1
במבט ראשון לא קלטתי כלום. השעה הייתה שבע וחצי בבוקר, העיניים שלי היו עדיין טרוטות והדבר היחיד שעניין אותי היה לחזור להתייחד עם הקפה השחור שחיכה לי על השולחן בחדרי, לפני שיתקרר.
בדרך כלל היה לי זמן בבקרים. הייתי מגיעה למשרד, מכינה קפה, מסתגרת בחדר שלי, מחליפה בגדים בזמן שהבוץ שוקע בתחתית הספל, שותה לאט מול המחשב, פייסבוק, אימייל, חדשות וחוזר חלילה עד שאני ממש צריכה לרוץ לשירותים ורק אז, אחרי שהתגברתי על חבלי ההשכמה וחזרתי לחדר, מעיים ריקים וקפיצים מתוחים, היה קורא לי האינטרקום:
"נינה, בואי לצלם."
אבל לפעמים לא היה לי מזל. לפעמים, עוד לפני שהנחתי את כוס הקפה על השולחן, הנורה הירוקה של האינטרקום הייתה נדלקת וקוטעת את רצף הפעולות שעליו הושתת היום כולו. בלי הרצף הזה היה ההמשך צומח עקום, קצת כמו באפקט הפרפר: היעדר הרציפות בשתיית הקפה של הבוקר הולידה אצלי עצירות, שגרמה לתסיסה מתמדת במערכת העיכול שלי, שמצידה הבעירה בי טינה מרה לבני אדם, שאותה הקפדתי להסוות בעבודה מאחורי לבביות יתר, תרגולת שתמיד הביאה אותי לאפיסת כוחות ולא פעם הסתיימה בהתפרצויות זעם על אנשים זרים. בהזדמנות מסוימת גרם לי בוקר מהסוג הזה להתנפל על פקח עירוני בשעה תשע בערב. טיילתי עם הכלבה של חברתי ליאור כשקלטתי אותו משתין מול גדר של אתר בנייה. אני שונאת שגברים משתינים ברחוב, כאילו היו הצרכים שלהם עניין של קודש, ומבלי לתת לפקח השמנמן והקירח שהות לסיים לעשות את צרכיו, התייצבתי לצידו בזרועות שלובות ומבטי נעוץ בזרזיף הזרחני שקלח מאיברו. בשיא האסרטיביות הודעתי לו שהוא מבצע עברה חמורה, שאדווח עליו לעירייה, שאפילו אם יגיד לי שיש לו בעיה בערמונית והוא לא יכול להתאפק אני לא אאמין לו כי הוא צעיר מדי בשביל זה, ואפילו צילמתי אותו באייפון, תמונה עקומה וחשוכה שצריך היה להפעיל את הדמיון כדי להבין מה קורה בה. אבל הפקח לא נתן להאשמות שלי לבלבל אותו.
"את מסתובבת עם כלבה לא קשורה, גברת," אמר לי בעודו רוכס את מכנסיו, "אז תראי לי תעודת זהות בבקשה," ואני חיברתי את הרצועה לקולר של הכלבה וברחתי ממנו בריצה פרועה לפני שייתן לי קנס של חמש מאות שקל רק כי לא הספקתי להעביר את הבוקר שלי כמו בנאדם.
הגרוע מכול היה כשעוד לפני הקפה בקע מהאינטרקום קולו המאנפף של יובב.
"בוקר טוב, נינה! אם תבואי מהר אני אגלה לך כמה כדורי פלאפל הכנסתי אתמול ביחד לפה!" היה הפּרוֹסֶקטוֹר מסוגל לצעוק לי ברמקול, וברגע שהייתי נכנסת מבעד לדלת הכחולה היה מכריז בסיפוק של אדם שעשה את עסקת חייו: "עשרה וחצי כדורים! שוב קיבלתי מנה על חשבון הבית."
"כל הכבוד, יובב, איזה מלך אתה. איפה אכלת הפעם?" הייתי עונה לו בהתלהבות מודגשת, בלי טיפה של אירוניה, לא כי עניינו אותי מסעות הכיבושים של יובב בדוכני הפלאפל, אלא מתוך החרדה נטולת האבחנה שלי מפני עוינות אפשרית של הזולת כלפיי.
אבל בבוקר שבו מתחיל הסיפור הזה, לא יובב קרא לי. באינטרקום נשמע קולה הצרוד מסיגריות של חיה, ואני לגמתי בחטף מהקפה עם הגרגירים, לקחתי את מצלמת הקנון שלי מהמדף ויצאתי לדרך.
בפנים הכול נראה כתמול שלשום. בחדר המקררים הסמוך חיה מילאה טפסים, ואני התיישבתי על הכיסא, רחוק ככל האפשר מהמזגן המקפיא, ובהיתי בהיסח הדעת בזרה השוכבת מולי. אין לי מושג למה, אבל את תשומת ליבי משך הלק הארגמני שהיה משוח בדייקנות על ציפורני ידיה, שהיו אציליות ומלאות נוכחות והזכירו לי קצת את הידיים של אומה ת'ורמן בפוסטר של "ספרות זולה". חשבתי לעצמי שגם אני צריכה לנסות פעם למרוח לק ונזכרתי בבקבוקון האדום שהיה מונח כבר חודשים בחדר האמבטיה שלי, ליד הכוס עם המשחה ומברשת השיניים, עד שעם הזמן הפך למין איבר נוסף של הכיור. כיסיתי את פי בידי וניסיתי להריח בחשאי את הבל הפה שלי לפני שיגיעו האחרים. בתסכול הבנתי שיכולתי לשתות עוד קצת קפה בינתיים. עיניי רפרפו על התיקייה הסגורה שהייתה מונחת על השולחן. אנסטסיה צ'רטוריבסקי, 29, קראתי ופתחתי את התיקייה כדי לקחת את מדבקות הצילום עם המספר הסידורי.
