פרולוג
הנה משהו שאני רוצה לדעת: למה בכלל יש מושג כזה, "חטא מתוק"? אם משהו גורם לך עונג מתוק, אז זה לא חטא. נקודה.
אבל בואו נבהיר משהו — אני לא מדבר על דברים שגבר צריך להרגיש טונות של רגשות אשם בגללם, כמו להתנהג כמו שמוק עם הבוס שלך, או לבגוד באישה שלך. אם חרא כזה גורם לך עונג, מצידי שתסבול רגשות אשם מעכשיו עד הודעה חדשה, ומי ייתן והשמיים ימטירו עליך ברד בגודל כדורי גולף, בתוספת צפרדעים וכינים.
מה שאני לא מבין זה למה אנשים מרגישים רע בגלל הנאה מהדברים הטובים של החיים. למשל, לקנות שולחן ביליארד רק כי הוא נראה כל כך מגניב בסלון שלך. או לשתות ויסקי סקוטי בן שמונה עשרה שנה אחרי יום ארוך שבו טרחת על שיפוץ מנוע של מוסטנג, במקום לחכות להזדמנות מיוחדת כדי לפתוח את הבקבוק.
החיים קצרים. צריך להתענג עליהם עכשיו.
שיט, אם בא לך לטבול באמבטיית בועות לוהטת מדי פעם, אז תזרים לתוך האמבטיה שלך, המעוצבת עם רגלי חיה, מים חמים בלי חשבון ותשליך פנימה גם פצצת אמבט.
לא שאני עושה דברים כאלה, חלילה. שיט, אני בקושי יודע מה זו בכלל פצצת אמבט ואני בהחלט לא השתמשתי לאחרונה באחת כזאת בניחוח למון-גראס. מהסוג התוסס. לא, אין לי מושג למה היא נעלמה מהארון.
בכל מקרה, אני אומר — תתפנקו. כן, שולחן הביליארד שלי מגניב, וגם הוויסקי. אבל בראש רשימת הפינוקים שלי נמצאים סטוצים חד-פעמיים. הם לוקחים, בגדול.
מה? זה פשע? אין שום פסול בלילה של כיופים למבוגרים בלבד. חוץ מזה, כשאני לוקח אישה הביתה לחגיגת לילה-אחד-וגמרנו של זיונים חמישה כוכבים, אני אף פעם לא מסתיר את כוונותיי. אני אף פעם לא מבטיח יותר ממה שאני יכול לקיים. מה שאני מקיים — ובכמויות, תודה רבה על ההתעניינות — הוא עונג בלתי נדלה בין הסדינים, בלי התחייבויות, עד עלות השחר.
ואף פעם לא חשתי רגשות אשמה בגלל התענוג הזה, מאחר שאני מקפיד על כמה קווים מנחים חשובים בכל הנוגע לתחביב האופקי האהוב עליי ביותר.
אל תהיה מניאק.
תמיד תהיה ג'נטלמן.
ואף פעם אל תישן עם האויב.
טוב, אז לגבי הקו האדום האחרון... אסור להפר אותו, אסור לכופף אותו, אסור אפילו לקמט אותו. גם לא טיפ-טיפונת.
תסמכו עליי בעניין הזה.
התרסקתי כהוגן עם הקו האדום האחרון, כי בסוף רציתי הרבה יותר מפעם אחת עם איזו ברונטית סקסית להפליא. כך מצאתי את עצמי בצד השני של הקו, עם קעקוע חדש, עם מכונית הרוסה בצבע כחול אלקטריק ועם קוף מחמד.
כן, אמרתי קוף מחמד.
פאק, זאת בעיה גדולה מאוד בשביל מלך התענוגות.
פרק 1
מכוניות הן כמו גלידה.
איש איש וטעמו הוא.
כמה חובבי מכוניות מעדיפים וניל. מבחינתם, רכב ספורט בסיסי זה לגמרי בסדר.
אחרים מעדיפים גלידה עם כל התוספות, החל בעבודת צבע מטורפת ובגלגלים מוגבהים וכלה במערכת קול שפועלת לפי סולם ריכטר.
ויש לך גם משוגעים לדבר שמעדיפים גלידת שוקולד מריר ומוציאים הון תועפות על אסטון מרטין אלגנטית עם מנוע שיכול לחרוך אספלט על הכביש המהיר.
