קשורה בנפשו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
קשורה בנפשו
מכר
מאות
עותקים
קשורה בנפשו
מכר
מאות
עותקים

קשורה בנפשו

4.5 כוכבים (28 דירוגים)
ספר דיגיטלי
42
ספר מודפס
78.4 מחיר מוטבע על הספר 98

עוד על הספר

ליאור אנגלמן

הרב ליאור אנגלמן (נולד בי"ט באב ה'תשל"ב, 30 ביולי 1972) הוא רב דתי לאומי וסופר ישראלי. ראש בית המדרש הקהילתי בכפר סבא. בין השנים ה'תשע"ה-ה'תשע"ט שימש כראש בית המדרש בישיבת בינות ברעננה.

בשנת 2006, לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות, הוציא את הספר "כיסופים" הכולל פרקי התמודדות אמונית בעקבות עקירת היישובים מגוש קטיף.
ב-2010 הוציא את הספר "שקופים" הכולל אוסף סיפורים קצרים, ובהם עיסוק רב בחייהם של אנשים קשי יום. לאחר מכן למד בבית הספר לכתיבה "סדנאות הבית" וב-2014 החל להנחות סדנאות כתיבה במסגרת בית הספר.
ב-2014 הוציא את הרומן "לא מפסיקים אהבה באמצע". הרומן זכה להצלחה ונבחר למצעד הספרים של משרד החינוך. ב-2018 הוציא את הרומן "קשורה בנפשו" ונבחר אף הוא למצעד הספרים של משרד החינוך. ב-2020 הוציא לאור את הספר "נשמה יתירה".
 
הרב אנגלמן נשוי ואב לחמישה, מתגורר בכפר סבא.
ב-2020 כתב עם חנן בן-ארי את השיר "געגועים לבני אדם", בעקבות התפרצות נגיף הקורונה בישראל.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/29hzt5yd

תקציר

משפחת לב־ארי מתל־אביב חיה את החיים הנכונים.
 
הם חילונים אדוקים, נאבקים בדיבור ובמעשה בכיבוש ויש להם קווים אדומים שאותם לא יחצו לעולם.
 
גם משפחת הייצלר ממצפה עודד חיה את החיים הנכונים. הם עמודי תווך בקהילתם, מקפידים בקלה כבחמורה ומיישבים את הארץ מעברו השני של הקו הירוק.
 
דבר לא מחבר בין שתי המשפחות השונות כל כך הללו, עד שטרגדיה אחת וחלום אחד קושרים ביניהן בעבותות של דם ואהבה, אשמה וגאולה.
 
"קשורה בנפשו" הוא ספר המבקש לחצות מתרסים, לנתץ חומות ולבנות גשרים מעל המחסומים המגבילים ומגדירים את חיינו כאן, היום. זהו ספר על משפחה, נאמנות וחוטים שלא במהרה יתנתקו. דמויותיו אינן קווים על מפה פוליטית, אלא בני אדם – שואלים ומתלבטים, שוגים ומכפרים.
 
הרומן השני של ליאור אנגלמן, מחבר רב־המכר "לא מפסיקים אהבה באמצע", אינו פוסק מלעורר מחשבה ולב. זוהי יצירה ספוגת תקווה, יופי וכאב, הטומנת בחובה זרע של אמת, המבקש לצמוח – לא במקום שבו אנו צודקים, כי אם בזה שבו אנו אוהבים.
 
"קשורה בנפשו" הוא הרומן השני של ליאור אנגלמן, קדם לו "לא מפסיקים אהבה באמצע" (זמורה־ביתן, 2014) וקובץ הסיפורים "שקופים" (ספריית בית אל, 2009).
 
נועה מנהיים

פרק ראשון

את ליל השבת בילתה תרצה בכורסה למודת הסבל שלה, אל מול הטלוויזיה, צופה באדיקות בסיכומי השנה. אין חדש בחדשות למי שעקבה אחריהן בכל יום, אבל ממילא נועדו רק להסחת הדעת מן השקט הרועש של הבית. מי יודע, אולי יתמזל מזלה ויוזכר שוב ביומן שמו של האיש שלה, דוקטור אמנון לב־ארי. מפעם לפעם, כששוב עולה על ראש שמחתנו סוגיית הארץ, השלום והכיבוש, מצטטים אותו ואת מחקריו המרתקים. הרבה חושבים כמוהו, אבל מילים כמו שהוא מנסח הן זן נדיר. אם זה יקרה גם הפעם, היא תודיע לו שהוזכר ותפציר בו שיבוא לראות ביחד איתה. הוא יביע חוסר עניין ויצרף תנועת ביטול אבל יתיישב. לה מותר להתגאות בו בקול, הוא רשאי להתלהב רק בסתר הלב.
 
