כללים להורים נבוכים

הקדמה

כיצד נוצרו הכללים ומדוע כדאי לאמץ אותם

בחודש השמיני להריוני נתקפתי חרדה. סוף-סוף התחוור לי שתוך זמן מועט אני באמת אהיה אמא, אבל לא היה לי שום מושג איך בעצם מטפלים בתינוק. בתיאוריה, דווקא הייתי מוכשרת לתפקיד: במשך שנים ארוכות עסקתי בכתיבה ובעריכה של מאמרים בנושא התפתחות הילד. אבל עכשיו, בכל פעם שקראתי עצות לטיפול בתינוקות, נתקפתי שיתוק של חרדה. הרושם שקיבלתי - משפע ספרי ההדרכה שבהם בהיתי בחנויות הספרים - היה, שמלאכת הטיפול בתינוק מורכבת ורצופת סכנות בערך כמו ניסיון לנטרול פצצות. האם אי-פעם אוכל ללמוד להיניק נכון? או להחליף חיתול? באחד הספרים שעיינתי, הוקדש פרק שלם לרחצה, שהתבצעה בתהליך שכלל לפחות 45 שלבים, הכוללים: איך לאחוז בתינוק, מהי התנוחה הנכונה שבה יש לנקות את עיניו, ואפילו הסדר המדויק שבו יש לטבול את אברי גופו במים. מה יקרה אם זה לא יצליח לי? רציתי שהתינוק שלי יקבל את הטיפול הטוב ביותר, אבל האם אוכל לעמוד במשימה?

בעלי ניסה להרגיע אותי: “אנשים רבים, חכמים הרבה פחות מאיתנו, הפכו להורים והילדים שלהם שרדו; נראה שגם לילדים שלנו יש סיכוי.”

אבל זה לא ממש עזר. לכן התקשרתי לאמא שלי. היא הקשיבה בסבלנות שעה שהתלוננתי על הוראות ההפעלה המסובכות בנוגע לחפיפת ראשו של הרך הנולד.

“מה יהיה אם אני לא אעשה את זה בדרך הנכונה?” שאלתי אותה.

“מותק,” היא ענתה, “לתינוק, אין זה משנה כלל.”

זה היה הכלל הראשון שלמדתי כהורה לעתיד: לא חייבים להיות מושלמים. הורות חדשה יכולה להיות חוויה כל-כך מציפה, האחריות החדשה כל-כך סוחטת, עד שבקלות אפשר להיגרר לניסיון לעשות את הדברים בדרך הנכונה, ולהרגיש כמו כישלון מהלך בכל פעם שמפשלים. ועם ילדים קטנים יש הרבה הזדמנויות לפישולים. אבל, מאידך גיסא, ילדים קטנים הם גם סלחניים מאוד ביחס לטעויות (כל זמן שבטחונם העצמי לא נפגע), זאת משום שאין להם כל מושג באשר למה שנחשב לנכון. הם יודעים על העולם רק את מה שאנחנו מציגים להם. כיום, בכל פעם כשאני מרגישה כמו כישלון חרוץ כי נכנעתי כשהתפרצות הזעם של ילדי מגיעה לממדים צורמים, או כי נאלצתי להחליף חיתול פעמיים אחרי שבפעם הראשונה המשחה של הטוסיק נמרחה על המדבקות והן לא נדבקו, אני מזכירה לעצמי את הכלל. והוא תמיד עוזר לי להירגע.

מאז שהפכתי לאמא למדתי עוד הרבה כללים שעזרו לי להפוך להורה יותר מוצלח. לא כולם הם ירושה מאמי. בזכות הקריירה שלי ככתבת ועורכת של כתבי-עת, יצא לי לפגוש אינספור מומחים בתחום הילדוּת המוקדמת. חלקם, אני חייבת להודות, לא היו ממש מומחים. נדמה היה שהם מנותקים מהמשמעות האמיתית של שגרת החיים עם ילד קטן אבל רבים מהם היו הורים בעצמם, שגיבשו את עמדותיהם המקצועיות לא במעבדה אלא בשדה הקרב. עצות שערכן לא יסולא בפז קיבלתי גם מאחותי, מחמותי, מגיסתי, מבני-דודים וחברים ומהורים מתחילים, עמיתים שפגשתי על ספסלי גינה, בגן השעשועים ובחדרי המתנה של רופאי ילדים.

