ליה דזה

ברכת שמים

(1) ליה־דזה גר בביצות פו־טיין שבמדינת ג׳נג, ובמשך ארבעים שנה לא הכירו איש; הנסיך, האצילים וגדולי המדינה חשבוהו לאחד העם. היה רעב במדינה והוא עמד לעקור למדינת וי.
אמרו לו תלמידיו: ״מורנו הולך מאתנו ולא קבע מועד לשובו; תלמידיך מעזים לבקשך בקשה: מה לימוד תלמד אותנו בטרם תלך? כלום לא שמע מורנו את דבריו של מורו, הו־צ׳יו דזה־לין?״
חייך ליה־דזה ואמר: ״כלום אמר הו־דזה דבר מעודו? ובכל זאת, מורי דיבר פעם אל בו־הון וו־רן, ואני, שעמדתי בצד, שמעתי, ואנסה לספר לכם.
אמר הו־דזה: ׳המוליד אינו נולד; המשַנה אינו משתַנה. זה שאינו נולד, יכול להוליד את הנולדים; זה שאינו משתנה, יכול לשנות את המשתנים. הנולדים אינם יכולים שלא להיוולד; המשתנים אינם יכולים שלא להשתנות, ולכן תמיד הם נולדים, תמיד הם משתנים. אלה שנולדים תמיד ומשתנים תמיד, אין רגע שאינם נולדים; אין רגע שאינם משתנים. כך היין והיַאנג; כך ארבע העונות.

זה שאינו נולד, קרוב לדברים, ובודד,
זה שאינו משתנה, הולך ושב
הולך ושב, לגלגוליו אין קץ,
קרוב לדברים, ובודד, את דרכו אין למצות.

בספר של הקיסר הצהוב[1] נאמר:

רוח העמק לא תמות:
לזאת ייקרא ״הנקבי האפל״,
השער לנקבי האפל:
לזאת ייקרא ״שורש השמים והארץ״;
מתמשך לאין קץ, כאילו קיים,
השימוש לא ימַצנו.

לכן: זה שמוליד את הדברים, אינו נולד; זה שמשנה את הדברים, אינו משתנה. מעצמם הם נולדים ומעצמם משתנים; מעצמם הם מקבלים את צורתם ואת צבעם, את תבונתם ואת כוחם; מעצמם הם נפסדים ומעצמם גדלים. וזו טעות לומר ׳מוליד אותם, משנה אותם, נותן להם צורה וצבע, תבונה וכוח, עושה שייפָסדו ויגדלו׳״.

(2) אמר ליה־דזה: חכמי קדם נדרשו ליין וליַאנג[2] כדי לכונן מַעַרך שמים וארץ. הדברים, שצורה להם, נולדים מחוסר הצורה, מנין אפוא נולדו השמים והארץ? לכן נאמר: יש תמורה[3] גדולה, יש ראשית גדולה, יש התחלה גדולה, יש פשטות גדולה. בתמורה הגדולה אין רואים עדיין את הצ׳י[4]; הראשית הגדולה היא תחילתו של הצ׳י; ההתחלה הגדולה היא תחילתן של הצורות; הפשטות הגדולה היא תחילתו של החומר. הצ׳י, הצורות והחומר מתקיימים יחד ואינם נפרדים, ולכן נאמר עליהם ״תוהו ובוהו״; תוהו ובוהו פירושו שריבוא הדברים היו מעורבים יחד וטרם נפרדו. תביט בו ולא תראנו, תקשיב לו ולא תשמענו, תנסה לגעת בו ולא תשיגנו - ולכן נאמר ״פשטות״, בפשוט אין לא צורות ולא עקבות. הפשוט מתגלגל ונהיה אחד; האחד מתגלגל ונהיה שבעה; השבעה מתגלגלים ונהיים תשעה. בתשעה בא הקץ לגלגולים, והם שבים ונהיים אחד. האחד הוא תחילת גלגול הצורות. הצלול והקל עולה ונהיה שמים; העכור והכבד יורד ונהיה ארץ; והצ׳י של שניהם מתמזג בתואַם ונהיה אדם. לכן: השמים והארץ חוברים יחד למזג את תמציתם, וריבוא הדברים משתנים ונולדים.

