולי כדאי שתתקשרי אליו ותבדקי, אן?"
"אולי בפעם אחרת – "
"פאק, לא, ליזי. כלומר, אני לא חושב שיהיה מקום גם עבורו." הרוק סטאר המטומטם הזה הביט סביב, סוף סוף מבחין בפניהם הנבוכות של חבריו שהקיפו אותו, וגם בפנים הרצחניות שלי, שהביטו בו בזעם. הפרחה שלו עפעפה בריסיה. "משהו לא בסדר?"
"הכול טוב," אמרה אן, "למה שלא תלך לשתות משהו עם החברה שלך ותשלימו פערים?"
"חשבתי שאנחנו הולכים לעשות משהו יחד." יכול להיות שמל הזה היה יפה כמו חטא, אבל מה שבטוח הוא, שהוא לא היה מקל התיפוף הכי חכם בחבילה.
"כן, אבל..."
"אני מצטערת, מי את?" שאלה הפרחה בקול גבוה וצפצפני.
אוו כחכחה בגרונה והכריזה בעובדתיות, "איינסלי, תכירי את החברה של מל, אן. אן, זו איינסלי."
"חברה?" איינסלי צחקה, ובאותם רגעים ממש רציתי לרצוח אותה. להעניק לה מוות איטי ומלא ייסורים, כמו שמגיע לה.
"רק אמרתי שלום לחברה ותיקה," אמר מל, ממשיך להיות עבה כמו קיר ולא לקלוט את הסיטואציה המביכה, "מה הסיפור הגדול?"
"אין פה שום סיפור. הכול בסדר."
"טוב, ברור שמשהו לא בסדר או שלא היית מביטה בי ככה."
"אתה צריך לא לדבר אליי בטון הדיבור הזה," אן נבחה, "בייחוד לא בפני אנשים נוספים. לך עם החברה שלך, תבלו ותיהנו. אנחנו יכולים לדבר על זה אחר כך."
"אנחנו יכולים לדבר על זה אחר כך, הא?"
"בדיוק ככה."
שפתיו התעקלו לחיוך לעגני. "לעזאזל עם זה."
כולם הביטו לכל עבר, אבל אן המשיכה לעמוד מולו. אצבעותיה נקמצו לאגרופים לצידי גופה, בדיוק כמו אצבעותיי. לכל הרוחות עם זה, לא יכול להיות שזה באמת קורה, לא לאן, לא עכשיו. קיוויתי שאולי, רק פעם אחת, העולם יהיה הוגן כלפיה.
תוך זמן מועט קולות תיפוף זועמים מילאו את חלל האולם. זה נגמר. החיה שבו השתחררה והלכה להלום בתופים. נראה שלאף אחד לא היה עוד מה לומר.
כמעט לאף אחד.
"שיט, לגמרי שכחתי!" אוו תפסה בראשה בדרמטיות מוגזמת, "אנחנו הנשים חייבות ללכת לפגוש את לורן. זה ערב בנות."
בעלה, הגיטריסט, הנהן פעם אחת. "יש לך ערב בנות?"
"כן. אנחנו מתחילות מוקדם."
הללויה. אוו הייתה מוכנה לעשות כל דבר כדי לחלץ את אן עם לפחות חלק מהגאווה שלה מהמצב הנוראי שאליו נקלעה והתוכנית הזאת נשמעה לי נפלא. התעלמתי מהקונפליקט הפנימי שהיה בי. כן, כאב לי לוותר על הסיכוי של עם בן והייתי די בטוחה שליבי וגם הוואגינה שלי לעולם לא יסלחו לי, אבל אן נראתה הרוסה וידיה רעדו. תפסתי בזרועה ומשכתי אותה לעבר הדלת. בחור שרירי ולבוש שחורים, שהמתין מצידה החיצוני של הדלת, ליווה אותנו אל קדילק אסקלייד שחורה, חדשה ונוצצת. כולנו התכרבלנו במושבים האחוריים בלי להחליף בינינו מילה כמעט. המכונית הייתה יפהפייה, מצופה כולה עור מבפנים, והנסיעה בה הייתה עונג צרוף ומתוק, אך לא מתוק מספיק כדי להתגבר על המרירות שהצטברה בפי בשל עריקתו של מל.