"משהו־משהו את, איזה זריזות!" קולה של חיה הקפיץ אותי ממקומי והמדבקות נפלו על הארץ. חיה התכופפה להרים אותן. "מה, בן הרוש עוד לא פה? יא אללה שלו, בשביל מה הוא אמר לי שהוא חייב לצאת לישיבה באחת־עשרה וחצי גג?" שמתי לב לפיסת הניילון הנצמד שהייתה כרוכה סביב פרק ידה.
"איזה יופי, תתחדשי!" קראתי, ולמרות שלא הייתי בטוחה אם זה מעניין אותי מספיק, הוספתי: "אפשר לראות?" בתקופה האחרונה היא לא הפסיקה לדבר על כוונתה לכסות את הצלקות על אמתה בדמותו של הכלבלב שלה, עוגי. חיה הושיטה לי את ידה והביטה בעגלה.
"תגידי, לא נבהלת?" שאלה מבלי לחכות שאתפעל מהקעקוע החדש שלה.
בלעתי פיהוק. עיניי צרבו מעייפות. השתוקקתי לחזור אל מאחורי הקלעים.
"מה זאת אומרת?"
"מה, לא צילמת עדיין? בואי, בואי תראי מהר." היא אחזה בידי ומשכה אותי לעבר הזרה שחיכתה לי בשלוות מוות. "את קולטת? אתן דומות כמו שתי טיפות מים, זה משהו לא להאמין!"
העברתי על צדודיתה של הזרה מבט חטוף, אטום בכוונה תחילה. אם יש משהו בעולם הזה שגורם לי להרגיש מיותרת הוא שאומרים לי שאני דומה לבנאדם אחר.
"נפלא, ממש מחמיא. תודה רבה, חיה."
לקחתי מדבקה ואת המצלמה וניגשתי לעבודה. בתנועות מוכניות, מקפידה שלא לתת למושא הצילום שלי לחדור אליי, צילמתי אותה משמאל ואחר כך מימין ולבסוף את הפנים, מתעלמת בכוונה מהערתה של חיה וחוזרת להתיישב על הכיסא שלי. באותו הרגע נכנס ד"ר בן הרוש.
"בוקר טוב לפרופסור," בירכה אותו חיה ולקחה בידה זוג מספריים. "נינה צילמה כבר, אפשר להתחיל?"
הרופא נעץ בה מבט רצחני וליטף בידו את זקן התיש השחור והמטופח שלו.
"מה זה צילמה כבר?" התרתח או עשה את עצמו מתרתח מתוך אותו הרגל שהיה לו, להפוך כל דבר קטן לסצנה. החיוך הקטן של חיה רק הוסיף שמן למדורה. ד"ר בן הרוש סגר את תיקיית הבריסטול הירקרקה שפתחתי כטורק דלת. "תגידו לי," עלו הטונים שלו, "כמה פעמים אני צריך להגיד לכם שרופא זה כמו מנצח על תזמורת? שמעתם פעם את הפילהרמונית מתחילה לנגן לפני שהמנצח נכנס? נכון שלא?"
"תראו אותו, הפילהרמונית. מה זה מעניין אותי בכלל, הפילהרמונית?" אמרה חיה.
"אז יופי," המשיך בן הרוש, "גם פה לא עושים שום דבר בלי נוכחות של רופא."
"טוב, אבל לא נגענו בכלום," התגוננתי.
"אז למה חסרה פה מדבקה בקלסר?"
קרבתי אליו עם המצלמה. חיבבתי אותו, למרות הדרמות.
"אתה רוצה לעבור על התמונות ולוודא שלא חסר כלום?" שאלתי בניסיון לפייס אותו.
"שום דבר," מחה. "זה עניין עקרוני פה! למחוק ולצלם הכול מההתחלה. קדימה. ואת, חיה, לא לזוז, לא לנשום אפילו, עד שאני מסיים לתאר את הבגדים."
תוך חיקוי של הילוך איטי, התקדמתי לעבר העגלה. בטקסיות מוקיונית, כמי שעומדת לפצוח בשירת ההימנון הלאומי ומבטי נעוץ בגבו של ד"ר בן הרוש, נעמדתי מעל אנסטסיה צ'רטוריבסקי. אחר כך גהרתי על פניה עם המצלמה, כיוונתי את העדשה לחמישים מ"מ ואת הפלאש אל התקרה, הצמדתי את עיני לעינית, ורק באותו הרגע הבחנתי בשפתיה העגולות עם הכובד הבשרני שאפיין את השפה התחתונה ובעיניה הפקוחות שהיו ירוקות ורחוקות מעט זו מזו מתחת לתספורת הקארה החלקה בצבע שַטני. הפרטים התאחדו במוחי לכדי תמונה שלמה, מוכרת. נזכרתי בהערתה של חיה. המצלמה כמעט נשמטה מידי.
"אימאלה!" צווחתי.
חיה פרצה בצחוקה העמוק, המתובל בפרצי שיעול.
"אמרתי לך." היא באה להציץ מעבר לכתפי. "ראיתָ איזה קטע, חומי? התאומה של נינה פה," אמרה לבן הרוש. מכל אנשי הצוות, היא היחידה שקראה למנחם בן הרוש בשם חיבה, עוד מהתקופה שבה היה רופא מתמחה.
ד"ר בן הרוש נשא את עיניו מן התיק הרפואי.
"נו, סיימת לצלם?"
"שנייה, הזום שוב נתקע לי. חייבים לשלוח את העדשה הזאת לתיקון," מלמלתי בתקווה שהוא לא יזהה את נימת הלחץ בקולי בעודי מנסה להגיע לקומפוזיציה מושלמת, לתאורה מושלמת, לפני שאני לוחצת על כפתור הצילום פעמיים: פריים אחד עם המדבקה ופריים אחד בלי.
את מה שקרה מסביבי בדקות הבאות אני בקושי זוכרת. זה היה כאילו ירד מסך על חיישני הסביבה הבלתי נלאים שלי, כאילו שקעתי בערפל של עצמי. רק כשאת הערפל פילח שוב קולה של חיה, קלטתי שהחדר התמלא באנשים.