(3) אמר ליה־דזה:

השמים והארץ, אין פָעָלם בַכל
החכם, אין יכולתו בַכל
ריבוא הדברים, אין כוחם בַכל

לכן:

על השמים להוליד ולגונן
על הארץ לָצור ולשאת
על החכם ללַמד ולחולל תמורה

על כל אחד מהדברים לפעול לפי תפקידו.
לפיכך, יש מה שבו השמים נופלים מהארץ, ויש מה שבו החכם נחות מהדברים; הכיצד? המוליד והמגונן אינו יכול לצור ולשאת, הצר והנושא אינו יכול ללמד ולשנות, המלַמד ומחולל התמורה אינו יכול לצמצם עצמו לתפקידו, הקבוע בתפקידו אינו יכול לחרוג ממקומו. לכן: השמים והארץ, דרכם יין או יַאנג; תורתו של החכם, או שהיא ״אנושיות״ או שהיא ״צדק״[5]; ריבוא הדברים, במהותם הם קשים או רכים; כל אלה פועלים לפי תפקידם ואינם יכולים לחרוג ממקומם.
לכן: יש נולדים ויש המוליד את הנולדים, יש צורות ויש צר הצורות; יש צלילים ויש מצליל הצלילים; יש צבעים ויש צובע הצבעים; יש טעמים, ויש מטעים הטעמים. אלה שנולדים מהמוליד, מתים, ואילו מוליד הנולדים אינו חָדל לעולם; אלה שהוא צר להם צורה, יש בהם ממש, ואילו צר הצורות מעולם לא היה בו יש; אלה שהוא מצליל להם צליל, נשמעים: ואילו מצליל הצלילים מעולם לא הוציא קול; אלה שהוא צובע צבעם, נראים, ואילו צובע הצבעים מעולם לא נגלה לעין; אלה שהוא מטעים להם טעם, אפשר לטעמם, ואילו מטעים הטעמים מעולם לא ידָעו חיך; כל אלה הם מתפקידיו של זה שאינו עושה. הוא מסוגל לעשותם יין ולעשותם יַאנג, לרכך ולהקשות, לקצר ולהאריך, לעגל ולרבע, להוליד ולהמית, לחמם ולקרר, להציף ולהטביע, להצליל את הגונג ואת השַאנג[6], לחשוף ולהטמיע, להשחיר ולהצהיב, להמתיק ולמרר, להצחין ולבַשם. חסר ידיעה וחסר יכולת, אך אין דבר שלא ידע ואין דבר שלא יוכל לעשות.

(4) בדרכו לווי ישב ליה־דזה לאכול בצד הדרך וראה גולגולת בת מאה שנים. הוא לקח גבעול, הצביע על הגולגולת, פנה אל תלמידו בו־פנג ואמר: ״רק אני וזה יודעים ששום דבר לא נולד מעולם ושום דבר לא מת מעולם; האם זו סיבה לצער? האם זו סיבה לשמחה?״

