פרק
1
שלוש נקישות מהירות, הדלת נפתחה, ומישהי כמעט נפלה פנימה, מתנשפת בכבדות.
"סליחה. מצטערת על האיחור. הייתי חייבת לדבר עם המורה לאנגלית על עבודת הגמר והיא לא היתה בחדר המורים ו..."
ג'ף הינהן בסגנון ״אין בעיה״ ונשען לאחור בכיסא המשרדי שלו.
"...ועד שהיא הגיעה ודיברנו, כבר פיספסתי את האוטובוס והייתי חייבת לנסוע לדרום העיר בשביל..."
"הכול בסדר. אין מה לדאוג. מילאת את הטופס?"
"אה, כן, סליחה." היא העבירה את מבטה על פני החדר כדי למצוא מקום שתוכל להניח בו שקית פלסטיק קטנה, מלאה מים, שבתוכה שחה דג טרופי ססגוני.
"הנה, שימי את זה שם." הוא הצביע על הפינה הרחוקה של שולחן הכתיבה שלו.
"תודה." היא הניחה את השקית. "אוי, זה רטוב. אני מתנצלת." היא הרימה את השקית, ניגבה אותה בשרוול של מעיל הצמר האפור והגדול שלה והניחה אותה שוב. "הדג הטיפשי הזה. רק חנות אחת מוכרת דגים כאלה, ואחי — גֵייבּ — הוא בן שתים־עשרה, ויש לו... סליחה. זה לא יעניין אותך. אתה רוצה את הטופס." היא התחילה לחטט בתיק העור הגדול שהיה תלוי באלכסון בחזית גופה. ספר בלוי — "בחזרה לבּרַיידְסְהֶד" — נפל מהתיק שלה ונחת על הרצפה.
"אולי תשבי?" הוא הצביע על כיסא מול השולחן. "יהיה לך קל יותר."
היא התיישבה, הכניסה את הספר בחזרה לתיק והתחילה שוב לחטט. "בדרך כלל אני לא כזאת מבולגנת. באמת. פשוט... איזה יום! זאת אומרת, איזה שבוע!"
"דף פוליו כחול," הוא אמר. "הנה — ליד ה... ארנק."
"אה, כן." היא גילגלה את עיניה מרוב ייאוש מעצמה והושיטה לו את הטופס. "והבאתי גם קורות חיים."
"אין צורך." הוא יישר את הדף שנתנה לו וסקר אותו במהירות.
"אתה בטוח? כי הוספתי פסקה קצרה על שתי נקודות פסיכולוגיה שאני עושה בתיכון, כי זה הרי קשור ל..."
"אין צורך בשום כישורים מיוחדים."
בזמן שהוא קרא את הטופס שלה, היא העבירה את מבטה על משרדו. "אתה אוהב צעצועים," היא אמרה.
"דמויות פעולה," תיקן אותה בלי להרים את עיניו. הדמויות היו מסודרות על מדפים, לפי ז'אנר, תקופה ונדירות, ולפי גורם נוסף שהיה קשה להגדיר אותו — אולי התרגשות קלה שעוררו בו הדמויות הכי מדליקות. בהחלט לא צעצועים.
הוא רשם לעצמו כמה הערות, ואז אמר, "אז אַת הִילְדָה סַנְגְסְטֶר... מתיכון סיטָדֶל..."
היא גנחה.
הוא הרים את עיניו. "משהו לא בסדר?"
"בקשר להילדה — אני צריכה להסביר."
הוא בדק בטופס.
"אני יודעת שכתבתי הילדה, אבל רק כי כתוב שָם 'שם פרטי, שם משפחה', ואין סעיף של 'כינוי', אז תיארתי לעצמי שזה מיועד למטרות רשמיות, ולכן פשוט מילאתי את זה לפי ההוראות. אבל אני לא סובלת את השם הזה. הוא ממש נורא... טבטוני כזה, אפשר להגיד. אף אחד לא קורא לי הילדה."
"אז איך לקרוא לך?"
"הילדי."
"היל־דִי, לא היל־דָה."
"אני יודעת שזה לא נשמע הבדל גדול, אבל באמת, מבחינתי זה הבדל ענקי. ויום אחד אני גם אחליף את השם שלי — זאת אומרת, באופן רשמי וכל זה — אבל עכשיו סבתא שלי עוד חיה, אז מה לעשות, צריך להתחשב ברגשות, מורשת משפחתית וכו'."