"בואו, תתקרבו. רוצים לשחק 'מצא את ההבדלים'?" שאלה חיה אחרי שהתכנסו כולם. "אבל רגע, איפה נינה? נינה, בואי, מותק, מה את ממשיכה להתעסק שמה עם המצלמה?"
הנחתי את המצלמה בצד וקרבתי אליהם בהיסוס משוחק היטב. סביב השולחן התקבץ כמעט כל הצוות הרפואי, בתוספת חלק מהמזכירות. אפילו אפי הטבח היה שם, מסתופף בשורה האחרונה לצד לודמילה האפסנאית, שכנראה גררה אותו פנימה בכוח. כולם פינו לי את הדרך. רבקה, המזכירה הראשית, מלמלה לעצמה "זה באמת מדהים" וראיתי שחמלה מציפה את עיניה, שבדרך כלל היו קשות כמו שני יהלומים. לרגע נפגשו מבטינו. קיוויתי שמעכשיו היא תתרכך, שהפגיעוּת שלי תגרום לה לראות אותי כפי שאני באמת, שאולי היא אפילו תתחיל לחבב אותי, אבל יותר מכול, ניסיתי להתבונן בסצנה מבחוץ. היה לי ברור שיש לה פוטנציאל אמנותי אדיר. אולי בפעם הראשונה מאז שהתחלתי לעבוד במכון, כל העיניים היו נשואות אליי, אליי העומדת ואליה השוכבת לסירוגין, ורציתי שהזמן יקפא, או שלפחות יאט כדי שאוכל לחלץ ממנו משהו, לתרגם את הרגע הזה ליצירת אמנות. אבל בינתיים היינו כאן ועכשיו וליתר ביטחון הגברתי קצת את הווליום של הסצנה, מתאמצת לשלוט בכל תנועה מתנועותיי, בהבעות הפנים שלי, העיקר שלא איכשל במילוי התפקיד המורכב, הפיוטי ורב־המשמעויות בסרט שרץ במוחי.
בניסיון שלא לאבד את הריכוז מיקדתי את מחשבותיי בסבא שלי, שנפטר ממפרצת במוח כמה חודשים קודם לכן במקסיקו. אהבתי אותו מאוד. הוא היה האדם הקרוב הראשון שמֵת לי, ובכל פעם שחשבתי על העובדה שלא אראה אותו עוד, היה נדמה לי שעקרו מעליי את התקרה ושלעולם־לעולם לא יהיה לי שוב מחסה.
כשהרגשתי מוכנה נעמדתי בקצה השולחן שעליו שכבה עירומה אנסטסיה צ'רטוריבסקי. סקרתי אותה לאט, בפנים רציניים. כמה טיפות מים מהשטיפה נצנצו עדיין באזור הבטן והחזה שלה, ומבטי השתהה על שדיה בעודי מתרפקת על האמונה שלפחות ברגעים ההם, הנוכחים בטוחים שהדמיון לא נעצר בפנים וגם פטמותיי הן כאלו, קטנות וזקורות כמו צמד עופרים. חזרתי להביט בפנים: גבות מעט מטופחות מדי לטעמי התקמרו מעל עיניה הפקוחות, הירוקות, שהיו מלוכסנות ומרוחקות יחסית זו מזו, בדומה לעיניים שלי, ועל לחיָיהּ השמאלית נראה פצעון בגרות זערורי, שמשום מה נגע לליבי. העווית הקלה על שפתיה הזכירה לי את ההבעה הספקנית שלי ושל אבי, ונדמה היה שבכל רגע היא עומדת לקום ולדבר. רק כתמי המוות הוורודים והסגולים שעיטרו את הצד הימני של הדמות ונמשכו כנראה אל הגב ואל העכוזים העידו על כך שמדובר בגופה. הייתי בלי כפפות, אבל הושטתי את ידי לגעת בה. מייד משכתי אותה בחזרה. רוב האנשים לא יודעים את זה, אבל יש משהו מרתיע במגע עם גופה שעוד לא הספיקה להתקרר, כאילו את עדה לתהליך של המוות ולא לתוצרים שלו.
"כן, היא עוד חמה," ניפץ יובב את המקסם. "אני קיבלתי אותה. היא מתה היום בבוקר. בטח סמים," הכריז, מחייך אל הקהל את חיוכו המשולש, הילדותי, ששיווה לו מראה של צב ובה בעת הדגיש את סנטרו הכפול.
על סמך מה לעזאזל אתה קובע את זה? רציתי לענות לו. ומי אתה שתדביק לבחורה המסכנה הזאת, שדווקא נראית בריאה לחלוטין, תווית של נרקומנית? ובכלל, למה אתה חייב להרוס כל דבר? עופר, שעמד לצידו של יובב, הצביע על קעקוע הגולגולת עם הסרט האדום שעיטר את בטנה התחתונה של הגופה.
"אני לא זוכר שיש לך קעקוע שם, נינית," אמר בקול רם, כדי שכולם ישמעו, ואחר כך, בארשת שחצנית, פנה לחיה: "הנה, מצאתי הבדל. איפה הפרס שלי?"
