להיות אמא

מבוא

הספר הזה הוא שיעור באמהוּת. הוא חלק מהשיעור שלי. במהלך כתיבתו פגשתי נשים שהרעידו את מיתרי, שפתחו את לבי, שאתגרו את מחשבתי. כל אחת מהן השמיעה קול שהיה חדש לי, אבל גם מוכר. מצאתי את עצמי בכל אחת מהן. בכל פעם מחדש. אני מאמינה שכל אישה תוכל למצוא בספר הזה את עצמה, את מי שהיתה רוצה להיות, את מי שממנה תוכל לקבל השראה, לצמוח, להיבנות.

הספר הזה הוא סיפור מסע אישי לגמרי שיצאתי אליו כדי ללקט תשובות. לא כדי למצוא את התשובה האחת הנכונה. הרי התשובות משתנות כל הזמן — עם השינויים שעוברים עלינו כאנשים, כנשים מחזוריות, כאמהות, ועם השינויים שעוברים על ילדינו בשלבי התבגרותם השונים. כמלקטת תמידית, טוב לי לשמוע מגוון של קולות, ערב רב של הולכות. מתוכם אני אוהבת לאסוף אלי את החוכמה שהצטברה אצל נשים רבות כל כך, זו שאני מרגישה שחסרה בי. החוכמה שנעלמת בחברת הבודדים שבה אנו חיים, וחבל שתאבד. דרך השביל הזה, שבו אני צועדת, אני מנסה לברוא לעצמי מציאות אמהית רחבה יותר. לגבש איזו ידיעה. לחבר פיסות קטנות של חיים ושל מידע, שיוכלו להרכיב את "האם הגדולה" שתשב בתוכי בנחת ותהיה היד המכוונת. המורה את הדרך. אולי גם כדי שאוכל לסלוח לעצמי על שאינני אמא מושלמת. אולי כדי להרגיע את בדידותי.

הילדים שלי, בנוכחותם, בעצם קיומם המבורך, הם שדחפו אותי לצעוד בשביל הזה. השביל שלעתים הוא כה מפותל, ולעתים אחרות מואר עד להתפקע. זהו השביל הפרטי שלי שפגש שבילים של נשים אחרות. התחלתי לצעוד בו ביום שבו נולד בני, יונתן. לא ידעתי דבר על השביל הזה. על נתיבו, על פסגותיו ופיתוליו. לא הכנתי צידה מיוחדת לדרך. איש לא הכין אותי למה שמחכה לי. לא ידעתי שהצעידה בו תגרום לי לעבור את השינוי העמוק, הגורלי והיסודי ביותר שעברתי מימי. השינוי שאני עדיין עוברת, ובוודאי עוד אעבור.

יונתן, טליה ועלמא, בנוכחותם שמהלכת עלי קסם, מאיצים בי להתבגר. להיות אדם טוב יותר. דרכם אני לומדת להתבונן על עצמי ממעוף הציפור, לצפות בתגובות שלי, באופן שבו אני מתנהלת ולא תמיד אוהבת. העוצמה של הצורך להשתנות, להיות בתנועה, ללמוד את עצמי, התגברה לאין שיעור מאז נולדו ילדי. והתנועה הזאת, האמהית, היא כמו ים. יש בה גאות אדירה ושפל עמוק, ורגעים של איסוף עצמי, של אושר, של חוסר אונים ונשימה עמוקה וחרדת קיום והמון רוך. חמלה. אהבה עמוקה מכל ים.

הספר הזה הוא השביל שבו אני הולכת. אני מקווה שיוכל להיות שבילן של עוד נשים רבות.

בצילום: תמר מור סלע עם ילדיה יונתן, טליה ועלמא.

מעגל האמהוֹת

תמר מור סלע יצאה למסע לבירור השאלה שהיא אולי הגדולה מכולן — שאלת האמהוּת. מה הופך אמהות לנכונה? מה מרכיב את הפאזל הקרוי אהבת אם? מהי אותה אהבה ברורה מאליה ומסתורית לאין שיעור, מהו אותו קשר פשוט אך סבוך, מחיה וממית, מעשיר ומרוקן?

ההורות היא חוויה משנה חיים, והיא מכריחה כל אחת מאיתנו לעמוד מול חולשותיה ולהכיר בהן, לעמוד מול חלקיה החזקים ולזהות גם אותם. ההורות המודרנית מציבה את האם מול אתגר גידול הילדים כמעט ללא תמיכה, לבדה עם כל הקושי. שוב ושוב מתבררת לנו כוחה של קבוצת התמיכה הנשית, האמהית. שוב ושוב אנחנו מגלות שבאמת צריך כפר שלם כדי לגדל ילד.

תמר מור סלע יצאה לאסוף תשובות וגם שאלות. היא פנתה לנשים שפוסעות בשבילים לא דרוכים, לנשים שבוחרות באמהוּת שלהן יום־יום ושעה־שעה. היא פנתה לאלו שיצאו אל המסע לפני שנים רבות וגם לאלו שצועדות ברגעים אלה ממש את צעדיהן הראשונים. היא פגשה חברות למסע וגם מורות דרך, ויחד איתן יצרה את מעגל האמהוֹת שלה.

היא הושיבה את האמהוֹת, כל אחת בתורה, ללמד אותה שיעור. היא שאלה שאלות, בסקרנות אמיתית וכנה. היא פתחה את לבה והקשיבה להן רוב קשב, וקולן נשמע. עכשיו היא מזמינה אתכן להצטרף למעגל, לשמוע את סיפורי האמהות הללו, לקבל, להתווכח ולחוש באהבה העצומה, המנחמת והמרפאה שמעניקה ההקשבה לכל אחת מהן.