(5) זרעי הדברים, יש בהם נבגים. כשהם מגיעים למים, הם נהפכים ללחך המִלחות; מגיעים לשפת המים, הם נהפכים ללחך ״שמלת הקרפד״; מגיעים לגבעות ותלוליות - נהפכים ללחך מצוי. הלחך המצוי מכסה ערימות זבל ונהפך ל״רגל העורב״. שורשיו של ״רגל העורב״ נהפכים לדרני חיפושיות, ועליו לפרפרים. הפרפר ימיו קצרים והוא משתנה ונהפך למין חרק שחי ליד האח, נראה כנשל של נחש ושמו ג׳ו׳־טו. כעבור אלף ימים מתגלגל הג׳ו׳־טו במין רמש מעופף ששמו גַאן־יו׳־גו. הריר שמפריש הגַאן־יו׳־גו נהפך לגולם, והגולם נהפך לזבוב־החומץ. זבוב־החומץ נולד מזבוב ההואַנג־קואַנג, זה נולד מהסָס, שנולד מהיבחוש, שנולד מהגחלילית.
כבד כבָשים שנהפך לעובש טחוב; דם סוסים שנהפך לאור תעתועים; דם אדם שנהפך לאש עיוועים; נץ שנהפך לפרס, ופרס שנהפך לקוקייה, וקוקייה ששבה ונהפכת לנץ בבוא העת; סנוניות שנהפכות לצדפות, עכברי שדה שנהפכים לשלווים, שומי כרש שנהפכים לירבוזים, רחלות זקנות שנהפכות לגיבונים, וביצי דגים שנהפכות לחרקים - כל אלה הם דוגמאות לגלגולים.
החיות שבהר דַאן־יו׳אַן הרות ויולדות מעצמן, והן נקראות ״לי״; ציפורי הנהר והביצות נולדות ממבט, והן נקראות ״ני״; יש יצורים שכולם ממין נקבה - הצרעות; ויש שכולם ממין זכר - הדבורים; הגברים בני שבט סה מזריעים באין נשים, ונשי סה הרות ויולדות באין גברים; הו־ג׳י נולד מעקבות בחול, ואי־יין נולד מתות חלול. שפיריות נולדות בלחלוחית, וזבובונים - ביין.
״משרת הכבשים״ בשיתוף עם חזרן שלא צימַח נצרים מולידים את ״השלווה הירוקה״, ו״השלווה הירוקה״ מולידה את הנמר, הנמר מוליד את הסוס, והסוס מוליד את האדם; האדם שב אל הנבגים בבוא העת. ריבוא הדברים, כולם באים מהנבגים ושבים אל הנבגים.[7]

(6) בספר של הקיסר הצהוב נאמר:
הצורות, בנוען, אינן מולידות צורה - כי אם צל; הקולות, בנועם, אינם מולידים קול - כי אם הד; הָאַין, בנועו, אינו מוליד אין - כי אם יש. צורה הוא מה שבהכרח יבוא קצו; היבוא קץ גם על השמים והארץ? כמו קצנו, גם קצם יבוא. האם יכלו הקצים? איני יודע. האם גם על הדרך יבוא הקץ? והרי מעולם לא התחילה. האם תכלה הדרך? מעולם לא היה בה יש. זה שנולד, שב להיות לא־נולד; זה שיש לו צורה, שב להיות חסר־צורה. ״לא־נולד״ אין פירושו ״זה שממהותו הוא לא־נולד״; ״חסר־צורה״ אין פירושו ״זה שממהותו הוא חסר־צורה״. הנולד, מטבע הדברים עליו להגיע לקצו; קצו יבוא, ואינו יכול שלא לבוא; זה שמלכתחילה נולד, אינו יכול שלא להיוולד. ומי שרוצה לחיות לנצח ולעצור בעד הקץ, אינו מבין את הגורל.
הנשמה והרוח הן החלק השמימי שבנו; השלד והעצמות - החלק הארצי. מה ששייך לשמים צלול ומתפזר; מה ששייך לארץ עכור ומצטבר. כשהרוח עוזבת את הגוף, חוזר כל אחד מהם למקומו האמיתי, ולפיכך קוראים לרוחות המתים ״גווי״ - ״גווי״ (רוחות המתים) פירושו ״גווי״ (לחזור למקומך), הם חוזרים לביתם האמיתי. אמר הקיסר הצהוב:

רוחי נכנסת בשער
עצמותי שבות לשורשיהן
ואילו אני, היכן מקומי?