בגיל חמישים ואחת פירסם את ספרו פורץ הדרך, ‘כבישה קרה’, שעסק בהשפעת הכיבוש על משפחות ישראליות ופלשתיניות. פרופסור לַברָק הציע לקרוא לו בפשטות ‘הכיבוש’, אבל אשתו התעקשה שמשחק מילים יקרוץ לעוד כמה קוראים. מילים הוא אוהב, ממשחקים הוא סולד והוא קרץ לאחרונה בגיל שש־עשרה, אבל השם קלע לטעמו, ‘כבישה קרה’ מדיף את ריחם של עצי זית עקורים הנישא על כנפיה של רוח כיבוש קרירה. מתאים. אפילו לא היה מתלהב מן השם שהציעה, היה מסכים, כבר הגיע לכלל הכרה שאשתו על פי רוב צודקת (כשהוא אומר ‘על פי רוב’, ניכר בה קורטוב של חוסר נחת, אבל ניחא, היא תולה זאת בַּדיוק המחקרי המופלג שלו).
 
ללא כחל ושרק הוכיח בספרו כיצד הכיבוש מגבש שיח אלים בחברה הישראלית, וכיצד המשפחה, כמיקרוקוסמוס של החברה, היא הנפגעת העיקרית. למותר לציין כי המשפחה הפלשתינית, ובעיקר האישה הפלשתינית, משלמות מס כיבוש בדמות אלימות מילולית ופיזית שהפכה לגיטימית, ואף על פי שלמותר לציין, הוא טרח וציין. ארבעה־עשר עמודי מבוא מסקרנים, עשרים ושלושה עמודי סיכום קודרים, ובתווך, מאתיים שישים ושבעה עמודי תאורה שמטילים אור נוקב על מחירו של הכיבוש המשחית. שנים ארוכות עמל על הספר שלו, ומעולם לא השלה את עצמו. רק מעטים יקראו את הספר מכריכה לכריכה, מתוכם מתי מעט ירדו לסוף דעתו, ומכל מקום הוא את שלו חייב לומר.
 
חמש־עשרה שנים כתב ומחק, שיפץ והידק, במהלכן התעגלה שדרתו כקשת כפופה מרוב כתיבה. הוא לא מקליד. הוא כותב בעט. שעות רצופות כתב ביד ימין, והשעין את ראשו ברגעי עייפות על שמאלו, ומפעם לפעם השתעשע במחשבה שאת הימנית שלו כבר הצליח לשכנע.
 
לא אחת במהלך השנים עלו בו הרהורי כפירה, שמא מרוב דקדקנותו לא תגיע לעולם מלאכתו אל סופה, ופעם, עלתה בו מחשבה מביכה, שמא יקיץ הקץ על הכיבוש בטרם יראה ספרו אור. הוא התבייש במחשבה הזאת ואפילו לא שיתף בה את אשתו, הרי מי כמוהו מייחל לפתרון, ובכל זאת, לרגע, רק לרגע, התקשה להקריב חמש־עשרה שנות עמל על מזבח השלום. אבל הכיבוש היה רחמן וסבלן והניח לו להשלים את מלאכתו בנחת.
 