זהו, אם כן, הספר שאותו הייתי רוצה למצוא על המדף, בינות לשלל המדריכים לטיפול בתינוק. תמצאו בו כללים להורים לתינוקות, לפעוטות ולילדים עד גיל בית-הספר, שנבררו ונבחרו מתוך מגוון העצות הטובות של הורים, סבים וסבתות וחוקרים. הכללים לא עוסקים בפרטים. הם לא באים לפתור דילמות נצחיות של הורים כמו איך הגרעפס ייצא יותר מהר, על הכתף או על הברכיים, או האם חיתולים שנלבשים כמו תחתונים, מעכבים או מעודדים את המעבר לסיר. לעומת זאת, הם נוגעים בעקרונות היסוד הרחבים יותר של ההורות. וכולם יחד, מציעים גישה הגיונית לגידול ילדים.

ומהי הגישה הזאת?

זוהי גישה המשלבת שיטות ישנות וחדשות של הורות, המדגישות אהבה וכבוד, אבל לא במחיר של ויתור על תקיפות ומשמעת. זו לא אהבה הניתנת במשורה, אבל גם לא אהבה רכרוכית וחסרת עמוד שדרה. אפשר לומר שמדובר באהבה איתנה ומגובשת. אבל מעל לכול, זו גישה הדורשת מכם להפוך את ילדכם למרכז של חייכם. בעיתות אלה, של רגישות-יתר חברתית, איני יודעת אם זה מה שיהפוך את הספר למהפכני או לריאקציוני, אבל הספר הזה לא עוסק באופנות חולפות, חברתיות או פוליטיות. זהו ספר שעוסק במה שטוב ביותר עבור ילדינו הקטנים והטוב ביותר עבורם הוא שיחושו שבעולם הזה קיים לפחות מבוגר אחד שמעמיד אותם בראש סדר העדיפויות שלו. את זה עושים לא באמצעות פינוק, אלא באמצעות קבלת החלטות, שמהן יפיק הילד תועלת מרבית, גם אם אלה לא יהיו ההחלטות הנוחות ביותר עבורכם.

יכול להיות שהסיבה הטובה ביותר להפנים את הכללים שבספר היא משום שבדרך זו יימנע מכם לאמץ כללים אחרים שבמקרים רבים הם כללים רעים מאוד. כולם משתוקקים לתת עצות להורים המאושרים של ילד קטן, בין אם הם מעוניינים בהן ובין אם לאו - וזה כולל גם עוברת-אורח אקראית ברחוב, שרואה עצמה מומחית עולמית בסוגיה “האם הילד שלכם צריך או לא צריך לחבוש כובע”. למי שחדש במקצוע ההורות, קשה לפעמים לברור את העצות הטובות מאלה שהן גרועות ממש, בעיקר כיוון שאסטרטגיות מוטעות לטיפול בתינוקות ובילדים רכים מגיעות לפעמים ממקורות לא צפויים.

ראיינתי פעם גניקולוגית מפורסמת, שככל הנראה לא היתה מומחית במתן עצות לטיפול בתינוקות שהיא עצמה יילדה. כשחצינו פעם יחדיו את חדר ההמתנה שלה, הרימה אחת האמהות את בנה בן ששת השבועות מהעגלה, כדי להרגיע אותו. הרופאה ציקצקה בשפתיה ואמרה, “אל תרימי אותו, בסוף הוא יהיה מפונק.” האמא התעלמה מהעצה המקצועית הזאת - ובצדק. הורים אמורים לפנק תינוקות קטנים. ההיענות לדרישותיהם הבלתי-נלאות לכאורה, שיטפלו וירגיעו אותם, היא חלק מהגדרות התפקיד. זו הדרך שבה הם מפתחים תחושה פנימית של ביטחון ויציבות, שבלעדיה קשה להפוך לאדם בוגר בעל ביטחון עצמי ויכולת להעניק אהבה.