היא כנראה הרגישה שהיא מדברת יותר מדי, ולכן חייכה במבוכה והזדקפה על הכיסא.
"אז... הילדי, אני רואה שאת תלמידת י"ב. רווקה?"
היא פלטה צחוק שמשמעותו היחידה היא כן.
"ואת... בת כמה? שמונה־עשרה? בסדר. כי תצטרכי לחתום על טופס הסכמה."
"בטח. אין בעיה, אבל... אממ... אולי כדאי שאני אבין קודם על מה מדובר? זאת אומרת, יש גבול למה שאני מוכנה לעשות למען המדע." שוב פלטה צחוק קצר.
"בוודאי. טוב, שמי ג'ף. אני דוקטורנט כאן, באוניברסיטה. לאחרונה קיבלתי תקציב מחקר לבדוק את... הייתי מתאר את זה במילים פשוטות כ'בניית מערכות יחסים'. בעיקרון, אני מעוניין לבדוק אם אפשר להשפיע על שני מושאי מחקר — לדוגמה, אַת ומשתתף נוסף — ליצור קשר בין־אישי, קשר שעשוי להתפתח לאחר מכן ל..."
"סליחה, אם אני מבינה אותך נכון..." היא כרכה את זרועותיה סביב התיק, כאילו התיק הוא ילדון שזקוק לניחומים. "אתה מנסה לבדוק אם אתה יכול לשכנע אנשים לחבב אחד את השני?"
הוא חייך קלות. "לא הייתי אומר לשכנע." אם היה מוצא דרך לשכנע, היה בוודאי גורף מיליארדים. "אנחנו לא מעוניינים לעשות שטיפת מוח. אנחנו רק מנסים לבדוק אם אפשר ל... בואי נאמר... לקדם קרבה רגשית, שכתוצאה ממנה תיווצר מערכת יחסים."
"חברוּת, זאת אומרת?"
"כן. ובעיקר מערכת יחסים רומנטית. אני בודק איך אנשים יוצרים קשרים אינטימיים, ואם יש דרך כלשהי לקדם את התהליך."
"לעורר אהבה?" שאלה הילדי, וקולה נשמע כמעט מאשים. "זה מה שאתה אומר?"
הוא רשם לעצמו משהו. "כן, אהבה זאת אחת האפשרויות, אם כי..."
"רגע, מקס נתן לך את השם שלי?" היא נשמעה מרוגזת.
"מקס? מי זה מקס?"
"או שְיוּ?"
"מה? מה זה שיו?"
"שיו פרייזר? חברה שלי?"
"לא. אף אחד לא נתן לי את השם שלך. זו אַת שיצרת איתי קשר. זוכרת? אני פשוט עורך מחקר פסיכולוגי, שמבקש לבדוק אם אהבה..."
"אהבה!" היא אמרה שוב וקפצה ממקומה.
לא היה לו מושג איך זה קרה (היא לא היתה עד כדי כך גבוהה), אבל הילדי הצליחה להעיף את מדף הספרים שלו מהקיר, ודמויות הפעולה של דיסני התעופפו עכשיו לכל עבר, כמו פיצוץ בסרט מצויר.
"אוי, לא, אלוהים, אני מצטערת," אמרה. במהירות הסתובבה לראות מה עוללה, והתיק שלה, שהתנופף מחזית גופה אל גבה, פגע במנורה עומדת, שנחבטה במדף אחר והעיפה גם את הדמויות של הרעים.
הילדי הניחה יד על פיה ופלטה יבבה, כמו כלב שחייב לצאת בדחיפות לטיול.
היא ירדה על ברכיה והתחילה לאסוף את הדמויות ולערום אותן חופנים־חופנים על השולחן שלו.
"סליחה," אמרה. "לא הייתי צריכה לבוא. לא הייתי צריכה לצאת מהבית היום. באמת. זה מה שקורה כשאני..."
"סתם תאונה, לא קרה כלום."
"לא. לא, לא, לא, לא." היא הניפה את זרועה בתנועה רחבה על פני החדר. "כל הגופות הקטנות האלה? כל הבלגן? מטפורה מושלמת לחיים שלי. בדיוק ככה. זה מה שאני גורמת."
היא הניפה את הנסיך של סינדרלה ברגליו וטילטלה אותו באוויר לשם הדגשה. הנסיך היה אחד הפריטים האהובים על ג'ף. הוא תהה אם הראש שלו עומד להיתלש.