(7) מלידתו ועד קצו, האדם עובר ארבעה גלגולים: ינקות, נעורים, זקנה ומוות. בינקותו נשימתו מרוכזת ורצונו אחד, וזהו שיא התואַם; הדברים אינם פוגעים בו, ואין מה שיוסיף לסגולתו. בנעוריו דָמו ונשימתו סוערים ושופעים, ותאוות ומחשבות ממלאים את לבו; הדברים מתקיפים אותו, וסגולתו נפסדת. בזקנתו, תאוותיו נחלשות ומחשבותיו מתמעטות, גופו מתקרב למנוחתו, והדברים אינם מתחרים בו להקדימו. אף על פי שאין בו מתום הינקות, בהשוואה לנעורים, רווחתו גדולה. במותו, הוא מגיע אל המנוחה ושב אל שיאו.

(8) כשטייל קונפוציוס[8] בהר טַאי ראה את רונג צ׳י־צ׳י באַחָווים ליד צ׳נג, פרוות אייל לגופו וחבל גם למותניו, פורט על קתרוס ושר.
שאל אותו: ״מורי, שמחה זו, מה סיבתה?״
השיב לו: ״הרבה שמחות לי: מריבוא היצורים שנולדו מהשמים, האדם הוא הנכבד ביותר, ואני זכיתי להיות אדם; זו שמחה ראשונה. בין גברים ונשים, הגברים עולים על הנשים, ולפיכך כבוד הוא להיות גבר, ואני זכיתי בכך; זו שמחה שנייה. יש אנשים שלא הוציאו את יומם או את חודשם, ומעולם לא יצאו מחיתוליהם, ואילו אני חי בעולם כבר תשעים שנה; זו שמחה שלישית. העוני הוא בן לווייתם התמידי של בני האדם, והמוות הוא קצם. אני חי עם בן לווייתי התמידי וממתין לקצי, ומה לי כי אדאג?״
אמר קונפוציוס: ״יפה! הרי לכם אדם היודע להיטיב עם עצמו״.

(9) כשהיה לין־לי בן מאה שנים כמעט, יצא בעיצומו של אביב לבוש פרווה עבה, הלך בשבילים בין השדות, ליקט את הגרעינים שהפילו הקוצרים, הלך ושר. קונפוציוס, שהיה בדרכו לווי, ראה אותו מרחוק, פנה אל תלמידיו ואמר:
״זקן זה, כדאי לדבר אתו, ילך מי מאתנו וישמע מה בפיו!״
דזה־גונג[9] ביקש ללכת. פגש אותו בקצה סוללת העפר, הביט בו, נאנח ואמר:
״מורי, כלום אין לך דבר שאתה מצר עליו, שאתה הולך כך, שר ומלקט גרעינים?״
לין לי המשיך בדרכו ולא חדל מלשיר. דזה־גונג הלך בעקבותיו והפציר בו, עד שהפנה אליו את ראשו ואמר: ״על מה עלי להצטער?״
אמר לו:

״בילדותך לא שקדת על לימודיך
בבחרותך לא נאבקת לעשות לך שם
זקנת בלי אישה וילדים
ושעתך קרבה.

ובכל אלה מה שמחה מצאת, שאתה הולך ושר ומלקט גרעינים?״
חייך לין־לי ואמר: ״הסיבה לשמחתי היא סיבה לשמחתם של בני האדם כולם, אלא שהם מתעקשים לראות בכך טעם לצער. בילדותי לא שקדתי על לימודי, ובבחרותי לא נאבקתי לעשות לי שם, ומשום כך יכולתי להאריך ימים. בזקנתי אין לי אישה וילדים, ושעתי קרבה, ומשום כך אני יכול לשמוח״.
שאל אותו דזה־גונג ואמר: ״החיים הארוכים הם משאת נפשם של בני האדם, ואילו את המוות הם שונאים; ואתה רואה במוות המתקרב סיבה לשמחה, הכיצד?״
השיב לו: ״החיים הם יציאה, והמוות - שיבָה, ולפיכך, מי שמת כאן, מנין לי לדעת שלא ייוולד שם? מנין לי לדעת שאין החיים והמוות דומים זה לזה? ומנין לי לדעת שאין ההשתוקקות המתמדת לחיים אלא תעייה גדולה? ומעל כל אלה, מנין לי לדעת שאין מותי היום טוב מחיי אתמול?״
שמע דזה־גונג ולא ירד לסוף דעתו, חזר וסיפר את הדברים לקונפוציוס. ״ידעתי שכדאי לדבר אתו״, אמר קונפוציוס, ״ואכן כך הוא. אלא שגם הוא אינו מבין אלא חלק״.