אבל מדי פעם, אתה פוגש מישהו שלא יודע מה הוא אוהב, אז הוא הולך על סוכריות צבעוניות, בננות, אגוזים קצוצים ודובדבן למעלה. כמו הטיפוס שאני מדבר איתו עכשיו בתערוכת מכוניות משופרות, לא הרחק ממנהטן.
הגבר הממושקף מלטף את סנטרו ואז שואל בקול מתוחכם: "אתה יכול לבנות מכונית משוריינת?"
זאת השאלה הראשונה ששואל אותי הגבר הזה, בן שלושים ומשהו, שלבוש מכנסיים מחויטים וחולצת כפתורים לבנה מגוהצת. משקפיים במסגרת מתכת דקיקה מחליקים על גשר אפו כשהוא מצביע על מכונית ספורט בירוק-אזמרגד, משופרת עד הגג, שעומדת על הבמה המרכזית.
"יש לי מכוניות משוריינות ברזומֶה," אני עונה, כי כבר בראתי כמה מפלצות כאלה, שמתוכננות לשרוד את מתקפת הזומבים של אחרית הימים, באדיבות כמה לקוחות שמתכוננים לקראת יום הדין.
הוא זוקף גבה. "ואפשר להוסיף גם סנפירים מגניבים מאחורה?"
אה, סנפירים. יש לי הרגשה שאני כבר יודע לאן הוא חותר, וזה לא לעולם המתים המהלכים. "כן, אני יכול לעשות גם את זה."
"ואולי היא יכולה להיות גם עם מתלה נמוך ולהגיב לפקודות קוליות?"
אני מחניק צחוק, כי עכשיו אני כבר יודע בדיוק עם מי יש לי עסק, ואני מת על המתלהבים האלה שלא יודעים מהחיים שלהם. "בהחלט. אני מניח שתרצה אותה בצבע שחור?"
עיניו הכחולות נדלקות. "כן, שחור זה מושלם."
מושלם בשביל באטמוביל. כי זה בדיוק מה שהבנאדם תיאר לי. טוב, אז אני לא מזלזל בו, או ברכב של באטמן. הרכב הזה בהחלט נמצא גם ברשימת החלומות שלי. איזה חובב רכב שמכבד את עצמו לא ירצה להסתובב בעיר עם רכב מאובזר של גיבור-על?
אבל הבנאדם הזה בכלל לא קרוב לסיום, והוא ממטיר עליי סדרה חדשה של שאלות. "אתה יכול לבנות מכונית שמסוגלת — רק לדוגמה — לקפוץ למרחקים אדירים?"
אני לא צריך להיות נביא כדי לדעת לאן הוא הולך עם התרחיש החדש שלו. "ותרצה שהיא תנגן איזה שיר קטן כשתלחץ על הצופר?"
עיניו נוצצות. "הו, זה בהחלט יהיה נחמד."
מעניין מאיפה הקרצתי את הרעיון הזה. יכול להיות שזה מתבסס על הידע הנרחב שלי בג'נרל לי, מכונית הדודג' צ'רג'ר מ'הדיוקס קורעים את האזרד'?
הבנאדם עובר דרך כל המכוניות המדליקות בסדרות טלוויזיה ובסרטים. ואתם יודעים מה? אין בזה שום דבר רע. אם הוא לומד על מכוניות מהמרקע או מהמסך הגדול, זה בסדר גמור. אולי הוא יבקש ממני לבנות פולקסווגן חיפושית מדברת. אחותי מתחננת כבר שנים שאבנה לה אחת כזאת כמו 'החיפושית השובבה', ואם אי פעם אצליח לגלות איך לעשות את זה — היא תקבל את הראשונה.
"מה עם דלתות כנפי שחף כאלה?" הוא שואל.
"כמו דֶלוֹריאן?"
הוא מהנהן בהתרגשות. "אני כל כך אוהב את המכונית הזאת."
"גם אני עוד לא פגשתי דלוריאן שלא רציתי להתחתן איתה. בגלל זה בכלל נכנסתי לתחום הזה."
"אז גם אתה מעריץ של סרטי 'בחזרה לעתיד'?"
אני מושיט לו יד קמוצה להשקת אגרופים ידידותית. "לגמרי."
"יש סיכוי שתוכל להכניס לי בפנים גם קַבָּל שֶׁטֶף?" הוא שואל על רכיב הליבה של מכונת הזמן.
