הצמה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הצמה
מכר
אלפי
עותקים
הצמה
מכר
אלפי
עותקים
4.4 כוכבים (279 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2842מקורי
ספר מודפס
4973.6מקורי מחיר מוטבע על הספר 92
ספר קולי
2842מקורי
תאריך לסיום המבצע 01/07/2025
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • שם במקור: La tresse
  • תרגום: אביגיל בורשטיין
  • הוצאה: כנרת זמורה דביר
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2024
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 192 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 37 דק'
  • קריינות: טלי קרק
  • זמן האזנה: 4 שעות ו 36 דק'

לטישיה קולומבני

לטישיה קולומבני היא במאית, שחקנית, תסריטאית וסופרת צרפתייה. ספרה הצמה הפך לרב־מכר עולמי שתורגם ל־40 שפות, זכה בשלל פרסים ספרותיים ועובד לתיאטרון ולקולנוע. 

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

הודו. סמיטה היא מוקצית. היא חולמת לראות את בתה רוכשת השכלה ונחלצת מחיים אומללים.

סיציליה. ג'וליה עובדת בבית המלאכה של אביה. כשהוא נפגע בתאונה, היא מגלה שהעסק המשפחתי על סף פשיטת רגל.

קנדה. שרה, עורכת דין מפורסמת, צפויה להתקדם לניהול המשרד, כשמתברר לה שהיא חולה במחלה קשה.

סמיטה, ג'וליה ושרה, הקשורות בבלי דעת דרך הדבר הכי אינטימי וייחודי להן, מתקוממות נגד גורלן ומחליטות להיאבק. סיפורן המבעבע מאנושיות הוא צמה קלועה, העשויה סולידריות ותקווה.

לטישיה קולומבני היא במאית, שחקנית, תסריטאית וסופרת צרפתייה. ספרה הצמה היה לרב־מכר מיידי — רק בצרפת נמכרו 2 מיליון עותקים שלו — וזכה ביותר מ־20 פרסים ספרותיים בצרפת ומחוצה לה. זכויות התרגום שלו נמכרו ל־40 מדינות, והוא עובד לקולנוע בידי קולומבני, שאף ביימה את הסרט. ב־2024 ראה אור ספרה העפיפון בהוצאת כנרת־זמורה.

"הרומן המקורי ביותר של השנה! סיפור נועז ומבריק על סולידריות נשית וחוסן נשי." - Hachette

פרק ראשון

פרולוג

זו תחילתו של סיפור.

סיפור חדש בכל פעם.

והוא מתרחש כאן, תחת אצבעותי.

ראשית, המסגרת.

על המבנה להיות יציב דיו לשאת את המכלול.

משי או כותנה, בשביל העיר או הסצֵנה. תלוי.

הכותנה עמידה יותר,

המשי עדין ודיסקרטי יותר.

צריך פטיש ומסמרים.

ובעיקר, צריך להתקדם בזהירות.

אחר כך האריגה.

זה החלק החביב עלי.

על המשטח שמולי

מתוחים שלושה חוטי ניילון.

לאחוז בגדילים, שלושה־שלושה

ולשזור אותם מבלי שיישברו.

ואז שוב

אלפי פעמים.

אני אוהבת את השעות האלה בגפי, כשידי רוקדות.

אצבעותי מחוללות מחול משונה.

הן כותבות סיפור של צמה ומקלעת.

הסיפור הזה הוא הסיפור שלי.

אך הוא אינו שייך לי.

סְמיטָה

כפר בַּדְלפּוּר, אוּטָר פּרָדָש, הודו.

סְמיטה מתעוררת בהרגשה משונה, מעין דחיפות רכה, פרפר בלתי קרוא בבטן. היום הוא יום שתזכור כל חייה. היום בתה הולכת לבית הספר.

סמיטה מעולם לא דרכה בבית הספר. כאן בבדלפור אנשים כמוה אינם לומדים. סמיטה היא דאלית. מוּקְצָה. אחת מאלה שגנדי כינה ילדי האלוהים. הם חיים מחוץ לקאסטה, מחוץ למערכת, מחוץ לכול. הם מין כשלעצמו, שנחשב טמא מכדי להתערבב עם האחרים. מנודים נלעגים שיש להרחיק כפי שמפרידים מוץ מן הבר. הם מיליוני איש, שבדומה לסמיטה חיים מחוץ לכפרים ולחברה, בשולי האנושות.

מדי בוקר הטקס חוזר על עצמו. כמו תקליט שרוט המנגן עד אינסוף סימפוניה שֹטנית, מתעוררת סמיטה בצריף המשמש לה בית, לא רחוק משדות בני הג'אט. היא שוטפת את הפנים והרגליים במים שהובאו יום קודם לכן מהבאר, זו ששמורה להם. לא בא בחשבון שייגעו בבאר אחרת, של הקאסטות הנעלות יותר, אף ששלהן קרובות ונגישות יותר. היו מי שמתו על מעשים פעוטים מזה. היא מתכוננת, מסרקת את לליטה, מנשקת את נָגָרָג'אן. אחר כך היא לוקחת את סל הקש הקלוע שלה, הסל שאמה נשאה לפניה, הסל שעצם מראהו מעורר בה בחילה, הסל המדיף ריח עקשן, חמוץ ובל יימחה שהיא נושאת כל היום כמו צלב, משא מביש. הסל הזה הוא הגיהינום שלה. קללה. עונש. על משהו שכנראה עוללה בחיים קודמים. צריך לשלם, לכפֵּר, שהרי החיים הללו אינם חשובים יותר מהחיים שקדמו להם או שיבואו אחריהם, אלה רק חיים בין אחרים, נהגה אמה לומר. ככה זה, אלה הם חייה.

זו הדהרמה שלה, החובה שלה, מקומה בעולם. עיסוק שעובר מאם לבת, מימים ימימה. באנגלית היא מכונה Scavenger, "מחַלֶצת". מילה תמימה למציאות שאינה כזו. אין מילה שתיטיב לתאר את מה שסמיטה עושה. כל היום היא אוספת חרא של אחרים בידיים חשופות. היא היתה בת שש, בגילה של לליטה היום, כשאמה לקחה אותה בפעם הראשונה. תסתכלי, אחר כך תעשי. סמיטה זוכרת את הריח שתקף אותה, פראי כמו נחיל צרעות, ריח בלתי נסבל, בלתי אנושי. היא הקיאה בשולי הדרך. את תתרגלי, אמרה אמה. היא שיקרה. לא מתרגלים. סמיטה למדה לעצור את הנשימה, לחיות בנשימה עצורה. צריך לנשום, אמר לה רופא הכפר, תראי איך את משתעלת. צריך לאכול. התיאבון אבד לסמיטה לפני זמן רב. היא כבר לא זוכרת מהו רעב. היא אוכלת מעט, את המינימום הנדרש ולא יותר, חופן אורז מומס במים שהיא כופה על גופה המתקומם.

וכל זה אף שהממשל הבטיח בתי שימוש ברחבי המדינה. למרבה הצער, הם לא הגיעו עד לכאן. בבדלפור, כמו במקומות אחרים, מחרבנים תחת כיפת השמים. הכול מטונף: הקרקע, הנהרות, המעיינות, השדות, הכול מזוהם בטונות של צואה. מחלות מתפשטות כמו ניצוץ באבק שריפה. הפוליטיקאים יודעים זאת: מה שהעם דורש, לפני רפורמות, לפני שוויון חברתי, אפילו לפני עבודה, הוא בתי שימוש. הזכות לחרבן בכבוד. בכפרים הנשים נאלצות להמתין לרדת החשכה כדי לצאת לשדות, שבהם הן חשופות לתקיפות שונות. מי ששפר עליו גורלו התקין פינה בחצר או בחלק האחורי של הבית, חור פשוט בקרקע שמכונה בצניעות "שירותים יבשים". מחראות שנשות הדאלית, נשים כמו סמיטה, מפַנות יומיום בידיים חשופות.

הסיבוב שלה מתחיל מעט לפני שבע. סמיטה יוצאת עם הסל שלה ומברשת הנצרים. היא יודעת שמדי יום עליה לפַנות עשרים בתים, אין לה זמן לבזבז. היא צועדת בצדי הדרך, בעיניים מושפלות ובפנים מוסתרות בצעיף. בכפרים אחדים הדאלית צריכים לסמן את עצמם בנוצת עורב. באחרים נכפה עליהם לצעוד יחפים — כולם מכירים את הסיפור על המוקצה שנסקל רק משום שנעל סנדלים. סמיטה נכנסת לבתים מהדלת האחורית ורק ממנה, אסור לה להיתקל בבני הבית לא כל שכן לדבר איתם. לא די בכך שהיא מוקצית, עליה להיות גם בלתי נראית. במקום שכר היא מקבלת שאריות מזון ולפעמים בגדים ישנים שמשליכים לה על הרצפה. בלי לגעת, בלי לראות.

