מוטל בן פייסי החזן

אני והעגל

א
אני מוכן להתערב אתכם על כל סכום שתרצו, ששום איש בעולם לא היה שמח באביב החמים והמאיר שלאחר הפסח כמו שהיינו אני, מוֹטְל בנו של החזן פּייסי, והעגל של השכן, שקוראים לו מֶני (אני, מוטל, הוא שקראתי לו מני).
יחד הרגשנו שנינו בקרניה הראשונות של השמש החמימה ביום האביב החמים הראשון, יחד הרחנו את ריחו של עלה העשב הירוק הראשון, המזדחל, צץ ועולה מן האדמה שעתה זה נחשפה, ויחד הזדחלנו ויצאנו שנינו מן הדוחק האפלולי לקבל את פניו של בוקר האביב החמים, המאיר והמתוק הראשון. אני, בנו של פייסי החזן, מוטל, יצאתי מהבוץ, ממרתף קר ולחלוחי, שריח של שאור ותרופות של בית־מרקחת עומד בו; ואת מני, העגל של השכן, שילחו מצחנה גדולה אף יותר: מאוּרווֹנת קטנה, חשוכה, מרופשת ומטונפת, שקירותיה מעוקמים ורעועים, שבחורף נושב לתוכה השלג ובקיץ מצליף לתוכה הגשם.
אחר שחמקנו ויצאנו לנו אל עולמו המאיר והחופשי של הקדוש־ברוך־הוא, התחלנו שנינו, אני ומני, מתוך הכרת־טובה לטבע, לתת ביטוי לשמחתנו. אני, בנו של פייסי החזן, הנפתי כלפי מעלה את שתי הידיים, פתחתי את הפה ושאפתי לתוכי כל כמה שיכולתי לשאוף מן האוויר הרענן והחמים, ונדמָה לי שאני הולך ומגביה ואני נמשך למעלה־למעלה, אל תוך כיפת התכלת העמוקה־עמוקה, שהעננים הקלושים, העשניים מרחפים שם, והציפורים הלבנות צוללות להן, מופיעות ונעלמות בצרחות ובציוצים, וכמאליו פורץ מחזי העולה על גדותיו מין זמר, יפה אף יותר מזה שאני שר בחג עם אבי ליד העמוד, זמר בלי מלים, בלי תווים, בלי שום מנגינה, מין זמר טבעי של מפל־מים, של גלים אצים, מין שיר־השירים, התפעמות אלוהית, מין התלהבות שמימית:
אוי־אוי, אבא!
אוי־אוי, אבי!
אוי־אוי, אלוהים חיייים!!!
כך ביטא את שמחתו על יום האביב הראשון בנו של פייסי החזן. ביטוי שונה לגמרי ביטא אותה מני, העגל של השכן.
מני, העגל של השכן, תחב ראשית כל את זרבובו הלח והשחור לתוך האשפה, גרף ברגלו הקדמית פעמיים שלוש את האדמה שמתחתיו, זקף את זנבו, אחר־כך קפץ על כל ארבעותיו ופלט ״מֶה!״ עמום. ״מה״ זה היה בעיני מגוחך כל­ כך, עד שלא יכולתי שלא לפרוץ בצחוק ולחקות אותו בדיוק, באותה נעימה עצמה, שהשמיעה בה מני. נראה שהדבר מצא חן בעיני מני, כי לא עבר זמן רב והעגל חזר עליו שוב, באותה הנעימה עצמה ובלוויית אותה קפיצה. מובן מאליו שמיד חזרתי על מעשהו לכל פרטיו, גם על הקול וגם על הקפיצה. וכך פעמים אחדות; קפיצה אחת אני, קפיצה אחת העגל; ״מה״ אחד העגל, ״מה״ אחד אני. מי יודע כמה זמן היה המשחק הזה נמשך, לולא הסטירה שסטר לי מאחור אחי הגדול אֶליֶה בכל חמש אצבעותיו:
״שתבלע אותך האדמה! בחור בן חמש נעמד לרקוד עם עגל!.. לך הביתה, הולל שכמוך!.. אבא כבר יראה לך!..״

