טיפות שלג

טיפת שלג. 1. שמו האנגלי של פרח הגָלתוּס, צמח פקעתי ממשפחת הנרקיסיים הפורח בחורף ומוציא פרח לבן התלוי מתחת לגבעול. 2. סלנג מוסקבאי. גופה שנותרה קבורה או מוחבאת בשלגי החורף ומבצבצת רק עם הפשרתם.

*

הרחתי את זה עוד לפני שראיתי את זה.
אנשים התקהלו על המדרכה ועל הכביש, רובם היו שוטרים. חלקם דיברו בטלפונים ניידים, חלקם עישנו, חלקם הסתכלו, חלקם הסבו את מבטם. מהכיוון שממנו באתי הם חסמו את שדה הראייה שלי, ולמראה כל המדים חשבתי בהתחלה שזאת בטח תאונת דרכים או פשיטה של רשות ההגירה. ואז עלה באפי הריח. זה היה ריח מהסוג שמקדם את פניך כשאתה חוזר הביתה ומגלה ששכחת להשליך את הזבל לפני שיצאת לחופשה - ריקבון עשיר ועם זאת חומצתי, חזק מספיק בכדי לכסות על הניחוחות הקיציים הרגילים של בירה ומהפכה. הריח היה זה שהסגיר את הכול.
ממרחק של כעשרה מטרים ראיתי את כף הרגל. רק אחת, כאילו בעליה יצא אט אט מלימוזינה. אני עדיין יכול לראות את כף הרגל הזאת. היא היתה נעולה נעל שחורה זולה בלי שרוכים ומעליה בצבצה גרב אפורה, שהציצה ממנה פיסת בשר ירקרקה.
הקור שמר על טריותה, לפי מה שאמרו לי. הם לא ידעו כמה זמן היתה מוטלת שם. אולי כל החורף, ניחש אחד השוטרים. עשו לו את זה עם פטיש, הוא אמר, או אולי עם לבֵנה. לא עבודה טובה, לדבריו. הוא שאל אם אני רוצה לראות את השאר. אמרתי לא, תודה. כבר ראיתי וגיליתי יותר ממה שהייתי צריך במהלך החורף האחרון.
את תמיד אומרת שאני אף פעם לא מדבר על התקופה שלי במוסקבה או על הסיבה שבגללה עזבתי. את צודקת, תמיד היו לי תירוצים, ועוד מעט תביני למה. אבל את המשכת לשאול אותי ומשום מה אני לא מפסיק לחשוב על זה בזמן האחרון - אני לא יכול להימנע מזה. אולי זה בגלל שנשארו לנו רק שלושה חודשים עד "היום הגדול" ואיכשהו זה נראה כמעין חשבון נפש. אני מרגיש שאני צריך לספר למישהו על רוסיה, אפילו אם זה יכאב. אני מרגיש שגם את כנראה צריכה לדעת, מכיוון שאנחנו הולכים להבטיח את כל ההבטחות האלה אחד לשני ואולי אפילו לקיים אותן. נראה לי שיש לך זכות לדעת את כל הסיפור. חשבתי שיהיה לי קל יותר לכתוב את זה. אותך זה יפטור מהצורך להעמיד פנים שאת אמיצה בקשר לכל מיני דברים ואותי מהצורך להתבונן בך תוך כדי.
אז הנה מה שכתבתי. רצית לדעת איך זה נגמר. אז הנה, זה היה כמעט הסוף, אחר הצהריים ההם עם כף הרגל. אבל תחילתו של הסוף היתה בעצם בשנה שלפני, בספטמבר, במטרו.
אגב, כשסיפרתי לסטיב וולש על כף הרגל, הוא אמר, "טיפת שלג. החבר שלך הוא טיפת שלג." הוא אמר לי שככה הרוסים קוראים להם - לגופות שצצות על פני השטח כשהשלגים מפשירים. שיכורים, ברובם, וחסרי-בית שפשוט מרימים ידיים ונשכבים בתוך הלובן, וקורבנות רצח שהוטמנו בשלג הרך בידי רוצחיהם.