"בהחלט. ואני מבטיח לך שהוא יגיע ל-1.21 ג'יגה-ואט כשתלחץ על דוושת הגז," אני אומר. בדיוק מה שצריך בשביל מסע בזמן. אנחנו צוחקים לנו, ופתאום נשמעות על האספלט מסביב נקישות נעלי עקב. התצוגה הזאת שורצת נשים על עקבים. הן עובדות בדוכנים ומדגמנות בתנוחות מפתות על מכסי מנוע וליד דלתות המכוניות. קשה לומר שזה מפריע לי במיוחד. לא, אני בהחלט לא יכול לומר שמפריע לי קצת עור נשי חשוף.
מכוניות וחתיכות — זה כל מה שאני צריך למחייתי.
אבל עכשיו זה לא הזמן להסתכל על הנוף, כי עסקים תמיד באים במקום הראשון. אני מושיט יד למעריץ של סרטי בחזרה לעתיד. "נעים מאוד, מקס סאמרס, הבעלים של חברת סאמרס, מכוניות בהזמנה."
הוא לוחץ את ידי. "דייוויד וינטרס. ואני יודע שזה אולי ידהים אותך, אבל יש לי וידוי: אני לא יודע כלום על מכוניות."
"לא נורא, אני יודע מספיק בשביל שנינו."
הוא מחייך ומושך בכתפיו בביישנות. "מעולה. אז אני בדיוק מחפש מישהו שיכול לבנות את המכונית הכי טובה. כמו זאת, אני מניח?" הוא שואל ומצביע על היפהפייה הירוקה הנוצצת שבאתי לתצוגה הזאת כדי להשגיח עליה. אני כאן עם לקוח. תכננתי את המתוקה הזאת עבור וגנר בוסט — שחקן קו התקפה מליגת הפוטבול הארצית, שמחלק חתימות איפה שהוא לא הרחק ממני.
וגנר הוא הר אדם. גובה שני מטרים ושלושה, משקל מאה חמישים ותשעה קילו — זה המשקל שלו בבוקר, והוא טוען בצחוק שאחרי ארוחת הבוקר הוא שוקל עוד חמישה קילו — והוא היה זקוק למכונית מיוחדת התואמת את מידותיו. בניתי לו כזאת, והוא אוהב להשוויץ בה.
"אני רוצה להגיד לך רק דבר אחד," אני אומר תוך כדי ליטוף מכסה המנוע של המכונית הירוקה הנוצצת. "אם אתה יכול לחלום את זה — אני יכול לבנות את זה. אם אתה רוצה צמיגים חלופיים, מנוע חדש, או ריפוד מיוחד, אני אדאג לזה. אם אתה רוצה לשדך חלקים של רכב שראית באיזה סרט גנגסטרים עם איזה אב-טיפוס עתידני, אני אמצא דרך לעשות את זה. אני אגשים לך את החזון, כי זה מה שאני עושה."
נקישות עקבי הסטילטו מתקרבות עכשיו, ודייוויד יורה שאלה נוספת: "אתה יכול ל—"
קול נשי קוטע את דבריו. "אתה יכול לצייר טיגריס מפחיד על הדלת?"
אין מצב!
הקול הזה. הגרגור הסקסי הזה. כמו דבש. כמו ויסקי. כמו חלומות רטובים.
הכול בתוכי עומד דום. שנים לא שמעתי את הקול הזה. אני אפילו לא צריך להסתובב, כי עוד נקישת עקב אחת, ועוד אחת, והנה היא, עומדת מולי. נראית לוהטת יותר מאי פעם.
שיער חום ארוך. עיני שוקולד מריר. רגליים שלא נגמרות.
הֶנלי רוז מארלו.
וואו וואו וואו!
זאת היא.
האישה שהוציאה אותי מדעתי.
אני לא מסוגל להוציא מילה מפי ואני רק בולע אותה בעיניים, כי היא כבר לא בת עשרים ואחת. היא גדלה בחמש שנים ונעשתה סקסית פי עשרים וחמישה. כן, היא כזאת, סקסית בריבוע.
אבל אני לא מתכוון להניח לעסקה פוטנציאלית לחמוק מבין אצבעותיי. אף פעם לא הנחתי לאישה להפריע לי לעבוד, בעיקר לא למישהי שמתערבת באמצע שיחה וזורקת הערה על איזה טיגריס מזדיין.
אני מנטרל את ההפרעה שלה בכך שאני פשוט זורם איתה.
