הקדמה
היהדות שלכם
הציונות הייתה תנועה פוליטית, שמטרתה פוליטית. הציונות הייתה תנועה רוחנית, שמטרתה רוחנית. הציונות ביקשה להציל את היהודים מגורל מר — רדיפות ואנטישמיות, התבוללות וטמיעה. הציונות ביקשה להציל את היהדות מגורל מר — שחיקה ותקיעות, אובדן משמעות וחוסר רלוונטיות.
כמו ההשכלה לפניה, וכמו החסידות, וכמו הרפורמה והאורתודוקסיה, וכמו המלכות (משאול והלאה) וכמו הקבלה (וגם השבתאות והנצרות), הציונות הייתה תגובתם של היהודים למציאות משתנה. היהודים אינם קובעים לאן הולך העולם. הם עם קטן, שהשפעתו מוגבלת. העולם הולך לאן שהולך — והיהודים מסתגלים אליו. אם לא יסתגלו, ייעלמו. וכמו לכל העמים, גם ליהודים יש יצר קיום. הם לא רוצים להיעלם.1
הציונות הציעה ליהודים נתיב לקיום בעולם משתנה. לא בהכרח נתיב יחיד, אבל נתיב שמושתת על היגיון שקשה להתווכח איתו, המאפשר להתגבר על שלושה אתגרים: מכיוון שבעולם המודרני עמים מתקיימים במדינות אזרחיות — נקים ליהודים מדינה אזרחית; מכיוון שבעולם המודרני הדת אינה יכולה עוד לשמש כדבק חזק ליהודים — נקבץ את היהודים לסביבה שיהדותה אינה תלויה בקיום מצוות קפדני; מכיוון שבעולם המודרני קל ליהודים להיטמע ולהתבולל — נציע מבנה חברתי שאין בו הזדמנות ממשית להתבוללות.
מדינת ישראל היא הסביבה הזאת. היא מדינה אזרחית, חילונית, מותאמת לעולם המודרני. היא סביבה שמשמרת את יהדותם של יהודים, שאינם מרגישים כפופים להוראות ההלכה כפי שהתגבשו בזמנים אחרים. היא חממה חברתית שמונעת התבוללות. אחד העם חזה את הנולד הזה, גם אם לא במדויק, במאמרו הנודע מדינת היהודים וצרת היהודים: ״בראותה כי לא תוכל עוד לשׂאת ׳כלי הגולה׳, אשר הלביש אותה חפץ הקיום בצאתה מארצה, וכי בלעדיהם חייה בסכּנה — מבקשת היא, היהדות, לשוב למרכזה ההיסטורי, בשביל לחיות שם חיים של התפתחות טבעית.״2 זה המפתח: התפתחות טבעית. היהודים קובצו, בתחילה מעטים, כיום כבר כמעט מחצית מהעם היהודי. ומיד כשקובצו החלו להתווכח על טבעה של אותה ״התפתחות טבעית״ ועל כיוונה הרצוי. מדינת ישראל קמה בכדי לשרת את העם יהודי, אך השאלה כיצד נכון לשרת אותו פתוחה לפרשנות — ולכן גם למאבק — של יהודים בעלי תפיסות שונות.
הספר הזה והמחקר העומד בבסיסו נכתבים ונערכים בשנת ה־70 למדינת ישראל. זמן ארוך מספיק כדי ללמוד משהו על הכיוון שאליו ישראל הולכת. זמן קצר מכדי לדעת מה היעד שאליו תגיע. בתחילת הדרך קראנו לספר, בינינו לבין עצמנו, ״הסטארט־אפ היהודי״, משום שישראל, בשלב זה, היא בדיוק הדבר הזה: חברה שהיא סטארט־אפ בשירותו של העם היהודי. כמו כל סטארט־אפ, היא מפתחת רעיון חדשני — רעיון על עתיד לעם היהודי במדינה לאומית. כמו בכל סטארט־אפ, הרעיון קיים, אך המוצר עדיין בשלבי פיתוח. עוד יש הרבה שלבים של ניסוי וטעייה. עוד יהיו הצלחות וגם כישלונות. עוד נדרשת השקעה. ומצד שני — יש הבטחה גדולה. יש חלום. ופה ושם התרגשות, למי שמצליח להרים את הראש ולהתרחק לרגעים מטרדות היומיום.