"מה, לא שמעת על פוטושופ?" התבדחתי כהרגלי ברגעים שבהם רציתי שהאדמה תבלע אותי, מעמידה פנים שעופר התייחס בכלל לדיוקן העצמי שלי בעירום שזכה שנה קודם לכן במקום הראשון בתחרות הצילום השנתית של חברת ניקון. בניסיון למצוא עוגן לכסנתי מבט אל דקלה, שעמדה במרחק מה ממני ובהתה בחלל, מנותקת, כמנהגה בסיטואציות מרובות משתתפים. דקלה הייתה היחידה שסיפרתי לה על הפעם ההיא שבה כמעט שכבתי עם עופר. זה קרה במהלך השנה הראשונה שלי כצלמת של המכון הפתולוגי החדש, כשעוד עשיתי שמיניות באוויר בניסיון להשתלב בסביבתי החדשה. הפּרוֹסֶקטוֹרים - שהיו האחראים על הטיפול הישיר בגופות, החל בקבלתן וכלה בחיתוך ובתפירה שלהן במהלך הנתיחות - היו האגוזים הקשים ביותר לפיצוח, ומכולם הרעיף עליי רק עופר תשומת לב מיוחדת, נמנע מלהקשות עליי בעבודה ומלהלל באוזניי את אבנר, הצלם הקודם של המכון, כפי שעשו העמיתים שלו בכל הזדמנות. הוא אפילו הפגין בקיאות מפתיעה בקריירה האמנותית שלי (כך הוא כינה את קומץ התערוכות הקבוצתיות שבהן השתתפתי עד לאותם הימים), כאילו באמת הצליחו יצירותיי לחצות את יער העד שחוצץ בין השלולית הקטנה והדלוחה שמכונה "עולם האמנות" לאוקיינוסים הרחבים, הסוערים והעמוקים שבהם מתנהל העולם האמיתי. המזכירות והמתמחים החדשים דיברו עליו בהערכה, אמרו שהוא פילוסוף אמיתי, ואני, מצידי, נהניתי לראות את עצמי כבת בריתו של הפרוסקטור רחב האופקים שעזב קריירה מזהירה בעיצוב אופנה כדי לעבוד עם המתים "מתוך שליחות", כפי שסיפר לי באריכות במהלך השיחה הראשונה שלנו, ולא כי אשתו לשעבר איימה לתבוע אותו אחרי שנים שבהן היה שקוע בחובות בעקבות כישלון עסקי ולא שילם מזונות, כפי שהסבירה לי חיה חודשים אחר כך. לכן גם התאמצתי נורא להימשך אליו, למרות שהוא דחה אותי פיזית והיה כמעט בן חמישים. הבעיה הייתה שבערב האמור, הראשון שבו הוזמנתי לבילוי על ידי מישהו מהעבודה, גברה הסלידה הגופנית שלי מפניו על הרצון שלי לרצות בו. למרות בקבוק היין ששתינו אצלו בסלון והשמלה הסקסית שלבשתי, בעודי שוכבת עירומה למחצה במיטתו, אפופה בריח הצהבהב של התמרוקים שלו, כששיני הסוס שלו דוהרות לעברי, הבטתי בפין הלבנבן שבצבץ מתחת לבלון כרסו והרגשתי כמו באגס באני הקופא מול הקנה של אלמר. בעוד עופר מחפש במגירה אחר קונדום קמתי מהמיטה, התלבשתי במהירות והזמנתי מונית בתואנה שאני אחרי פרידה מבן זוג ופשוט לא מסוגלת לשכב עם מישהו אחר. אבל הרתיעה שלי מפניו הולידה בי רגשות אשם, והחל באותו היום ראיתי בעצמי מעין בת ערובה שלו.
דקלה הסיטה את נושא השיחה:
"דווקא מתאים לך קארה," העירה, ואחת המזכירות אמרה:
"איזה רעה."
הסתכלתי על דקלה, פגועה.
"אז תני לי נשיקה ואולי אני אתעורר."
דקלה התעלמה מהערתי וניגשה לעלעל בתיק הרפואי של הגופה.
"יש אישור לנתיחה?" שאלה את ד"ר בן הרוש.
"כן, אימא שלה חתמה כבר," ענה יובב במקום הרופא. עיניו היו שקועות בסמארטפון שלו, כאילו לא אכפת לו מהמתרחש, אבל אני ידעתי שהוא קולט הכול. בן הרוש החל לאבד את הסבלנות.
"טוב, קדימה, לפזר את ההתקהלות, מתחילים לעבוד," דרש והדליק את מכשיר ההקלטה שלו, אבל יובב המשיך בשלו.
"חכה שנייה, ד"ר בן הרוש, יש לנו פה סלב!" התחנן. "הנה, אתה רואה? יש ידיעה עליה בוויינט, בעמוד הראשון", הוא הסתכל על הגופה וחזר לטלפון,״ כולל תמונה! תקשיבו: בר נרקיס, מלכת ההאוס, אושיית חיי הלילה המקומית והדי־ג'יי הרזידנטית של מועדון קישקשתא, הלכה היום לעולמה והיא בת 29..." הוא נופף בטלפון שלו לעברי, כאילו החזיק בידו כרטיס לוטו עם המספר המנצח. עופר חטף את הטלפון מידו כדי להמשיך לקרוא את הכתבה. הרברבנות שלו עלתה לי על העצבים. אמרתי:
"אויש, יובב, לא כל בנאדם שמופיע בוויינט הוא סלב. כאילו, עשית עליי גוגל פעם, למשל? יש עליי טונה של חומר, נו אז מה? וחוץ מזה," הוספתי, למרות שבכלל לא הכרתי אותה, "כדאי שתתחיל לחשוב על מה שאתה אומר. יש לנו פה מוזיקאית מחוננת שמסוגלת להרקיד אלפי אנשים במועדון שלך לא היו נותנים בכלל להיכנס אליו, ואתה קראת לה זונה נרקומנית."
"היי, אני לא אמרתי זונה," התקומם יובב, אבל הפעם לא נתן לנו בן הרוש להמשיך בשיחה.
"גופת אישה שנראית כבת עשרים וחמש עד שלושים שנה," צעק לתוך מכשיר ההקלטה שלו, "לבושה בתחתונים אפורים עם לבבות בצבע אדום ובגרביים קצרים בצבע לבן, במשקל חמישים ושלושה קילוגרמים ובאורך עקב שמאל קודקוד של מאה שישים ושמונה סנטימטרים," בעודו מאותת לי לבוא לצלם סימן כחול שהיה לה על הברך. יש לו חלוקת קשב מטורפת, לד"ר בן הרוש.
יובב ניגש לדקלה ולחש לה שהוא איש הצוות שלה להיום. בדרך אליה הוא חלף על פניי ואני חרצתי לו לשון ידידותית, אבל הוא לא הבחין בה.
"דוקטור שפיגל, אני מביא לך את הרצח לחדר ארבע," הודיע לה, והשניים יצאו יחד מהחדר בעוד הקהל שנשאר מתפזר.