"הכול בסדר." הוא השתדל להישמע רגוע. "לא קרה כלום. אני אסדר אותן בחזרה. באמת. יש פה סדר מסוים. בבקשה. תפסיקי."
הוא נאלץ להגיד את זה כמה פעמים, עד שהילדי הינהנה, התנצלה שוב וקמה על רגליה, או לפחות ניסתה לקום, אבל דרכה על שולי המעיל שלה, כך שמצחה נחבט בקצה השולחן. המהלומה בוודאי הכאיבה לה, אבל בשלב זה היא כבר הצליחה לעטות מין שלווה מוזרה. היא נשמה עמוק דרך האף, הרימה את שולי המעיל כאילו היה שמלת הנשף של סינדרלה ונעמדה סוף־סוף.
"הממ. סליחה על ההתפרצות הקטנה הזאת... ועל הבלגן... וגם על זה שביזבזתי את זמנך וכו'. לא ידעתי שזה הנושא של המחקר. לא הייתי צריכה להירשם." היא הצליחה למתוח את שפתיה לעווית שנראתה כמו חיוך ויצאה מהחדר.
ג'ף הביט בדמויות הפעולה המפוזרות על הרצפה. לא היה לו עכשיו זמן להחזיר אותן למקום בסדר המתאים, ולכן גרף את כולן לתוך קופסה והסתיר אותה מתחת לשולחן, כדי שלא ישמע את הצרחות הדקיקות שלהן.
לרגע הירהר במועמדת הזאת.
מה הסיפור שלה? היסטריה כרונית, או סתם משבר רגעי?
הוא התיישב לשולחן ובדק את ההערות שלו.
כחלק מהמחקר ניהל מין מערך הימורים קטן עם עצמו. הוא לא היה בטוח שזה תואם את כללי האתיקה, אבל זה הוסיף קצת פִּלפל לתהליך. הוא רשם לעצמו הערות על כל אחד מהמשתתפים, נתן ציון לכל אחד מהם וניסה לחזות מה יקרה כאשר ישים אותם בחדר אחד.
גם במהלך השיחה עם הילדי הוא שירבט כמה מילים ליד שמה:
ילדת שמנת
הורים קרייריסטים
מנת משכל גבוהה
חוש אסתטי
חובבת דרמות
(השערה: קעקוע בצרפתית?)
בעיני רוחו ראה את הקעקוע מסתלסל על קשת כף רגלה — ציטוט מכתביו של פילוסוף דגול או במאי סרטים מפורסם. אבל ההשערה היתה שגויה. אולי ציטוט כזה היה מוצא חן בעיני הילדי, אבל קעקוע לא בא בחשבון מבחינתה: היא פחדה ממחטים, ובעיקר מהחלטות בלתי־הפיכות, לפחות כרגע. היא העדיפה לחשוב שהיא עדיין בשלב הגולם של קיומה.
הציון המספרי היה מאחת עד עשר והתבסס על מראֵה עיניים, כמובן, אבל בלי שום אפליה מינית. הוא דירג כך את בני כל המגדרים. גישה ריאליסטית בסך הכול, אמר לעצמו. הרי יש חשיבות למאפיינים חזותיים, גם אם לא היה לו מושג איך נקבעת חשיבותו של כל מאפיין ולמה. תמיד חשב שעיניים גדולות, כתפיים שריריות או שדיים בולטים הם יתרונות משמעותיים, אבל התברר שאין שום חוקיות כזאת. נוסחת המיניות האנושית כוללת כל כך הרבה נעלמים.
הוא התלבט איזה ציון לתת להילדי. היא לא היתה יפהפייה — עיניים קטנות, שפתיים בולטות מאוד — אבל מצד שני, אולי אפשר לומר שיש לה דווקא מראה "מעניין". בגלל המעיל הענקי הוא לא הצליח להתרשם ממבנה גופה. כנראה ממוצע. אולי קצת קטן מהממוצע.
אבל השיער שלה קיבל אצלו ציון מעולה. שיער ארוך ומבריק, שבטח היה זהוב לגמרי בילדותה. במיוחד התרשם מהקצוות הדקיקים שהשתחררו מהצמה שלה, יצרו מין הילה סביב ראשה וממש הזמינו את היד לגעת בהם.
הוא נתן לה ציון 7.5. חבל שהיא החליטה לא להשתתף במחקר, חשב. היא יכלה להיות תוספת מעניינת.