שבעים שנה הן זמן ארוך לחברת הזנק, אך זמן קצר לעם עתיק. אין סיבה להתפלא על כך שתרבותה של ישראל חווה חבלי גיבוש. אין סיבה להתרגז על כך שיש בה ויכוחים, לעיתים נוקבים, על כיוון ודרך. אין סיבה להיות קצרי רוח — זה ייקח עוד זמן. אפשר לנסות ליהנות מהמסע.
בספר נציג ממצאים וננסח טענות על החברה היהודית בישראל. בראשן הטענה שכבר אפשר לראות בארץ ניצנים של תרבות יהודית חדשה. נכנה אותה ״יהדות ישראלית״. זה כמעט מתבקש כמובן: ישראל נוסדה כדי להצמיח יהדות חדשה — להצמיח תרבות שמאפשרת חיים יהודיים של משמעות בעידן הזה. וזה בדיוק מה שהיא עושה. לפעמים מתוך תכנון קפדני, לעיתים מתוקף נסיבות חיים, לפעמים באופן שמקובל על הכלל, לעיתים בכיפוף ידיים עד כאב. יהדות ישראלית שונה בדרכים רבות מיהדות לא ישראלית. יהדות ישראלית שונה בדרכים רבות מיהדות טרום־ישראלית.
זאת יהדות ציבורית. המדינה שובתת בשבת. המדינה מניפה דגל בצבעי הטלית. למדינה שפה רשמית שהיא לשון הקודש. יהדות ישראלית נבנית, בין השאר, מתוך החופש של יהודים לעצב את הפרהסיה התרבותית שלהם כך שתשקף ותשמר את התרבות היהודית. וכמובן, על האופן שבו צריך לשמר אותה אין הסכמה — יש ויכוחים. אבל אפילו הוויכוחים מייחדים את היהדות הישראלית, כי עד לפני שבעים שנה, ובמשך אלפי שנים, היהודים לא יכלו לנהל ויכוחים כאלה. הם לא יכלו להתווכח איך מתנהלת חברת חשמל של מדינה יהודית, ואיך פועל צבא של מדינה יהודית. הם לא יכלו לשאול כיצד צריכה המדינה, ואם היא צריכה, להשאיר בתודעה את ספירת העומר. הם לא יכלו להתלבט אם יש עוד טעם להתאבל על חורבן ירושלים — הנבנית מחדש.
זאת יהדות לאומית. יהודים ישראלים רואים את המגורים בישראל, את החיים בישראל, את ההקרבה למען ישראל, כמרכיב משמעותי מאוד בתרבות היהודית. מצוות הארץ — שכמובן, גם על מרכיביה המפורטים קיימת מחלוקת פוליטית עזה — היא מצווה עיקרית שמשמשת להם כדבק. במובן הזה, יהדות בנוסח הישראלי אפשרית רק עכשיו, היא אפשרית רק בישראל. לכן היא חדשנית בתולדות עם ישראל.
זאת יהדות חופשית. מדינת ישראל היא יצירה חילונית, אזרחית. היא איננה כפופה להלכות השולחן ערוך, ורוב אזרחיה אינם רואים את עצמם מחויבים לקיום דקדקני של מצוות. במובן הזה, יהדות בנוסח הישראלי מתאימה למה שהיהודים חפצים בו כיום. היא מאפשרת להם לכרסם במרכיביו של אורח החיים הדתי — מהנחת תפילין ועד שמירת כשרות — מבלי לאבד את זיקתם לעם ולתרבותו. קשה למצוא תופעה כזאת, שמתקיימת לאורך זמן, בעבר הקרוב והרחוק של העם היהודי.
הנה, שלוש המשימות שאתגרו את הציונות באות באופן כלשהו לידי מימוש:
יש בישראל יהודים, והם ממשיכים לרצות להיות יהודים. רק חמישה מכל 100 יהודים בישראל אומרים ש״כלל לא חשוב״ להם שהם יהודים.