מעבר לתצלומים השגרתיים של הפנים ושל הגוף העירום על כל צדדיו, לא היה מה לצלם אצל אנסטסיה צ'רטוריבסקי, או אצל בר נרקיס, כפי שקראו לה בוויינט. עוד מקרה תמוה של מוות פתאומי בגיל צעיר, בלי סימני אלימות, בלי ממצאים ברורים שיעידו על התאבדות, בלי קצה חוט בדמותה של מחלה תורשתית. בזירה, כך נמסר למכון, נמצא בקבוק בירה ריק למחצה, ומהמשטרה ביקשו גם בדיקה טוקסיקולוגית. ד"ר בן הרוש אמר לי שאני משוחררת לעת עתה.
באי חשק עברתי לחדר ארבע כדי לצלם את מקרה הרצח של דקלה. כעסתי עליה. בתור החברה הכי טובה שלי במכון, ציפיתי ממנה לתגובה הולמת יותר נוכח הבדיחה המשפילה של עופר, ובעיקר למראה הבחורה המתה שדמתה לי כמו אחות תאומה, מעבר לאותה הערה שהשתמע ממנה שהתספורת של הגופה מוצלחת יותר משלי. בסופו של דבר זה היה כאילו שכבתי אני, אחת החברות הכי טובות שלה, על שולחן המתכת הקר, נטולת רוח חיים, וגם אם הסתתרה מאחורי ההערה שלה מבוכה למראה גופי העירום, או אפילו איזו תשוקה כמוסה, הפעם היא חצתה מבחינתי קו אדום.
את הנתיחה של מקרה הרצח, דקירה של נער שהיה או לא היה עבריין צעיר, צילמתי כשאני מכונסת בעצמי במופגן, נענית לבקשותיה של דקלה בחרישיות רועמת, מלווה בגלגולי עיניים, בעודי מנסה לדלות מזיכרוני מקרים שבהם הסתובבתי בהרגשה שאי שם, במרחקים, מתנהלים חיַי בגרסה שונה ובשפה אחרת. זה לא ממש עבד. בניגוד לאווירה הערפילית השזורה בסמלים וברמיזות לאיזו אמת פנימית חמקמקה שאפפה, למשל, את חייהן של שתי הוורוניקות בסרט של קישלובסקי, חיי התנהלו בעידן הסולד ממסתורין ומפיוט, שבו ניתן למצוא באינטרנט תשובות לכל השאלות ואנשים מסווים את שערי ליבם מחשש שתזהה אותם נפש תאומה ותתעקש להסתנן פנימה.
כשהסתיימו הצילומים הכלליים הערתי את האייפון שלי, אבל לפני שפתחתי את הדפדפן מצאתי הודעת וואטסאפ מעופר. הוא שלח לי אותה בשבע ורבע בבוקר ונראה בה תצלום פנים עקום ומעט מטושטש של גופתה של הכפילה שלי עם קליטתה במכון. "מחמיא לך למות," הוא כתב לי מתחתיו בצירוף של קריצה. ברגע הראשון התכוונתי לענות לו ביבושת שאסור לצלם את הגופות בטלפון ושימחק מייד את התצלום, אבל החלטתי שזה בדיוק מה שהוא רוצה ובסוף בחרתי להתעלם ממנו. שנאתי אותו על זה שדווקא הוא מכולם היה הראשון שהניח את מבטו עליה, וכמו בכל פעם מחדש הדהימה אותי החופשיות שבה צילם את הגופות עם הטלפון הסלולרי שלו, הכניס אנשים זרים למכון והדליף מידע לעיתונות בלי לשאת בתוצאות על כך.
"נינה, בואי נצלם את פצעי ההגנה," קטעה דקלה את מחשבותיי והורתה לי על הפצעים שעיטרו את מרפקו הימני ואת אצבעותיו של הנרצח.
באי חשק ניגשתי אל גופת הצעיר וצילמתי במוכניות את מה שהיא ביקשה. אחר כך חזרתי לאייפון. רציתי לחפש מידע על הדי־ג'יי בגוגל, ופעם או פעמיים גם יצאתי להציץ מיוזמתי מבעד לחלון של חדר שתיים. לדקלה אמרתי שאני רוצה לבדוק אם ד"ר בן הרוש זקוק לצילומים, אבל בפועל, מה שרציתי זה לגלות איך נראית הנתיחה של אנסטסיה צ'רטוריבסקי, שיכולה הייתה להיות הנתיחה שלי עצמי.
מדובר בסוג של הגשמת פנטזיה. מימוש של הרגע הזה שבו כל העיניים נשואות אלייך מעצמן ואת לא צריכה להתאמץ יותר, כשהקהל מתקבץ סביבך מאליו, מוגש לך על מגש של כסף, ואת יכולה פשוט לנוח. מין פריווילגיה ששמורה למלכים ולמתים.
כשהתחלתי לעבוד במכון הייתי עוצמת עיניים ומרגיעה את עצמי באמצעות הסצנה הזאת. לא פעם אפילו הגעתי ממנה לאורגזמה. בפנטזיה ראיתי את עצמי כמוצר מוגמר, קצת כמו בפרסומות או בצילומים של סאדו־מאזו, ובו זמנית הייתי הרופא שמתאר אותי בקור רוח מקצועי. לפעמים הייתי כמה רופאים. לפעמים הייתי רופאה, אם כי אף פעם לא בחרתי באדם שהכרתי מהעולם האמיתי, כי אז כל מיני פרטים מתוך המציאות היו גורמים לי לאבד את הריכוז וזה היה מקלקל הכול. הקפדתי גם לנקות את הסצנה מרעשי הרקע, בטח ובטח מההפרשות ומהגזים. בדמיוני הייתי גופה נקייה וטרייה, לפני צפידה אפילו. אז מה אם בשלב זה בחיי כבר ידעתי שלרוב האנשים לא משחק המזל עד כדי כך שמישהו ימצא אותם לפני שהמוות יספיק לעצב את גופותיהם בדמותו.