כללים גרועים להורים נחלקים לשתי קבוצות עיקריות, בעיקר בגלל שישנן שתי דרכים בסיסיות להרוס את התפתחותם הרגשית התקינה של ילדים קטנים. הדרך הראשונה היא הדרך המיושנת. דגש רב כל-כך מוענק לקשיחות ולעקביות, עד שלא נותר מקום למספיק אהבה, שמחה וכבוד. התרחיש הקלאסי הוא כמובן זה של הפעוט הצורח בסופרמרקט כדי שירימו אותו “על הידיים”, כמיהה שנענית במכה הגונה על הישבן וב”זה כבר ילמֵד אותך!” חד-משמעי. וכשכל מה שנותר הוא בכי יבבני באוזני הורים, הם מתעלמים ממנו בהחלטיות. כולנו שמענו את סוג הכללים שהולכים עקב בצד אגודל, עם הגישה הסמכותית, “חוסך שבטו שונא בנו”, “את הילדים צריכים לראות אבל לא לשמוע”. כל זה מזכיר את שיר הילדים האמריקני על האישה הזקנה שגרה בנעל.¹

ואולם, האמת היא שעדיין ישנם הורים טובי-לב שמיישמים חלופות שונות של גישה זו. הדבר נובע בדרך כלל מחוסר מודעות לגילויים החדשים בתחום ההתפתחות המוקדמת של הילד. בעבר, הגישה הרווחת היתה שכל זמן שהדברים לא הגיעו לידי אכזריות של ממש, אין לייחס חשיבות רבה לטיפול בפעוטות. הילדוּת המוקדמת נתפשה כחסרת חשיבות בטווח הארוך. תינוקות ופעוטות נתפשו לעיתים כשובי-לב, ופעמים אחרות כיצורים חסרי שליטה עצמית שאינם מסוגלים לחשוב או לזכור כמעט דבר. ואם ממילא אינם זוכרים מאומה, הרי שבעצם זה לא באמת משנה אם אמא נותנת סטירה במקום לשלוח את בנה לחדרו כדי לחשוב על מה שעשה, או אם היא מגישה לו את ארוחותיו לפי לוח זמנים נוקשה אף שהוא כמעט גווע ברעב בין הארוחות.

כיום אנו יודעים שישנן דרכים רבות שבהן המוח אוגר את רשמיו. אולי לא תוכלו לזכור איך למדתם ללכת, אבל בשעה שעשיתם את צעדיכם הראשונים סביב הספה בסלון, המוח שלכם התפתח בקצב בלתי-רגיל. לנוירו-ביולוגים, יש כיום תובנות מרשימות באשר למתרחש בתוך מוחם של פעוטות. הם יודעים שבעת הלידה הקשרים בין הנוירונים - היוצרים את מערכת התקשורת המיקרוסקופית של המוח, האחראית על היכולת שלנו להרגיש, ללמוד ולזכור - אינם מקובעים. למעשה, רבים מהקשרים הללו מתפתחים (או שלא) בראשית הילדות, בהתאם לחוויות של התינוק. לא צריך להיות מדען, כדי להסיק שהיחס שלו זוכים ילדים בשלוש השנים הראשונות לחייהם - הדרך שבה מטפלים בהם והדברים שאליהם הם נחשפים - הם בעלי השפעה מכרעת לשארית חייהם. השנים הראשונות הן הבסיס - פשוטו כמשמעו - לכל מה שצופן העתיד.