מנכ’ל הוצאת הספרים, בנו של פרופסור לַברׇק בכבודו ובעצמו, התקשר והציע להם ‘להיות נוכחים בלידה של הרך הנולד בכריכה רכה’. לרגל המאורע לבש אמנון את חליפת ההרצאות המחויטת שלו, זו שאשתו קנתה לו במיוחד לרגל נאומו בכנס חוקרי המזרח התיכון שהתקיים בבריסל בחסות האיחוד האירופי (הוא אמנם הסביר לה שבזמן המועט שנותר לו עד הנסיעה הוא מעדיף לגהץ את האנגלית שלו במקום למדוד חליפות, אבל היא התעקשה שהאנגלית שלו ראויה והחליפה שבארון כבר דהויה, ובכנסים כאלה המראה לא פחות חשוב מן התוכן. ליתר ביטחון, הזכירה לו שהיא — על פי רוב — צודקת. היא אכן צדקה — עשרה אנשים החמיאו על החליפה ורק שניים על ההרצאה). חמש־עשרה שנים נטלה על עצמה אחריות לרוב ענייני הבית, אפילו לטיפול במוסך היא זו שלוקחת את הרכב, כבר יודעת מהם פלאגים, קרבורטור ומסנן שמן. הביקור בבית הדפוס יהווה פיצוי מסוים על ערבי בדידות ארוכים של קריאת ספרים, כשבעלה מתמסר לעבודתו ורק קול חרישי של תנועת עט, קימוטי טיוטת אכזב ולגימת תה עולים מן החדר. כמעט אימצה כלב להפגת הבדידות, אבל מעצבת שכמותה התקשתה להפקיר את ביתה לשערות נושרות ולציפורניים שורטות. לפרקים עלתה בה מחשבה כי בעקיפין גם הזוגיות שלהם היא קורבן הכיבוש — ולא רק הזוגיות — אבל בממצא הזה לא שיתפה את החוקר.
 
‘מוזמנים לסיור בחדר הלידה,’ אמר המנכ’ל בקולניות מופרזת. בכל פעם שהשתמש במונח הזה, העוותה פנים, אבל הוא לא נרמז ולא שיער שהוא מחטט בפצע שעודנו מדמם. הסיור עורר בבעלה סקרנות להבין כל שלב וכל פעולה, ובה עורר חמלה כלפי עובדי המשמרת, שבוהים שמונה שעות ועוד כמה נוספות באותה מכונה. בקצה המסלול נפלטו ספרים בזה אחר זה. המנכ’ל הגיש להם אחד להריח, ולנוכח ההתפעלות המאופקת אמר להם: ‘זה בסדר, כל אחד אוהב את הריח של התינוק שלו, כשייוולד שלכם תרגישו אחרת.’ אחר כך הציג להם את התינוק הזר בשמו: ”מיכאל שלי’,’ אמר ביראת כבוד, ‘מאז שנת שישים ושמונה נולד בכל פעם מחדש.’ שביעות רצון התפשטה על פניו כשחשב על מיכאל של עמוס עוז, אבל תרצה חשבה על מיכאל שלה. לרגע, רק לרגע, נקשרו פניה בחבלים של געגוע, ומיד לאחריו התירה אותם, שלא יחבלו ביום החגיגי.
 
הפוגה ברעש המכונות רמזה ש’מיכאל שלי’ פינה את מקומו לספר של אמנון.
 
‘שמפניה?’ שאל המנכ’ל, ‘אבא שלי שלח לכם.’ שני גביעי זכוכית התמלאו בזה אחר זה בשמפניה מבעבעת. גם בטנם ביעבעה וידם רעדה, הלמות הלב תיבלע עוד מעט קט ברעש המכונה. עם הישמע קול ההדפסה השיקו את הכוסיות ואמרו ‘לחיים’, כלומר הוא אמר ‘לחיים’ והיא הכריזה: ‘עשית את זה!’ בהתרגשות. ‘מוזר לחשוב איך חמש־עשרה שנות מחקר נכבשות במכבש הדפוס.’
 
‘תראי מה זה,’ אמר לה אמנון, כמתעקש להשבית שמחות, ‘אפילו מכשיר להדפסת ספר נקרא ‘מכבש’.’
 
דוקטור לב־ארי אינו מן המתרגשים בנקל, ובכל זאת, כשאחז בעותק הראשון שיצא לאוויר העולם ומיהר לקרב אותו אל אפו ולהריח, הרגישה תרצה ברעד הרגליים ובלחלוחית שמיהר לייבש. למראה הספר לחש לעצמו: ‘מושלם,’ אבל תרצה שמעה היטב.
 
במקום לקדש את הרגע ולהשאיר את המושלם מושלם, סיננה תרצה מבין שפתיה: ‘רק חבל שמיקי לא איתנו כאן. וגם עידן.’
 
 
 
עידן לא פה.
 
גם מיקי לא כאן.
 
אפילו כשהיה כאן, לא היה כאן. כל שכן עכשיו, כשבכל מאודו הוא שם.
 
ובין כאן לשם מפריד קו, ואיש אינו חוצה את הקו.
 
לא הבן, לא האם ולא האב.