בניסיון לגרש את הפנטזיה, שהפכה טורדנית ככל שהתענגתי עליה יותר, החלטתי להפוך אותה לעבודת וידיאו. הייתי מאוהבת בסביבה החדשה שלי, רציתי להתמזג עם כולם, או לשאוב אותם לתוכי, קצת כמו שקרה לי כמעט עשור וחצי קודם לכן, במכינה לעולים חדשים, כשלראשונה בחיי הרגשתי שייכת דווקא בזכות העובדה שכולנו היינו זרים בישראל. מוקפת במהגרים צעירים מרוסיה, מהולנד, מאוסטריה ומאורוגוואי, הייתי שווה בין שווים ויכולתי להמציא לעצמי דמות חדשה שתתאים למידתי בדיוק. באותה השנה גם החלטתי שאהיה אמנית. אבל אם בגיל שמונה־עשרה עוד גיששתי, אולי כי התקשיתי להאמין שמישהו יאמין לי שאני חסרת עכבות אם לא אסתובב ימים שלמים בחורף כשאני עירומה מתחת למעיל הארוך המשובץ שנהגתי ללבוש על עורי החשוף, עכשיו הייתי אשפית בתיאטרון ההסחה, בתיאטרון שהכול בו הפוך על הפוך. במכון, למשל, הייתי נחושה להוכיח לפרוסקטורים שיש לי קיבה מברזל, ששום דבר לא מזיז לי ושלמרות החזות השברירית והלבנה שלי, ועל אף התואר הראשון מבצלאל, אני אחת משלהם. רציתי שיבינו שלעולם לא יצליחו לקטלג אותי, שאני יצור חמקמק, בלתי נתפס, פרינצסה כחולת צווארון. עם הרופאים זה היה בדיוק הפוך. קראתי כמעט ספר שלם באנטומיה כדי לדעת לתקשר איתם בשפתם, שאלתי שאלות יחד עם המתמחים, דיברתי על אמנות ועל פילוסופיה, סיפרתי שאני באה ממשפחה אמידה ועובדת למחייתי מתוך בחירה אידיאולוגית — הכול כדי שיבינו שבחדרי הנתיחה אני אמנם משחקת את תפקיד המשרתת, אבל בחוץ אני שייכת למעמד שלהם.
בעולם האמנות זה בכלל השתלם. בפתיחות של תערוכות הפך אותי העיסוק החדש שלי למרכז העניינים, אוצרים חשובים הציעו לעבוד איתי על תערוכה שתעסוק במגע היומיומי שלי עם המוות ואני נהניתי לדחות את הצעותיהם בנימוס מתנשא, בטענה שיש דברים שאנשים שלא מכירים את המוות מקרוב לא יבינו לעולם, ותוך רמיזה שלמרות שיש בידי ארכיון דימויים רציני לא הייתי רוצה להפוך לאחת שמנצלת בציניות את המתים לצורכי ראווה וקידום עצמי. הם תמיד התנצלו אחרי השיחות הללו, כנראה חששו שאקלוט שמתחת למסכה התרבותית גם הם בעצם בוזזי גופות. שיא הכיף היה כשאל המכון בא ד"ר נמרוד שכטר, הרסטורטור הראשי של מוזיאון תל אביב, כדי לשאת הרצאה על זיופים בציור של המאה השבע־עשרה במסגרת מסיבת הפרידה מחמוטל, מנהלת המעבדה הקודמת, שהייתה שוחרת אמנות.
אחרי ההרצאה ערכה לו דקלה סיור בחדרי הנתיחה. על אחד השולחנות הייתה מונחת גופתה של ילדה בת שלוש שנדרסה על ידי טרקטורון ולמראה הבעתו, שהיה בה שילוב מכמיר לב של היקסמות ובעתה, ניגשתי אליו בחדווה.
"היי, נמרוד, אתה זוכר אותי?" שאלתי. הרסטורטור היטיב את המשקפיים על אפו וצמצם את עיניו לעומתי. "אני נינה אורבך," אמרתי לו בביטחון מופרז, "הכרנו בבצלאל, נתת לנו הרצאה על רסטורציה. נדמה לי שהיית גם בתערוכה קבוצתית שהשתתפתי בה לא מזמן במוזיאון הרצליה."
הרסטורטור מצמץ בעיניו ובשעה שעשה זאת פער מעט את פיו.
"את אמנית ואת עובדת פה?" השתומם.
משכתי בכתפיי. אמרתי:
."A girl has to make a living"
נמרוד נתן בי מבט של השתאות וחייך אליי חיוך שלא היה בו שמץ מן הזחיחות שהיה מפנה אל הסטודנטים שהאזינו להרצאותיו.
"מתוחכם," אמר רגע לפני ששאל אותי אם הכבד שבצבץ מגופת הילדה הוא הלב שלה.
בעודי מסבירה לו בחיוך הסלחני ששמרתי להדיוטות את ההבדלים בין הלב לכבד, לא רק שהתענגתי על עליונותי מול הרסטורטור אלא שסוף־סוף הפכתי בעיני עצמי לגיבורה בסיפור. הרגשתי שהג'וב החדש שלי הפך אותי לפורצת גבולות, לשיא האותנטיות, לאמנית שיום יבוא ומישהו יכתוב את הביוגרפיה שלה ויעשה לה רטרוספקטיבה גדולה וכולם יבינו שהיא־היא הדבר האמיתי.