יש בישראל יהודים, והם יכולים להיות יהודים בדרכם, בלי להרגיש שיהדותם כבר לא רלוונטית בעולם מודרני. תשעה מכל עשרה יהודים בישראל מרגישים מאוד יהודים.3
יש בישראל יהודים, והם אינם מתבוללים. תשעה מכל עשרה יהודים בישראל בטוחים שילדיהם יהיו יהודים וחושבים שגם נכדיהם יהיו יהודים.4
* * *
כמה מילים על הספר.
הספר הוא יוזמה של המכון למדיניות העם היהודי בירושלים, ששם לו למטרה ״לתרום לשגשוגם של העם היהודי ושל הציביליזציה היהודית״.5 הנחת העבודה שהולידה אותו: בישראל מתפתחת יהדות ישראלית שיש לה מאפיינים ייחודיים. מטרתו: להבין טוב יותר את היהודים של ישראל באמצעות מחקר מקיף; להבין מה הם מרגישים כיהודים, כיצד הם חושבים על היותם יהודים ובעיקר מה הם עושים כיהודים, מתוך תחושה שלעיתים קרובות מעשים מדברים יותר ממילים.
מטרת המחקר הובילה לחבירה של שני כותבי הספר. האחד — שמואל רוזנר, עמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי. השני — פרופ׳ קמיל פוקס מאוניברסיטת תל אביב. האחד — איש של מילים. השני — איש של מספרים. יחדיו חיברנו שאלון לסקר מפורט ומקיף, שנערך בשני סבבים, ואחר כך פוענח ונותח (על מתודולוגיית המחקר, אופי השאלון ודרכי ניתוחו תוכלו לקרוא בעשרת הנספחים בסוף הספר). יחדיו ניסינו להפיק ממנו מסקנות ותובנות, וזה לא תמיד היה קל. מזלנו הטוב זימן לנו סיוע בדמותם של כלל אנשי המכון למדיניות העם היהודי, שללא חוכמתם, ניסיונם, מיומנותם המקצועית וסבלנותם, לא יכולנו להשלים את המשימה. שמות כולם מופיעים בסוף הספר, ותודתנו נתונה להם. תוכלו למצוא גם הפניות רבות לעבודותיהם, שבהן נעזרנו, פזורות בהערות השוליים. מלבדן, נעזרנו בעוד מאות מחקרים, סקרים וספרים של חוקרים אחרים. תודתנו נתונה גם להם.
הערה על הפער שבין המחקר לבין הספר: המחקר, מטבעו, צבוע בגוונים של אפור. לכל נתון יש הסתייגות, לכל טענה יש חריגים, לכל מספר צריך הסברים. הספר, מטבעו, נכתב עבור קוראים. הם רוצים להבין, אבל גם שיהיה להם מעניין. לכן הספר נכתב במשיחות מברשת גדולות, בתנופה של אמירות נחרצות. יש כאן בהכרח פשרה: בהירות מרבית על חשבון דיוק מרבי. התכנסות להכללות על חשבון פרטנות דקדקנית. ככותבים, נוח לנו לעשות זאת. כחוקרים, נוח לנו פחות. ההחלטה שקיבלנו גורסת כך: ספר בהיר ככל האפשר — והסתייגויות, הבהרות, דיוקים, פרטנות, גרפים, בהערות השוליים ובנספחים. אם אתם רוצים לדעת איפה קצת הגזמנו (״כל היהודים עושים כך או אחרת״, כשמדובר למעשה על שמונים ושבעה אחוזים), איפה קצת מתחנו את החבל (״אלה היהודים שהם כך או אחרת״, כאשר מדובר על השערה סבירה ולא על מידע מוצק), איפה קפצנו למסקנות שאפשר להתווכח איתן (״הישראלים עושים כך או אחרת״, כשלמעשה מדובר על מה שהם אומרים שהם עושים ולא על מה שראינו אותם עושים), קראו גם את הנספחים ואת ההערות.
מה תמצאו בספר?