"הטיגריס יכול אפילו לשאוג," אני אומר, כאילו היא סתם חובבת מכוניות אקראית שרוצה לפטפט איתי, ולא בחורה שעבדה אצלי במוסך.
"אולי אפילו לירוק אש," מציעה הנלי כמו באיזה מערכון ישן.
גם דייוויד לא עומד בחיבוק ידיים, אלא ממהר להשחיל מעין שאגה ומחווה באצבעותיו כאילו היו ציפורני חיה טורפת.
הנלי מבזיקה לעברו את החיוך הסקסי ביותר שראיתי בימי חיי, ובתוך פחות משנייה, הטיגריס יורק-האש עובר להשתכן בתוכי כי אני קנאי בטירוף, ובלי סיבה טובה.
דייוויד מחייך אליה בחזרה.
טוב, אז אולי דווקא יש סיבה.
אבל זאת בכלל לא סיבה מתקבלת על הדעת. אני מתנער מהרגש המיותר הזה כשדייוויד פותח שוב את פיו. "זהו זה, החלטתי רשמית שאני רוצה טיגריס על הדלת של הדלוריאן. בצבע ירוק, צבע הכסף."
יאפ, הוא לגמרי טיפוס של סוכריות צבעוניות, ואני מתמקד בסוכריות, לא בחיוכים הפלרטטנים שרצים בינו לבין האישה שאף פעם לא הייתה שלי. אפילו לא ללילה אחד.
"אתה יכול לקבל את זה בסגול מלכותי, בירוק אזמרגד, בכחול ספיר," אני אומר לו. "אתה יכול לקבל את זה עם דגל על מכסה המנוע, פס על הדלת ומוט ההילוכים המתוק ביותר שהרגשת בידיך אי פעם."
"סגול עם מוט הילוכים מתוק? קניתי." הוא לוחץ את ידי לפרידה. "נהיה בקשר." הוא מתחיל ללכת, ואז נעצר. "סגול זה לא צבע מטורף מדי? מה דעתך?" הוא שואל את האישה שגורמת לכל גבר אמיתי לשמוט את לסתו.
גוף מושלם. שפתיים משורבבות בפינוק. מותני צרעה. שדיים הקוראים תיגר על כוח המשיכה. אילו אלוהים היה בורא אישה אידיאלית כדי למכור כל דבר עלי אדמות לכל גבר אמיתי, היא הייתה נראית בול כמו הנלי.
אם כי אני לא בטוח שהוא התכוון שיהיה לה כזה פה גדול.
אגב פה גדול, היא מלקקת את שפתיה. "סגול זה חם אש," היא אומרת לדייוויד, כאילו המילים נועדו לאוזניו בלבד. היא מרטיבה את קצה אצבעה בלשונה ונוגעת במכסה המנוע כאילו הוא בוער.
דייוויד בולע אותה במבטו, צוחק ומחייך.
"יופי של המלצה לצבע הסגול. מה איתך, מקס? מה הצבע האהוב עליך?" הוא מרים יד כמו תמרור עצור. "רגע, אל תגיד לי, תן לי לנחש. זהב? כסף? אדום? כחול?"
אני מנענע בראשי. "שחור."
ואז דייוויד אומר שלום ומסתלק, ואני נשאר עם המכשפה הזאת ששונאת אותי. היא נועצת בי מבט כמו חתולה שמסרבת לזוז עד שתיתן לה את ההמבורגר שלך. אני לא מקלקל לה את ההצגה, אבל גם לא מציע לה נגיסה.
"שחור," היא חוזרת אחריי, מתופפת בקצה נעל הזמש האדומה שלה ומביטה בי במבט מלא חֵמה. "כמו הלב שלך."
כבר אמרתי שבפעם האחרונה שראיתי אותה היא הסתערה החוצה מהחנות שלי בתוך עננה של זעם?
אולי זה מפני שפיטרתי את התחת הסקסי שלה לפני חמש שנים.
כן, אין ספק, עבר בינינו חתול שחור.
פרק 2
הנלי רוז ומכונית מדליקה הולכות יחד כמו דובדבנים וקצפת, כמו ויסקי משובח ולילה ארוך ומלא גסויות. מה שאומר שלעבוד לצידה היה כמו לפסוע לתוך גן עדן בכל יום מחדש. זה היה מבחן כוח רצון, כי האישה הזאת מסוגלת לעבוד על מכונית כאילו זה ריקוד ארוטי.