האישיות של הילד, היכולת שלו ללמוד, להסתדר עם אחרים, לפתח מיומנויות שפה - כל אלה מתחילים מוקדם מאוד. אם אתם רוצים שילדיכם יהיו בריאים מבחינה נפשית ויממשו את מלוא הפוטנציאל שלהם כאנשים שמחים, אוהבים וחכמים, אתם חייבים להעניק להם ילדוּת מוקדמת מעשירה. וזה אומר שאתם צריכים להעמיד אותם במרכז החיים שלכם וללוות את היחס שלכם אליהם בהרבה מחשבה.

רוב ההורים מכירים כיום בחשיבות של שלוש השנים הראשונות. אלא שיש כאלה שמשקיעים מאמץ אדיר בתחום הזה, בכיוון הלא-נכון. הם הולכים שבי אחר כללים חדשים, שהם הרסניים לפחות באותה מידה כמו אלה המיושנים. אחד הכללים הגרועים ביותר בקטגוריה הזו, הוא זה הקובע שצריך להתייחס לילד כמו אל מבוגר קטן. זה אמור להוכיח לילד שאתם מעריכים אותו. אני מכירה אמא אחת, לדוגמה, שסירבה לדבר אל בתה התינוקת בקול המתיילד והמלודי שהורים רבים כל-כך מאמצים כשהם מדברים לתינוקות. זה היה בעיניה טיפשי ומתנשא. הרי היא לעולם לא היתה פונה ככה ללקוח שלה, אז למה שהיא תתייחס ככה אל בתה?

ובכן, חלק מהחוקרים טבעו שם של ממש לטון הרך והמרגיע הזה - הם קוראים לו “אמהית”,² והם חושבים שהם יודעים למה אמהות רבות כל-כך מאמצות אותו באופן אינסטינקטיבי כשהן מדברות לתינוקות. מסתבר שמוחו של התינוק מגיב טוב יותר לטונים גבוהים. צלילים מהסוג הזה מגרים תינוקות, לכן הם קשובים אליהם יותר מאשר אל צלילים אחרים. מכאן, ששפה מיוחדת זו עוזרת לתינוקות לפתח מיומנויות שפה ולהיקשר רגשית אל האם.

מובן שאף אמא (או אבא או שמרטף) לא חייב לדבר ככה אל התינוק אם זה לא בא לו באופן טבעי. ישנן עוד גישות רבות לפיתוח הקשר עם התינוק ולגירוי של יכולות השפה שלו. אבל הנקודה היא שכשמטפלים בפעוט, חלים סטנדרטים שונים של כבוד מאלה המיושמים בדרך כלל עם ילד גדול יותר או עם אדם מבוגר. אנחנו נמצאים עם פעוטות באינטראקציה שהיתה מעליבה ומגוחכת עבור אדם מבוגר, אבל הדבר נעשה מתוך הבנה של חוסר הבשלות היחסי של הפעוט.

מצד אחר, ישנם הורים שגישתם לילדים קטנים מתירנית מדי והם מבלבלים בין סלחנות לכבוד. בלבול מעין זה עלול להיות ממש מסוכן. בוקר אחד, כאם בלתי-מנוסה עדיין, לילדה בת חודשיים, הקשבתי בריכוז לאמא לילדה בת שנתיים, שהרצתה לי בין לגימות של קפה נטול קפאין, על הדרך הנכונה לגדל ילדים. בזמן השיחה, הילדה שלה שוטטה בלי פיקוח בבית-הקפה, שניצב על שפת המדרכה של רחוב סואן.

“את לא פוחדת שהיא תרוץ לכביש?” שאלתי אותה.

“לא, לא,” היא ענתה. “היא לא תעשה את זה. היא יודעת איך להתנהג כי תמיד נתתי לה המון עצמאות. ילדים שמפקחים עליהם מקרוב, לא לומדים לשמור על עצמם.”