ב
שטויות! אבא לא ״יראה״ לי כלום. אבא חולה. הוא כבר לא עובר לפני התיבה מאז שמחת־תורה. לילות שלמים הוא משתעל. בא אלינו הרופא השחור, איש שמן עם שפם שחור ועיניים צוחקות - רופא עליז. לי הוא קורא ״פופיק״ [קורקבן] ומכה אותי באצבע בבטן. בכל פעם הוא מזהיר את אמא שלא תפטם אותי בתפוחי־אדמה ושלחולה יתנו רק מרק עוף צח וחלב, חלב ומרק צח...
אמא מקשיבה, וכשהוא הולך, היא מליטה את הפנים בסינר והכתפיים רועדות לה... אחר־כך היא מנגבת את העיניים, קוראת הצדה לאחי אליה והם מסתודדים בלחש. מה הם מדברים אינני יודע, אבל נדמה לי שהם רבים. אמא שולחת אותו לאיזה מקום, והוא לא רוצה ללכת. הוא אומר לה:
״מוטב לי להיקבר באדמה ולא להזדקק להם!.. מוטב לי למות כבר היום!..״
״אל תפתח פה לשטן, משומד שכמוך - מה אתה מדבר?״
כך עונה לו אמא בשקט, חורקת שן, מנופפת עליו בידיה ומתכוננת לקרוע אותו כדג. אבל מיד היא מתרככת ואומרת לו:
״מה אני יכולה לעשות, בני, חבל על אביך... הלא חייבים להציל אותו!..״
״אז מוכרים משהו,״ אומר אחי אליה ומעיף עין בארון הזכוכית.
ואמא מביטה גם היא אל אותו הארון, מנגבת את העיניים ואומרת חרש:
״את מה אמכור? את הנשמה? אין עוד מה למכור. אולי את הארון הריק?״
״ומדוע לא?״ אומר לה אחי אליה.
״רוצח!״ עונה לו אמא בעיניים אדומות. ״מניין באו לי ילדים רוצחים שכאלה?!״
אמא כועסת ורותחת, בוכה ובוכה, וכעבור שעה קלה מנגבת את העיניים ומתפייסת. כך היה גם לגבי הספרים, עטרת הכסף של הטלית, שני הגביעים המוזהבים, שמלת המשי שלה, ולגבי כל שאר החפצים שלנו, שנמכרו אחד־אחד, וכל פעם לקונה אחר.
את הספרים קנה מִיכְל המוכר־ספרים, יהודי זלדקן, שמגרד את זקנקנו בלי הרף. אחי אליה, מסכן שכמוהו, הלך אליו שלוש פעמים, עד שהביא אותו אלינו. אמא שמחה כשראתה אותו ורמזה לו באצבעה שידבר בלחש, כדי שאבא לא ישמע. מיכל הבין, זקף את ראשו מעלה־מעלה, גירד לו תחת זקנקנו ופלט:
״אם כן, תראי, מה יש לך שם?״
בקריצת עין רמזה לי אמא לעלות על השולחן ולהגיש את הספרים. פעם שנייה לא היתה צריכה לחזור על כך. קפצתי לעלות בחדווה גדולה כל־כך, שהשתטחתי על השולחן, ועוד קיבלתי מנה מאחי אליה שלא אקפוץ כמו משוגע. ואחי אליה בעצמו טרח ועלה על השולחן והגיש למיכל את כל הספרים. ביד אחת עילעל מיכל בספרים, ובאחרת גירד לו את הזקנקן ומנה בהם חסרונות. בכל ספר מצא חיסרון: כאן הכריכה לא טובה; בזה הגב אכול; כאן הספר עצמו לא ספר. ולאחר שבדק יפה־יפה את כל הספרים ואת כל הכריכות ואת כל הגבים, שוב גירד לו את הזקנקן:
״אילו היו לכם משניות, כל ששת הסדרים, אולי הייתי קונה אותם.״
אמא הלבינה כמו סיד, ואילו אחי האדים כמו אש. הוא התנפל על המוכר־ספרים:
״הלא יכולת לומר קודם, שאתה קונה רק משניות! למה באת להטריד אותנו ולבלבל את המוח?״
״שקט, שקט,״ מתחננת לפניו אמא, ומן החדר השני, שאבא שוכב שם, נשמע קול צרוד:
״מי זה שם?״
״אין אף אחד!״ עונה לו אמא ושולחת את אחי אליה אל החולה.
ובעצמה היא נושאת ונותנת עם מיכל המוכר־ספרים, ומוכרת לו את הספרים, כנראה במחיר מועט מאוד, כי אחי אליה, כשהוא יוצא מחדרו של אבא ושואל אותה ״כמה?״ - היא דוחה אותו ואומרת לו: ״זה לא עסקך!..״ ומיכל חוטף את הספרים מהר־מהר, אורז אותם בשק ומסתלק.