שוב נקישה על הדלת. הוא העיף מבט בשעון. המשתתף הבא הקדים, כנראה.
"כן?" הוא אמר.
הילדי נכנסה שוב. בידה החזיקה את הנסיך של סינדרלה.
"לקחתי אותו בטעות." היא עיוותה את פניה בהתנצלות והניחה אותו על השולחן. "לא קלטתי שהוא אצלי עד שכבר הייתי למטה."
"לקחת בטעות את הנסיך?" ג'ף הרים את גבותיו. "מעניין מה פרויד היה אומר על זה."
הוא אמר את זה בצחוק, אבל הילדי ענתה, "בדיוק! לכן חזרתי. זאת אומרת, הייתי חייבת להחזיר את הבובה. וגם שכחתי את הדג, אז זאת לא הסיבה היחידה. אבל..." היא השתתקה. "תשמע. אני לא בקטע של אמונות תפלות ודברים כאלה, אבל היה לי קצת זמן לחשוב כשירדתי למטה ו... אממ... פשוט נראה שאם היקום כל כך טורח לתת לי סימנים כאלה, אז אולי כדאי שאני אקלוט אותם." היא התיישבה. "אז אני בכל זאת אשתתף במחקר שלך. זאת אומרת, אם אתה מסכים."
"בטוחה?" הוא שאל.
"כן. זאת אומרת, עד כמה שאני מסוגלת להיות בטוחה במשהו." היא חייכה, והוא שירבט לעצמו ״מדריכה בצופים״. בעיני רוחו ראה אותה מעודדת את הילדים שיעשו כמיטב יכולתם וישתדלו לשמור על רוח טובה.
"טוב. אז אתה יכול להסביר לי שוב על מה הניסוי? אני מבטיחה לא להתחרפן הפעם."
הוא השתדל לא להעיף מבט חרד לעבר הדמויות שעדיין עמדו על המדפים בצד השני של החדר. "מצוין. טוב. אנחנו מבססים את העבודה שלנו על מחקר שנקרא 'ניסויים בקידום קרבה בין־אישית'. הוא נערך בסביבות 1990 על ידי פסיכולוג ששמו ד"ר ארתור אֵרוֹן. התוצאות שלו לא היו חד־משמעיות, אבל אנחנו חיים בעולם שונה כיום. אנחנו תוהים באיזו מידה העידן הדיגיטלי שינה — או לא שינה — את האופן שבו אנשים חווים קִרבה. ביסודו של דבר, אנחנו רוצים לראות מה קורה כשצעירים בני ימינו, שגדלו עם אלף מאתיים 'חברים' ברשת, מִתנסים בשיתוף רגשי עמוק, בארבע עיניים. את חושבת שזה יכול לעניין אותך?"
"מה אני אצטרך לעשות?" היא עדיין לא אמרה כן.
"אז ככה: אנחנו מצַמדים אותך עם זר אקראי — או זרה, בהתאם לנטייה המינית שלך — ונותנים לכם שלושים ושש שאלות שאתם צריכים לשאול זה את זה. אין תשובות נכונות או לא נכונות, אין טוב או רע. הבקשה היחידה שלנו היא שתענו בכנות ככל האפשר."
"מממ. זר אקראי?"
"כן."
"זאת אומרת שזה יכול להיות כל אחד?"
הוא חשש מהתפרצות נוספת. "באופן תיאורטי כן, אני מניח. אבל בפועל יש לשער שזה יהיה סטודנט או בחור מקומי. לא הארי סטיילס או מישהו אחר מוואן דיירקשן..."
"וגם לא רוצח סדרתי?" בדיחה, אבל לא ממש.
"בהחלט לא סביר. ובכל מקרה, המפגש נערך כאן, בין כותלי האוניברסיטה. אנחנו אוספים את כל המידע הנחוץ על כל משתתף, אבל לא מוסרים אותו למשתתפים האחרים, כך שאתם לא תכירו זה את זה בשם האמיתי, אלא רק בשם בדוי. וגם לא תקבלו שום מידע אחר שמאפשר התקשרות מחוץ למחקר."
"טוב. אז אני מניחה שזה בסדר."
רק "מניחה". הוא התעלם מהמילה והביט שוב בטופס שלה.
"הגדרת את עצמך כהטרוסקסואלית. ולכן נצַמד אותך עם בחור בן גילך, פחות או יותר. מבחינתכם, אתם תהיו פשוט בּוֹבּ ובֵּטי. אלה השמות שאנחנו מבקשים מהמשתתפים להשתמש בהם. נקטנו את כל האמצעים להבטיח פרטיות מלאה ולמנוע כל פגיעה גופנית."