(10) דזה־גונג עייף מלימודיו. סיפר זאת לקונפוציוס ואמר: ״אני רוצה למצוא לי מנוחה״.
אמר קונפוציוס: ״בחיים אין למצוא מנוחה״.
״האם פירושו של דבר, שלעולם לא אדע מנוח?״
״ידוע תדע! שא עיניך אל הקבר; בין אם ליד מקווה מים ובין אם על ראש גבעה; בין אם צורתו כשל סוללת עפר ובין אם כשל קדירה - שם תדע מנוח!״
אמר דזה־גונג: ״גדול הוא המוות! איש המעלה מוצא בו את מנוחתו, ואילו איש ההמון נכנע לו״.
אמר קונפוציוס: ״הבינות! בני האדם כולם יודעים שהחיים הם שמחה, אבל טרם למדו לדעת שהם צער; יודעים שהזקנה היא ליאות, אבל טרם למדו לדעת שהיא נחת; יודעים שהמוות הוא רעה, אבל טרם למדו לדעת שהוא מנוחה. וין־דזה אמר: ׳כמה יפה הבינו הקדמונים את המוות - הצדיק מוצא בו את מנוחתו, הרשע נכנע לו׳.
למות פירושו לזכות לשוב. הקדמונים קראו למת ׳האיש ששב׳, ואם כך, הרי שהנולד הוא האיש שיצא, ומי שיוצא ואינו יודע לשוב, מאבד את ביתו. כשאדם אחד מאבד את ביתו, העולם כולו מקטרג עליו, ואילו כשכל בני האדם מאבדים את ביתם, אין מי שיקטרג עליהם. מי שעוזב את כפר מולדתו, נפרד מבני משפחתו ומזניח את חובותיו לביתו, משוטט בארבע כנפות הארץ ואינו שב לביתו - איזה מין אדם הוא? העולם כולו יקרא לו ׳פוחז ומשוגע׳. ואילו מי שחייו וגופו חשובים בעיניו, והוא מתנאה בערמתו וביכולתו, מתהדר בשם שעשה לעצמו ואינו חדל מלהתרברב - איזה מין אדם הוא זה? העולם כולו יקרא לו ׳נבון ורב־פעלים׳. שני אלה, שניהם איבדו את ביתם, ואילו העולם מסכים עם זה ואינו מסכים עם זה, ורק החכם יודע עם מי להסכים ואת מי לדחות״.

(11) שאלו את ליה־דִזה: ״מדוע אתה נותן כבוד לריקות?״
אמר: ״בריקות אין מתן כבוד״.
אמר ליה־דזה:

״ריקות״ איננה סתם שם.
אין טוב מדממה, אין טוב מריקות
בדממה, בריקות
נמצא את משכננו;
במיקח ובמתן
נאבד את מקומנו.

מי שמשתעשע בהבחנות של ״טוב״ ו"צודק", לכשייהרס עולמו, לא ידע למצוא את דרכו חזרה.

(12) אמר יו׳־שיונג:

סובבים ללא הרף,
השמים והארץ משנים מקומם בחשאי
מי יחוש בתנועתם?

כך הדברים, כאן מתמלאים ושם מתמעטים, כאן מתחסרים ושם נשלמים. התמעטות והתמלאות, התחסרות והשלמה - רגע היוולדם הוא גם רגע מותם. הולכים ובאים, ולא נוכל להבחין בין לכתם לבואם; מי יחוש ברווח שביניהם? הצ׳י של דבר אינו נשלם באחת, וצורתו של דבר אינה מתמעטת באחת; ולא נחוש בהישָלמו, ולא נחוש בהתמעטותה. כמוהו כאדם, שמלידתו ועד זקנתו, לא יעבור יום שבו לא ישתנו מראהו וגון פניו, ידיעותיו והליכותיו; עורו, ציפורניו ושערו, רגע צמיחתם הוא גם רגע נשירתם, ואין הם עומדים במקומם מילדות ואינם משתנים. אי אפשר להבחין בשלבים, ורק בסופו של התהליך - נדע.