"אני לא מבינה." הסבתי את פניי לעברה של אן, שישבה דוממת לחלוטין על המושב האחורי. נראה שכל שרירי גופה, עד הסנטימטר האחרון שבהם, היו מתוחים עד הקצה, כתפיה היו שמוטות קדימה וידיה אחוזות בין ירכיה המהודקות. נראה היה כאילו היא רק ממתינה למתקפה הבאה, לגל הכאב הבא שיגיע. שנאתי את זה. לא יכולתי להיות עצבנית יותר גם אם מל אריקסון היה רוצח גור כלבלבים מול עיניי. "אני לא מבינה את זה," שבתי ואמרתי, מנופפת בידי לעברה, "הוא גורם לך להיות מאושרת יותר מכפי שראיתי אותך אי פעם. כשאת איתו את כאילו אדם אחר ממש. הוא הביט בך כאילו המצאת את הקצפת. ועכשיו זה. אני לא מבינה."
היא משכה בכתפיה. "רומן סוער כמו מערבולת. מה שבא בקלות, הולך בקלות."
פי נפער כדי לומר לה שהיא מדברת שטויות במיץ עגבניות, אבל לא יכולתי לומר כלום. הכרתי את אן טוב מדי. בהינו זו בזו רגע ממושך עד שהקדילק התחילה לנסוע קדימה. שבע השנים האחרונות חיברו בינינו וגיבשו אותנו. היינו צמודות זו לזו ולפעמים צמודות יותר מכפי שרצינו. בעינינו, אהבה ותקווה השתוו לכאב. אהבה ותקווה דפקו אנשים והשאירו אותם מיובשים עם הלשון בחוץ. מי שהאמין אחרת - היה פשוט טיפש גמור. אלה היו האמיתות שעליהן גדלנו וחונכנו מהבית, כי למדנו אותן על בשרנו כשאבא עזב. אהבה הייתה דבר מסריח וגברים... גברים היו זן דפוק ונזקק שאי אפשר לסמוך עליו, ושום דבר לא השתנה בקטע הזה.
ובכל זאת, לא הצלחתי להפסיק לחשוב על בן. על האופן שבו עיניו החומות הכהות התקבעו על עיניי ולא סטו מהן לשנייה. ידעתי שיכול מאוד להיות שלא הייתה לכך שום משמעות. או שהייתה יכולה להיות למבט הזה את כל המשמעות שבעולם. או שאולי האמת שכנה איפשהו באמצע. פשוט לא הייתה לי כל דרך לדעת.
"אני לא צריכה אותו," אן הכריזה בעודה עומדת על שולחן הקפה, מרימה גבוה באוויר את המרטיני-שוקולד שלה ולורן פרצה במחיאות כפיים סוערות.
"באמת שאני לא צריכה אותו!"
"כמו שצריך, אחותי! אמן."
"למעשה, אני לא צריכה גברים בכלל! אני... אני..." היא הקליקה את אצבעותיה זו בזו בחוסר סבלנות בחיפוש אחר המילים הנכונות, פניה מקומטות במחשבות. "מה המילה הזאת שאני מחפשת בדיוק?"
"את אישה מודרנית."
"ב-ד-י-ו-ק," אחותי לחשה בארסיות, "תודה רבה. אני אישה מודרנית, ובואו נודה על האמת, פינים הם דברים מוזרים מאוד, גם ככה. כלומר, ברצינות - מי פאקינג חשב בכלל להמציא דבר כזה מכוער?"
לורן, שהייתה שרועה על הרצפה, החלה לצחוק כל־כך חזק עד שהיא נאלצה לתפוס את הבטן שלה. אני צחקתי פחות. לא הצלחתי להבין למה אן הייתה חייבת לשאת את הנאומים שלה דווקא כשרגליה לא נמצאות על קרקע יציבה.