לפעמים היא לא מקבלת כלום. משפחה ג'אטית אחת לא נותנת לה דבר כבר חודשים. סמיטה רצתה להפסיק. ערב אחד היא אמרה לנגרג'אן שהיא לא תחזור לשם, שינקו את החרא שלהם בעצמם. אבל נגרג'אן נבהל. אם סמיטה תפסיק ללכת לשם, יגרשו אותם, אין להם אדמה משלהם. בני הג'אט יציתו להם את הצריף. היא הרי יודעת לְמה הם מסוגלים. "נחתוך לך את הרגליים," הם אמרו לאחד משלהם. אחר כך מצאו את האיש, מבותר ומכוסה כוויות חומצה בשדה הסמוך.

כן, סמיטה יודעת מה הג'אט מסוגלים לעשות.

אז היא חוזרת לשם למחרת.

אבל הבוקר אינו ככל הבקרים. סמיטה קיבלה החלטה, שהופיעה במחשבותיה כעובדה מוגמרת: בתה תלך לבית הספר. היא התקשתה לשכנע את נגרג'אן. לְמה זה טוב? שאל. היא אולי תדע קרוא וכתוב, אבל אף אחד כאן לא ייתן לה עבודה. את נוֹלֶדֶת מפַנַת בתי שימוש ונשארת כזאת עד יום מותך. זו ירושה, מעגל שאיש אינו יכול להיחלץ ממנו. קארמה.

סמיטה לא נכנעה. היא דיברה על כך שוב למחרת, ביום שלאחר מכן ובזה שאחריו. היא מסרבת לקחת את לליטה לסיבוב שלה. היא לא תדגים לה את התנועות של מפנת בתי השימוש, היא לא תראה את בתה מקיאה בתעלה כמו אמה לפניה, לא, סמיטה מסרבת. לליטה צריכה ללמוד. בסופו של דבר נכנע נגרג'אן לנחישותה. הוא מכיר את אשתו. יש לה כוח רצון עז. הדאלית הקטנה והשחומה שנשא לאישה לפני עשר שנים חזקה יותר ממנו, הוא מודע לכך. לפיכך הוא נכנע לבסוף. שיהיה. הוא ילך לבית הספר בכפר, הוא ישוחח עם הברהמין.

סמיטה הבליעה חיוך ניצחון. היא היתה שמחה כל כך לו אִמה היתה נאבקת בשבילה, היא רצתה כל כך לחצות את מפתן בית הספר, להתיישב בין הילדים האחרים. ללמוד לקרוא ולספור. אבל זה היה בלתי אפשרי, אביה של סמיטה לא היה אדם טוב כמו נגרג'אן, הוא היה חמום מוח ואלים. הוא הכה את אשתו, כפי שכולם נוהגים כאן. לעתים קרובות אמר לה: אישה אינה שווה לבעלה, היא שייכת לו. היא רכושו, שפחתו. היא צריכה להתכופף מול רצונו. אין ספק שאביה היה מעדיף להציל את הפרה שלו מאשר את אשתו.

לסמיטה יש מזל, נגרג'אן מעולם לא הכה אותה, מעולם לא גידף אותה. כשלליטה נולדה, הוא אפילו הסכים שתישאר. לא רחוק משם הורגים בנות עם לידתן. בכפרי רג'סטאן טומנים אותן בקופסה בעודן בחיים וקוברים בחול מיד לאחר הלידה. הבנות הקטנות מתות בתוך לילה.

אבל לא כאן. סמיטה מתבוננת בלליטה, שכורעת על רצפת העפר המהודק של הצריף ומסרקת את בובתה היחידה. היא יפה. תוויה עדינים, והשיער שסמיטה קולעת לצמה בכל בוקר גולש עד מותניה.

בתי תדע לקרוא ולכתוב, היא חושבת בלבה, והמחשבה נוסכת בה אושר.

כן, היום הוא יום שתזכור כל חייה.

ג'וליה

פלרמו, סיציליה.

ג'וליה!

ג'וליה מתקשה לפקוח עיניים. הקול של אמה מהדהד מלמטה.

ג'וליה!

סקֶנדי!

סוּבּיטוֹ!1

ג'וליה מתפתה לתחוב את ראשה מתחת לכרית. היא לא ישנה מספיק — היא שוב בילתה את הלילה בקריאה, אבל היא יודעת שעליה לקום. כשאמה קוראת, צריך לציית — מדובר באמא סיציליאנית.

ג'וליה!

הצעירה קמה בצער מהמיטה. היא מתלבשת בחיפזון ויורדת למטבח, אל המאמא קצרת הרוח. אחותה אָדֶלָה כבר קמה, והיא עסוקה בצביעת ציפורני בהונותיה השעונות על שולחן ארוחת הבוקר. ג'וליה מעקמת את האף מריח האצטון. אמה מגישה לה ספל קפה.

אבא שלך יצא.

הבוקר את פותחת.

ג'וליה לוקחת את מפתחות בית המלאכה ויוצאת בזריזות מהבית.

לא אכלת כלום.

קחי משהו!

היא מתעלמת מאמה, מתיישבת על האופניים ומתרחקת בתנועות דיווש רחבות. אוויר הבוקר הצונן מעורר אותה מעט. הרוח בשדרות מצליפה בפניה ובעיניה. בשולי השוק צובטים את אפה ריחות ירקות וזיתים. ג'וליה חוצה את דוכן הדגים שמתפאר בסרדינים ובצלופחים טריים. היא מאיצה, עולה על מדרכות ומתרחקת מפיאצה בָּלארוֹ, ומן הרוכלים שכבר נטפלים ללקוחות.

אחרי פנייה מוִויה רומא היא מגיעה לרחוב ללא מוצא. כאן, בבית קולנוע לשעבר שאת מבנהו רכש אביה לפני עשרים שנה, נמצא בית המלאכה — שגילו כגילה של ג'וליה. בית המלאכה הקודם היה קטן מדי, ולאביה לא היתה ברירה אלא לעבור. בחזית עדיין אפשר להבחין במקום שבו נתלו כרזות הסרטים. עכשיו רחוק הזמן שבו הגיעו הפָּלֶרמיטָני לצפות בקומדיות של אלברטו סורדי, ויטורי גסמן, נינו מנפרֶדי, אוּגוֹ טוֹגנאזי, מרצ'לו מסטרויאני... היום רוב האולמות סגורים, בדומה לקולנוע השכונתי הקטן הזה שהפך לבית מלאכה. חדר המקרין הפך למשרד, ובאולם הגדול נוקבו החלונות כדי שלפועלות יהיה מספיק אור לעבוד. הפאפא עשה בעצמו את כל העבודות. המקום דומה לו, חושבת ג'וליה: מבולגן וחמים, כמוהו. חרף התקפי זעם אגדיים, זוכה פייטרו לַנפרֶדי לכבוד ולהערכה של העובדות שלו. הוא אבא אוהב אף שהוא תובעני וסמכותי, והנחיל לבנותיו משמעת והערכה לעבודה איכותית.

ג'וליה שולפת מפתח ופותחת את הדלת. בדרך כלל אבא שלה מגיע ראשון. חשוב לו לקבל בעצמו את פני הפועלות שלו — זה מה שאתה עושה כשאתה הבוס, הפּאדרוֹנֶה — הוא אוהב להגיד. תמיד יש לו מילה לזו, סימן לזו, מחווה לכל אחת. אבל היום הוא יצא לסיבוב במספרות של פלרמו והסביבה ויחזור רק אחרי הצהריים. הבוקר ג'וליה היא מנהלת המקום.

בשעה כזאת בית המלאכה רגוע. בקרוב הוא יהמה מאלף שיחות, שירים, קולות רועמים, אבל בינתיים שוררים שם רק דממה והד צעדיה של ג'וליה. היא ניגשת למלתחת הפועלות ומניחה את חפציה בתא שמסומן בשמה הפרטי. היא לוקחת את החלוק שלה, וכמדי יום מחליקה לתוך עורה השני. היא אוספת את השיער, מגלגלת אותו לפקעת הדוקה ונועצת בו במיומנות סיכות שיער. אחר כך היא מכסה את ראשה במטפחת — אמצעי זהירות חובה — אסור ששֹערך יתערבב בשיער המעובד בבית המלאכה. בבגדים האלה ובכיסוי הראש היא כבר לא בתו של בעל הבית: היא פועלת מן המניין, עובדת בחברת לנפרדי. ג'וליה מקפידה על כך. היא תמיד התנגדה לזכויות יתר.

הדלת נפתחת בחריקה, וענן עליז ממלא את הכניסה. בתוך רגע מתעורר בית המלאכה והופך למקום הרועש שג'וליה אוהבת כל כך. בהמולה הבלתי מוגדרת של בליל שיחות ממהרות הפועלות למלתחה, לובשות חלוקים וסינרים, ואחר כך ניגשות תוך כדי שיחה כל אחת למקומה. ג'וליה מצטרפת אליהן. פניה של אגנס עייפות — לקטן שלה בוקעות שיניים, היא לא ישנה כל הלילה. פֶדֶריקה מתאפקת לא לפרוץ בבכי, הארוס שלה עזב אותה. שוב?! מזדעקת אַלדָה. הוא יחזור מחר, מעודדת אותה פאולה. כאן חולקות הנשים יותר ממקצוע. בזמן שידיהן עסוקות בשיער המעובד, הן משוחחות בלי הפסקה על גברים, על אהבה, על החיים. כאן כולן יודעות שבעלה של ג'ינה שותה, שהבן של אלדה מתרועע עם הפּיבוֹרָה,2 שאלֶסיה ניהלה רומן קצר עם בעלה לשעבר של רְהינה, שמעולם לא סלחה לה על כך.