(13) במדינת צ׳י היה איש שדאג כל כך שמא יפלו השמים והארץ ולא יהיה לו מקום לגור בו, עד שחדל לישון ולאכול. היה איש אחר, שהדאיגתו דאגתו של זה, ובא אליו כדי להאיר את עיניו, ואמר לו:
״השמים אינם אלא הצטברות של צ׳י, ואין לך מקום שאין בו צ׳י. כל היום אתה הולך ועומד בתוך השמים, מתכופף ומתמתח, נושף ושואף, ומה לך כי תדאג שמא יפלו?״
״אם השמים אינם אלא הצטברות של צ׳י, כלום לא היו השמש, הירח והכוכבים צריכים ליפול?״
״השמש, הירח והכוכבים״, השיב מאיר־העיניים, ״גם הם אינם אלא הזוהרות שבהצטברויות הצ׳י, ואפילו נניח שייפלו, מה נזק יגרמו?״
אמר האיש: ״ומה אם תיבקע הארץ?״
אמר לו: ״הארץ אינה אלא הצטברות של חומר. הוא ממלא את החלל, ואין לך מקום שאין בו חומר. כל היום אתה הולך ועומד על הארץ, הלוך ושוב, מנתר ומדלג. ומה לך כי תדאג פן תיבקע?״
האיש, נחה דעתו ושמח שמחה גדולה, וגם מאיר־העיניים נחה דעתו ושמח שמחה גדולה.
צַ׳אנג לו־דזה צחק כששמע את הדברים ואמר: ״הקשת, העננים והערפל, הגשם והרוח וארבע העונות, אלה הם הצטברויות של צ׳י שנוצרות בשמים; ההרים והגבעות, הנהרות והאגמים, המתכות והאבנים, האש והעץ, אלה הם הצטברויות של חומר שנוצרות בארץ. כיוון שאנחנו יודעים שאלה הם הצטברויות של צ׳י והצטברויות של חומר, איך נוכל לומר שלא יכלו? השמים והארץ הם עצם זעיר אחד בחלל, הגדול שבישים. נכון שלא יכלו במהירה, ונכון שקשה לאמוד וקשה לדעת מתי יכלו. לפיכך, מי שדואג שמא יכלו טועה טעות גדולה, אבל לומר שהם לא יכלו, אף זו טעות. כיוון שאינם יכולים שלא לכלות, יבוא יום ויכלו, ביום שיכלו, איך נוכל שלא לדאוג?״
ליה־דזה צחק כששמע את הדברים ואמר: ״שוטה הוא זה שטוען שהשמים והארץ יכלו, ושוטה - זה שטוען שלא יכלו. אם יכלו ואם לא יכלו, איננו יכולים לדעת, ואף על פי כן זה טוען כך וזה טוען אחרת. לכן אין הנולדים יודעים למות ואין המתים יודעים להיוולד; הבאים אינם יודעים ללכת, וההולכים אינם יודעים לבוא. ואם יכלו או שלא יכלו, מה עניין לנו בזה?״

(14) שאל הקיסר שון[10] את מורו ואמר: ״האפשר לעשות שהדרך תהיה ברשותי?״
אמר לו: ״אפילו גופך איננו ברשותך, ואיך תוכל לעשות שהדרך תהיה ברשותך?״
אמר שון: ״אם גופי אינו ברשותי, ברשות מי הוא?״
אמר לו: ״זו צורה שהשמים והארץ נתנו לך. חייך אינם ברשותך, אלא הם התואם שהשמים והארץ נתנו לך. טבעך וגורלך אינם ברשותך, אלא הם הנתיב שהתוו לך השמים והארץ. ילדיך ונכדיך אינם ברשותך אלא הם נשל שהשמים והארץ השאילו לך. לכן: אתה הולך ואינך יודע לאן, אתה נצמד ואינך יודע למה, אתה ניזון ואינך יודע כיצד. צ׳י נע ונד של השמים והארץ, ואיך תוכל לעשות שיהיה ברשותך?״