טיפות שלג: הרוע שכבר שם, תמיד שם וקרוב מאוד, אבל איכשהו אתה מצליח לא לראות אותו. החטאים שהחורף מסתיר, בחלק מהמקרים לנֶצח.

1

לפחות אני יכול להיות בטוח בשם שלה. שמה היה מריה קוֹבָלֶנקוֹ והחברים שלה קראו לה מאשה. היא עמדה על רציף התחנה בפּלוֹשצ'אד רֶבוֹליוּצי, כיכר המהפכה, כשהבחנתי בה לראשונה. הספקתי לראות את הפנים שלה חמש שניות בערך, עד שהיא הוציאה מראת איפור קטנה והחזיקה אותה מול פניה. בידה השנייה היא הרכיבה משקפי שמש ואני זוכר שחשבתי שאולי היא קנתה אותם רגע קודם לכן באיזה דוכן במעבר תת-קרקעי. היא נשענה על עמוד בקצה הרציף שבו ניצבים הפסלים האזרחיים - ספורטאים, מהנדסים, איכרות שופעות חזה ואמהות שמחזיקות תינוקות שריריים. הסתכלתי עליה זמן רב יותר משהייתי צריך.
יש איזה רגע בפּלוֹשצ'אד רֶבוֹליוּצי, אפקט חזותי שמתרחש כשעוברים לקו הירוק מהרציף ההוא עם הפסלים. אתה מוצא את עצמך חוצה את פסי המטרו על גשר קטן להולכי רגל ובצד אחד אפשר לראות משט של נברשות בצורת דיסקוסים, שמשתרעות לאורך הרציף אל תוך החשיכה שמתוכה מגיחות הרכבות. בצד השני רואים אנשים שהולכים באותה דרך כמוך, רק בגשרון מקביל, קרוב אבל נפרד. כשהסתכלתי ימינה באותו יום ראיתי את הבחורה עם משקפי השמש מתקדמת באותו כיוון.
עליתי על הרכבת ונסעתי תחנה אחת לפּוּשקינסקאיָה. עמדתי מתחת לקירות עם האריחים הצהובים ואורות הניאון, שבכול פעם שנסעתי במטרו גרמו לי להרגיש שאני משתתף כניצב באיזה סרט פרנואידי משנות השבעים עם דונלד סאתרלנד. בפּוּשקינסקאיָה עליתי במדרגות הנעות עם המנורות הפאליות מעליהן, החזקתי כהרגלי את דלת הזכוכית הכבדה של התחנה פתוחה לטובת האדם שמאחוריי ונכנסתי למבוך המעברים התת-קרקעיים נמוכי התקרה שמתחת לכיכר פושקין. ואז היא צרחה.
היא היתה כחמישה מטרים מאחוריי וחוץ מלצרוח היא גם נאבקה בגבר רזה עם קוקו שניסה לגנוב את תיק היד שלה (זיוף בוטה של המותג בֶּרבּרי). היא צרחה לעזרה והחברה שהופיעה לצידה - קטיה, כפי שהסתבר בהמשך - סתם צרחה. בתור התחלה רק הסתכלתי, אבל האיש משך לאחור את אגרופו כאילו הוא עומד להכות אותה ושמעתי מישהו צועק מאחורי, כאילו הוא מתכוון לעשות משהו בנדון. ניגשתי לשם ומשכתי את הגבר הרזה אחורנית בצווארון החולצה שלו.
הוא הרפה מהתיק וניסה לשלוח אלי מרפקים, אבל הם לא הגיעו. עזבתי אותו והוא איבד שיווי משקל ונפל. הכול נגמר במהירות ולא הספקתי לראות אותו כמו שצריך. הוא היה צעיר, נמוך ממני בעשרה סנטימטרים בערך, ונראה נבוך. הוא שלח רגל ונתן לי בעיטה שלא כאבה בשוֹק, ואז קם על הרגליים וברח בריצה לאורך המעבר התת-קרקעי ובמעלה המדרגות בקצה השני, שהובילו לטבֶרסקאיָה - רחוב אוקספורד של מוסקבה, רק עם מכוניות שחונות איפה שמתחשק להן - שמשתפל מכיכר פושקין לכיכר האדומה. שני שוטרים ניצבו בתחתית המדרגות, אבל הם היו עסוקים מדי בעישון ובחיפוש מהגרים שאפשר להטריד ולא הקדישו שום תשומת לב לשודד.