ג'וליה נהנית בחברת הנשים הללו, שאת קצתן היא מכירה מאז היתה ילדה. היא כמעט נולדה כאן. אמא שלה אוהבת לספר שהצירים הפתיעו אותה כשהיתה עסוקה במיון שיער באולם המרכזי — היום היא כבר לא עובדת בגלל בעיות ראייה. היא נאלצה לפנות את מקומה לעובדת חדת ראייה ממנה. ג'וליה גדלה כאן, בין השערות שצריך להתיר, הקווצות שצריך לשטוף, ההזמנות שצריך לשלוח. היא זוכרת חופשות ואחרי צהריים בלי לימודים שבילתה לצד הפועלות, צופה בעבודתן. היא אהבה להביט בידיהן המתרוצצות כצבא נמלים. היא ראתה אותן מטילות את השיער על המסרקות הגדולות הרבועות כדי להתיר אותו, אחר כך שוטפות אותו באמבטיות שנקבעו על אדנים — תכנון גאוני של אביה, שלא נהנה לראות את העובדות שלו שוברות את הגב. ג'וליה אהבה לראות את השיער נתלה לייבוש בחלונות — זה נראה כמו שלל של שבט אינדיאני, תצוגת קרקפות משונה.

לפעמים נדמה לה שכאן הזמן עצר מלכת. בחוץ הוא ממשיך במהלכו, אבל בין הקירות הללו היא חשה מוגנת. זו הרגשה רכה ומנחמת, מין ביטחון מוזר בטבעם הקבוע של הדברים.

כבר קרוב למאה מתפרנסת משפחתה מהקַסקָטוּרה, המנהג הסיציליאני העתיק של שמירת השיער הנושר או הנגזז לצורך יצירת פאות, לנשים ולגברים. בית המלאכה לנפרדי, שב־1936 הקים סבא רבא של ג'וליה, הוא האחרון מסוגו בפלרמו. הוא מעסיק עשר עובדות מיומנות שמתירות, שוטפות ומעבדות את השיער שנשלח בהמשך לרחבי איטליה ואירופה. כשמלאו לג'וליה שש־עשרה, היא החליטה לעזוב את התיכון ולהצטרף לאביה בבית המלאכה, אף שמוריה טענו שהיא תלמידה מוכשרת. בעיקר המורה לאיטלקית, שדחק בה להמשיך. היא היתה יכולה ללמוד, להתקבל לאוניברסיטה, אבל לא עלה בדעתה לשנות את אורח חייה. השיער — יותר משהיה מסורת, היה תשוקה של משפחת לנפרדי שעברה מדור לדור. למרבה הפלא, אחיותיה של ג'וליה לא הביעו עניין בתחום, והיא היחידה מבנות לנפרדי שהתמסרה לכך. פרנצ'סקה התחתנה צעירה והיום היא עקרת בית עם ארבעה ילדים. אדלה, צעירת הבנות, עדיין למדה בתיכון וראתה את עתידה במקצועות האופנה או בדוגמנות — הכול, רק לא ללכת בדרכם של הוריה.

בהזמנות מיוחדות, בגוונים שקשה להשיג, יש לפאפא סוד: נוסחה שירש מאביו ומסבו לפניו, על בסיס מוצרים טבעיים שאת שמם אינו מעלה על דל שפתיו. את הנוסחה גילה רק לג'וליה. לעתים קרובות הוא עולה איתה לגג, למה שהוא מכנה הלָבּוֹּרָטוֹריוֹ שלו. מלמעלה רואים את הים, ומהצד השני את מוֹנטֶה פֶּלֶגרינוֹ. בחלוק לבן, שהוא נראה בו כמו פרופסור לכימיה, מרתיח פייטרו דליים גדולים. הוא יודע כיצד להסיר צבע משיער ואז לצבוע אותו בלי שהצבע ירד בשטיפה. ג'וליה מתבוננת בו שעות ארוכות, מרוכזת בכל תנועה ותנועה. אביה משגיח על השערות שלו כמו המאמא על הפסטה שלה. הוא בוחש בהן בכף עץ, נותן להן מעט מנוחה ואחר כך שב אליהן, ללא לאות. בטיפולו המסור יש סבלנות, דקדקנות ואפילו אהבה. הוא אוהב לומר שיום אחד מישהו יחבוש את השיער הזה, ולפיכך הוא ראוי למלוא הכבוד. לפעמים ג'וליה חולמת בהקיץ על הנשים שהפאות הללו נועדו להן — הגברים באזור אינם נוטים לחבוש פאות, הם גאים מדי, מחוברים מדי לתפיסה מסוימת של גבריותם.

מסיבה עלומה יש שיער שאינו משתף פעולה עם הנוסחה הסודית של משפחת לנפרדי. רוב השיער השקוע בדליים מגיח מהם בגוון לבן חלבי שאפשר אז לצבוע, אבל ישנן שערות ששומרות על צבען המקורי. השערות המרדניות הן בעיה אמיתית: לא יעלה על הדעת שלקוחה תגלה במרכז קווצה שנצבעה בדקדקנות שערות סוררות, שחורות או חומות. הודות לעיניה החדות ג'וליה אחראית למשימה העדינה: תפקידה למיין את השערות, שערה־שערה, ולשלוף את הסרבניות. זה מעין ציד מכשפות יומיומי, משימה דקדקנית שלא נגמרת.

קולה של פאולה תולש אותה מהרהוריה.

מִיה קארָה, את נראית עייפה.

שוב קראת כל הלילה.

ג'וליה לא מכחישה. אי־אפשר להסתיר כלום מפאולה. הזקנה היא ותיקת הפועלות בבית המלאכה. כאן כולם קוראים לה נונה, סבתא. היא הכירה את אביה של ג'וליה כשהיה ילד. היא אוהבת לספר שנהגה לשרוך לו את הנעליים. ממרום שבעים וחמש שנותיה היא רואה הכול. ידיה שחוקות, עורה מקומט כמו קלף, אבל מבטה עוד נוקב. היא התאלמנה בגיל עשרים וחמש, גידלה לבדה את ארבעת ילדיה וסירבה כל חייה להינשא שוב. כששואלים אותה מדוע, היא עונה שהיא מחבבת מדי את החופש שלה: אישה נשואה צריכה להגיש דין וחשבון, היא מסבירה. תעשי מה שאת רוצה, מיה קארה, רק אל תתחתני, היא אומרת שוב ושוב לג'וליה. היא מספרת בחפץ לב על אירוסיה לגבר שאביה בחר עבורה. משפחת בעלה־לעתיד היתה הבעלים של פרדס לימונים. הנונה היתה צריכה לקטוף אותם, אפילו ביום חתונתה. בכפר לא היה זמן להפסקות. היא זוכרת את ריח הלימונים שדבק בבגדיו ובידיו של בעלה. כעבור כמה שנים, לאחר שמת מדלקת ריאות והשאיר אותה לבד עם ארבעת ילדיהם, היא נאלצה לעבור לעיר כדי לחפש עבודה. בעיר היא פגשה את סבא של ג'וליה שלקח אותה לעבודה בבית המלאכה. כבר חמישים שנה שהיא עובדת שם.

בספרים לא תמצאי לך בעל! קוראת אלדה.

תעזבי אותה, גוערת בה הנונה.

ג'וליה לא מחפשת בעל. היא לא הולכת לבתי קפה או למועדונים הפופולריים כל כך בקרב בני גילה. הבת שלי קצת פראית, נוהגת לומר המאמא. ג'וליה מבכרת את השקט הקטיפתי של הספרייה הציבורית על פני המולת הדיסקוטקים. ג'וליה הולכת לספרייה בכל יום, בהפסקת הצהריים. היא קוראת בלתי נלאית. היא אוהבת את האווירה באולמות הגדולים המחופים ספרים, שרק רחש הדפים מפר את שלוותם. היא מרגישה שיש שם משהו דתי, מעין התכנסות מיסטית שמוצאת חן בעיניה. כשג'וליה קוראת, היא לא שמה לב שהזמן עובר. כשהיתה ילדה היא היתה יושבת למרגלות הפועלות ובולעת בשקיקה ספרים של אמיליו סלגרי. אחר כך היא גילתה את השירה. היא מעדיפה את קפּרוֹני על פני אוּנגֶרֶטי, את הכתיבה של מוֹרַביה ובעיקר את המילים של פָּבֶזֶה, הסופר החביב עליה. היא חושבת בלבה שהיתה מסוגלת לבלות את חייה בחברתם בלבד. היא שוכחת אפילו לאכול. לא נדיר לראות אותה חוזרת בבטן ריקה מהפסקת הצהריים. ככה זה, ג'וליה טורפת ספרים כמו שאחרים זוללים קנלוני.