ליאור אנגלמן

הרב ליאור אנגלמן (נולד בי"ט באב ה'תשל"ב, 30 ביולי 1972) הוא רב דתי לאומי וסופר ישראלי. ראש בית המדרש הקהילתי בכפר סבא. בין השנים ה'תשע"ה-ה'תשע"ט שימש כראש בית המדרש בישיבת בינות ברעננה.

בשנת 2006, לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות, הוציא את הספר "כיסופים" הכולל פרקי התמודדות אמונית בעקבות עקירת היישובים מגוש קטיף.
ב-2010 הוציא את הספר "שקופים" הכולל אוסף סיפורים קצרים, ובהם עיסוק רב בחייהם של אנשים קשי יום. לאחר מכן למד בבית הספר לכתיבה "סדנאות הבית" וב-2014 החל להנחות סדנאות כתיבה במסגרת בית הספר.
ב-2014 הוציא את הרומן "לא מפסיקים אהבה באמצע". הרומן זכה להצלחה ונבחר למצעד הספרים של משרד החינוך. ב-2018 הוציא את הרומן "קשורה בנפשו" ונבחר אף הוא למצעד הספרים של משרד החינוך. ב-2020 הוציא לאור את הספר "נשמה יתירה".
 
הרב אנגלמן נשוי ואב לחמישה, מתגורר בכפר סבא.
ב-2020 כתב עם חנן בן-ארי את השיר "געגועים לבני אדם", בעקבות התפרצות נגיף הקורונה בישראל.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/29hzt5yd

עוד על הספר

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
28 דירוגים
20 דירוגים
6 דירוגים
0 דירוגים
1 דירוגים
1 דירוגים
3/6/2024

*שם הספר*: ׳קשורה בנפשו׳ *מחבר*: ליאור אנגלמן *ז׳אנר*: רומן משפחתי *מס׳ עמודים*: 432 *הוצאה*: כנרת זמורה דביר *תאריך הוצאה*: נובמבר 2018 *בנימה אישית*: אין הרבה ספרים שמתיימרים לדון בקונפליקטים של החברה הישראלית, רוב מחברי הרומנים הישראלים מעדיפים לספר סיפור קליל על מיצג של מציאות ורודה ופשטנית, אנגלמן לקח על עצמו מלאכה רגישה מאוד, כתיבה על סטיגמות בין מגזריות, ויכוחים פנימיים וטעונים היוצרים שסע בין הזרמים השונים החיים במדינת ישראל. ביד אומן מצליח אנגלמן למתוח קו זעיר בין ההשקפות ולתת תקווה לשותפות הישראלית, יש שיגידו שזו תקוות שווא, ובצדק! אך אי אפשר שלא ליהנות מהדרך בה מציג הסופר את הטעויות והכשלונות של כל אחד מהפלגים בצורה שמאפשרת חיבור ביניהם. דווקא מתוך ההבנה של חוסר השלימות, נוצר הפתח להכלה וקבלה (לא בהכרח הסכמה) של האחר והשונה. ואם אפשר להתענג על סיפור יפהפה על הדרך, אז מי הפראייר שיוותר?? לערוץ הוואצאפ שלי: https://whatsapp.com/channel/0029VabSr3vC6ZvenzRUXi1v

1
18/10/2022

מדהים ממש!!

1
10/4/2020

ספר ישראלי לעילא ולעילא. קצת ארוך מדי לטעמי, אבל שופע רגש ואהבה ומסכם באופן מדויק עד להכאיב את הנושא שקורע את עם ישראל לשניים. הרב אנגלמן מפליא בלשונו הרהוטה, מאפשר את החיבור הקסום שבין העברית המודרנית לתורה, מרבה בהבנת נפש האדם ובאהבת ישראל. ספר שהוא חוויה. תודה.

1
5/2/2025

ספר מדהים!!!

20/1/2025

פשוט תענוג לקרוא אותך ליאור. ממש תודה. עוברת מיד לספר השלישי

9/1/2025

ספר מרתק חושף "בלי הנחות" שתי קצוות של החברה הישראלית . על אף היותו של הסופר איש דתי הוא מצליח לתאר באופן אובייקטיבי את פניה של הציונות הדתית, למול אנשי השמאל על איכויותיהם וחולשותיהם. אך על אף הריחוק הרעיוני ביניהם, עדיין יש מקום לשיח משותף. אהבתי את הכתיבה האיכותית המהולה בהומור,קריצה וציניות לא מושחזת. ממליצה בחום

23/11/2024

ספר יוצא מן הכלל. סופר מעולה. עלילה מרתקת. הגעתי אליו אחרי קריאה בסולם גנבים שגם ממנו התמוגגתי. תודה ליאור על החוויה.

