את ליל השבת בילתה תרצה בכורסה למודת הסבל שלה, אל מול הטלוויזיה, צופה באדיקות בסיכומי השנה. אין חדש בחדשות למי שעקבה אחריהן בכל יום, אבל ממילא נועדו רק להסחת הדעת מן השקט הרועש של הבית. מי יודע, אולי יתמזל מזלה ויוזכר שוב ביומן שמו של האיש שלה, דוקטור אמנון לב־ארי. מפעם לפעם, כששוב עולה על ראש שמחתנו סוגיית הארץ, השלום והכיבוש, מצטטים אותו ואת מחקריו המרתקים. הרבה חושבים כמוהו, אבל מילים כמו שהוא מנסח הן זן נדיר. אם זה יקרה גם הפעם, היא תודיע לו שהוזכר ותפציר בו שיבוא לראות ביחד איתה. הוא יביע חוסר עניין ויצרף תנועת ביטול אבל יתיישב. לה מותר להתגאות בו בקול, הוא רשאי להתלהב רק בסתר הלב.
בגיל חמישים ואחת פירסם את ספרו פורץ הדרך, ‘כבישה קרה’, שעסק בהשפעת הכיבוש על משפחות ישראליות ופלשתיניות. פרופסור לַברָק הציע לקרוא לו בפשטות ‘הכיבוש’, אבל אשתו התעקשה שמשחק מילים יקרוץ לעוד כמה קוראים. מילים הוא אוהב, ממשחקים הוא סולד והוא קרץ לאחרונה בגיל שש־עשרה, אבל השם קלע לטעמו, ‘כבישה קרה’ מדיף את ריחם של עצי זית עקורים הנישא על כנפיה של רוח כיבוש קרירה. מתאים. אפילו לא היה מתלהב מן השם שהציעה, היה מסכים, כבר הגיע לכלל הכרה שאשתו על פי רוב צודקת (כשהוא אומר ‘על פי רוב’, ניכר בה קורטוב של חוסר נחת, אבל ניחא, היא תולה זאת בַּדיוק המחקרי המופלג שלו).
ללא כחל ושרק הוכיח בספרו כיצד הכיבוש מגבש שיח אלים בחברה הישראלית, וכיצד המשפחה, כמיקרוקוסמוס של החברה, היא הנפגעת העיקרית. למותר לציין כי המשפחה הפלשתינית, ובעיקר האישה הפלשתינית, משלמות מס כיבוש בדמות אלימות מילולית ופיזית שהפכה לגיטימית, ואף על פי שלמותר לציין, הוא טרח וציין. ארבעה־עשר עמודי מבוא מסקרנים, עשרים ושלושה עמודי סיכום קודרים, ובתווך, מאתיים שישים ושבעה עמודי תאורה שמטילים אור נוקב על מחירו של הכיבוש המשחית. שנים ארוכות עמל על הספר שלו, ומעולם לא השלה את עצמו. רק מעטים יקראו את הספר מכריכה לכריכה, מתוכם מתי מעט ירדו לסוף דעתו, ומכל מקום הוא את שלו חייב לומר.
חמש־עשרה שנים כתב ומחק, שיפץ והידק, במהלכן התעגלה שדרתו כקשת כפופה מרוב כתיבה. הוא לא מקליד. הוא כותב בעט. שעות רצופות כתב ביד ימין, והשעין את ראשו ברגעי עייפות על שמאלו, ומפעם לפעם השתעשע במחשבה שאת הימנית שלו כבר הצליח לשכנע.
לא אחת במהלך השנים עלו בו הרהורי כפירה, שמא מרוב דקדקנותו לא תגיע לעולם מלאכתו אל סופה, ופעם, עלתה בו מחשבה מביכה, שמא יקיץ הקץ על הכיבוש בטרם יראה ספרו אור. הוא התבייש במחשבה הזאת ואפילו לא שיתף בה את אשתו, הרי מי כמוהו מייחל לפתרון, ובכל זאת, לרגע, רק לרגע, התקשה להקריב חמש־עשרה שנות עמל על מזבח השלום. אבל הכיבוש היה רחמן וסבלן והניח לו להשלים את מלאכתו בנחת.