כשהיא חוזרת לבית המלאכה אחר הצהריים, שוררת באולם המרכזי דממה יוצאת דופן. כשהיא נכנסת, כל המבטים פונים אליה.

קארה מיה, אומרת לה נונה בקול שאינה מזהה, אמא שלך התקשרה.

משהו קרה לפאפא.

1 איטלקית: רדי! מהר!

2 איטלקית: תמנון, כינוי למאפְיה.

לטישיה קולומבני

לטישיה קולומבני היא במאית, שחקנית, תסריטאית וסופרת צרפתייה. ספרה הצמה הפך לרב־מכר עולמי שתורגם ל־40 שפות, זכה בשלל פרסים ספרותיים ועובד לתיאטרון ולקולנוע. 

עוד על הספר

  • שם במקור: La tresse
  • תרגום: אביגיל בורשטיין
  • הוצאה: כנרת זמורה דביר
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2024
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 192 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 37 דק'
  • קריינות: טלי קרק
  • זמן האזנה: 4 שעות ו 36 דק'

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
279 דירוגים
164 דירוגים
68 דירוגים
33 דירוגים
9 דירוגים
5 דירוגים
4/11/2024

סיפור טוב, שזור כמו צמה יפה. מומלץ לקרוא.

1
19/6/2025

יוצא מן הכלל,ספר מופת,קריינות משובחת,נוגע ללב...

9/6/2025

אהבתי מאוד.

30/5/2025

ספר מעולה רגיש ואנושי

30/5/2025

אהבתי מאד קולח ונעים

28/5/2025

ספר קליל ועמוק במקביל. קראתי אותו בבת אחת בזמן טיסה מלוס אנגלס לניו יורק לא הרגשתי את הטיסה … אומר הכל 🥰

22/4/2025

קראתי בלי להפסיק. הדרך אל החופש עוברת בשיער....

20/4/2025

ריגש מאד

20/4/2025

ספר מעולה, מומלץ ביותר

7/3/2025

קצר ומתוק.

7/3/2025

שלש נשים שונות ממעמד חברתי שונה נלחמות על אותו דבר על הזכות להתקיים ולחיות בכבוד. ספר שמעורר השראה

3/3/2025

קשה להניח מהאוזניים,קולח,מעניין וקריינות טובה

14/2/2025

ספר רגיש ומענין מספר חוויות נשיות מורכבות, ושוזר אותן לסיפור של אומץ והעצמה נשית

8/2/2025

ספר מצויין. 3 סיפורים חובקי עולם ותרבויות השזורים זה בזה והכוללים העצמה נשית

8/2/2025

ספר מרתק -כל אחד מאיתנו הוא חוליה בשרשרת -שווה קריאה מאוד

3/2/2025

אני באמצע הקריאה אבל כבר התמכרתי והפורמט הקולי מוסיף לחויה ממולץ

1/2/2025

ספר נפלא, מלא עוצמה נשית, מסקרן, מענין. שלושה סיפורים לא קשורים ומאוד קשורים שזורים בסיפור שלם אחד.

31/1/2025

ספר נהדר. הקראה מצויינת

25/1/2025

נפלא

22/1/2025

נהדר

18/1/2025

אי אפשר להפסיק לקרוא מהמילה הראשונה עד האחרונה איזו עוצמה נשית מומלץ בחום

17/1/2025

סיפור אנושי, גלובלי, אופטימי

13/1/2025

פשוט נפלא. לא לחשוב פעמיים לחטוף בשתי ידיים ולקרוא בנשימה אחת. לא רציתי שיגמר....

11/1/2025

ספר מדהים! לא רציתי שיגמר. קריינות טובה ☀️

10/1/2025

ספר נהדר.

4/1/2025

עצמה שוזרת הסופרת את שלושת הסיפורים זה ויוצרת את הקשרים כאשר ההיבטים על אותו מוצר שונים . מדהים.

3/1/2025

מעורר השראה. כתיבה מושלמת. ספר חובה, לנשים בעיקר אבל לא רק !!

31/12/2024

וואו איזה ספר מרגש ארוך יפה אי אפשר היה לעצור לרגע מאוד נהנתי וממליצה מאוד מאוד על הספר המהמם הזה. אחד הספרים הטובים שקראתי.

31/12/2024

מרגש, מעודד ומעניק תקווה.

27/12/2024

מעניין וטוב.

27/12/2024

ספר מקסים. קצר אך מיוחד מאד. לא יכולתי להפסיק לשמוע. קריינות מצוינת. מספר בין השאר סיפור קשה על העוני הנוראי בהודו, על מצב המעמדות ועל מצבן הקשה והמזעזע של הנשים. העניים אלה שיכולים להעניק כמנחה לאל רק את שערם צריכים לשלם כדי ששערם יגולח. בעוד אחרים עושים רווח משערם של עניים אלה. המנחה שהוענקה לאל נמכרת ויש אחרים שמתעשרים ממה שהעניים היו צריכים לשלם כדי שיעשה (גילוח שיער ראשם). מחפיר ומזעזע. אני מקווה שהספר שהפך לסרט יביא לפעולות שישנו את מצב הקסטות בהודו ואת מצב הנשים.

22/12/2024

שלוש נשים. שלושה עולמות. שלושה סיפורי חיים מרתקים המשתלבים לצמה אחת. קראתי בנשימה עצורה. וכשהסתיים.. רציתי עוד. יפיפה. מרגש.

15/12/2024

מרגש

15/12/2024

קריינות נהדרת

14/12/2024

ספר שקשה להפסיק להאזין לו.

12/12/2024

מרגש, מעניין, קולח

11/12/2024

ספר מקסים, ארוג כמלאכת מחשבת, מעניין וכולח, ובסוף מחבר את כל הסיפורים שהאחד נוגע בשני, וכמובן ספר מפואר להעצמה נשית. מאוד נהניתי.

11/12/2024

הספר נקרא בנשימה אחת. כבמעשה של מקלעה, קולעת הסופרת את סיפורן של הנשים ,המאוחדות באומץ ליבן, נחישותן, ודבקותן במטרה לצמה עבותה. ספר מעורר השראה.

7/12/2024

מניפסט פמניסטי ממדרגה ראשונה, וככזה הוא ראוי לחמישה כוכבים. כיצירת ספרות הוא אולי הצהרתי מידי, אבל שזור היטב...

7/12/2024

קראתי בנשימה עצורה. יופי של ספר עם סוף אופטימי שיש לנו הנשים כח אדיר ולא צריך לפחד ממנו. התחלתי וסיימתי באותו הערב🙏

6/12/2024

וואוו

5/12/2024

אהבתי והתרגשתי משלשת הנשים שהיו כה שונות אך כה דומות ברוחן החופשית. ממליצה בכל לב. הקריינות היתה נפלאה.

3/12/2024

ספר מאוד מרגש ומעצים. אמיתי בפשטות שלו ומוכיח שהסיפור הטוב ביותר נכתב מהלב. ממליצה מאוד

1/12/2024

נהדר. רעיון מקסים לחבר 3 נשים שונות מיבשות שונות ולקלוע אותם לצמה מרשימה. כתוב יפה, ברגישות רבה.

30/11/2024

ספר מרגש שלוש נשים שלושה סיפורים שהם בעצם סיפור אחד.

28/11/2024

מרגש

25/11/2024

ספר כובש

21/11/2024

נפלא.

19/11/2024

הקראה נעימה ומדוייקת . ספר מרתק שקולע שלושה סיפורים לצמה אחת. שלוש עלילות מרתקות על נשים אמיצות.

16/11/2024

נפלא

15/11/2024

מרגש. הספר מסתיים כשחיוך על פניך. כתוב היטב ומעביר תחושות ואף ריחות בדרך מופלאה.

14/11/2024

אהבתי. כתוב היטב

11/11/2024

מעניין. כתוב היטב. מרגש.

10/11/2024

מקסים! מרגש! נקרא ללא הפסקה!!!

3/11/2024

הספר מרגש ומרתק.

29/10/2024

הספר רקום ושזור בצורה מעניּינת. דמות הדאלית מרתקת.

21/10/2024

אהבתי את הספר קראתי בשקיקה

13/9/2024

ספר מרגש, קולח, מעניין, מלמד ואופטימי!

17/8/2024

ספר מצוין השראה לנשים נקרא בנשימה אחת חבל שניגמר נשאר טעם של עוד

11/8/2024

ספר קצר כתוב מצוין. כל דמות מרתקת דיה לבנות ספר שלם עליה אהבתי מאוד

4/8/2024

סיפור של שלוש נשים ממקומות ותרבויות שונות שנקלע לצמה אחת נהנתי מהסיפור הולכת לחפש את הסרט

27/7/2024

ספר נוגע ללב, מרגש

27/7/2024

שלושה סיפורים של עוצמה נשית, של נחישות ואמונה עצמית. הכתיבה יפה ושזטרה בביטויים לחיים. אהבתי מאוד

24/7/2024

ספר מקסים וקשה לי להיפרד מהגיבורות שלו

16/7/2024

ספר מעולה, נקרא בשטף

15/5/2024

מקסים רגיש

10/5/2024

ספר שהוא השראה לכל אישה. אהבתי

15/4/2024

מרגש, מדהים.. נושא ושם קרוב לליבי.