"ספּאסיבּה," אמרה מאשה. (תודה.) היא הסירה את משקפי השמש.
היא לבשה ג'ינס צמודים מאוד, תחובים בתוך מגפי עור חומים שהגיעו לה עד הברכיים, וחולצה לבנה עם כפתור אחד פתוח מעבר לנדרש. מעל החולצה היא לבשה את אחד ממעילי הסתיו המשונים האלה מעידן ברז'נייב, שנפוצים אצל נשים רוסיות שאין להן הרבה כסף. במבט קרוב הם נראים כאילו הם עשויים משטיח, או מגבת-חוף, עם צווארון מפרוות חתול. אבל מרחוק הבחורה שלובשת אותם נראית כמו מרגלת פתיינית בסרט מתח מימי המלחמה הקרה. היה לה אף ישר וגרמי, עור חיוור ושיער שטֶני ארוך, ועם קצת יותר מזל היא היתה יכולה לשבת מתחת לתקרה המוזהבת של איזו מסעדה עם מחירים מופקעים בעליל, בשם ארמון הדוכס או בקתת הציד, לאכול קוויאר שחור ולהרעיף חיוכים מפנקים על איזה אוליגרך שעשה את הונו בעסקי הניקֶל או סוחר נפט מקושר. אולי זה מה שהיא עושה עכשיו, אבל משום מה אני מפקפק בכך.
"אוי, ספּאסיבּה," אמרה חברתה ואחזה באצבעות ידי הימנית. היד שלה היתה חמימה וקלילה. הערכתי שהבחורה עם משקפי השמש היא בתחילת שנות העשרים שלה, בת עשרים ושלוש אולי, אבל החברה נראתה צעירה יותר, תשע-עשרה ואולי אפילו פחות. היא נעלה מגפיים לבנים ולבשה חצאית מיני דמוית עור וז'קט תואם. היה לה אף סולד קטן, שיער בלונדיני חלק, וחיוך שמביע הזמנה לבבית מהסוג שמקובל אצל הרבה בחורות רוסיות, כזה שמלווה בקשר-עין מלא וישיר. זה היה חיוך כמו של ישו התינוק שראינו פעם - זוכרת? - בכנסייה ההיא בכפר על החוף מדרום לרימיני: חיוך זקן וחכם על פנים צעירות, חיוך שאמר, אני יודעת מי אתה, אני יודעת מה אתה רוצה, נולדתי עם הידיעה הזאת.
"ניצֶ'בוֹ," אמרתי. (על לא דבר.) והוספתי ברוסית, "הכל בסדר?"
"ויסו נורמָלנוֹ," אמרה הבחורה עם משקפי השמש. (הכל כרגיל.)
"חראשוֹ," אמרתי. (טוב.)
החלפנו חיוכים. בחמימות המהבילה שאופפת את המטרו כל השנה המשקפיים שלי התכסו אדים. אני זוכר שבאחד מדוכני הדיסקים לאורך המעבר השמיעו מוזיקה עממית, והמילים בקעו בקולו החנוק של אחד השנסוניירים הרוסים השיכורים האלה, שנשמעים כאילו הם התחילו לעשן עוד ברחם.
ביקום מקביל, בחיים אחרים, זה סוף הסיפור. אנחנו נפרדים, אני הולך הביתה להמשך הערב וחוזר לעריכת-דין למחרת. אולי בחיים האחרים האלה אני עדיין שם, עדיין במוסקבה, אולי מצאתי עבודה אחרת ונשארתי, ומעולם לא חזרתי הביתה ופגשתי אותך. הבחורות ממשיכות לאן שהיו ממשיכות ועושות מה שהיו עושות אלמלא זה הייתי אני. אבל הייתי אפוף בתחושה הזאת שמרגישים כשמשהו מסוכן מסתיים בטוב ובסוטול שמקבלים כשעושים משהו ראוי. מעשה אצילי במקום אכזרי. הייתי גיבור לרגע, הן אפשרו לי להיות כזה, והייתי אסיר תודה.