“לא לפקח מקרוב” נשמע כמו מועמד מצוין לרשימת הכללים המתגבשת שלי - לפחות במשך שלושים השניות הבאות עד שהילדה טסה לכיוון הכביש. למרבה המזל, הולך רגל ערני במיוחד, הציל אותה מגלגליה של מונית מתקרבת. אחרי שהייתי עדה לתקריות מהסוג הזה, הוספתי כלל חדש לרשימה שלי: “לפקח מקרוב”. לטעת בילדים תחושה של עצמאות, זו יופי של מטרה, אבל זו מטרה, ובהחלט לא כזאת שצריך לנסות להגשים כשהילד עדיין נמצא בחיתולים.

בעיה נוספת של הגישה המתירנית היא הסכנה שהאהבה תבוא על חשבון הצבת גבולות והקניית משמעת עצמית - שזו פשוט דרך מסובכת להגיד שהילד שלכם עלול להפוך לקרצייה. ברור שאתם רוצים שהילד שלכם יידע שאתם מקשיבים לו ומבינים אותו, אבל האם אתם באמת מעוניינים שהוא יגבש עמדה מבוססת שחלל היקום כולו הוא חדר המשחקים שלו?

פעם, צפיתי מהצד בפסטיבל-רחוב, כשילד בן שלוש שפך בכוונה את כוס המיץ שלו על כפות רגליה של עוברת-אורח. אבא שלו התכופף אליו, הניח את שתי ידיו על כתפיו ואמר, “דן, באמת. אני יודע שאתה אוהב לשפוך דברים, אבל אני לא חושב שהאשה הזאת נהנתה מזה. היא נראית לך שמחה עכשיו?” אבא של דן ניסה בעדינות לחלץ מהילד התנצלות, אבל דן פשוט הפנה את גבו ודילג מהמקום כשחיוך קונדסי מרוח על פניו. האב פנה אל האשה, משך בכתפיו במבוכה, ונפנה בעקבות בנו.

“מה שהילד הזה צריך זה מכה הגונה בישבן,” אמרה הקורבן שעקבה במבטה אחר האב והילד. מה שהוא היה צריך באמת, זה שאבא שלו יתפוס אותו בנחישות ויסביר לו באופן בהיר ונחוש את כללי ההתנהגות בחברה. אחר-כך האבא היה צריך לדרוש בכל תוקף שהילד יתנצל בפני האשה. דן היה יוצא נשכר אם האב היה שוכח לרגע את גישת ה”אני מקשיב לך” לטובת קצת מגישת ה”עכשיו תקשיב לי טוב!”. בדרך שנהג, רוב הסיכויים שדן יגדל בלי שילמד איך צריך להתייחס לאנשים אחרים.

הספר כללים להורים נבוכים יסייע לכם להימנע מנפילה למלכודות שההורים האלה נפלו בהן. הוא ימנע מכם לאמץ גישות מיושנות, מסוכנות, או פשוט מטופשות. במילים אחרות, הוא יסייע לכם ללמוד מהטעויות שלי.

אם תנסו לאמץ את אחד הכללים ותיכשלו, אמצו את הגישה של אמא שלי: אתם לא חייבים להיות מושלמים. אבל שווה להמשיך לנסות. אחד הדברים שמקלים על הלחץ הכרוך בטיפול בילדים קטנים הוא שכל-כך קל לעשות עליהם רושם. ומשמעות הדבר היא שהם יספקו לכם הרבה הזדמנויות לעשות עליהם את הרושם הנכון.

ברור לכול, שאף ספר לא יכול ללמד אתכם ממש איך להיות הורים, משום שגידול ילדים הוא דבר שפשוט לא קורה “לפי הספר”. רוב הזמן תמצאו את עצמכם מאלתרים או מכופפים את הכללים. זה בסדר. מאידך גיסא, מאוד לא מומלץ לאמץ רק חלק מהכללים לפי ראות עיניכם, כיוון שאז אתם עלולים לנטות יותר לכיוון הסמכותי או המתירני.