11/4/2024

אהבתי מאוד ספר שצריך להיות אור לרגלן של כל הנשים מכל העולם לא לוותר על רצונן וכבודן לעולם!! כתוב נפלא ונותן השראה נהניתי מאוד מקריאתו מומלץ בחום!!

7/4/2024

מעניין

14/6/2023

נהניתי מכל רגע...ספר נפלא

29/3/2023

מדהים , מיוחד , קולח מומלץ מאוד

14/3/2023

מרתק וקריא מאד

6/2/2023

ספר ששזור בצורה מקסימה ומרגשת שלושת הסיפורים מרגשים, כל דמות בפני עצמה ועד החיבור שנוצר. תיאורי המקומות והדמויות הנוספות יוצרות סיפור עמוק שמל ד על מה העיקר ועל מה שווה להילחם

17/12/2022

ספר נפלא ומרגש. לא הנחתי מהיד.

9/10/2022

ספר מרתק

26/9/2022

נפלא

29/12/2021

ספר נפלא ומרגש. סיפורי נשיפ שקשורות זו ח לזו מבלי לדעת זו. קליל אופטימי ונפלא

9/7/2021

נהניתי מאוד, כתיבה נפלאה וסוחפת.

7/7/2021

אחד הספרים המענגים שקראתי

28/3/2021

מעורר מחשבה, מעמיק ומרתק!

22/2/2021

ספר מקסים ומרגש ביותר.מפליא החיבור המשותף בין נשים והעוצמות שהן מגלות,כל אחת בחלקת יקום אחרת.

8/11/2020

סיפור מרגש, מחזק ומעצים שכל אישה תשמח לקרוא

15/10/2020

ספר פותח הצצה לעולמות לא מוכרים.

14/10/2020

ספר מרגש ומאד קריא. נקרא כמעט בנשימה אחת. נהניתי מאד.

29/9/2020

ספור מרתק. כתוב ברמה ספרותית גבוהה. שילוב של היכרות עם וידע על אנשים ומקומות. קריאה מאד מהנה.

27/9/2020

ספר מעולה. מרתק. מעורר מחשבה רבה.

8/8/2020

כתוב מצויין וכל כך מפתה להמשיך ולקרוא, קשה להניח את הספר עד שמסיימים.

30/7/2020

מעניין, מעורר מחשבה, קולח

14/7/2020

ספר מקסים ומרגש. שלוש נשים מעולמות שונים, כל אחת עם ההתמודדויות שלה, וחוט דק כחוט השירה מקשר ביניהן

29/6/2020

ספר מקסים ומיוחד. חבל שכל כך קצר

16/6/2020

תודה לכל הנשים החזקות שלאט לאט משנות את האפליה בין נשים לגברים חשיבות של שיתוף פעולה עזרה הדדית שמשפיעה בכל העולם זמן קורונה הוא מבחן טוב

12/6/2020

מעולה

5/6/2020

מקסים, כיפי, אופטימי וקריאה זורמת עם הרבה אנושיות. תענוג

29/4/2020

מקסים וקולח, אהבתי

18/4/2020

ספר רגיש מאד.כוח רצון אומץ של שלוש נשים שלא מוותרות.נקרא בנשימה אחת. מומלץ מאד

24/3/2020

ספר מרגש, כתוב בכישרון

27/9/2019

וואו!

15/7/2019

ספר מעולה. קצר מדי.. נגמר לי מהר מדי, רציתי עוד.

13/4/2019

נפלא..מומלץ מאוד מכל הלב

28/3/2019

ספר מעולה. צמה במלוא מובן המילה

5/11/2018

אהבתי. קריאה קולחת, סיפור מרתק. עריכה מעניינת.

9/2/2025

הספר בידור קל ליום שבת אחד. יש בו מידע (אמיתי?)על עולמות מאוד שונים, גורלן של נשים אמיצות. קצת צפוי, אבל קליל, ונקרא בקלות.

22/1/2025

קצת מדכא אבל זו המציאות לצערנו. היה לי קצר מדי

11/1/2025

ספר מעולה סוחף, מלא באופטמיות

8/1/2025

סיפור עדין ומרגש על כוח נשי

31/12/2024

מרגש וסוחף

23/12/2024

3 סיפורים מרגשים השזורים להפליא בסיפור מושלם אחד. נפלא. נהניתי מאוד

20/12/2024

הספר מענייו והדמויות משורטטות היטב יש הרגשה שהוא נקטע באמצע, היה מקום להמשיך ולפתח את הסיפור של הגיבורות,

19/12/2024

גרסה קולית מצויינת לספר נוגע ומרגש.

12/12/2024

ספר יפה

8/12/2024

ספר מתוק ומרגש

27/10/2024

כתיבה נפלאה ומרגשת.

31/8/2024

העלילה שזורה היטב. מעניין ומרתק. מומלץ

31/8/2024

ספר טוב. קריא. ממליצה

20/8/2024

קוראת אותו שנית לאחר כמה שנים. נוגע ללב. אותנטי. למרות כתיבת שלוש דמויות בנפרד, זורם ומתפתח קדימה. קלועכמו צמה כבדה ויפה

3/8/2024

ספר מרגש וכתוב היטב.

20/7/2024

ספר שמדבר לכל אישה. מעניין וסוחף. הייתי שמחה להמשך..

17/7/2024

ספר מקסים וקולח עם סיפור מרגש וחיבור עוצמתי בין שלוש נשים חזקות. נהניתי מאוד. ספר מצוין על אמונה ונחישות

16/7/2024

נגמר לי באמצע, יפה אבל מרגיש כמו התחלה של סיפור....

12/7/2024

עלילה נהדרת ומרגשת. רק הרגשתי שנגמר בטרם עת. חסר לי המשך העלילה כדי לדעת מה עלה בגורלן של הדמויות

2/7/2024

מקסים ומעורר השראה... רציתי עוד מזה.

7/6/2024

מסקרן, מחכה עכשיו לסרט

17/4/2024

אהבתי. ספר קטן ומרגש. בשלב מסוים, היה צפוי, עדיין היווה הנאה לקריאה

19/10/2023

סיפור יפה ומעניין. חבל שקצר כל כך.

1/2/2023

ספר נקרא בשקיקה

7/12/2022

מעניין ומרגש...

30/3/2022

מעורר השראה. מקסים

9/12/2021

3 סיפורים שונים המשתלבים לסיפור אחד. כתוב בצורה קלילה ופשוטה. השאיר אותי עם רצון לדעת מה עלה בגורלן.

31/10/2021

מעניין.קריא..

15/2/2021

חיבור בין נשים בעזרת השער שלהן.עולם גלובלי שנותן לנשים לצמוח ולהתחזק.אהבתי את הרעיון

13/7/2020

כייף לקרוא, המסר מדויק

29/5/2020

ספר מלא תובנות. נכתב בצורה שירית. שירת האומץ הנשי. הללויה.

15/4/2020

יפה מאד

1/10/2019

ספר קצר אך יפה ונוגע ללב. נהנתי.

10/7/2019

ספר נחמד. קריא אבל לא יצירה ספרותית גדולה

25/3/2019

מאוד נהנהתי .. קריאה קלה . 3 סיפורים מרתקים

23/3/2019

ספר מרגש. כתוב יפה . רעיון מקסים. גם בתוכן וגם בצורה שמשתלבים לצמה ומדגישים את היותנו קשורים זה לזה בכל מקום ובכל זמן.

5/11/2018

קריאה זורמת מרתקת, לפעמים משהו חסר לי בכתיבה, בביטויים, אבל בסך הכול ספר מקורי עם נושא מקורי. אולי הייתי עורכת אותו שוב, אבל בגדול - מומלץ כחוויה.



11/5/2025

קריא וזורם. מסתיים בפתאומיות.

25/2/2025

קריא קליל ונוטה לקיטש אסקפיזם נחמד לתקופה זו

5/2/2025

חביב לא יותר

3/1/2025

אהבתי את העלילה והחיבור אבל לא את סגנון הכתיבה שהיה פשוט מדי לטעמי. ספר קליל שיש בו קצת מסרים על מעמדן של נשים וכמה הן יכולות להיות חזקות ולשנות את גורלן אם הן מוכנות לקחת סיכונים במסע ובמשא.

1/1/2025

צפוי ומעט מאכזב

18/12/2024

מענין לא מספיק עמוק, אין פיתוח אמיתי של העלילה ושל דמויות. צפוי מדי ומסתיים בחיפזון

12/12/2024

חביב. צפוי מאד אבל קריא וזורם.

9/12/2024

לא יצירת מופת אב קריא וכתוב היטב

8/12/2024

נחמד, כתתוב טוב אבל צפוי מדי

8/12/2024

בסדר, לא מעבר.

29/11/2024

חמוד ומרגש עד מאוד אבל קצר מדי....הייתי שמחה לעוד נפח

18/9/2024

נחמד

24/8/2024

קריא, מעניין.. קצר.. חבל שלא מעמיק יותר. קצר

16/9/2021

ספר קצר, מעט צפוי מראש אך אופטימי וקריא

16/3/2021

נחמד. קולח.