הצעירה המשיכה לחייך, אבל המבוגרת יותר רק הסתכלה. היא היתה גבוהה יותר מחברתה, מטר שבעים וחמש או קצת יותר, ומכיוון שנעלה נעלי עקב עיניה הירוקות השתוו בגובהן לשלי. היו אלה עיניים מקסימות. מישהו היה חייב להגיד משהו והיא אמרה, באנגלית, "מאיפה אתה?"
אמרתי, "אני מלונדון." אני לא מלונדון במקור, כמו שאת יודעת, אבל זה קרוב מספיק. ברוסית שאלתי, "ומאיפה אתן?"
"עכשיו אנחנו גרות כאן במוסקבה," היא אמרה. בשלב הזה כבר הייתי רגיל למשחק השפות הזה. הבחורות הרוסיות אמרו תמיד שהן רוצות לתרגל את האנגלית שלהן. אבל לפעמים הן רצו גם לתת לך את ההרגשה שאתה בשליטה, בארץ שלהן, אבל מוגן בשפתך.
היתה עוד שתיקה מחויכת.
"טאק, ספּאסיבּה," אמרה החברה. (טוב, אז תודה.)
אף אחד מאיתנו לא זז. ואז מאשה אמרה, "לאן אתה הולך?"
"הביתה," אמרתי. "לאן אתן הולכות?"
"אנחנו רק הולכות."
"פּוֹגוּליאם," אמרתי. (בואו נלך.)
אז הלכנו.

* * *

זה היה אמצע ספטמבר. זאת העונה שהרוסים מכנים "הקיץ של סבתא" - ליטוף מר-מתוק של חמימות קטיפתית שנהג להגיע אחרי שהאיכרות גמרו לאסוף את היבולים, ומשמעותו במוסקבה כיום הוא הזדמנות אחרונה לשתות תחת כיפת השמיים, בכיכרות וסביב הבּוּלבאר (השדרה העתיקה והמקסימה סביב הקרמלין, שבאמצעה, בין נתיבי התנועה, יש גינות ציבוריות ובהן מדשאות, ספסלים ופסלים של סופרים מפורסמים ומהפכנים נשכחים). זאת העונה הנעימה ביותר לביקור בעיר, אם כי אני לא בטוח שנעשה את זה אי פעם. בדוכנים שמחוץ לתחנות המטרו הוצגו לראווה כפפות סיניות מפרווה מלאכותית לקראת החורף הקרב, אך עדיין היו תורים ארוכים של תיירים שחיכו לעבור בסך דרך הקרקס הגרוטסקי של קבר לנין בכיכר האדומה. בשעות אחר הצהריים החמות חצי מהנשים בעיר עדיין הלכו בלבוש מזערי.
עלינו במדרגות החלקות והצרות מהמעברים התת-קרקעיים שמתחת לכיכר, ויצאנו בפתח הסופרמרקט הארמני. חצינו את נתיב התנועה הפקוק אל המדרכה הרחבה שבאמצע הבּוּלבאר. היה רק ענן אחד בשמיים, בתוספת אלומת עשן צמרירית שעלתה מאיזה מפעל או תחנת כוח בלב העיר, ובקושי נראתה על רקע הכחול העמוק של שעת הערב המוקדמת. זה היה יפהפה. באוויר נישאו ריחות של בנזין זול, בשר על האש ותאווה.
המבוגרת יותר שאלה, באנגלית, "במה אתה עובד במוסקבה, אם זה לא סודי?"
"אני עורך דין," אמרתי ברוסית.
הן דיברו ביניהן במהירות עצומה ובלחש, כך שלא יכולתי להבין שום דבר.
הצעירה יותר אמרה, "כמה שנים אתה לגור במוסקבה?"
"ארבע שנים," אמרתי. "כמעט ארבע שנים."
"זה מוצא חן אותך?" אמרה הבחורה עם משקפי השמש. "מוסקבה שלנו מוצאת חן אותך?"
אמרתי שהיא מוצאת חן בעיניי מאוד, כמו שחשבתי שהיא תרצה לשמוע. גיליתי שלרובם יש איזושהי גאווה לאומית אוטומטית, גם אם כל מה שהם רצו בשביל עצמם היה לעוף משם כמה שיותר מהר ולעבור ללוס אנג'לס או לריביירה הצרפתית.