בהנחה שאתם יהודים שחיים בישראל תמצאו בו קודם כל, כמעט בלי יוצא מן הכלל, את עצמכם. תמצאו בו מנהגים שאתם מקיימים או נמנעים מלקיים, תמצאו בו מחשבות שיש לכם, או שמעצבנות אתכם, תמצאו בו תיאור של מחלוקות שמעסיקות אתכם, תמצאו בו קבוצות של יהודים שאתם מזדהים איתם, או מסתייגים מהם. תמצאו בו את החברה היהודית ישראלית על שלל מרכיביה. חלק מהמרכיבים הללו אתם ודאי מכירים היטב, חלקם עשויים להפתיע אתכם. בסופו של כל פרק הוספנו קובץ קצר של מספרים שיסייעו לכם להתמקם על מפת היהדות הישראלית. מי משיב כמו שאתם משיבים, מי משיב אחרת. מי נוהג כפי שאתם נוהגים, מי נוהג אחרת.
מה לא תמצאו בספר?
זה ספר שנכתב ללא סדר יום, מלבד הרצון לתאר את היהדות הישראלית כפי שאנחנו מבינים אותה, מתוך קריאה ולימוד, מחקר וניתוח. אין לנו רצון לחלק ציונים לאף יהודי או יהודייה, לא על מה שהיא עושה, ולא על מה שהיא נמנעת מלעשות. אין לנו רצון לדרג אף יהודייה או יהודי, לא לומר מי יהודי טוב יותר, ולא להוקיע את מי שהוא יהודי טוב פחות. בכלל, אין לנו עמדה מוסכמת בשאלה מי יהודייה טובה ומי יהודי בינוני, או מהי יהודיות טובה ומהי יהודיות טובה פחות. זה איננו ספר אידיאולוגי. הוא אינו מגנה חרדים שלא עומדים בצפירה, ולא משבח חילונים שאוכלים ביום כיפור. הוא אינו קורא לחבוש כיפה, ולא מציע לחלק את ארץ ישראל השלמה. זה ספר שמציג ממצאים ומנתח ממצאים. הם מלמדים שיהודים ישראלים חושבים ועושים כל מיני דברים. הם מלמדים שנגזר על יהודים ישראלים להמשיך להתווכח ביניהם על הדברים האלה. הם מלמדים גם על תחילת גיבושה של תרבות יהודית ישראלית, שיש לה מאפיינים משותפים.
את העובדות נציג. מסקנות אפשריות נציג. את האידיאולוגיה נשאיר לכם. אנחנו מניחים שיש בכם מי שישמח בממצאים ומי שיתאבל עליהם, מי שיזהה בהם הצלחה מפתיעה ומי שיזהה בהם אסון מתקרב.
* * *
ביהדות הישראלית כדאי להביט דרך שתי משקפות. דרך האחת נביט על החברה היהודית במדינת ישראל כפתרון, רצוי יותר או פחות בעיני המתבונן, למצוקתה של היהדות בעידן המודרני. דרך המשקפת השנייה נביט על מדינת ישראל כאתגר, המסבך עוד יותר את מצבה המסובך של היהדות בעידן המודרני.
בכמה מאות השנים האחרונות, התרבות היהודית מצאה את עצמה בצומת דרכים. היא נתקלה בבעיה. ההיסטוריונית חנה ארנדט תארכה את הבעיה לימי המשבר של שבתי צבי בראשית המאה ה־17, יש מי שתארכו אותה ל־100 שנים מאוחר יותר, אבל המהות דומה. הנסיבות החדשות, כתבה ארנדט, ״חתמו — כנראה אחת ולתמיד — את התקופה שבה הדת לבדה עשויה הייתה לספק ליהודים מסגרת מוצקה דיה למילוי צרכיהם הפוליטיים, הרוחניים והיומיומיים... מעתה ואילך עתיד היה היהודי לשפוט אירועי חולין על בסיס חילוני ולקבל החלטות חולין על פי מונחים חילוניים.״ זה קרה משום שהיהודים ״איבדו את אמונתם בראשיתה האלוהית ובאחריתה הנשגבה של ההיסטוריה,״ ועל כן ״אבד להם מורה דרכם בישימון.״6
המשבר לא היה ייחודי ליהודים. עולם מודרני, מדעי, מחולן, הציב אתגר לדתות רבות ולעמים רבים. גם הם גיבשו דפוסי מחשבה וחיים במשך מאות רבות של שנים. גם הם ניצבו מול הצורך להתאים את הדפוסים הללו לעידן חדש. אלא שליהודים, החיים בתפזורת, ללא מרחב מחיה משלהם, ללא הנהגה מוסכמת, ללא הסדרים של קבלת החלטות קבוצתית, הייתה בעיה כפולה. ״הם נזקקו לא רק למורה דרך למציאות אלא למציאות עצמה; לא רק למפתח להיסטוריה אלא לחוויית ההיסטוריה עצמה.״ כיצד התמודדו עם הקושי הזה? חלקם בהצעת ״רפורמה״, חלקם בהקמת חומות של ״אורתודוקסיה״, חלקם בנהירה אחר ״איזמים״ שהתרבו בחברה הכללית, כמו קומוניזם וסוציאליזם, חלקם היגרו לארצות חדשות שהבטיחו שוויון, חלקם בחרו בציונות.