לא ריקוד חשפנות.
לא נענועי אגן בוטים.
ריקוד בלט יפהפה של אישה שמפתה רכב. הידיים האלה שלה, האופן שבו השתמשה בכלי העבודה, האינטנסיביות של הריכוז — זה היה חושני, זה היה מחרמן, זה היה התגלמות הפנטזיה.
תארו לעצמכם איך זה היה לעבוד איתה במשך שנה מלאה זקפות מכאיבות.
שנה קשה, תרתי משמע.
עמדתי באתגר, כי היא הייתה כישרונית בטירוף. אף פעם לא התייחסתי אליה אחרת בגלל היותה אישה, או מפני שחשבתי עליה מחשבות מלוכלכות רוב הזמן. התייחסתי אליה כמו אל כל אחד אחר — כלומר, כמו אל כל אדם אחר שעובד איתי ושתמיד הקפדתי לדמיין רק בביגוד חורף מלא, כולל גטקס תרמיים מתחת ומעיל פוך נפוח שמכסה הכול.
"הלב השחור עדיין במקומו." אני טופח על עצם החזה. "אותו דגם כמו תמיד."
"חשבתי שאולי שדרגת אותו בינתיים. חלקים פגומים וכל זה."
"לא היה צורך להחזיר למפעל את המנוע הזה. הוא עובד יפה מאוד בתוך הבן זונה האכזרי," אני אומר, מזכיר לה את המילים שהטיחה בי ביום שהסתערה החוצה.
היא מרימה גבה. "חבל. היית צריך לתת לי להחליף אותו בשבילך. אני טובה בתיקון כל מיני גרוטאות."
אלוהים אדירים, האישה הזאת לא לוקחת שבויים! "אין לי שום ספק שאת מצוידת בכל הכלים כדי לתקן כל דבר, ואם לא תמצאי את הכלי הנכון, את תשתמשי בצינור יניקה."
היא עוטה על פניה הבעה נרגזת. "אין שום דבר רע בשימוש בצינור יניקה," היא אומרת, מדגישה את המילה צינור.
איך, לעזאזל, החזקתי מעמד עם האישה הזאת? לפני שאני מספיק לגבש מענה, היא בועטת קלות בקצה נעלה בצמיג מכוניתו של וגנר. "אני רואה שאתה עדיין אוהב לבנות את המכוניות שלך עם צמיגים גדולים וגבריים."
אני מגלגל עיניים ומסמן לה עם הידיים שתמשיך. "או-קיי, הנלי, אני מחכה לשורת המחץ עכשיו."
היא מעפעפת בריסיה. "שורת מחץ?"
"גדולים? גבריים? לא התכוונת להגיד משהו על פיצוי לגודל האיבר? זה מה שתמיד היית אומרת על הגברים שרוצים מכוניות גדולות עם צמיגים ענקיים."
היא מחייכת. "נו, וטעיתי בהערכה שלי?"
אני צוחק. "לא יודע. לא בדקתי."
"גם אני לא. תמיד התמקדתי רק בעבודה."
"ככה צריך."
"זה מה שלימדת אותי."
"אני שמח שלמדת את הלקח הזה."
"למדתי ממך כל כך הרבה לקחים."
אני נושם עמוק ומשנה כיוון. "מה נסגר עם ההערה הזאת על הטיגריס? לא יכולת פשוט לחכות עד שאסיים ולהגיד שלום?"
היא קורצת. "בחייך, אסור להשתעשע קצת?"
"להשתעשע? יותר נכון להגיד שניסית להתערב, כהרגלך."
היא מחקה פרצוף נדהם ואצבעותיה מפזזות על מכסה המנוע של מכוניתו של וגנר. "בסך הכול ניסיתי לעזור לך לסגור עסקה עם לקוח. אתה לא זוכר? תמיד ניסיתי לעזור לך."
אני מניח את ידיי על מותניי. "למה אני מרגיש שאת כאן כדי להתגרות בי, לא כדי להרעיף עליי סיוע הומניטרי נדיב?"
היא מצמידה יד אל חזה. אל חזה השופע. "להתגרות? אני? בסך הכול שמחתי להגיד שלום למנטור שלי לשעבר. סליחה על ההתלהבות," היא אומרת בקול מתוק מדי. "מה שלומך בימים אלה?"