היא הינהנה, אבל היה קשה להתעלם מהמצמוצים התכופים שלה.
"לא השתכנעת," הוא אמר.
"כן, בהחלט כן. זאת אומרת, לפחות בקשר לפגיעה גופנית."
"אבל לא בקשר ל...?"
אצבעותיה ריפרפו. היא משכה בכתפה. נאנחה. "אולי זה יישמע טיפשי."
הוא חיכה.
"...אבל מה בקשר לפגיעה נפשית?"
"כלומר?"
היא פלטה את האוויר מריאותיה. "לא יודעת. כל דבר שיכול לקרות! דחייה. אכזבה. שיברון לב. חה־חה. אתה יודע. כמו שקורה לפעמים."
"הייתי אומר ש... אלה החיים." וזאת אחת הסיבות שהוא מעדיף דמויות פעולה.
"כן, אני מבינה. אבל... זאת אומרת, אני יכולה להיכנס לחדר עם זר מוחלט ולענות על שלושים ושש שאלות, ולפני שאני אבין מה קורה, אני אגלה שאני מאוהבת עד מעל הראש באיזה... טרול או משהו כזה."
"למיטב ידיעתי, שום טרול לא הגיש את מועמדותו למחקר."
"שאלה טיפשית."
זה לא מה שהוא אמר.
הילדי מישמשה את כפתורי המעיל שלבשה ופלטה מין צחוק.
"טוב, נו, על מי אני עובדת? הבעיה האמיתית תהיה אם הטרול לא יאהב אותי כמו שאני אוהַב אותו. אבל טוב, כמו שאתה אומר, אלה החיים. או לפחות החיים שלי." היא ניסתה לסלק את המחשבה מראשה. "מצטערת. אני סתם מברברת. ככה זה כשאני מתוחה. פשוט הרבה דברים קורים לי בחיים כרגע. אשמתי, כמובן. פה גדול מדי. וראייה צרה מדי. מכ"ם חברתי משובש. דברים כאלה. החברים שלי תמיד אומרים לי שאני צריכה ל... אופס. רואה? עוד פעם אני מברברת. סליחה. תתעלם ממני."
"אין סיבה להילחץ," הוא אמר.
היא משכה את שרוולי המעיל כלפי מטה ומעכה את החפתים באגרופיה. במשך כמה שניות בהתה בנסיך של סינדרלה ואז החזירה את מבטה אל ג'ף. "טוב. אני אשתתף. נראה לי שכדאי."
"אין פה שום שאלה של כדאיות. באמת. אני לא רוצה שתשתתפי רק מפני שהיקום שלח לך סימנים."
עכשיו היא צחקה באמת. "אל תדאג. אני לא אתן ליקום המרושע לנהל לי את החיים. אני רוצה להשתתף. באמת. באיזשהו רובד עמוק מאוד אני חושבת שאני באמת רוצה. אם לא מעזים — לא מתקדמים, נכון?"
"מצוין." הוא העיף מבט אחרון בטופס שלה. "אז הכול בסדר כאן, ואם אין לך שאלות נוספות אני אבקש ממך פשוט לחתום על טופס ההסכמה."
הוא הניח לה לעיין בטופס. היא העבירה את אצבעה לאורך השורות תוך כדי קריאה ושירבטה את שמה למטה.
"טוב, לבי בידיך!" הילדי חייכה, ועיניה נעלמו בסבך ריסים עבה. שיניה היו גדולות, ישרות ולבנות. עור מושלם.
הוא תיקן את הציון שלה ל-7.75 ולקח ממנה את הטופס.
"אז תיגשי בבקשה לחדר 417, בקצה המסדרון משמאל. את מוזמנת להכין לעצמך כוס קפה. על השולחן יהיו כרטיסיות שבהן כתובות השאלות. אבל בבקשה אל תהפכי אותן עד שהמפגש יתחיל. בתוך זמן קצר נשלח לך שותף למחקר. אני אשתדל כמיטב יכולתי לסנן את הטרולים."
היא משכה את צווארון מעילה והסתירה את שפתיה כשצחקה שוב. אולי אפילו מגיע לה 8, חשב בלבו.
"ואל תשכחי את הדג שלך. הוא עוד יחשוב שיש לך משהו נגדו."