"ומה את עושה?" שאלתי אותה ברוסית.
"אני עובדת חנות של טלפונים ניידים."
"איפה החנות שלך?"
"מעבר נהר," היא אמרה. "קרוב לגלריית טרֶטיאקוב." אחרי כמה צעדים בדממה היא הוסיפה, "אתה מדבר רוסית מקסים."
היא הגזימה. דיברתי רוסית טוב יותר מרוב הבנקאים שפשטו עם שחר והיועצים שבאו לעיר לעשות מכה - האנגלים המפונפנים שהתחזו לאליטה, האמריקאים עם הלסתות התקיפות והסקנדינבים המתעתעים שהגיעו למוסקבה בעקבות הבהלה לזהב שחור, והצליחו לרוב להתנייד בין המשרדים שלהם, הדירות במתחמים המאובטחים, בתי הזונות שזקפו לחשבון ההוצאות, המסעדות היוקרתיות ונמל התעופה בעזרת פחות או יותר עשרים מילים. דיברתי כמעט שוטף, אבל המבטא שלי הסגיר אותי כבר באמצע ההברה הראשונה שהוצאתי מהפה. מאשה וקטיה בטח קלטו את המוצא הזר שלי עוד לפני שפתחתי את הפה. אני מתאר לעצמי שלא היה קשה לקלוט אותי. היה יום ראשון, והייתי בדרכי הביתה מאיזה מפגש מביך ומגושם של עקורים מרצון, בדירה גלמודה של איזה רואה חשבון. אני זוכר שלבשתי ג'ינס חדשים למדי ומגפי זמש, סוודר כהה עם צווארון V מעל חולצה של מרקס אנד ספנסר. אנשים לא התלבשו ככה במוסקבה. כל מי שהיה לו כסף הלך עם חולצות של כוכבי קולנוע ונעליים איטלקיות, וכל אלה שלא היה להם כסף, כלומר רוב האנשים, לבשו עודפי צבא מוברחים, או מגפיים בלארוסיים זולים ומכנסיים סתמיים.
מאשה, לעומת זאת, היתה מקסימה וטבעית באנגלית, גם אם התחביר שלה היה רעוע מעט. יש נשים רוסיות שמרימות את הקול למין צפצוף גבוה עם הטעמה מוגזמת כשהן מדברות אנגלית, אבל הקול שלה היה מהסוג שצונח למטה, כמעט כמו נהמה, ומגלגל ברעבתנות את הרֵיש. הקול שלה נשמע כאילו יצא ממסיבה שנמשכה כל הלילה. או ממלחמה.
הלכנו לכיוון אוהלי הבירה שמוקמים, לתקופת הקיץ, ביום החמים הראשון של חודש מאי, כאשר העיר כולה יוצאת לרחובות והכול יכול לקרות, ומקופלים שוב באוקטובר כשהקיץ של סבתא נגמר.
"תגיד לי, בבקשה," אמרה הצעירה יותר. "חברה שלי אמרה אותי שבאנגליה יש לכם שני..."
היא עצרה להתייעצות ברוסית עם חברתה. שמעתי את המילים "חם", "קר", "מים".
"מה קוראים לזה," אמרה המבוגרת יותר, "איפה שהמים באים? באמבטיה?"
"ברזים."
"כן, ברזים," המשיכה הצעירה. "חברה שלי אמרה אותי שבאנגליה יש שני ברזים. ואז מים חמים לפעמים שורפים יד שלה."
"דָה, אֶטָה פּראבדָה," אמרתי. (כן, זה נכון.) הלכנו בשביל באמצע הבּוּלבאר, ליד כמה נדנדות ומגלשות רופפות. בּבּוּשקה שמנה מכרה תפוחים.
"וזה נכון," היא שאלה, "שבלונדון תמיד ערפל גדול?"
"ניֵיט," אמרתי. "לפני מאה שנה, כן, אבל היום כבר לא."