יישום הכללים אינו מבטיח שהילדים שלכם יגדלו להיות מוסריים, מאושרים, אוהבים, נדיבים, מצליחים ואסירי-תודה על כל מה שעשיתם בשבילם. אבל הוא מגדיל מאוד את הסיכויים לכך. וזו, ככלות הכול, המהות של להיות הורים.

הערות

1. שיר ילדים אמריקני: היֹה היתה אשה זקנה שגרה בנעל / היו לה ילדים על כל צעד ושעל / היא נתנה להם מרק / בלי לחם וחמאה / היכתה אותם הגונות ושלחה אותם למיטה.

2. “motheres”.

פרק ראשון

25 הכללים הבסיסיים

1. אתם לא חייבים להיות מושלמים

האם ניקרה בכם אי-פעם התחושה הטורדנית שהנה עכשיו אתם דופקים סופית את כל עניין ההורות הזה - או לפחות שאתם בדרך? האינסטינקטים שלכם לא מטעים אתכם. הגדרת התפקיד של הורים צריכה לכלול איזכור כלשהו לעובדה שמדובר בעבודה בלתי-אפשרית. אם אתם ההורים הקלאסיים, המוטרדים בצורה אובססיבית, אז רצוי שתרגיעו את עצמכם.

כהורים, אתם נאלצים כמעט בעל-כורחכם, להגדיל את הסיכויים שיקיריכם הקטנים יפרחו ויהיו אנשים שמחים, טובים ואמיצים - שלא לומר מבריקים, מחוננים מבחינה מוזיקלית ואלופים אולימפיים. אתם מושקעים בעתיד שלהם - החל בשאלות כמו האם היא תוזמן ליום ההולדת של רחלי והאם הוא לומד לקרוא בקצב המתאים. אתם חוששים שהכישלונות שלהם ישקפו את אוזלת היד שלכם. רק הורים מעטים מזדהים עם תיאוריית “הזרע הרע”, הגורסת שלא ילדות דפוקה, אלא גנים רעים, הם האחראים במקרים שבהם משהו חמור משתבש אצל הילד.

אם יום אחד, בנכם האהוב, רוני, יפוצץ את מגרש המשחקים או יגדל להיות האקר שיחדור דרך המחשב שלו לפנטגון וישבש את הביטחון הלאומי, תרגישו שזו אשמתכם. גם אם בבגרותם ילדיכם לא יהיו פושעים מסוכנים, אלא רק יגרמו לכם אכזבות, אתם תאשימו את עצמכם. אתם תלחצו על כפתור ה-Rewind ותנתחו בזהירות כל שנייה של אינטראקציה ביניכם לבין הצאצא האמור, כדי לקבוע היכן טעיתם כהורים. מובן שמדובר בבזבוז זמן הרסני ופתטי, אבל עדיין, ישנם הורים העושים זאת כל הזמן.

כדי לעזור לכם להימנע מלהיכנס לדרך ללא מוצא מן הסוג האמור, הרשו לי לשתף אתכם בשני סודות חשובים על הורות. הסוד הראשון הוא, שמרגע לידתו אתם מאכזבים את הילד שלכם. לא תמיד אתם יודעים למה הוא בוכה. הוא נפנה כדי להביט בכם, אבל פניכם פונות לצד האחר, או שהוא תופס אתכם עם ארשת פנים כעוסה. אחרי שהוא לומד ללכת הוא מתרחק מכם כשאתם יושבים על הספסל בגן השעשועים ומחליפים סיפורי גבורה על הלידה עם האמהות החדשות האחרות. בעיצומו של דיווח מרתק של אחת האמהות על השעה המי-יודע-כמה ללידה שלה, אתם שומעים פתאום מישהו שואל, “זה הילד שלכם?” אתם מרימים את מבטכם ופוגשים את עיניו של בנכם המייבב בן השנתיים, נישא על הידיים של זר חביב שמצא אותו מדדה בגינה וקורא “אבא, אמא”. ואם זה לא מספיק גרוע, כשהוא בגן חובה וביום אחד תבואו לאסוף אותו מאוחר לאחר שהגננת שלו כבר הלכה הביתה והפקידה אותו אצל עוזרת הגננת שמלמדת אותו עכשיו איך לזרוק את הזבל של הגן, בכל המקרים האלה הוא יביט בכם כשהמילים “אני מאשים” רשומות על מצחו. ובצדק. בהחלט יש לו סיבה לכעוס.