11/11/2024

ספר נחמד

14/10/2024

מקסים נפלא ומרתק.

10/8/2024

לאחר שקראתי את ספרו של אנגלמן סולם חבלים חיפשתי ספרים נוספים שלו. זהו ספר שונה לגמרי אך לא פחות נפלא מהראשון!

18/2/2022

ספר מרגש מאוד. מצחיק, עצוב, רציני, אמוני. יש בו הכל. הכל כתוב באופן מופלא וסוחף, מעורר שאלות על החיים שלנו בארץ, עם שכנינו.

12/3/2020

מקסים, מרגש, נפלא, יוצא דופן

3/7/2019

מרגש, סוחף וחשוב מכל- מעורר שאלות בלי די. גם שהספר אינו בידי אני מוצאת אותו במחשבותיי.

26/12/2018

קשה לכתוב על לבו של הסכסוך הפנים ישראלי מבלי להביע דעה.
קשה, אולי בלתי אפשרי, להישאר אובייקטיבי, כשמציבים זה מול זה ימין ושמאל, חילונים ודתיים.

רוב הכותבים, אם לומר את האמת, כלל אינם מנסים.

אבל מוסכמה ישראלית קובעת שאנשי שמאל כותבים "ספרות אמיצה" בעוד שאנשי ימין כותבים "ספרות מגוייסת".
אולי בגלל זה, בעוד ש"יצירות אמנותיות אמיצות", כלומר כאלה שבהן אנשי שמאל חילוניים מציגים דתיים ומתנחלים בסגנון חופשי ובהתאמה למסרים שהם רוצים להעביר לא חסרות בהיסטוריה הכתובה, המומחזת והמצולמת במחוזותינו, יצירות מהצד השני של המפה פחות נפוצות.

הרב ליאור אנגלמן לוקח על עצמו את האתגר הזה ומנסה להלך בין הטיפות, לכתוב ספרות שמתמקדת דווקא בסכסוך הזה, ולא רק נוגעת בו, בזהירות, מהצד, ועם זאת - ספרות שאינה מגוייסת לטובת צד אחד ומנסה לתת במה שווה ואמפתיה לשני הצדדים.
האם הוא מצליח?

ובכן, כמו שכתבתי בפתיחה - הדבר קשה, אולי בלתי אפשרי.

הספר מפגיש בין שתי משפחות הנמצאות כל אחת בקצה אחר של הסקאלה הישראלית לעיל:
משפחת לב-ארי התלאביבית-חילונית-שמאלנית מול משפחת הייצלר-המתנחלת-דתית-ימנית.
ככל שניכר שהכותב משתדל להבין ללבן של שתי המשפחות, לצייר את שתיהן ממבט חומל ואמפתי, כבני אדם על מעלותיהם וחולשותיהם, חוסר הסימטריה בין השתיים ניכר.
מבלי להיכנס לספוילרים, רק אומר שאינני יכולה לדמיין את הסופר, ולו כתרגיל כתיבה, לוקח את הסיפור והופך אותו, שם כל משפחה במשבצת של המשפחה השניה.
הניסיון להעביר את הסיפור למימד האנושי בלבד, למימד היחסים בתוך המשפחה, המתחים, העלבונות, הפיוס, אינו עולה יפה. מאחוריו מבצבצת האידיאולוגיה ואינה מרפה.
ובסופו של דבר (כן, זה כבר כן ספוילר) כששתי המשפחות "יפגשו באמצע", כשגורלו של הסכסוך המשפטי ביניהן אינו ידוע, ובכוונה אינו ידוע, כדי להשאיר לכאורה את הצד הפוליטי בלתי פתור וללא ניצחון לשום לצד, כדי לומר שהחשוב מכל הוא האהבה והפיוס ולא השאלה הפוליטית -
אי אפשר שלא לשים לב שבכל זאת, צד אחד מחל על עקרונותיו ואילו הצד השני לא.
כלומר, גם בצד השני נעשה מעשה של חבלה עצמית בשם האהבה - אבל מעשה שאיננו מנוגד לעקרונות האידיאולוגיים של העושה, ולכן הסימטריה אינה נשמרת.
ולא רק בסיום הסיפור, כי אם עוד בתחילתו, כאשר נשתל האקדח במערכה הראשונה שצפוי לשחק תפקיד במערכה המשפטית האחרונה (והאקדח הזה, אם יורשה לי, לא אמין בעיני מבחינה משפטית כלל וכלל ונראה שלא נעשה תחקיר ראוי או שמא הצורך הסיפורי גבר על תוצאות התחקיר) - כבר שם נגלה שיש צד אחד שמוכן למחול על עקרונותיו, מה שלא קורה בצד השני.