היא השפילה את מבטה ארצה. מאשה, הבחורה עם משקפי השמש, חייכה. כשאני מנסה לחשוב מה אהבתי בה בפגישה הראשונה ההיא, חוץ מגוף האיילה הארוך והמוצק, והקול, והעיניים שלה, אז זאת היתה האירוניה שלה. התחושה שהיא השרתה רמזה שהיא כבר יודעת איך זה ייגמר וכמעט רוצה שגם אני אדע. אולי זה רק נראה לי ככה עכשיו, אבל באיזשהו אופן אני חושב שהיא התנצלה כבר אז. נראה לי שמבחינתה, היתה איזושהי הפרדה בין אנשים והמעשים שלהם - כאילו אפשר פשוט לקבור את כל מה שעשית, מה שזה לא יהיה, ולשכוח מזה. כאילו העבר שלך שייך למישהו אחר.
הגענו לצומת של הרחוב שלי. הרגשתי את השיכרון הזה שהיה אופף אותי, לפני שאת ואני נהיינו זוג, בכל פעם שהייתי בחברת נשים מליגת העל - מבוהל למחצה, נמהר למחצה, כאילו אני משחק תפקיד, כאילו נקלעתי לחיים של מישהו אחר ואני חייב למצות מזה את המיטב כל עוד אני יכול.
הצבעתי ואמרתי, "אני גר שם." ואז שמעתי את עצמי אומר, "תרצו לעלות לכוס תה?"
את בטח תחשבי שזה נשמע מגוחך, אני יודע, זה שהתחלתי איתן ככה. אבל רק שנתיים-שלוש קודם, כשזרים עוד נחשבו אקזוטיים במוסקבה ועורך דין היה מישהו עם משכורת ששווה להגיד לה כן, זה היה יכול להצליח. זה גם הצליח מדי פעם.
היא אמרה לא.
"אבל אם מעניין לך להתקשר אלינו," היא אמרה, "אתה יכול." היא שלחה מבט אל חברתה, שהוציאה עט מכיס מעל שדהּ השמאלי וכתבה מספר טלפון על גב כרטיס של חשמלית. היא הושיטה לי את הכרטיס, ואני לקחתי אותו.
"קוראים לי מאשה," היא אמרה. "זאת קטיה. היא אחותי."
"אני ניק," אמרתי.
קטיה רכנה אלי בחצאיתה הוורודה ונתנה לי נשיקה על הלחי. היא שלחה אלי את החיוך השני שלהן, החיוך האסיאתי שלא אומר כלום. הן הלכו לדרכן לאורך הבּוּלבאר ואני הבטתי בהן מתרחקות זמן רב יותר משהייתי צריך.

* * *

הבּוּלבאר היתה מלאה אנשים שהשתכרו וישנו והתנשקו. כנופיות של בני נוער התקבצו סביב גיטריסטים שישבו על המדרכה. עדיין היה חם במידה מספקת לפתוח לרווחה את כל חלונות המסעדה שבפינת הרחוב שלי, להשיב אוויר על אוסף האוליגרכים הזוטרים והזונות מהדרג הבינוני שנהגו להתקבץ שם בקיץ. נאלצתי ללכת בכביש כדי לעקוף את הרצף הארוך והמונוטוני של מרצדסים והאמרים שחורים שהתנחלו על המדרכות ליד המסעדה. פניתי לרחוב שלי והלכתי לאורך הקיר הצדדי של הכנסייה החרדלית שבתחילת הרחוב, בדרך לדירתי.