אבל הסוד השני הוא, שהדבר החשוב ביותר הוא מה שקורה אחר-כך. ילדים לא לומדים עליכם ועל העולם רק מהדברים שאתם עושים נכון. הם לומדים שיעורים לא פחות חשובים כשהם בוחנים מה קורה כשאתם עושים את הדברים הלא-נכונים. הדבר החיוני במקרים האלה הוא לנסות לתקן את המצב. להרים את התינוק הבוכה על הידיים. להחזיק את הפעוט המפוחד שלכם. לחבק את הילד ולהתנצל על שאיחרתם. המומחים מכנים פעולות אלה בשם - “תיקון”. פסיכולוגים התפתחותיים בילו ימים ארוכים בניתוח קלטות וידיאו של אמהות ותינוקות. הם בחנו מקרוב מה קורה כשהתינוק מאוכזב מאמו בגלל, נניח, שכשהוא מחייך אליה היא לא משיבה לו חיוך או מפנה לו את הגב. בדרך כלשהי הוא מבטא את חוסר הנחת שהסיטואציה גורמת לו. אבל אם אמו מחייכת או מדברת אליו ברכות, או מעבירה לו בדרך אחרת את המסר שהכול כשורה בעולמו הקטן, העתיד נראה יותר מבטיח. היא תיקנה את המצב.

להתנהגות האנושית הזו, שבמהלכה מפרשים לא-נכונה את הצרכים של הזולת ואז מתקנים את הטעון תיקון, שותפים כל בני-האדם שאוהבים זה את זה. זהו תהליך קבוע ואינסופי. זה לא אומר שבקשת סליחה יכולה לשחרר אתכם מכל טעות איומה שתעשו כהורים. אם תהיו הורים איומים ממש, אתם בהחלט יכולים להרוס את חיי ילדיכם. אבל אתם לא יכולים להרוס אותם, אם כל מה שאפשר להגיד עליכם הוא שאתם לא מושלמים.

אז כשאתם מחבקים את בתכם בזרועותיכם ומרגישים אשמים בגלל ששכחתם לארוז את הדובי שלה לביקור אצל סבתא, חשוב שתזכרו את הדברים הבאים: בהחלט יכול להיות שבטווח של שלושים שנה מהיום היא תזכור שהיא נאלצה לצאת למסע בלי הדובי, הודות לכם. אבל עתה, משהיא בגרה, היא יכולה להודות לכם גם על היכולת שלה לחוש אהבה ולהעניק את האהבה הזאת לבן-זוגה ולילדיה - בדרך הלא-מושלמת המיוחדת רק לה.

2. אל תהיו חברים שלהם

בעולם שבו האוכלוסייה מתקרבת לשישה מיליארד, ישנם הרבה מאוד אנשים שיכולים להיות החברים של הילדים שלכם. אתם לא נמנים על אותם אנשים. העובדה שעל-אף שאתם מאוד מחבבים את הילדים שלכם אתם לא יכולים להיות חברים שלהם, לפחות כשהם קטנים, היא אולי אחת הטרגדיות הבלתי-נמנעות של להיות הורים. תחת זאת אתם זוכים בתפקיד של משביתי השמחה, הקוץ שבאליה, הזבוב במרק. לא כל הזמן, כמובן. אבל כשהילד שלכם זקוק להכוונה או לתיקון, מישהו חייב לעשות את זה. מתוך השישה מיליארד, אתם נבחרתם לתפקיד.