(15) מר גוו מצ׳י היה עשיר גדול, ומר שיַאנג מסונג היה עני גדול; הלך מסונג לצ׳י, כדי לשאול לשיטותיו.
סיפר לו מר גוו ואמר: ״אני מיטיב לגנוב. מיום שנעשיתי גנב, לא יצאה שנה ויכולתי לפרנס את עצמי, שנתיים - ונהייתי אמיד, שלוש - ונהייתי עשיר גדול, ומאז והלאה הענקתי מטובי לכפר כולו״.
מר שיַאנג שמח שמחה גדולה. הוא הבין מדבריו שמר גוו גנב, ולא הבין את הדרך שבה גנב; הוא טיפס על קירות ופרץ לבתים, וכל מה שהשיגה ידו וראו עיניו - לקח. לא עבר זמן רב והאשימוהו בהחזקת רכוש גנוב, והוא איבד את כל מה שירש. מר שיַאנג חשב שמר גוו שיטה בו, והלך אליו להתלונן.
שאל מר גוו ואמר: ״איזה מין גנב היית?״ סיפר לו.
״אהה! עד כדי כך סטית מדרך הגניבה?! בוא ואספר לך. שמעתי ש׳לשמים עונותיהם ולארץ ברכותיה׳. ואני גונב מהשמים את עונותיהם ומהארץ את ברכותיה. מהגשם ומהעננים אני גוזל את מימיהם, ומהגבעות והאגמים את אוצרותיהם, כדי לשתול ולזרוע, להקים חומות ולבנות בתים. מהיבשה אני גוזל חיות וציפורים, ומהמים דגים וצבים - כל אלה גזל הם. השתילים והזרעים, האדמה והעץ, החיות והציפורים, הדגים והצבים, את כל אלה הולידו השמים, וכלום רכושי הם? אבל אני גוזל מהשמים ואיני נענש. ואילו הזהב והאיחד*, התבואות והמשי, הם דברים שבני אדם צוברים, ואין הם מתת שמים. אם את אלה אתה גונב, מה לך מתלונן שמאשימים אותך בגניבה?״
[* איחד - jade, אבן־חן המשמשת הרבה בפיסול ובעשיית תכשיטים בסין. במילונים נהוג לכנות אותה ״ירקן״, אבל האבן אינה בהכרח ירוקה. ״Jade״ בא מספרדית Piedre de ijada, ומכאן ההצעה לשם העברי.]
מר שיַאנג נבוך מאוד וחשב שמר גוו משטה בו שוב; פגש את החכם דונג־גוו ושאל אותו, וזה אמר:
״כלום אין גופך עצמו גנוב? אתה גונב את התואם של היין והיַאנג כדי להיוולד וכדי לקיים את גופך; על אחת כמה וכמה אתה גונב, בשעה שאתה נזקק לדברים שמחוץ לגופך. לאמיתו של דבר, השמים והארץ וריבוא הדברים אחוזים ודבוקים זה בזה ואין להפרידם, וכל מי שסובר שהם רכושו, טועה; אלא שדרכו של מר גוו בגניבה היא דרך הכלל, ולכן אינו נענש, ואילו דרכך בגניבה היא דרך הפרט, ולכן נמצאת אשם. מי שמבדיל בין כללי לפרטי - גנב, ומי שאינו מבדיל גם הוא גנב, אלא שגם הכללי וגם הפרטי באים מכוחם של השמים והארץ, ומי שמבין את כוחם של השמים והארץ, מה גניבה בעיניו? מה אינו גניבה בעיניו?״