19/9/2020

נחמד, אבל משהו מתפספס בדרך. קצת שטוח.

20/1/2020

פשטני מדי קליל קולח

19/8/2019

נחמד אך צפוי

7/5/2025

הקריינות יחסית טובה לספרים אחרים שיצא לי לשמוע. מלבד דמות אחת שמעניינת הספר דיי מזכיר טלנובלה רכה וקצת שטחי. הדמויות שטוחות הדילמות, המסקנות גם כן . אין באמת תהליך והרהור אמתי ולכן הדרך שהדמויות עוברות טיפה לא אמין ולא משאיר חותם ומחשבה על הקורא. לא מאוד אהבתי. יתכן שזה לא הסגנון שלי

12/4/2025

הספר מרגש ונוגע.

16/1/2025

לאור הבז ציפיתי למשהו פחות קלישאתי, צפוי...3 סיפורים שאוחדו . מאכזב. אולי ישאיר חומר למחשבה. העתיד יוכיח.

1/1/2025

כתוב יפה. לא יותר.

24/10/2024

ריגש בהתחלה, אך הפך להיות צפוי ומתקתק בסיום

8/9/2024

הרעיון נחמד, אבל יש משהו רדוד בדמויות, בעלילה, קצת קלישאתי.

6/5/2020

ק

8/1/2025

לא משהו נחמד לא יותר. נראה שמיהרו לסגור פינות. ולסיים את הספר.

20/12/2024

הספר ריגש אותי, נהניתי ממנו מאוד🙏

14/9/2024

כל הזמן ליוו אותי השאלות : למה דווקא צמה ? מה הקשר בין 3 נשים שונות מ-3 יבשות שונות ? מעניין , מרתק ומסקרן. עד שלא נקרא את הכל - לא נדע 😉

הצמה לטישיה קולומבני

פרולוג

זו תחילתו של סיפור.

סיפור חדש בכל פעם.

והוא מתרחש כאן, תחת אצבעותי.

ראשית, המסגרת.

על המבנה להיות יציב דיו לשאת את המכלול.

משי או כותנה, בשביל העיר או הסצֵנה. תלוי.

הכותנה עמידה יותר,

המשי עדין ודיסקרטי יותר.

צריך פטיש ומסמרים.

ובעיקר, צריך להתקדם בזהירות.

אחר כך האריגה.

זה החלק החביב עלי.

על המשטח שמולי

מתוחים שלושה חוטי ניילון.

לאחוז בגדילים, שלושה־שלושה

ולשזור אותם מבלי שיישברו.

ואז שוב

אלפי פעמים.

אני אוהבת את השעות האלה בגפי, כשידי רוקדות.

אצבעותי מחוללות מחול משונה.

הן כותבות סיפור של צמה ומקלעת.

הסיפור הזה הוא הסיפור שלי.

אך הוא אינו שייך לי.

סְמיטָה

כפר בַּדְלפּוּר, אוּטָר פּרָדָש, הודו.

סְמיטה מתעוררת בהרגשה משונה, מעין דחיפות רכה, פרפר בלתי קרוא בבטן. היום הוא יום שתזכור כל חייה. היום בתה הולכת לבית הספר.

סמיטה מעולם לא דרכה בבית הספר. כאן בבדלפור אנשים כמוה אינם לומדים. סמיטה היא דאלית. מוּקְצָה. אחת מאלה שגנדי כינה ילדי האלוהים. הם חיים מחוץ לקאסטה, מחוץ למערכת, מחוץ לכול. הם מין כשלעצמו, שנחשב טמא מכדי להתערבב עם האחרים. מנודים נלעגים שיש להרחיק כפי שמפרידים מוץ מן הבר. הם מיליוני איש, שבדומה לסמיטה חיים מחוץ לכפרים ולחברה, בשולי האנושות.

מדי בוקר הטקס חוזר על עצמו. כמו תקליט שרוט המנגן עד אינסוף סימפוניה שֹטנית, מתעוררת סמיטה בצריף המשמש לה בית, לא רחוק משדות בני הג'אט. היא שוטפת את הפנים והרגליים במים שהובאו יום קודם לכן מהבאר, זו ששמורה להם. לא בא בחשבון שייגעו בבאר אחרת, של הקאסטות הנעלות יותר, אף ששלהן קרובות ונגישות יותר. היו מי שמתו על מעשים פעוטים מזה. היא מתכוננת, מסרקת את לליטה, מנשקת את נָגָרָג'אן. אחר כך היא לוקחת את סל הקש הקלוע שלה, הסל שאמה נשאה לפניה, הסל שעצם מראהו מעורר בה בחילה, הסל המדיף ריח עקשן, חמוץ ובל יימחה שהיא נושאת כל היום כמו צלב, משא מביש. הסל הזה הוא הגיהינום שלה. קללה. עונש. על משהו שכנראה עוללה בחיים קודמים. צריך לשלם, לכפֵּר, שהרי החיים הללו אינם חשובים יותר מהחיים שקדמו להם או שיבואו אחריהם, אלה רק חיים בין אחרים, נהגה אמה לומר. ככה זה, אלה הם חייה.

זו הדהרמה שלה, החובה שלה, מקומה בעולם. עיסוק שעובר מאם לבת, מימים ימימה. באנגלית היא מכונה Scavenger, "מחַלֶצת". מילה תמימה למציאות שאינה כזו. אין מילה שתיטיב לתאר את מה שסמיטה עושה. כל היום היא אוספת חרא של אחרים בידיים חשופות. היא היתה בת שש, בגילה של לליטה היום, כשאמה לקחה אותה בפעם הראשונה. תסתכלי, אחר כך תעשי. סמיטה זוכרת את הריח שתקף אותה, פראי כמו נחיל צרעות, ריח בלתי נסבל, בלתי אנושי. היא הקיאה בשולי הדרך. את תתרגלי, אמרה אמה. היא שיקרה. לא מתרגלים. סמיטה למדה לעצור את הנשימה, לחיות בנשימה עצורה. צריך לנשום, אמר לה רופא הכפר, תראי איך את משתעלת. צריך לאכול. התיאבון אבד לסמיטה לפני זמן רב. היא כבר לא זוכרת מהו רעב. היא אוכלת מעט, את המינימום הנדרש ולא יותר, חופן אורז מומס במים שהיא כופה על גופה המתקומם.

וכל זה אף שהממשל הבטיח בתי שימוש ברחבי המדינה. למרבה הצער, הם לא הגיעו עד לכאן. בבדלפור, כמו במקומות אחרים, מחרבנים תחת כיפת השמים. הכול מטונף: הקרקע, הנהרות, המעיינות, השדות, הכול מזוהם בטונות של צואה. מחלות מתפשטות כמו ניצוץ באבק שריפה. הפוליטיקאים יודעים זאת: מה שהעם דורש, לפני רפורמות, לפני שוויון חברתי, אפילו לפני עבודה, הוא בתי שימוש. הזכות לחרבן בכבוד. בכפרים הנשים נאלצות להמתין לרדת החשכה כדי לצאת לשדות, שבהם הן חשופות לתקיפות שונות. מי ששפר עליו גורלו התקין פינה בחצר או בחלק האחורי של הבית, חור פשוט בקרקע שמכונה בצניעות "שירותים יבשים". מחראות שנשות הדאלית, נשים כמו סמיטה, מפַנות יומיום בידיים חשופות.

הסיבוב שלה מתחיל מעט לפני שבע. סמיטה יוצאת עם הסל שלה ומברשת הנצרים. היא יודעת שמדי יום עליה לפַנות עשרים בתים, אין לה זמן לבזבז. היא צועדת בצדי הדרך, בעיניים מושפלות ובפנים מוסתרות בצעיף. בכפרים אחדים הדאלית צריכים לסמן את עצמם בנוצת עורב. באחרים נכפה עליהם לצעוד יחפים — כולם מכירים את הסיפור על המוקצה שנסקל רק משום שנעל סנדלים. סמיטה נכנסת לבתים מהדלת האחורית ורק ממנה, אסור לה להיתקל בבני הבית לא כל שכן לדבר איתם. לא די בכך שהיא מוקצית, עליה להיות גם בלתי נראית. במקום שכר היא מקבלת שאריות מזון ולפעמים בגדים ישנים שמשליכים לה על הרצפה. בלי לגעת, בלי לראות.

לפעמים היא לא מקבלת כלום. משפחה ג'אטית אחת לא נותנת לה דבר כבר חודשים. סמיטה רצתה להפסיק. ערב אחד היא אמרה לנגרג'אן שהיא לא תחזור לשם, שינקו את החרא שלהם בעצמם. אבל נגרג'אן נבהל. אם סמיטה תפסיק ללכת לשם, יגרשו אותם, אין להם אדמה משלהם. בני הג'אט יציתו להם את הצריף. היא הרי יודעת לְמה הם מסוגלים. "נחתוך לך את הרגליים," הם אמרו לאחד משלהם. אחר כך מצאו את האיש, מבותר ומכוסה כוויות חומצה בשדה הסמוך.