למרות זאת, זהירותו של הסופר והרצון שלו להבין באמת ובתמים ללבו של הצד השני ניכר, והמסר העיקרי השזור בין דפיו של הספר הוא מסר של פיוס, מסר של ניצחון האהבה והויתור.
אני לא יכולה שלא לחשוב על "קופסה שחורה" של עמוס עוז, אם כבר מדברים על ספרות מגוייסת, שלא לומר אלגוריה פוליטית, ועל מסריו, ולחשוב שהרב אנגלמן, בסך הכל, כתב בעדינות ומתוך אהבת אמת לחברה הישראלית באשר היא.
וזה אולי הכי קרוב ל"אובייקטיבי" שאפשר לחשוב עליו.

***

ואחרי שצלחנו את הצד הפוליטי, נשאר רק לדבר על כל השאר.
הספר כתוב היטב, הקריאה שוטפת ומרתקת, אבל הדיאלוגים לעיתים מעושים, לא אמינים מספיק, לא נשמעים כמו שבני אדם מדברים ביום-יום.
אותי אישית עצבן שדמויות הנשים והגברים עונות לסטריאוטיפ של החלוקה "רגש מול שכל".
הגברים בספר אידיאולוגיים יותר, שכלתניים ונצמדים לצדק כפי שהם מבינים אותו בהגיונם, בעוד שהנשים נותנות לרגש להוביל אותן (אחת הדמויות הנשיות בספר היא אמנם רופאה, אבל ברגע האמת בו נדרשת ממנה תגובה מהירה - היא קופאת ואינה מצליחה להגיב, תגובה רגשית ללא ספק).
הספר אמנם מעניק לנשים את הבכורה. הרגש והאהבה ינצחו את ההיצמדות לצדק ולאמת, והציטוט הידוע של יהודה עמיחי על המקום בו אנו צודקים אמנם לא מופיע בספר, אך רוחו מרחפת מעליו, אבל אני, מה לעשות, לא אוהבת כשמייחסים לנשים תכונות "נשיות" ולגברים תכונות "גבריות" גם כשהתכונות הנשיות יוצאות כשידן על העליונה.

3/3/2024

נושא מעניין כתיבה יפה, ארוך מדי לטעמי

2/4/2023

ספר מפתיע. הסוף לא מצא חן בעיני. ממליץ מאוד.

29/5/2020

מומלץ ביותר. שפת כתיבה עשירה, עם קול יחודי, שמצליח לגייס את המקורות ואת שפת היום יום לכדי סיפור יוצא דופן המשמש מראה לטרגדיה של החברה הישראלית כיום

30/11/2019

ספר מצוין!
מתאר בצורה סוחפת את הדילמות הקיומיות שלנו במדינה הזו, את המחלוקות והקשיים.

28/11/2018

מעולה אמיתי ונוגע ללב

14/7/2022

טרחני, חופר, סטיריאוטיפי

19/10/2024

אחרי שקראתי את תולדות חייו של המחבר הבנתי את מקור ההתפלפלויות המוגזמות , הרצון להראות נאור ומקרב בין עולמות כל כך שונים. לא מעניין

קשורה בנפשו ליאור אנגלמן
את ליל השבת בילתה תרצה בכורסה למודת הסבל שלה, אל מול הטלוויזיה, צופה באדיקות בסיכומי השנה. אין חדש בחדשות למי שעקבה אחריהן בכל יום, אבל ממילא נועדו רק להסחת הדעת מן השקט הרועש של הבית. מי יודע, אולי יתמזל מזלה ויוזכר שוב ביומן שמו של האיש שלה, דוקטור אמנון לב־ארי. מפעם לפעם, כששוב עולה על ראש שמחתנו סוגיית הארץ, השלום והכיבוש, מצטטים אותו ואת מחקריו המרתקים. הרבה חושבים כמוהו, אבל מילים כמו שהוא מנסח הן זן נדיר. אם זה יקרה גם הפעם, היא תודיע לו שהוזכר ותפציר בו שיבוא לראות ביחד איתה. הוא יביע חוסר עניין ויצרף תנועת ביטול אבל יתיישב. לה מותר להתגאות בו בקול, הוא רשאי להתלהב רק בסתר הלב.
 