אלה סיפורים הנובעים מנימי הנפש, מהמקומות העמוקים והחבויים ביותר, מהמקומות המרגשים והמלמדים. אלה סיפורים מהחיים, מונולוגים אמהיים המציעים לנו מבט עכשווי, וגם עתיק, אל הרגעים הקשים והמאושרים ביותר בחיינו.

נריה בר, עורכת.

תְּפִלָּה לְאֵם בְּטֶרֶם שַׁחֲרִית

חוה פנחס־כהן

בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי עוֹמֶדֶת לְבַשֵּׁל דַּיְסַת סֹלֶת

הָסֵר מִמֶּנִּי כָּל מִינֵי מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת

וּכְשֶׁאֲנִי נוֹגַעַת בְּגֵו הַתִּינוֹק וּמַדָּה חֻמּוֹ

שֶׁיֵּלְכוּ מִמֶּנִּי כָּל מִינֵי טְרָדוֹת

שֶׁלֹּא יְבַלְבְּלוּ מַחְשְׁבוֹתַי.

וְתֵן לִי אֹמֶץ לְזַכֵּךְ פָּנַי

שֶׁיּוּכַל כָּל אֶחָד מִילָדַי

לִרְאוֹת פָּנָיו בְּתוֹךְ פָּנַי

כְּמוֹ בְּמַרְאָה רְחוּצָה לִקְרַאת חַג

וְאֶת הַחֹשֶׁךְ הַמְּשֻׁקָּע מִפְּנִים

פָּנַי — כַּסֵּה בְּאוֹר.

שֶׁלֹּא תִּפְקַע סַבְלָנוּתִי וְלֹא יֵחַר גְּרוֹנִי

מִצְּעָקָה מִתְחַבֶּטֶת וּמִתְעַבָּה

שֶׁלֹּא יִהְיֶה לִי רִפְיוֹן יָדַיִם

מוּל הַבִּלְתִּי נוֹדָע

וְשֶׁלֹּא יִפָּסֵק אַף לֹא לְרֶגַע

מַגָּע בָּשָׂר בְּבָשָׂר בֵּינִי לְבֵין יְלָדַי

תֵּן בִּי אַהֲבָתְךָ שֶׁיְּהֵא בִּי דַּי לַעֲמֹד בְּפֶתַח הַבַּיִת וּלְחַלְּקָהּ

בְּפַשְׁטוּת בָּהּ פּוֹרְסִים לֶחֶם וּמוֹרְחִים חֶמְאָה כָּל בֹּקֶר

מֵחָדָשׁ נִיחוֹחַ חָלָב רוֹתֵחַ וְגוֹלֵשׁ וְרֵיחַ הַקָּפֶה מְכַסִּים

עַל קָרְבַּן תּוֹדָה וְקָרְבַּן תָּמִיד

שֶׁאֵינִי יוֹדַעַת אֵיךְ נוֹתְנִים.

"כל ילד הביא לי ארבעה כיווני תנועה

פנימית: משהו שמוכר לי ואהוב עלי.

משהו שמוכר לי ולא אהוב עלי. משהו

שלא מוכר לי, ועלי ללמוד להכיר. ומשהו

שלא מוכר לשנינו ושנינו צריכים להכיר."

ליאת דרור

בת 47. אמא של עירד (15), אלישע (11), אנה (8) ועמליה (5). רקדנית. נשואה לניר בן־גל. מתגוררים במצפה רמון.

בעבר הקימו וניהלו ביחד להקת מחול מצליחה, ששינתה פניה לאחר המעבר למדבר, שם הקימו את האנגר "אדמה" — סטודיו למחול, לסדנאות ריקוד ולהתפתחות אישית. את שתי בנותיה ילדה בביתה.

רציתי ארבעה ילדים, כארבעת כיווני התנועה הבסיסיים: למעלה, למטה, קדימה ואחורה. הלמעלה הוא זקיפות קומתנו, השמחה והסיפוק במעשה ידינו. הקדימה הוא השביל שבו אנחנו מפלסים את הדרך, והאופן שבו אנחנו באים לידי ביטוי. הלמטה מביא את השקט ואת יכולתנו להתחבר פנימה, והאחורה מביא את הראייה המרחבית, שאינה מתערבבת ומניחה לדברים כפי שהם.

כל ילד הביא לי ארבעה כיווני תנועה פנימית: משהו שמוכר לי ואהוב עלי. משהו שמוכר לי ולא אהוב עלי. משהו שלא מוכר לי, ועלי ללמוד להכיר. ומשהו שלא מוכר לשנינו ושנינו צריכים להכיר.

הייתי צריכה להפסיק לפחד מזה שילד מביא איתו משהו שאני לא אוהבת ולהפסיק לפחד מהשוני ביניהם. עם כל ילד הייתי צריכה ללמוד את האמהות מחדש. איך זה שאחד נרדם בקלות ואחר לא, איך זה שמשהו בי מרגיע את האחד ומלחיץ את האחר. לפעמים הם הגיעו עם מידע שלא הכרתי, ועד שלא היתה בי הסכמה עמוקה ללכת ולהכיר מקומות פחות פתוחים בתוכי, לא יכולתי להיות אמא שלהם. אמא נתפסת כדמות שתמיד יודעת ותמיד צריכה לעטוף. אבל מחשבה כזאת סוגרת אותנו ללמידה. החלטתי להפסיק את השפיטה העצמית, ולא להגיד "אני אמא לא טובה", אלא לעבוד. באותה מידה היתה בי הסכמה להישאר במקומות שבהם אני ברורה לעצמי, ויודעת.

בצילום: ליאת דרור עם ילדיה עירד, אלישע, אנה ועמליה.