מנכ’ל הוצאת הספרים, בנו של פרופסור לַברׇק בכבודו ובעצמו, התקשר והציע להם ‘להיות נוכחים בלידה של הרך הנולד בכריכה רכה’. לרגל המאורע לבש אמנון את חליפת ההרצאות המחויטת שלו, זו שאשתו קנתה לו במיוחד לרגל נאומו בכנס חוקרי המזרח התיכון שהתקיים בבריסל בחסות האיחוד האירופי (הוא אמנם הסביר לה שבזמן המועט שנותר לו עד הנסיעה הוא מעדיף לגהץ את האנגלית שלו במקום למדוד חליפות, אבל היא התעקשה שהאנגלית שלו ראויה והחליפה שבארון כבר דהויה, ובכנסים כאלה המראה לא פחות חשוב מן התוכן. ליתר ביטחון, הזכירה לו שהיא — על פי רוב — צודקת. היא אכן צדקה — עשרה אנשים החמיאו על החליפה ורק שניים על ההרצאה). חמש־עשרה שנים נטלה על עצמה אחריות לרוב ענייני הבית, אפילו לטיפול במוסך היא זו שלוקחת את הרכב, כבר יודעת מהם פלאגים, קרבורטור ומסנן שמן. הביקור בבית הדפוס יהווה פיצוי מסוים על ערבי בדידות ארוכים של קריאת ספרים, כשבעלה מתמסר לעבודתו ורק קול חרישי של תנועת עט, קימוטי טיוטת אכזב ולגימת תה עולים מן החדר. כמעט אימצה כלב להפגת הבדידות, אבל מעצבת שכמותה התקשתה להפקיר את ביתה לשערות נושרות ולציפורניים שורטות. לפרקים עלתה בה מחשבה כי בעקיפין גם הזוגיות שלהם היא קורבן הכיבוש — ולא רק הזוגיות — אבל בממצא הזה לא שיתפה את החוקר.
‘מוזמנים לסיור בחדר הלידה,’ אמר המנכ’ל בקולניות מופרזת. בכל פעם שהשתמש במונח הזה, העוותה פנים, אבל הוא לא נרמז ולא שיער שהוא מחטט בפצע שעודנו מדמם. הסיור עורר בבעלה סקרנות להבין כל שלב וכל פעולה, ובה עורר חמלה כלפי עובדי המשמרת, שבוהים שמונה שעות ועוד כמה נוספות באותה מכונה. בקצה המסלול נפלטו ספרים בזה אחר זה. המנכ’ל הגיש להם אחד להריח, ולנוכח ההתפעלות המאופקת אמר להם: ‘זה בסדר, כל אחד אוהב את הריח של התינוק שלו, כשייוולד שלכם תרגישו אחרת.’ אחר כך הציג להם את התינוק הזר בשמו: ”מיכאל שלי’,’ אמר ביראת כבוד, ‘מאז שנת שישים ושמונה נולד בכל פעם מחדש.’ שביעות רצון התפשטה על פניו כשחשב על מיכאל של עמוס עוז, אבל תרצה חשבה על מיכאל שלה. לרגע, רק לרגע, נקשרו פניה בחבלים של געגוע, ומיד לאחריו התירה אותם, שלא יחבלו ביום החגיגי.
הפוגה ברעש המכונות רמזה ש’מיכאל שלי’ פינה את מקומו לספר של אמנון.
‘שמפניה?’ שאל המנכ’ל, ‘אבא שלי שלח לכם.’ שני גביעי זכוכית התמלאו בזה אחר זה בשמפניה מבעבעת. גם בטנם ביעבעה וידם רעדה, הלמות הלב תיבלע עוד מעט קט ברעש המכונה. עם הישמע קול ההדפסה השיקו את הכוסיות ואמרו ‘לחיים’, כלומר הוא אמר ‘לחיים’ והיא הכריזה: ‘עשית את זה!’ בהתרגשות. ‘מוזר לחשוב איך חמש־עשרה שנות מחקר נכבשות במכבש הדפוס.’
‘תראי מה זה,’ אמר לה אמנון, כמתעקש להשבית שמחות, ‘אפילו מכשיר להדפסת ספר נקרא ‘מכבש’.’
דוקטור לב־ארי אינו מן המתרגשים בנקל, ובכל זאת, כשאחז בעותק הראשון שיצא לאוויר העולם ומיהר לקרב אותו אל אפו ולהריח, הרגישה תרצה ברעד הרגליים ובלחלוחית שמיהר לייבש. למראה הספר לחש לעצמו: ‘מושלם,’ אבל תרצה שמעה היטב.
במקום לקדש את הרגע ולהשאיר את המושלם מושלם, סיננה תרצה מבין שפתיה: ‘רק חבל שמיקי לא איתנו כאן. וגם עידן.’
עידן לא פה.
גם מיקי לא כאן.
אפילו כשהיה כאן, לא היה כאן. כל שכן עכשיו, כשבכל מאודו הוא שם.
ובין כאן לשם מפריד קו, ואיש אינו חוצה את הקו.
לא הבן, לא האם ולא האב.