בגיל חמישים ואחת פירסם את ספרו פורץ הדרך, ‘כבישה קרה’, שעסק בהשפעת הכיבוש על משפחות ישראליות ופלשתיניות. פרופסור לַברָק הציע לקרוא לו בפשטות ‘הכיבוש’, אבל אשתו התעקשה שמשחק מילים יקרוץ לעוד כמה קוראים. מילים הוא אוהב, ממשחקים הוא סולד והוא קרץ לאחרונה בגיל שש־עשרה, אבל השם קלע לטעמו, ‘כבישה קרה’ מדיף את ריחם של עצי זית עקורים הנישא על כנפיה של רוח כיבוש קרירה. מתאים. אפילו לא היה מתלהב מן השם שהציעה, היה מסכים, כבר הגיע לכלל הכרה שאשתו על פי רוב צודקת (כשהוא אומר ‘על פי רוב’, ניכר בה קורטוב של חוסר נחת, אבל ניחא, היא תולה זאת בַּדיוק המחקרי המופלג שלו).
 
ללא כחל ושרק הוכיח בספרו כיצד הכיבוש מגבש שיח אלים בחברה הישראלית, וכיצד המשפחה, כמיקרוקוסמוס של החברה, היא הנפגעת העיקרית. למותר לציין כי המשפחה הפלשתינית, ובעיקר האישה הפלשתינית, משלמות מס כיבוש בדמות אלימות מילולית ופיזית שהפכה לגיטימית, ואף על פי שלמותר לציין, הוא טרח וציין. ארבעה־עשר עמודי מבוא מסקרנים, עשרים ושלושה עמודי סיכום קודרים, ובתווך, מאתיים שישים ושבעה עמודי תאורה שמטילים אור נוקב על מחירו של הכיבוש המשחית. שנים ארוכות עמל על הספר שלו, ומעולם לא השלה את עצמו. רק מעטים יקראו את הספר מכריכה לכריכה, מתוכם מתי מעט ירדו לסוף דעתו, ומכל מקום הוא את שלו חייב לומר.
 
חמש־עשרה שנים כתב ומחק, שיפץ והידק, במהלכן התעגלה שדרתו כקשת כפופה מרוב כתיבה. הוא לא מקליד. הוא כותב בעט. שעות רצופות כתב ביד ימין, והשעין את ראשו ברגעי עייפות על שמאלו, ומפעם לפעם השתעשע במחשבה שאת הימנית שלו כבר הצליח לשכנע.
 
לא אחת במהלך השנים עלו בו הרהורי כפירה, שמא מרוב דקדקנותו לא תגיע לעולם מלאכתו אל סופה, ופעם, עלתה בו מחשבה מביכה, שמא יקיץ הקץ על הכיבוש בטרם יראה ספרו אור. הוא התבייש במחשבה הזאת ואפילו לא שיתף בה את אשתו, הרי מי כמוהו מייחל לפתרון, ובכל זאת, לרגע, רק לרגע, התקשה להקריב חמש־עשרה שנות עמל על מזבח השלום. אבל הכיבוש היה רחמן וסבלן והניח לו להשלים את מלאכתו בנחת.
 