"אני לא מתלונן." אני לא יודע איך לפרש את התנהגותה, ואני לא בטוח שאני מעוניין לשתף אותה באמת. "מה איתך? עבר זמן."
"חמש שנים. שלושה שבועות. ויומיים. אבל מי סופר?"
"נשמע לי שאת דווקא סופרת."
היא מושכת בכתפיה כאילו זה לא סיפור גדול, ואז קופצת על מכסה המנוע ומניחה את התחת המתוק שלה על המכונית של וגנר. וגנר לא יתנגד. הוא אוהב נשים יפות, בעיקר כשהן על המכונית האהובה שלו. הבעיה היא, שהוא כנראה ירצה לזיין את הנלי כשיסיים לחלק חתימות, ואני לא מוכן לתת לזה לקרות במשמרת שלי!
לא שאני קובע עם מי היא תזדיין. אבל אעשה כל מה שביכולתי כדי לוודא שמי שישים עליה ידיים לא יהיה לקוח שלי.
"מה מביא אותך לכאן?" אני שואל.
בפעם האחרונה ששמעתי ממנה היא חזרה הביתה לצפון קליפורניה, לעבוד אצל המתחרה שלי.
היא מצביעה באגודלה לכיוון הכללי של קלינט סאווג', בריון מזוקן עם פה מלוכלך, שמוציא תחת ידיו את המכוניות המגניבות ביותר עלי אדמות. "אני רק מקשטת בנוכחותי את הדוכן של סאווג' ריידס," עונה הנלי.
"כן?" זה מפתיע אותי, אבל אני לא מראה לה את זה. הנלי אף פעם לא הייתה רק זוג רגליים וציצים יפים בתערוכת מכוניות. היא תמיד עבדה מתחת למכסה המנוע, לא מעליו. תמיד לכלכה את הידיים בעבודה השחורה על המנוע.
היא מהנהנת ומחייכת. "הוא ביקש ממני לעשות פוזות על המכוניות. הן נחטפות כמו לחמניות טריות." היא נוקשת באצבעותיה.
"באמת?"
היא בוחנת אותי מכף רגל ועד ראש. מתעמקת בקעקועי הצמיד השבטיים המקיפים את שרירי הקיבורת שלי. היא משתהה על החזה שלי. טוב, על הטי-שירט שלי. אני לא איזה טמבל שמסתובב בלי חולצה בתערוכת מכוניות. אני שומר את זה להזדמנויות שבהן אני נוהג במכונית עם גג נפתח.
לא, ברצינות עכשיו, אני נראה לכם כמו אידיוט? אני גם לא נוהג במכונית בלי חולצה.
היא מזדקפת ויורדת ממכסה המנוע. "לא," היא עונה, אבל בפיה נשמעת המילה היחידה הזאת בדיוק כמו: "לא, אידיוט שכמוך."
אני נאנח. פאק, היא עדיין שונאת אותי. "אז מה את עושה כאן?"
היא מצמצמת את עיניה. "נראה לך שאתה היחיד בתחום? יש לי מוסך בניו יורק."
לא עקבתי אחריה אז, כשעזבה בסערה, אפופה ענן עשן שחור, אבל הנחתי שעדיף לי לא לארוב לה. ידעתי שאני חייב להתרחק מסוג הפיתוי שהביאה איתה לעבודה מדי יום ביומו. "יפה לך," אני אומר.
היא מניחה יד על המותן ונועצת בי מבט מתריס. "באמת חשבת שאני דוגמנית רכב?"
"זה מה שאת אמרת."
היא נושפת בזעף. "אף פעם לא ממש חשבת עליי דברים טובים, נכון?"
אין לך מושג אפילו... את לא רוצה לדעת כמה דברים טובים חשבתי עלייך, אם כי רובם היו גסים.
"הנלי," אני אומר בנימה מאופקת, "את היית המתלמדת הכישרונית ביותר שהייתה לי. מאוד הערכתי את הכישורים שלך, ואת יודעת את זה."
היא מחייכת, ואז דוקרת אותי באצבעה בחוזקה, ציפורן אדומה שורטת אותי קלות ומעוררת בי מייד פנטזיות בלתי תקינות בעליל על ציפורניה המטיילות על חזי ואחר כך על גבי.
"מעשים אומרים יותר ממילים. ואתה הבהרת היטב שלא חשבת שאני מספיק טובה," היא אומרת.