אני מנחש שזה היה בעצם ביום אחר - אולי התמונה הזאת פשוט נראית לי שייכת לפגישה במטרו, ולכן אני זוכר אותן יחד - אבל בראש שלי זה היה באותו ערב כשהבחנתי לראשונה בז'יגוּלי הישנה. היא עמדה בצד הרחוב שלי, דחוקה בין שתי מכוניות ב.מ.וו כמו רוח רפאים של רוסְיָה שהיתה ואיננה, או כמו התשובה לחידה פשוטה בנוסח מצא-את-יוצא-הדופן. הצורה שלה הזכירה מכונית שילד צייר: קופסה על גלגלים, ועליה קופסה נוספת שבה הילד יכול להוסיף איש-גפרורים שיושב מאחורי הגה, עם פנסים קדמיים עגולים ומטופשים שבתוכם, אם תשרה עליו הרוח, ישרטט הילד אישונים עגולים שישוו להם מראה של עיניים. זאת היתה מכונית מהסוג שרוב הגברים במוסקבה עברו פעם מחצית מחייהם בהמתנה לקנות אותה, לפחות לפי הסיפורים שלהם. חסכו והשתוקקו והכניסו את שמותיהם לרשימות המתנה כדי להשיג אחת, רק כדי לגלות - אחרי שהחומה נפלה, אמריקה הופיעה על מסכי הטלוויזיה שלהם ובני ארצם המקושרים יותר השיגו דגמים מיובאים חדישים - שאפילו החלומות שלהם היו דהויים ועלובים. היה קשה לקבוע בוודאות, אבל נראה שהצבע של הז'יגולי הזאת היה פעם מעין כתום-חלודה. בוץ ושמן נמרחו בצידיה, כמו טנק אחרי קרב - קרום כהה שבישר לך, אם היית כן עם עצמך, איך הריאות והקרביים שלך נראים אחרי כמה שנים במוסקבה, ואולי גם הנשמה שלך.
המדרכה שהובילה לכניסה לביתי הוזנחה עד שהתמוססה אל תוך הכביש, כדרכן של מדרכות ברוסיה. חלפתי על פני חצר הכנסייה והז'יגוּלי עד לבניין שלי, הקשתי את הקוד שלי באינטרקום ונכנסתי פנימה.
חייתי באחד מבתי הדירות האלה במוסקבה שנבנו כמשכנות פאר על ידי סוחרים אמידים שחיו על זמן שאול, ממש לפני המהפכה. כמו העיר עצמה, הבניין עבר כל כך הרבה תלאות עד שהמראה שלו הזכיר כמה בניינים שונים שמעכו ולָשו אותם יחד. מעלית מכוערת הותקנה בחוץ וקומה חמישית נוספה למעלה, אבל גרם המדרגות הלולייני שכולו ברזל יצוק נותר על כנו. רוב דלתות הכניסה של הדירות השונות היו עשויות מפלדה חסינת גרזנים, אבל קושטו בכיסוי עור כלשהו - אופנה שבגללה כל מוסקבה האמידה הזכירה לפעמים מחלקה פתוחה בבית חולים לחולי נפש. בקומה השלישית קיבלו את פניי ריח של חול לחתולים וצלילים חורקניים של סימפוניה רוסית שנשמעה כמו התמוטטות עצבים, שבקעו מדירת השכן שלי, אולג ניקוֹלייביץ'. בקומה הרביעית פתחתי את שלושת המנעולים בדלת המרופדת שלי ונכנסתי פנימה. נכנסתי למטבח, התיישבתי ליד שולחן הרווקים הקטן והוצאתי מהארנק את כרטיס החשמלית עם מספר הטלפון של מאשה.
באנגליה, לפנייך, היה לי בכל חיי רק קטע אחד עם אישה שאפשר להגדיר אותו ברצינות כמערכת יחסים. נדמה לי שאת יודעת עליה - נטלי. נפגשנו בקולג', אם כי עד לאיזו מסיבת יום הולדת אפופת אלכוהול איפשהו בשוֹרְדיטץ' לא חשבנו זה על זה כמועמדים רציניים. נראה לי שלאף אחד מאיתנו לא היו כוחות לשים לזה סוף אחרי שזה התחיל, ואחרי שישה או שבעה חודשים היא עברה לדירה הישנה שלי, בלי שבאמת הסכמתי או התנגדתי. לא הרגשתי בדיוק הקלה כשהיא עזבה את הדירה ההיא, אחרי שאמרה שהיא צריכה לחשוב ורצתה שגם אני אחשוב, אבל גם לא הייתי שבור מזה. הפסקנו להיות בקשר עוד לפני שעברתי למוסקבה.