קל יותר להתמודד עם המציאות האומללה הזאת אם זוכרים את אחת האמיתות היסודיות לגבי הורות: הורות היא תפקיד. אתם לא יכולים להיות פשוט “אתם עצמכם” ולהצליח בתור הורים. לכל אחד מאיתנו יש גוונים רבים של “אני”. יש את החלק שבנו שעדיין מרגיש וחושב כמו ילד, שרוצה תמיד להיות ראשון, להשאיר את הקרקרים והגבינה על הספה, לתת למישהו אחר לאסוף את הבובות ולהישאר ער כל הלילה כדי לעשות את כל הדברים המטורפים, המופרעים והבלתי-חוקיים (אולי) שנהגנו לעשות לפני שהפכנו להורים. ויש גם את החלק האחראי, המקריב, האמין והמטפח. זה ברור איזה מבין הפנים השונים של אישיותכם צריך להיות גלוי לילדים שלכם. כדי שילדים יגדלו להיות אנשים ראויים בחברה, ההורים שלהם חייבים להתנהג כמו, נוּ, כמו הורים.

באופן בסיסי, תפקיד ההורה מחייב אתכם לקבל החלטות לא בהכרח אהודות. בניגוד אליכם, חבר טוב לעולם לא יאכוף שעה קבועה לכיבוי אורות, יאסור עליה ללכת לגן כשהיא לובשת רק מגפיים, או יסרב להכיר בסוכריות טופי ירוקות כירק לכל דבר. בשביל זה יש הורים.

מובן שזה בסדר גמור להתנהג אל ילדיכם באופן חברותי. אתם לא יכולים להיות הורים יעילים אם אתם לא נמצאים במצב-רוח חברי רוב הזמן. ילדים לומדים בדרך כלל טוב יותר באמצעות משחק מאשר על-ידי הנחיות רשמיות ומכופתרות. בין אם אתם מלמדים אותם את האלף-בית או בין אם תלמדו אותם איך לוותר, סביר יותר שהלקחים יילמדו, אם הצגתם תהיה קלילה.

עדיין, נדרש מכם להיות אלה שמנהלים, שמארגנים, וכן, ששולטים בחיים שלהם. מציאת האיזון בין להיות חברותי ללהיות חבר היא אתגר מתמשך. הדרך הטובה ביותר להתמודד איתו היא להיות מודעים למוטיבציות שלכם. האם אתם מסכימים לקנות את הארטיק בגלל שעכשיו זה באמת זמן מתאים לגלידה, או בגלל שאתם לא רוצים להיות “האיש הרע”? אם הסיבה היא זו האחרונה, עדיף שתגידו “לא היום”. לא משנה עד כמה עזה תהיה המחאה שלה, הילדה שלכם היא בת-מזל שהוריה יודעים להגביל את צריכת הממתקים שלה.

אם תצליחו למצוא את האיזון הזה בחלק הארי של הזמן, יש לכם סיכוי טוב ליצור עם הילדים שלכם מערכת יחסים שתועיל להם מאוד בגיל ההתבגרות. כבני-עשרה יהיו בוודאי דברים שהם יהססו לספר לכם. אבל אם הם יכבדו אתכם ויבטחו בכם, יהיו גם דברים שהם יספרו רק לכם. זו עשויה להיות רשת ביטחון חיונית, ולא כדאי להתחיל לתפור אותה רק בגיל ההתבגרות. הדרך שבה ילדכם מקבל אתכם - ההבנה שלו את התפקיד שאתם ממלאים בחייו - מתחילה להתגבש עכשיו. אז אם החיים שלכם עם הפעוט מזכירים יציאה לסרט עם החבר’ה, אולי כדאי שתשקלו להקשיח את העמדות שלכם.