אבל עבודת הווידיאו שתכננתי הייתה משהו אחר. חיקוי רפלקסיבי של המציאות תוך עיסוק בכמיהה למבט ולהנצחה, כמו גם בקשר בין יצירה לאובדנות, כתבתי לעצמי כהקדמה לתסריט של עבודת הווידיאו, שהלך בערך ככה: בשלב הראשון המצלמה סטטית ומצלמת חדר נתיחות ריק. בשלב השני המצלמה עדיין סטטית ואל החלל נכנס אחד הפרוסקטורים כשהוא דוחף עגלת מתים. על העגלה מונחת שקית שחורה, שמסגירה צורת אדם. רק כשהעגלה נעצרת, המצלמה ניתקת ממקומה ומתקרבת אל הפרוסקטור, מתעדת את הריכוז על פניו ועוקבת אחר פעולת הגזירה של השקית השחורה. בהדרגה נחשפת דמותי הדוממת מתוך השקית, לבושה בפיג'מה בצבע תכלת ובנעלי בית דמויות כלבים מפרווה סינתטית, כאשר סביב צווארי כרוך חבל ורוד של חלוק אמבטיה, בדומה לנערה זהובת התלתלים שהגיעה אלינו, סגולת שפתיים ולשון ועל צווארה תעלת לחץ, ביום העבודה הראשון שלי במכון.
אחרי השלב של פתיחת השקית, הפרוסקטור נסוג מעט לאחור ואל החדר נכנס אחד הרופאים. בתסריט המקורי נכתב התפקיד הזה עבור דקלה, אבל ידעתי שהיא לא תשתף פעולה וכחלופה בחרתי בעמית, המתמחה הכי ותיק, כי דמותו גדולה ומרשימה וגם כי הוא אוהב להיות במרכז העניינים ולא היה לי ספק שהוא יסכים. היה לי חשוב שהוא ילבש חלוק לבן, למרות שבמציאות הצוות הרפואי שלנו כמעט אף פעם לא לובש חלוקים כאלה, שמתאימים יותר לרופאים שמטפלים באנשים חיים. אחרי שהפרוסקטור נסוג, עמית ניגש אליי ומתחיל בתיאור מפורט של לבושי ושל גופי — גובה, משקל, גיל משוער, אורך השיער, צפידת המוות, כתמי המוות, סימנים כחולים, צלקות, איברי מין, הכול, כולל הקטעים של המישוש - לתוך מכשיר ההקלטה שלו. בעריכה התכוונתי להדגיש באופן מיוחד את הקטע של גזירת הבגדים של הגופה/הגיבורה על ידי הפרוסקטור, שכן תמיד חשבתי שיש בפעולה הזאת המון כוח פואטי, וגם את המגע של ידו העטויה בכפפת גומי של הרופא על גופי, כך שלפרקים אפשר יהיה לחשוב שמדובר בליטוף. תהיתי אם זה יגרה אותי, כמו בפנטזיה. ומה זה יעשה לרופא או לרופאה. התלבטתי אם להוסיף לעבודה דמות של צלמת.
בסוף הווידיאו לא יצא לפועל. במשך כשנתיים תכננתי להפיק אותו ואפילו סיפרתי עליו ברמה כזו או אחרת של פירוט לאנשים, כאילו מדובר בעבודה קיימת או לפחות עבודה בתהליך. לא היה לי ספק שיצירה כזו תעזור לי לקבל תערוכה מוזיאלית או לזכות בפרס חשוב, אבל האמת הייתה שפחדתי לבקש רשות במכון. פחדתי שמההנהלה יגידו לי לא, אבל בעיקר פחדתי שיגידו לי כן ושאז אצטרך לבקש את שיתוף הפעולה של הצוות. היה לי קשה לשאת את המחשבה שבמכון יהיו עדים למאחורי הקלעים של האמנות שלי, שיראו אותי מהססת ומתלבטת ומתבלבלת, כמו שקורה לי תמיד במהלך הפקות.
בשעה עשר ורבע, כשקרא לי ד"ר בן הרוש לצלם סוף־סוף ממצא בנתיחתה של אנסטסיה צ'רטוריבסקי, אני כבר הייתי בעיצומה של מערכת יחסים איתה. לא עזרה העובדה שדרך וואלה!־סלבס גיליתי שהדי־ג'יי המתה הותירה אחריה ילדה מגבר שאת זהותו היא סירבה לחשוף, שהיא התגוררה בדירה שכורה בפתח תקווה ושזמן קצר אחרי שעלתה עם אימה מאוקראינה עברה גמילה מסמים והיא עוד לא בת שמונה־עשרה, כפי שסיפרה בגילוי לב בריאיון מלפני שלוש שנים בגיליון של טיים־אאוט שהוקדש לחיי הלילה בירושלים ובתל אביב. בר נרקיס, כפי שקראה לעצמה אנסטסיה צ'רטוריבסקי אחרי עלייתה לארץ, נחשבה אליבא דטיים־אאוט לכוכבת עולה בתחומה, לילדת פלא שבגיל עשרים ושלוש כבר מילאה מועדונים נחשבים במוסקבה ובברלין והופיעה מדי פעם במדור המוזיקה של מגזין Skunk. אני בגיל עשרים ושלוש עבדתי ברשת של המבורגרים שהספיקה להיסגר מאז, ובגיל שלושים ושתיים הייתי אמנית נחושה אבל זניחה שהתפרנסה מצילום מתים.
גם המראה של קליפתה הפתוחה, המרוקנת, בעוד תכולתה מונחת על קרש החיתוך תחת סכין המנתחים של ד"ר בן הרוש וכפות ידיה היפות, המטופחות, מוטלות משני צדדיה בשלוליות של דם, לא הצליח להפיג את אי הנוחות שעוררו בי הידיעות הללו. הכול בסיפור חייה של בר נרקיס נראה לי מלוטש מדי, כאילו אפילו הרקע הקשה שלה עוצב במיוחד כדי להביא רייטינג, ובכל זאת אחזה בי תחושת החמצה, כאילו יכולנו להיות חברות, או לפחות מכרות. או יריבות.
"מה את חולמת שם, נינה? בואי לצלם."
קולו של ד"ר בן הרוש הקפיץ אותי.