"לא, באמת – תחשבו על זה. הם לא רעים כשהם עומדים, אבל כשהם רכים..." אחותי זקפה את הזרת שלה ונענעה אותה לשם הדגשה, מזעיפה את פניה קלות, "כל־כך מקומטים ונראים מוזר. ואגינות הן הרבה יותר הגיוניות, לשם השוואה."
"אוי, אלוהים." לחצתי באצבעותיי על שמורות עיניי בכוח לדקה. עד שהגענו לדירתה של אחותי, זו הייתה כבר שעת אחר צהריים מאוחרת, וזאת משום שאוו הייתה צריכה לעצור בכמה מקומות בדרך. קודם כול עצרנו בחנות משקאות ואז במאפיית הדונאטס, ואחרון חביב – עצרנו בפיצרייה במחוז פרל. הבריון שהסיע אותנו נשא את כל הדברים שקנינו בפעם אחת; הוא סחב את התיקים שלנו, את הקופסאות ואת הבקבוקים במעלה המדרגות לדירת שני החדרים של אן. כשעלה הצורך להפקת מסיבת שנאת-גברים, אוולין פאריס הייתה בהחלט הבחורה הנכונה למשימה.
הזעם שחשתי כלפי מל אריקסון המתופף נרגע מעט ופחת מזעם לוהט לרתיחה עדינה. כרגע דאגתי יותר מהאופן המבהיל שבו אן התנודדה על עקביה בחוסר יציבות על השולחן לפניי. "בבקשה אל תפלי משולחן הקפה, את עלולה לשבור משהו."
"פאקינג-אלוהים-אדירים," היא מלמלה את המילים ברצף כמילה אחת, ונופפה בידה, שופכת נוזל כהה מעבר לשפת הכוס אל רצפת הפרקט השרוטה ומפספסת רק במעט את לורן ששכבה על הרצפה בפנים אדומות. "תפסיקי להיות כזאת מבוגרת, ליזי. אני האחות המבוגרת בינינו. את הילדה. תתנהגי כמו ילדה."
פתחתי את פי כדי לומר לה מה אני חושבת על הרעיון המבריק שלה, אבל ידה עלתה על פי והשתיקה אותי במהירות.
"אל תיכנסי לזה," אוו לחשה באוזני, זרועה כרוכה סביב כתפיי וידה מונחת על פי, משתיקה אותי, "היא שיכורה מהתחת וויכוח איתה לא יביא אותך לשום מקום."
היא הסירה את ידה, אם כי המשיכה לחבק את כתפיי.
"זה לא מה שמדאיג אותי," אמרתי. זו הייתה עלולה להיות סצנה קצת מוזרה, אוו ואני מחובקות ככה על ספת הקטיפה הדו-מושבית החדשה של אן. הכרתי את אוו רק באותו היום, בסופו של דבר. אבל היה בה משהו. בה ובלורן. גם את לורן פגשתי רק פעם אחת בעבר, וזו הייתה היכרות קצרה מאוד, אבל הייתה לי הערכה גדולה לנשים שהשרו סביבן אווירה שהן לא מוכנות לאכול בולשיט מאף אחד. לא משנה מה יקרה עם המנוול הזה, מל, קיוויתי שהן תעמודנה לצידה של אן. היא נזקקה לחברות אמת, לא לעלוקות מוצצות הכסף, הזמן והאנרגיה שהיא משכה אליה במשך השנים מפני שהיא כזאת אימא-דובה שחייבת לקחת את כל מסכני העולם תחת חיקה ולטפל בהם.
"תקני אותי אם אני טועה, אבל אני לא חושבת שאחותך מרשה לעצמה לשחרר קיטור באופן תכוף. יכול להיות שהיא ממש צריכה את זה."
הזעפתי פנים. "אולי."
על גבי השולחן, אן זמזמה עם המוזיקה שהתנגנה במערכת הסטריאו, אבודה בעולם משלה. לפחות העצבות ששכנה על פניה קודם לכן נעלמה. וראיתי מספיק ממנה בכמות שתספיק לי לחיים שלמים. למרות שאן לא נראתה עצובה יותר, הזכרתי לעצמי להכות את מל אריקסון עד זוב דם אם אי פעם אפגוש אותו שוב. זו הייתה המחשבה הביליון מהסוג הזה שעברה במוחי היום.
