פתח דבר
הספר הזה נולד כיומן אישי. השתמשתי בו כדי לתעד את מחשבותי הסותרות על השתייכותי לשבט היהודי. נולדתי עם כרטיס מועדון לשבט הזה, אבל בילדותי התייחסתי אליו כאל שביל אפשרי אחד מרבים. שביל שרוב הסיכויים שלא אצעד בו.
הייתי אמריקאי, ואת העניין שלי ביהדות הצית, כמה אירוני, דווקא כומר פרוטסטנטי בפנימייה בניו אינגלנד. מה שחיפשתי לא היה דת, אלא תחושת שייכות. ההורים שלי התגרשו בילדותי. בכל שנה או שנתיים עברתי לבית ספר חדש. רציתי בית, ומצאתי אותו ביהדות.
החברות במועדון היהודי נהפכה לאובססיה שעיצבה את הבחירות הכי משמעותיות — והכי גורליות — שעשיתי בצעירותי. עליתי לארץ והתחייבתי לשמונה שנות שירות בחיל האוויר. הייתי רק בן 19, ועוד לא לגמרי הבנתי את ההשלכות של הצטרפותי למועדון. האינטנסיביות של השירות הצבאי גם לא הותירה זמן רב למחשבות תיאולוגיות. רק כשהשחרור שלי התקרב, חזרתי לתהות על ערכה הייחודי של חברותי בעם היהודי.
הקשר שלי ליהדות העמיק במהלך חיי הבוגרים. זכיתי ללמוד מאנשים ששוחים בעולם המחשבה היהודית, הפוליטיקה הישראלית, האקטיביזם היהודי־אמריקאי, וגם ממי שאין להם בדל של קשר לעולם היהודי. את רוב ניסיוני המקצועי צברתי בחברת קלריטי (Clarity), חברה לניהול נכסים. נדדתי בין משרדי קלריטי בארצות הברית ובישראל, שתי הארצות שבהן מתגוררים כמעט תשעה מכל עשרה יהודים. אני נהנה מהזכות לגור גם פה וגם שם. השותפים שלי בקלריטי באו משש יבשות וייצגו כמעט את כל קשת המגזרים היהודיים: רפורמים, קונסרבטיבים, אורתודוקסיה מודרנית. שנים של דיונים קדחתניים על מתמטיקה, על היסטוריה יהודית ועל מה שביניהן — זאת המסגרת שמתוכה נולד הספר הזה.
את הספר כתבתי אחרי שקראתי כמעט את כל מה שיש לקרוא על עמיוּת יהודית. אם בתום קריאתו אנשים יֵצאו למסע חיפוש במרחב הזהויות היהודיות ויבחנו את המתכונים השונים להמשך הקיום היהודי, אראה בזה הצלחה. אני מקווה שהספר יגרום ליהודים לתהות על ערכה של היהדות בשבילם כאנשים פרטיים, על ערכה לקהילותיהם, וכן על ערכה לאנושות כולה. אני מייחל לכך שהספר ידרבן את קוראיו לתבוע לעצמם מקום ליד השולחן שהשיח הזה מתנהל סביבו, מעשה שלא בהכרח מחייב שנים של מחקר.
אני מודע לכך שנקודת המבט שלי על הדרמה היהודית שונה מזו של יהודים רבים אחרים. מכיוון שהתחנכתי במוסדות אמריקאיים, ולא קיבלתי את החינוך היהודי המקובל, הסוגיות שאני מעלה פה הן תוצר של המסע הפרטי שלי בסמטאות היהדות. נדמה לי שהמסע הזה איפשר לי לזהות בעיות שמי שגדל עמוק בתוך השבט אולי יתקשה לראות.
התחזית שלי לעתידו של העם היהודי קודרת. חומרתה משפיעה בהכרח גם על חריפות הטיפול שאני מציע. וכן, יש כבר מי שטענו באוזני שמדובר בטיפול קיצוני מדי. הרעיונות שבבסיס של "יש אלוהים בקהל" כבר התסיסו כמה דיונים בקרב קבוצה קטנה של הוגים בישראל ובתפוצות. אלא שקבוצה קטנה היא לא זו שתחולל את השינוי. שאיפתי היא שהספר ימשוך לדיון מספר משמעותי יותר של משתתפים יהודים. בלי אותה מסה קריטית, אותו ציבור שאני מכנה בכותרת הספר "קהל", העם היהודי יתקשה להחזיר לידיו את מושכות גורלו.
בשלושים השנים האחרונות חייתי רגל אחת בישראל ורגל שנייה בארצות הברית. אני מכיר היטב את החשדנות שבה אנו, הישראלים, מסתכלים על ניסיונותיהם של יהודי התפוצות להשיא לנו עצות בעניינים פנימיים. החשדנות מובנת. יש היגיון ביחס המסתייג לעצות ולתובנות של יושבי הטריבונות מעבר לים. הרי אנחנו נשלם את המחיר על הטעויות. הילדים שלנו הם אלה שמקריבים את נעוריהם למען ביטחון המדינה ומסתכנים במאמץ לשמור עליה מפני אויביה.
הפיתוי לאטום את האוזניים ולהתעלם מיהודי התפוצות גדול, אבל אני מאמין שאסור להיכנע לו. אלה אנשים שרואים בישראל מדינה המייצגת גם אותם, המדברת גם בשמם. אנחנו עם אחד. יש לנו הרבה במשותף. חובתנו להתחבר ליהודים אחרים. אם לא נצליח לעשות זאת, יהיה זה כישלונה האולטימטיבי של הציונות, בדומה לאסונות שעיצבו את תולדות ישראל במשך מאות בשנים, בדומה לאסונות שהציונות עצמה מתיימרת למנוע.
לכן אני מבקש מהקוראות ומהקוראים להשעות לרגע את הפעולה של שריר הספקנות שמגן עליהם, ולקרוא עד הסוף. יש אפשרות שהאבחון שאני מציע בטעות יסודו, או שהמרשם יתברר כמיותר. אם כך, זה לא מפני שאני תמים או בור. אני חי כאן. לחמתי כאן. בנותי ישרתו בצה"ל. בבקשה שִפטו את הספר על פי מה שיש בו.
רבים מקוראיו המוקדמים של הספר בישראל ובעולם כבר השקיעו אנרגיה וכסף רב בסוגיית המשכיותו של העם היהודי. ארגונים כמו הסוכנות היהודית ויוזמות כמו "תגלית" עיצבו את מהלכו של העם היהודי בעשורים האחרונים. אבל המציאות ממשיכה להשתנות. אם לא נהיה מעודכנים, אם לא נשתנה לפי קצב ההתפתחויות, יבוא יום שבו נביט לאחור ונבין ש"תגלית" והסוכנות בסך הכול דחו קצת את הקץ. לא יותר.
כדי שהעם היהודי ימשיך להתקיים בישראל, בארצות הברית ובשאר התפוצות, היהדות צריכה להיות רלוונטית. עלינו למצוא שוב את ערכה. היא צריכה להיות רלוונטית ליחידים וצריכה להיות רלוונטית לקהילה, באיתור יעד משותף שיאחד בין חבריה. התנאי לשני אלה הוא התפתחות של ההלכה היהודית והמחשבה היהודית. בעידן שבו כולנו מוקפים באינספור אפשרויות קורצות, עומדת לפנינו בחירה קשה: או שנטען את יהדותנו במשמעות, או שניכחד.