היו כמה בחורות רוסיות שחשבתי בזמנו שהן בדרך להיות חברות של ממש, אבל אף אחת מהן לא החזיקה מעמד יותר מקיץ אחד. אחת נהייתה מתוסכלת מזה שלא היו לי, ולא רציתי להשיג, את כל הדברים שהיא רצתה וציפתה להם: מכונית, נהג שיתפעל את המכונית, אחד מהכלבים הקטנים והדביליים האלה שהן גוררות איתן בין חנויות המעצבים שבסמטאות המרוצפות ליד הקרמלין. היתה מישהי אחרת, נדמה לי שקראו לה דאשה, שאחרי הפעם השלישית שהיא נשארה לישון אצלי התחילה להחביא דברים בארון הבגדים ובארון הקטן שמעל כיור האמבטיה שלי: צעיף, בקבוק בושם ריק, פתקים שהיה כתוב בהם "גם אני אוהבת אותך" ברוסית. שאלתי את סטיב וולש לגבי זה (את זוכרת את סטיב, הכתב הזר הזימתי ההוא - את הצטרפת אלי כשפגשתי אותו פעם בסוהו ולא התלהבת ממנו). הוא אמר לי שהיא מסמנת את הטריטוריה שלה, דואגת שכל בחורה אחרת שאני מביא הביתה תדע שמישהי כבר הקדימה אותה. בספטמבר ההוא כבר היית צריך לבחור בזהירות עם מי אתה מתחיל במוסקבה - בגלל האיידס, אבל גם בגלל שגברים זרים היו יוצאים למועדונים, פוגשים בחורות, משאירים את השתייה שלהם על השולחן כשהלכו להשתין ומתעוררים בלי הארנק שלהם, במושב האחורי של מונית שלא זכרו איך נכנסו אליה, או שוכבים עם הפנים בתוך שלולית. וקרה גם פעם או פעמיים, ככל הנראה בגלל טעויות במינון, שהם לא התעוררו בכלל.
אף פעם לא מצאתי את מה שהיה לאנשים כמו אחי, את מה שאחותי חשבה שיש לה עד שלא היה לה, את מה שאת ואני חותמים עליו עכשיו: החוזה, ההסדר, גוף אחד ויחיד לעולמי עד - ובתמורה לכל זה: הגיבוי, שמות החיבה והליטופים על הראש באמצע הלילה כשבא לך לבכות. תמיד חשבתי שאני לא רוצה את זה, ושלמען האמת לא ארצה את זה אף פעם, שאני יכול להיות אחד מהאנשים שמאושרים יותר בלי זה. נראה לי שאולי ההורים שלי הוציאו לי את החשק מכל העניין מפני שהם התחילו צעירים מדי, השריצו את הילדים בלי לחשוב על זה ברצינות, שכחו מה בכלל הם אהבו אחד בשני מלכתחילה. בשלב ההוא היה נראה לי שההורים שלי רק מעבירים את הזמן, שני כלבים זקנים שקשורים לאותה מלונה אבל כבר עייפים מכדי לריב. בבית הם כל הזמן ראו טלוויזיה, כדי שלא יאלצו לדבר ביניהם. אני בטוח שבהזדמנויות הנדירות שהם יצאו לאכול בחוץ, הם היו מהזוגות המכאיבים האלה שלפעמים מבחינים בהם לועסים יחד בדממה.
אבל כשפגשתי את מאשה ביום ההוא בספטמבר, חשבתי איכשהו שהיא יכולה להיות התשובה, "האחת" שלא חיפשתי. הסיכוי הפרוע שזה יקרה גרם לתחושה נפלאה. כן, זה היה עניין גופני, אבל לא רק. אולי זה היה פשוט הזמן הנכון, אבל מיד בהתחלה יכולתי לתאר לעצמי איך היא תיראה כששיערה גולש על גב חלוק המגבת שלה בזמן שהיא מכינה קפה, לדמיין אותה כשראשה נח על כתפי, ישנה במטוס. אם הייתי לגמרי ישיר איתך, אני מניח שהייתי כמעט יכול לקרוא לזה "התאהבות".
ריח של עצי צפצפה נישא פנימה מהחלון הפתוח במטבח, לצד קולות של סירנות וזכוכית נשברת. חלק ממני רצה אותה בעתידי, ומשהו אחר בי רצה לעשות את מה שהייתי צריך לעשות, ולזרוק את הכרטיס עם מספר הטלפון מבעד לחלון המטבח אל אוויר הערב הוורוד והמבטיח.