מנכ’ל הוצאת הספרים, בנו של פרופסור לַברׇק בכבודו ובעצמו, התקשר והציע להם ‘להיות נוכחים בלידה של הרך הנולד בכריכה רכה’. לרגל המאורע לבש אמנון את חליפת ההרצאות המחויטת שלו, זו שאשתו קנתה לו במיוחד לרגל נאומו בכנס חוקרי המזרח התיכון שהתקיים בבריסל בחסות האיחוד האירופי (הוא אמנם הסביר לה שבזמן המועט שנותר לו עד הנסיעה הוא מעדיף לגהץ את האנגלית שלו במקום למדוד חליפות, אבל היא התעקשה שהאנגלית שלו ראויה והחליפה שבארון כבר דהויה, ובכנסים כאלה המראה לא פחות חשוב מן התוכן. ליתר ביטחון, הזכירה לו שהיא — על פי רוב — צודקת. היא אכן צדקה — עשרה אנשים החמיאו על החליפה ורק שניים על ההרצאה). חמש־עשרה שנים נטלה על עצמה אחריות לרוב ענייני הבית, אפילו לטיפול במוסך היא זו שלוקחת את הרכב, כבר יודעת מהם פלאגים, קרבורטור ומסנן שמן. הביקור בבית הדפוס יהווה פיצוי מסוים על ערבי בדידות ארוכים של קריאת ספרים, כשבעלה מתמסר לעבודתו ורק קול חרישי של תנועת עט, קימוטי טיוטת אכזב ולגימת תה עולים מן החדר. כמעט אימצה כלב להפגת הבדידות, אבל מעצבת שכמותה התקשתה להפקיר את ביתה לשערות נושרות ולציפורניים שורטות. לפרקים עלתה בה מחשבה כי בעקיפין גם הזוגיות שלהם היא קורבן הכיבוש — ולא רק הזוגיות — אבל בממצא הזה לא שיתפה את החוקר.
 
‘מוזמנים לסיור בחדר הלידה,’ אמר המנכ’ל בקולניות מופרזת. בכל פעם שהשתמש במונח הזה, העוותה פנים, אבל הוא לא נרמז ולא שיער שהוא מחטט בפצע שעודנו מדמם. הסיור עורר בבעלה סקרנות להבין כל שלב וכל פעולה, ובה עורר חמלה כלפי עובדי המשמרת, שבוהים שמונה שעות ועוד כמה נוספות באותה מכונה. בקצה המסלול נפלטו ספרים בזה אחר זה. המנכ’ל הגיש להם אחד להריח, ולנוכח ההתפעלות המאופקת אמר להם: ‘זה בסדר, כל אחד אוהב את הריח של התינוק שלו, כשייוולד שלכם תרגישו אחרת.’ אחר כך הציג להם את התינוק הזר בשמו: ”מיכאל שלי’,’ אמר ביראת כבוד, ‘מאז שנת שישים ושמונה נולד בכל פעם מחדש.’ שביעות רצון התפשטה על פניו כשחשב על מיכאל של עמוס עוז, אבל תרצה חשבה על מיכאל שלה. לרגע, רק לרגע, נקשרו פניה בחבלים של געגוע, ומיד לאחריו התירה אותם, שלא יחבלו ביום החגיגי.
 
הפוגה ברעש המכונות רמזה ש’מיכאל שלי’ פינה את מקומו לספר של אמנון.
 
‘שמפניה?’ שאל המנכ’ל, ‘אבא שלי שלח לכם.’ שני גביעי זכוכית התמלאו בזה אחר זה בשמפניה מבעבעת. גם בטנם ביעבעה וידם רעדה, הלמות הלב תיבלע עוד מעט קט ברעש המכונה. עם הישמע קול ההדפסה השיקו את הכוסיות ואמרו ‘לחיים’, כלומר הוא אמר ‘לחיים’ והיא הכריזה: ‘עשית את זה!’ בהתרגשות. ‘מוזר לחשוב איך חמש־עשרה שנות מחקר נכבשות במכבש הדפוס.’
 
‘תראי מה זה,’ אמר לה אמנון, כמתעקש להשבית שמחות, ‘אפילו מכשיר להדפסת ספר נקרא ‘מכבש’.’
 
דוקטור לב־ארי אינו מן המתרגשים בנקל, ובכל זאת, כשאחז בעותק הראשון שיצא לאוויר העולם ומיהר לקרב אותו אל אפו ולהריח, הרגישה תרצה ברעד הרגליים ובלחלוחית שמיהר לייבש. למראה הספר לחש לעצמו: ‘מושלם,’ אבל תרצה שמעה היטב.
 
במקום לקדש את הרגע ולהשאיר את המושלם מושלם, סיננה תרצה מבין שפתיה: ‘רק חבל שמיקי לא איתנו כאן. וגם עידן.’
 
 
 
עידן לא פה.
 
גם מיקי לא כאן.
 
אפילו כשהיה כאן, לא היה כאן. כל שכן עכשיו, כשבכל מאודו הוא שם.
 
ובין כאן לשם מפריד קו, ואיש אינו חוצה את הקו.
 
לא הבן, לא האם ולא האב.