כן, סמיטה יודעת מה הג'אט מסוגלים לעשות.

אז היא חוזרת לשם למחרת.

אבל הבוקר אינו ככל הבקרים. סמיטה קיבלה החלטה, שהופיעה במחשבותיה כעובדה מוגמרת: בתה תלך לבית הספר. היא התקשתה לשכנע את נגרג'אן. לְמה זה טוב? שאל. היא אולי תדע קרוא וכתוב, אבל אף אחד כאן לא ייתן לה עבודה. את נוֹלֶדֶת מפַנַת בתי שימוש ונשארת כזאת עד יום מותך. זו ירושה, מעגל שאיש אינו יכול להיחלץ ממנו. קארמה.

סמיטה לא נכנעה. היא דיברה על כך שוב למחרת, ביום שלאחר מכן ובזה שאחריו. היא מסרבת לקחת את לליטה לסיבוב שלה. היא לא תדגים לה את התנועות של מפנת בתי השימוש, היא לא תראה את בתה מקיאה בתעלה כמו אמה לפניה, לא, סמיטה מסרבת. לליטה צריכה ללמוד. בסופו של דבר נכנע נגרג'אן לנחישותה. הוא מכיר את אשתו. יש לה כוח רצון עז. הדאלית הקטנה והשחומה שנשא לאישה לפני עשר שנים חזקה יותר ממנו, הוא מודע לכך. לפיכך הוא נכנע לבסוף. שיהיה. הוא ילך לבית הספר בכפר, הוא ישוחח עם הברהמין.

סמיטה הבליעה חיוך ניצחון. היא היתה שמחה כל כך לו אִמה היתה נאבקת בשבילה, היא רצתה כל כך לחצות את מפתן בית הספר, להתיישב בין הילדים האחרים. ללמוד לקרוא ולספור. אבל זה היה בלתי אפשרי, אביה של סמיטה לא היה אדם טוב כמו נגרג'אן, הוא היה חמום מוח ואלים. הוא הכה את אשתו, כפי שכולם נוהגים כאן. לעתים קרובות אמר לה: אישה אינה שווה לבעלה, היא שייכת לו. היא רכושו, שפחתו. היא צריכה להתכופף מול רצונו. אין ספק שאביה היה מעדיף להציל את הפרה שלו מאשר את אשתו.

לסמיטה יש מזל, נגרג'אן מעולם לא הכה אותה, מעולם לא גידף אותה. כשלליטה נולדה, הוא אפילו הסכים שתישאר. לא רחוק משם הורגים בנות עם לידתן. בכפרי רג'סטאן טומנים אותן בקופסה בעודן בחיים וקוברים בחול מיד לאחר הלידה. הבנות הקטנות מתות בתוך לילה.

אבל לא כאן. סמיטה מתבוננת בלליטה, שכורעת על רצפת העפר המהודק של הצריף ומסרקת את בובתה היחידה. היא יפה. תוויה עדינים, והשיער שסמיטה קולעת לצמה בכל בוקר גולש עד מותניה.

בתי תדע לקרוא ולכתוב, היא חושבת בלבה, והמחשבה נוסכת בה אושר.

כן, היום הוא יום שתזכור כל חייה.

ג'וליה

פלרמו, סיציליה.

ג'וליה!

ג'וליה מתקשה לפקוח עיניים. הקול של אמה מהדהד מלמטה.

ג'וליה!

סקֶנדי!

סוּבּיטוֹ!1

ג'וליה מתפתה לתחוב את ראשה מתחת לכרית. היא לא ישנה מספיק — היא שוב בילתה את הלילה בקריאה, אבל היא יודעת שעליה לקום. כשאמה קוראת, צריך לציית — מדובר באמא סיציליאנית.

ג'וליה!

הצעירה קמה בצער מהמיטה. היא מתלבשת בחיפזון ויורדת למטבח, אל המאמא קצרת הרוח. אחותה אָדֶלָה כבר קמה, והיא עסוקה בצביעת ציפורני בהונותיה השעונות על שולחן ארוחת הבוקר. ג'וליה מעקמת את האף מריח האצטון. אמה מגישה לה ספל קפה.

אבא שלך יצא.

הבוקר את פותחת.

ג'וליה לוקחת את מפתחות בית המלאכה ויוצאת בזריזות מהבית.

לא אכלת כלום.

קחי משהו!

היא מתעלמת מאמה, מתיישבת על האופניים ומתרחקת בתנועות דיווש רחבות. אוויר הבוקר הצונן מעורר אותה מעט. הרוח בשדרות מצליפה בפניה ובעיניה. בשולי השוק צובטים את אפה ריחות ירקות וזיתים. ג'וליה חוצה את דוכן הדגים שמתפאר בסרדינים ובצלופחים טריים. היא מאיצה, עולה על מדרכות ומתרחקת מפיאצה בָּלארוֹ, ומן הרוכלים שכבר נטפלים ללקוחות.

אחרי פנייה מוִויה רומא היא מגיעה לרחוב ללא מוצא. כאן, בבית קולנוע לשעבר שאת מבנהו רכש אביה לפני עשרים שנה, נמצא בית המלאכה — שגילו כגילה של ג'וליה. בית המלאכה הקודם היה קטן מדי, ולאביה לא היתה ברירה אלא לעבור. בחזית עדיין אפשר להבחין במקום שבו נתלו כרזות הסרטים. עכשיו רחוק הזמן שבו הגיעו הפָּלֶרמיטָני לצפות בקומדיות של אלברטו סורדי, ויטורי גסמן, נינו מנפרֶדי, אוּגוֹ טוֹגנאזי, מרצ'לו מסטרויאני... היום רוב האולמות סגורים, בדומה לקולנוע השכונתי הקטן הזה שהפך לבית מלאכה. חדר המקרין הפך למשרד, ובאולם הגדול נוקבו החלונות כדי שלפועלות יהיה מספיק אור לעבוד. הפאפא עשה בעצמו את כל העבודות. המקום דומה לו, חושבת ג'וליה: מבולגן וחמים, כמוהו. חרף התקפי זעם אגדיים, זוכה פייטרו לַנפרֶדי לכבוד ולהערכה של העובדות שלו. הוא אבא אוהב אף שהוא תובעני וסמכותי, והנחיל לבנותיו משמעת והערכה לעבודה איכותית.

ג'וליה שולפת מפתח ופותחת את הדלת. בדרך כלל אבא שלה מגיע ראשון. חשוב לו לקבל בעצמו את פני הפועלות שלו — זה מה שאתה עושה כשאתה הבוס, הפּאדרוֹנֶה — הוא אוהב להגיד. תמיד יש לו מילה לזו, סימן לזו, מחווה לכל אחת. אבל היום הוא יצא לסיבוב במספרות של פלרמו והסביבה ויחזור רק אחרי הצהריים. הבוקר ג'וליה היא מנהלת המקום.

בשעה כזאת בית המלאכה רגוע. בקרוב הוא יהמה מאלף שיחות, שירים, קולות רועמים, אבל בינתיים שוררים שם רק דממה והד צעדיה של ג'וליה. היא ניגשת למלתחת הפועלות ומניחה את חפציה בתא שמסומן בשמה הפרטי. היא לוקחת את החלוק שלה, וכמדי יום מחליקה לתוך עורה השני. היא אוספת את השיער, מגלגלת אותו לפקעת הדוקה ונועצת בו במיומנות סיכות שיער. אחר כך היא מכסה את ראשה במטפחת — אמצעי זהירות חובה — אסור ששֹערך יתערבב בשיער המעובד בבית המלאכה. בבגדים האלה ובכיסוי הראש היא כבר לא בתו של בעל הבית: היא פועלת מן המניין, עובדת בחברת לנפרדי. ג'וליה מקפידה על כך. היא תמיד התנגדה לזכויות יתר.

הדלת נפתחת בחריקה, וענן עליז ממלא את הכניסה. בתוך רגע מתעורר בית המלאכה והופך למקום הרועש שג'וליה אוהבת כל כך. בהמולה הבלתי מוגדרת של בליל שיחות ממהרות הפועלות למלתחה, לובשות חלוקים וסינרים, ואחר כך ניגשות תוך כדי שיחה כל אחת למקומה. ג'וליה מצטרפת אליהן. פניה של אגנס עייפות — לקטן שלה בוקעות שיניים, היא לא ישנה כל הלילה. פֶדֶריקה מתאפקת לא לפרוץ בבכי, הארוס שלה עזב אותה. שוב?! מזדעקת אַלדָה. הוא יחזור מחר, מעודדת אותה פאולה. כאן חולקות הנשים יותר ממקצוע. בזמן שידיהן עסוקות בשיער המעובד, הן משוחחות בלי הפסקה על גברים, על אהבה, על החיים. כאן כולן יודעות שבעלה של ג'ינה שותה, שהבן של אלדה מתרועע עם הפּיבוֹרָה,2 שאלֶסיה ניהלה רומן קצר עם בעלה לשעבר של רְהינה, שמעולם לא סלחה לה על כך.