"נהנית לצפות בלהקה עושה חזרה לפני שהכול התחרבן?" שאלה אוו.
"כן, נהניתי מאוד," עניתי בהיסח הדעת, "נגן הבס... מה שמו?"
"בן?"
הנהנתי, מנווטת את דרכי בעדינות בנבכי השיחה. "הוא נראה מעניין ממש. חבל שלא יצא לנו ללכת יחד לארוחה משותפת."
"זה באמת חבל. לא יכולתי שלא להבחין בכך שנעצת בו עיניים בחזרה," אמרה אוו ושמה קץ לניסיונות שלי לחקור אותה לגבי בן בלי שהיא תבחין בכך.
מעולה.
"תירגעי. אני לא עומדת לומר כלום לאחותך." היא נאנחה. "הן, בן, בן. איך לתאר אותו באוזנייך? הוא בחור נהדר, נינוח מאוד."
לא אמרתי דבר.
"קחי לתשומת ליבך שהוא ידוע בכך שהוא לא יוצא לדייטים."
נתתי בה מבט מלוכסן. היא חייכה אליי חיוך קלוש. "עם זאת, גם דיוויד לא יצא לדייטים עד שהתחתנו. בכל אופן... דיברנו על בן. עד כמה את רצינית ביחס אליו?"
"את שואלת אותי לגבי הכוונות שלי לגביו?!"
צחקוק עצבני נפלט מבין שפתיה. "נראה לי שכן, זה בדיוק מה שאני עושה. נראה לי שזה מה שנשים עושות. אבל ברצינות, אני לאו דווקא מודאגת מכך שהוא יהיה הצד הנפגע."
"את עומדת לומר לי שאני צעירה מדי עבורו?"
"זה יהיה די צבוע מצידי, בהתחשב בכך שהתחתנתי עם דיוויד בגיל עשרים ואחת. בת כמה את?"
"כמעט עשרים ואחת," נעתי בחוסר נוחות על מושבי.
"טוב, הוא כמעט בן עשרים ותשע, רק שתדעי."
שמונה שנים. זה לא פער נוראי כל־כך.
בהיתי בסימנים הנוזליים שהשאיר המרטיני על שולי הכוס השנייה ששתיתי, כאילו מישהו השאיר לי בין הטיפות איזשהו רמז. תהיתי לרגע אם כדאי לי לעבור לעלי תה, אולי בהם אצליח לקרוא את העתיד. שום רמזים לא התחבאו לי בתוך משקה שהורכב מוודקה, שמנת וליקר שוקולד. "קרוב לוודאי שגם ככה לא יזדמן לי לראות אותו שוב, אז..."
"את מוותרת בכזאת קלות?" היא שאלה, "אם אפשר לשפוט משהו לפי האופן שבו הבטת בו, חשבתי שתהיי מעט נחושה יותר מזה."
"הוא רוק סטאר. את אומרת שאני צריכה לשבת לו על הזנב ולעקוב אחריו?"
היא משכה בכתפיה. "גם כוכבי רוק הם אנשים כמו כולם, אבל עם זאת אני לא חושבת שזה יהיה כזה כיף לעמוד מחוץ למלון שלו בגשם."
"אני מניחה שלא." אבל לגמרי יכולתי לדמיין את עצמי עושה את זה. עצוב אבל זו האמת. הרעיון לא היה לגמרי מטופש. אולי זה היה יכול אפילו לעבוד. הוא ללא ספק היה מעוניין, או לפחות כך היה נראה לי, בגלל המבטים שהוא נעץ בי והחיוכים המסתוריים. כן, אני מודה, רציתי מאוד לברר אם הוא היה מעוניין או לא. "סתם מתוך סקרנות, באיזה מלון הוא מתאכסן?"
עיניה של אוו נצצו.
[1] נערת אמצע של מגזין 'פלייבוי' משנות החמישים.
[2] אוניברסיטת פורטלנד.