"כן, מותק, בואי תראי משהו מעניין," הוסיפה חיה, ואני פסעתי לעברם בהיסח הדעת. שמתי לב שראשה של הגופה תפור כבר, ולמרות שידעתי שחיה תדע להסוות מצוין את התפרים מתחת לשיער, היה לי עצוב על הגוף הצעיר, השסוע, שהיה מוטל לנגד עיניי על השולחן. צמצמתי את עפעפיי בניסיון לשוב ולזהות את בבואתי בפניה השמוטים לאחור, המרוחים בדם עדיין, אבל הפעם לא מצאתי את עצמי. פתאום ההתרחשות כולה הפכה שגרתית לחלוטין והתביישתי בחיבור העמוק שחשתי רק כמה רגעים קודם לכן כלפי הדי־ג'יי, משהו שאמנם קרה לי לפעמים באופן חד־צדדי עם נשים שלא הכרתי או שלא הכירו בי, אבל לפחות היה להן דופק. בסך הכול עוד גופה, עוד נתיחה, לא תאומה אבודה ולא נעליים, התפכחתי בהקלה מסוימת וחשבתי שיהיה נחמד לצאת להפסקת סיגריה. כשאתפנה, החלטתי, אתקשר לליאור, אולי נקבע לצאת לדרינק בערב או שאקפוץ אליה לסטודיו. אבל אם לפני שבאתי לעבודה עוד התחשק לי להראות לה באופן אישי את האייטם שהתפרסם הבוקר ב"גלריה" על התערוכה שלי בגלריה קגנסקי, עכשיו התביישתי בהמלצה הקצרצרה והשולית ההיא, כאילו מדובר בנדבה או בפרס תנחומים. לרגע אחד תהיתי מה יכתבו עליי בוויינט אם אלך לעולמי בנסיבות לא ברורות.
הצצתי מאחורי גבו של ד"ר בן הרוש וניסיתי להבין בכוחות עצמי מהו האיבר שהפריד הרופא מאשכול האיברים שהיה מונח על הקרש.
"ראית איזה קטנצ'יק? בן שמונה שבועות, כולה," קטעה חיה את ניסיונותיי לנחש. "כואב הלב עליה, האמת. אפשר היה להציל אותה אם היו מגלים את זה בזמן."
"בואי, נינה, אני רוצה שתצלמי את זה," אמר ד"ר בן הרוש בעודו מעביר את איברי הרבייה של הגופה אל קרש הצילום. אחר כך הוא הוסיף: "עם הפוקוס על העובר, בבקשה."
רק באותו הרגע הבנתי שנוסף על הרחם והחצוצרות מונח לפניי יצור שלם, עובר זעיר ומעוות צורה שהיה מין שילוב של שדון ושממית, תוצר של היריון מחוץ לרחם.
"אוי," אמרתי בעודי מתקרבת עם העדשה אל הממצא. "לא ידעתי שאפשר בכלל למות מזה. אני חושבת שלאימא שלי היה היריון כזה לפני שנולדתי."
"אם את שואלת אותי," ענתה חיה בשעה שלחצתי על כפתור הצילום, "הבחורה הזאת אפילו לא ידעה שהיא בהיריון. חבל, ילדה יפה, עוד לא בת שלושים. היית צריכה לראות איך אימא שלה התאפקה לא לבכות בזיהוי. במקום לתת לדמעות לנזול, שוב ושוב היא אמרה לי שהיא סומכת עליי שנגלה מי הרוצח שעשה לה את זה. כאילו שרק רצח מהסרטים יכול להכניס קצת היגיון בסיפור. מסכנה. הורס אותי הקטעים האלה."
"אוף, חיוש," הסתכלתי עליה בתרעומת, "כמה פעמים אני צריכה לבקש ממך שתחסכי ממני את התיאורים האלה?"
בדרך כלל התרחקתי כמו מאש מכל קשר, ולו גם עקיף, עם המשפחות של הגופות. מאחר שכמעט אף פעם לא נתקלתי בקרובים אבלים, קל היה לי לשכוח שרק לפני זמן קצר מדובר היה בבני אדם חיים, ושנוכחותם במקום העבודה שלי היא הדבר הכי גרוע שיכול לקרות להם ולאנשים שאהבו אותם. מבחינתי, הגופות נולדו גופות, והצוות הרפואי שלנו היה מורכב מילדים שמשחקים בבובות גדולות. במסגרת המשחק הזה האמנתי שלי יש תפקיד מיוחד במינו, כאילו דרך הצילום הצלתי את המתים או הענקתי להם חיי נצח, בעיקר במקרים שבהם הגיעו אלינו גופות יפות של ילדים ותינוקות.
"טוב, מה את רוצה?" אמרה חיה. "תגידי תודה שאני מחברת אותך לעולם האמיתי לפעמים ומזכירה לך איפה את עובדת."
"העולם שלי מספיק לי, תודה," עניתי לה, אבל אז עלה בדעתי הרעיון שאם האם ואני ניתקל זו בזו, היא עשויה לזהות בי את בתה. תהיתי מה יקרה אז. "רגע, חיה, האימא עדיין במכון?"
"לא, איפה. מה יש לה לעשות פה, מסכנה. אוף. גם אחרי שלושים שנה במקום הזה, האימהות תמיד קורעות לי את הלב."
היא המשיכה לתפור בתנועות מיומנות את חלל הבטן. ד"ר בן הרוש נשא את מבטו ממגש הדגימות והביט בה מעל המשקפיים שלו.
"אם את שלושים שנה עובדת פה, חיה," אמר, "זה אומר שאת מכירה אותי ויודעת טוב מאוד שאני אוהב שקט בזמן העבודה. אז בבקשה."
חיה הנידה בראשה.
"אתה לא עובד על אף אחד, חומי. אתה אוהב שקט רק כשאנשים אחרים מדברים, כי כשאתה מדבר ואנשים מקשיבים אתה דווקא אוהב רעש. נכון, נינה?"
ד"ר בן הרוש ענה במקומי.
"נכון, נינה, נכון, נינה, כל דבר את שואלת את נינה. אז ספינקס יקרה," אמר לי, "מרגע זה את והמצלמה שלך משוחררות. ועכשיו קדימה, חיה, להזדרז, כי הגופה צריכה להגיע לפתח תקווה עד ארבע אחר הצהריים. לא יפה לאחר ללוויה של עצמך."