ג'וליה נהנית בחברת הנשים הללו, שאת קצתן היא מכירה מאז היתה ילדה. היא כמעט נולדה כאן. אמא שלה אוהבת לספר שהצירים הפתיעו אותה כשהיתה עסוקה במיון שיער באולם המרכזי — היום היא כבר לא עובדת בגלל בעיות ראייה. היא נאלצה לפנות את מקומה לעובדת חדת ראייה ממנה. ג'וליה גדלה כאן, בין השערות שצריך להתיר, הקווצות שצריך לשטוף, ההזמנות שצריך לשלוח. היא זוכרת חופשות ואחרי צהריים בלי לימודים שבילתה לצד הפועלות, צופה בעבודתן. היא אהבה להביט בידיהן המתרוצצות כצבא נמלים. היא ראתה אותן מטילות את השיער על המסרקות הגדולות הרבועות כדי להתיר אותו, אחר כך שוטפות אותו באמבטיות שנקבעו על אדנים — תכנון גאוני של אביה, שלא נהנה לראות את העובדות שלו שוברות את הגב. ג'וליה אהבה לראות את השיער נתלה לייבוש בחלונות — זה נראה כמו שלל של שבט אינדיאני, תצוגת קרקפות משונה.

לפעמים נדמה לה שכאן הזמן עצר מלכת. בחוץ הוא ממשיך במהלכו, אבל בין הקירות הללו היא חשה מוגנת. זו הרגשה רכה ומנחמת, מין ביטחון מוזר בטבעם הקבוע של הדברים.

כבר קרוב למאה מתפרנסת משפחתה מהקַסקָטוּרה, המנהג הסיציליאני העתיק של שמירת השיער הנושר או הנגזז לצורך יצירת פאות, לנשים ולגברים. בית המלאכה לנפרדי, שב־1936 הקים סבא רבא של ג'וליה, הוא האחרון מסוגו בפלרמו. הוא מעסיק עשר עובדות מיומנות שמתירות, שוטפות ומעבדות את השיער שנשלח בהמשך לרחבי איטליה ואירופה. כשמלאו לג'וליה שש־עשרה, היא החליטה לעזוב את התיכון ולהצטרף לאביה בבית המלאכה, אף שמוריה טענו שהיא תלמידה מוכשרת. בעיקר המורה לאיטלקית, שדחק בה להמשיך. היא היתה יכולה ללמוד, להתקבל לאוניברסיטה, אבל לא עלה בדעתה לשנות את אורח חייה. השיער — יותר משהיה מסורת, היה תשוקה של משפחת לנפרדי שעברה מדור לדור. למרבה הפלא, אחיותיה של ג'וליה לא הביעו עניין בתחום, והיא היחידה מבנות לנפרדי שהתמסרה לכך. פרנצ'סקה התחתנה צעירה והיום היא עקרת בית עם ארבעה ילדים. אדלה, צעירת הבנות, עדיין למדה בתיכון וראתה את עתידה במקצועות האופנה או בדוגמנות — הכול, רק לא ללכת בדרכם של הוריה.

בהזמנות מיוחדות, בגוונים שקשה להשיג, יש לפאפא סוד: נוסחה שירש מאביו ומסבו לפניו, על בסיס מוצרים טבעיים שאת שמם אינו מעלה על דל שפתיו. את הנוסחה גילה רק לג'וליה. לעתים קרובות הוא עולה איתה לגג, למה שהוא מכנה הלָבּוֹּרָטוֹריוֹ שלו. מלמעלה רואים את הים, ומהצד השני את מוֹנטֶה פֶּלֶגרינוֹ. בחלוק לבן, שהוא נראה בו כמו פרופסור לכימיה, מרתיח פייטרו דליים גדולים. הוא יודע כיצד להסיר צבע משיער ואז לצבוע אותו בלי שהצבע ירד בשטיפה. ג'וליה מתבוננת בו שעות ארוכות, מרוכזת בכל תנועה ותנועה. אביה משגיח על השערות שלו כמו המאמא על הפסטה שלה. הוא בוחש בהן בכף עץ, נותן להן מעט מנוחה ואחר כך שב אליהן, ללא לאות. בטיפולו המסור יש סבלנות, דקדקנות ואפילו אהבה. הוא אוהב לומר שיום אחד מישהו יחבוש את השיער הזה, ולפיכך הוא ראוי למלוא הכבוד. לפעמים ג'וליה חולמת בהקיץ על הנשים שהפאות הללו נועדו להן — הגברים באזור אינם נוטים לחבוש פאות, הם גאים מדי, מחוברים מדי לתפיסה מסוימת של גבריותם.

מסיבה עלומה יש שיער שאינו משתף פעולה עם הנוסחה הסודית של משפחת לנפרדי. רוב השיער השקוע בדליים מגיח מהם בגוון לבן חלבי שאפשר אז לצבוע, אבל ישנן שערות ששומרות על צבען המקורי. השערות המרדניות הן בעיה אמיתית: לא יעלה על הדעת שלקוחה תגלה במרכז קווצה שנצבעה בדקדקנות שערות סוררות, שחורות או חומות. הודות לעיניה החדות ג'וליה אחראית למשימה העדינה: תפקידה למיין את השערות, שערה־שערה, ולשלוף את הסרבניות. זה מעין ציד מכשפות יומיומי, משימה דקדקנית שלא נגמרת.

קולה של פאולה תולש אותה מהרהוריה.

מִיה קארָה, את נראית עייפה.

שוב קראת כל הלילה.

ג'וליה לא מכחישה. אי־אפשר להסתיר כלום מפאולה. הזקנה היא ותיקת הפועלות בבית המלאכה. כאן כולם קוראים לה נונה, סבתא. היא הכירה את אביה של ג'וליה כשהיה ילד. היא אוהבת לספר שנהגה לשרוך לו את הנעליים. ממרום שבעים וחמש שנותיה היא רואה הכול. ידיה שחוקות, עורה מקומט כמו קלף, אבל מבטה עוד נוקב. היא התאלמנה בגיל עשרים וחמש, גידלה לבדה את ארבעת ילדיה וסירבה כל חייה להינשא שוב. כששואלים אותה מדוע, היא עונה שהיא מחבבת מדי את החופש שלה: אישה נשואה צריכה להגיש דין וחשבון, היא מסבירה. תעשי מה שאת רוצה, מיה קארה, רק אל תתחתני, היא אומרת שוב ושוב לג'וליה. היא מספרת בחפץ לב על אירוסיה לגבר שאביה בחר עבורה. משפחת בעלה־לעתיד היתה הבעלים של פרדס לימונים. הנונה היתה צריכה לקטוף אותם, אפילו ביום חתונתה. בכפר לא היה זמן להפסקות. היא זוכרת את ריח הלימונים שדבק בבגדיו ובידיו של בעלה. כעבור כמה שנים, לאחר שמת מדלקת ריאות והשאיר אותה לבד עם ארבעת ילדיהם, היא נאלצה לעבור לעיר כדי לחפש עבודה. בעיר היא פגשה את סבא של ג'וליה שלקח אותה לעבודה בבית המלאכה. כבר חמישים שנה שהיא עובדת שם.

בספרים לא תמצאי לך בעל! קוראת אלדה.

תעזבי אותה, גוערת בה הנונה.

ג'וליה לא מחפשת בעל. היא לא הולכת לבתי קפה או למועדונים הפופולריים כל כך בקרב בני גילה. הבת שלי קצת פראית, נוהגת לומר המאמא. ג'וליה מבכרת את השקט הקטיפתי של הספרייה הציבורית על פני המולת הדיסקוטקים. ג'וליה הולכת לספרייה בכל יום, בהפסקת הצהריים. היא קוראת בלתי נלאית. היא אוהבת את האווירה באולמות הגדולים המחופים ספרים, שרק רחש הדפים מפר את שלוותם. היא מרגישה שיש שם משהו דתי, מעין התכנסות מיסטית שמוצאת חן בעיניה. כשג'וליה קוראת, היא לא שמה לב שהזמן עובר. כשהיתה ילדה היא היתה יושבת למרגלות הפועלות ובולעת בשקיקה ספרים של אמיליו סלגרי. אחר כך היא גילתה את השירה. היא מעדיפה את קפּרוֹני על פני אוּנגֶרֶטי, את הכתיבה של מוֹרַביה ובעיקר את המילים של פָּבֶזֶה, הסופר החביב עליה. היא חושבת בלבה שהיתה מסוגלת לבלות את חייה בחברתם בלבד. היא שוכחת אפילו לאכול. לא נדיר לראות אותה חוזרת בבטן ריקה מהפסקת הצהריים. ככה זה, ג'וליה טורפת ספרים כמו שאחרים זוללים קנלוני.

כשהיא חוזרת לבית המלאכה אחר הצהריים, שוררת באולם המרכזי דממה יוצאת דופן. כשהיא נכנסת, כל המבטים פונים אליה.

קארה מיה, אומרת לה נונה בקול שאינה מזהה, אמא שלך התקשרה.

משהו קרה לפאפא.

1 איטלקית: רדי! מהר!

2 איטלקית: תמנון, כינוי למאפְיה.