אני מניח למבטי לנדוד מעיניה לצווארה, ומשם אל הכתף שלה. היא עוקבת אחר מבטי, ואז אני אומר: "אני רואה שאת עדיין סוחבת איתך מטען נגדי. הוא כנראה דבוק אלייך. אני מכיר כירורג שיכול לטפל בזה בשבילך."
היא מגלגלת עיניים, אבל עונה בשוויון נפש: "תודה רבה על העצה. אני בטוחה שאחשוב עליך כשאחליט להיפטר מהמטען הזה, בהתחשב בעובדה שהכול בגללך."
אישה סקסית בטירוף נוטרת לי טינה. "אני שמח שאת סוף כל סוף מוכנה לפרגן לי במשהו."
היא מגלגלת את עיניה. "נתתי לך את כל הקרדיט, ואתה לא נתת לי כלום." היא מתווה עיגול באצבעותיה. "נאדה. אפס."
"שכחת להגיד 'שום כלום'. לא כדאי לשכוח עוד ביטוי טוב כדי לתאר איך גזלתי ממך את כל ההזדמנויות."
היא מכווצת את שפתיה ונדה בראשה. "אני לא יודעת למה בכלל באתי לדבר איתך."
"זו באמת שאלה טובה מאוד. הייתי מת לדעת את התשובה."
"לא יודעת. תקרא לי משוגעת, אבל חשבתי שאולי נוכל לנהל שיחה תרבותית."
אני צוחק צחוק מר. "באמת? בגלל זה התערבת בשיחה שלי עם לקוח פוטנציאלי עם עניין הטיגריס המזוין?"
"זה היה אמור להצחיק." לשם שינוי, היא נשמעת פגועה, כאילו העלבתי אותה. "פעם היית מתגרה בי כשהייתי מתלהבת ממשהו. קראת לי טיגריס, או נמרה."
הזיכרון מבזיק לנגד עיניי — הפעם הראשונה שקראתי לה נמרה. היא כעסה על עצמה בגלל מאבק בכיסוי תעלת הילוכים שחתכה את ידה השמאלית, ואני אמרתי לה "זהירות, נמרה," וניגשתי להראות לה איך עושים את זה בלי לחתוך לעצמה אצבע. היא הודתה לי בקול המתוק ביותר, ואני שמתי לה פלסטר על החתך.
אני לא אומר כלום, אולי כי אני עדיין נזכר באופן שבו לחשה לי תודה רבה ביום ההוא, לפני חמש שנים.
אבל עכשיו? היא רק מושכת בכתפיה בייאוש. "להתראות, מקס."
האישה הזאת הייתה האדם הנלהב והתוסס ביותר שעבדתי איתו מעודי, אבל אסור לי לתת לה להיכנס לי מתחת לעור, או לרצות לשים לה פלסטרים כשהיא בהחלט מסוגלת לעשות זאת בעצמה. אני יודע שאני זקוק לגישה חדשה, בעיקר אם אנחנו מסתובבים באותם חוגים.
היא כבר פונה ללכת, אבל אני אוחז בזרועה. "חכי רגע." קולי רך יותר עכשיו. "ספרי לי מה את עושה בימים אלה."
"בונה מכוניות."
"כך הנחתי, ממה שכבר אמרת. במה את מתמחה?"
זווית פיה מתרוממת לחיוך והיא מתקרבת אליי — כל כך קרוב, לעזאזל, עד שאני יכול להריח את הבל פיה המתוק, ואני שואל את עצמי איך היא מריחה כל כך טוב בשעה ארבע אחר הצהריים. כמו סוכריית קינמון. אבל בעצם, זה תמיד היה אחד הכישרונות הרבים שלה: מריחה טוב, נראית טוב, עובדת קשה.
"מכוניות מהסוג שהייתי בונה איתך, אילו היית מרשה לי," היא עונה ומתקרבת אליי עוד קצת. כל כך קרוב עד שאני יכול לנשק את שפתיי הקינמון שלה. "קוראים להן... הכי טובות."
היא מסתובבת והולכת משם.
אני יכול לקרוא לה. אני אמור להתאמץ יותר כדי לגשר על מה שהיה בעבר. אבל אני יודע שעדיף לי לתת לה ללכת. היא הרבה יותר מדי מסוכנת, גם אם חלק ממני אוהב לשחק באש.
פאק, החלק הזה חייב לשמור מרחק מאישה כזאת.