דלגו שלוש מאות שנים קדימה, ומצבו של העם היהודי מתבהר:
כמעט מחציתו חיה באמריקה ומתמודדת עם בעיות הזהות של יהדות מודרנית בסביבה לא יהודית. הפרקטיקה של קיום מצוות הדת לא מחזיקה את ההמון שלא חפץ בה, התרבות היהודית שאמורה לספק לה תחליף לא לגמרי מגובשת, שיעור ההיטמעות גבוה. ביהודים האלה עוסקים ספרים אחרים, ונעסוק בהם הפעם רק על קצה המזלג, בפרק שמשווה אותם ליהודים של ישראל.
כמעט מחציתו חיה בישראל ועסוקה בבעיות זהות מסוג אחר: איך להתאים תרבות יהודית שנתפרה לעם ללא מדינה לחיים של עם במדינתו. ישראל הוקמה, כפי שכתוב במגילת העצמאות שלה, כמדינתו של העם היהודי. לא כמדינת הדת היהודית. אלא שהיהודים שהקימו את המדינה ידעו, לפחות בערך, כיצד נראית דת יהודית ולא ידעו כיצד נראית מדינה יהודית. בדיוק על זה הם מתווכחים עד היום.
המתווכחים קוראים לעצמם בשמות: דתיים, חילונים, חרדים, מסורתיים. הם מתאגדים בקבוצות, במפלגות פוליטיות, ב״שבטים״, ונאבקים על השפעה, על משאבים, על ערכים. היומיום שלהם נראה לפעמים קטנוני וכוחני — האם יתקנו מסילת רכבת בשבת או לא? האם ישנו את נוסח לימודי האזרחות או לא? האם יאפשרו לחיילות לשיר בטקסים בצבא או לא? האם ישירו "התקווה" בטקס סיום באוניברסיטה או לא? האם הם מוכנים לפנות התנחלויות בשומרון?
ואכן, זה לפעמים קטנוני ולפעמים כוחני. אבל זה גם חשוב. המסילה בשבת היא פרט משאלה גדולה יותר: איך צריכה להיראות שבת במדינה יהודית. לימודי האזרחות הם פרט משאלה גדולה יותר: מה מבטאת היהדות במדינה יהודית ודמוקרטית. החיילות בטקס הן פרט משאלה גדולה יותר: היכן ועד כמה להסכים למגבלות הנובעות מנורמות דתיות במרחב הציבורי. שירת "התקווה" היא פרט משאלה גדולה יותר: איך מתייחס הרוב היהודי במדינה היהודית למיעוט שאינו יהודי. ההתנחלויות הן פרט משאלה גדולה יותר: עד כמה חשוב שמדינת ישראל תשתרע על כל ארץ ישראל.
הממצאים שנציג בספר הזה ייתנו תשובה — זמנית — על כמה מהשאלות הגדולות הללו. אפשר לזהות בהם את האופן שבו יהודים ישראלים מפרשים את יהדותם, את מידת החשיבות שהם מייחסים לה, את הביטוי שהם נותנים לה. אפשר למצוא בהם את מה ששמרו מהתרבות הישנה גם במסגרת החדשה, את מה שהשמיטו, את מה שחידשו. ישראל היא שדה ניסיונות נרחב של תרבות יהודית. יצאנו לשדה, למדוד ולהבין.