ג
מכל חפצי הבית שמכרנו, לא גרם לי שום חפץ עונג כה רב כמו ארון הזכוכית.
ראשית, מה זאת אומרת: יקחו אותו? לי נדמה תמיד שארון הזכוכית שלנו הוא חלק מן הקיר - ואיך יקחו אותו? שנית, איפה תנעל אמא את הלחם והחלה, את הצלחות, את כפות ומזלגות הבדיל (שתי כפות כסף ומזלג כסף אחד היו לנו, ואמא כבר מזמן מכרה אותם!)? ואיפה נשמור את המצה בפסח? אלה המחשבות שחלפו בראשי שעה שנחמן הנגר עמד ומדד את הארון בציפורן הגדולה והאדומה של אגודל ידו המלוכלכת. והוא טען שוב ושוב שהארון לא יצא דרך הפתח. והא ראיה - הנה לכם רוחב הארון והנה רוחב הפתח - בשום אופן הוא לא יצא.
״אם כן, איך הוא נכנס?״ שואל אותו אחי אליה.
״לך ותשאל אותו!״ עונה לו נחמן בכעס. ״אני יודע איך הוא נכנס? נשאו אותו פנימה, והוא נכנס!..״
רגע אחד כבר חששתי לו לארון; כלומר, חשבתי שהוא יישאר אצלנו. אבל לא עבר זמן רב ונחמן הנגר בא ואתו שני בניו, נגרים גם הם, והם לקחו את ארון הזכוכית, שכך ייקח השד את המלמד; ראשון הלך נחמן, אחריו שני הבנים, ומאחור - אני. האב פקד: ״קוֹפּל, לא בצד! מֶנְדְל, ימינה! קופל, לא לרוץ! מנדל, אל תעזוב!..״ ואני עזרתי להם בכרכורים.
אמא ואחי אליה לא רצו לעזור להם, ועמדו, הביטו אל הקיר הריק, שהיה מכוסה בקורי עכביש, ובכו... תושייה אחת יש להם לשני אלה - הם בוכים!..
ופתאום - טראח! ליד הדלת ממש התנפצה הזכוכית והנגר ובניו התחילו לחרף ולגדף זה את זה, להטיל את האשמה זה על זה: ״זז כמו ציפור של עופרת!״ ״רגלי דובים!״ ״ייקח אותך השד!״ ״שתשבור את הראש לכל הרוחות!..״
״מה שם?״ נשמע קול צרוד מחדר החולה.
״לא כלום,״ עונה אמא ומנגבת את הדמעות.

ד
״ומה עושים עכשיו?״
כך אומרת בוקר אחד אמא לאחי אליה, ובמצח קמוט בוחנת את ארבעת הקירות החשופים. אני ואחי אליה עוזרים לה לסקור את ארבעת הקירות. אחי אליה מביט בי בדאגה ובחמלה.
״תצא החוצה,״ פונה הוא אלי בתקיפות. ״אנחנו צריכים לדבר כאן על משהו...״
על רגל אחת אני מקפץ החוצה, וכמובן, ישר אל העגל של השכן.
בזמן האחרון גבה מני בבת־אחת, גדל, בלי עין־הרע, יפה, הזרבובונת השחורה נעשתה חיננית, העיניים העגולות חכמות, נבונות, כעיני אדם, להבדיל, כעיני בר־דעת, מצפות שייתנו לו משהו לפיו, אוהב שמגרדים אותו בשתי אצבעות תחת הצוואר.
״שוב? כבר שוב התחברת עם העגל? אתה בכלל לא יכול להיפרד מידידך היקר?״
כך אומר לי אחי אליה, הפעם בלי גידופים, ואוחז בידי ואומר שהוא מביא אותי אל הרֶש־בֶּר החזן. אצל החזן הרש־בר, כך הוא אומר, יהיה לי טוב. ראשית, הוא אומר, יהיה לי אוכל. בבית, הוא אומר, המצב לא טוב. אבא, הוא אומר, חולה, וצריך, הוא אומר, להצילו. אנחנו מצילים אותו, הוא אומר, כל כמה שאנחנו יכולים. ואחי אליה פותח את כפתורי הקפוטה ומצביע על החזייה שלו:
״הנה היה לי שעון, מתנה מן החותן שלי, ואני מכרתי אותו. אילו ידע החותן, היתה פורצת שערורייה. עולמות היו מתהפכים!..״
אני מודה לאלוהים ומהלל אותו על שהחותן שלו לא יודע מה קרה לשעון ועל שהעולם לא מתהפך. אוי ואבוי! אילו, חלילה, שלא נדע, היה העולם מתהפך, מה היה קורה אז למני, העגל של השכן? יצור אילם!..
״הנה הגענו!״ פונה אלי אחי אליה, שנעשה כל רגע קרוב יותר וחביב יותר.
הרש־בר החזן הוא יהודי ״מוסיקאי״. כלומר, הוא עצמו לא יכול לשיר - הוא, מסכן, אין לו קול. כך שמעתי מפי אבא. אבל הוא מבין במוסיקה. וזמרים קטנים יש לו כחמישה־עשר ראש, ואיש רגזן הוא - נורא! הוא בוחן אותי בזמרה. אני שר לו ״מגן אבות״ עם ״סלסול״, והוא מלטף אותי ואומר לאחי שיש לי ״סוֹפּרָנוֹ״ אחי אומר שלא סתם סופרנו יש לי, אלא סופרנו־שבסופרנו!.. אחי אליה מתמקח אתו, לוקח דמי קדימה ואומר לי, שאני כבר נשאר כאן, אצל הרש־בר החזן. שעלי לציית לו, הוא אומר לי, ושלא אתגעגע!..
הוא קל לו לומר - שלא אתגעגע! איך לא אתגעגע והלא קיץ עכשיו? השמש קופחת, השמים כבדולח, הבוץ כבר יבש מזמן. אצלנו בחוץ, ליד הבית, מונחות קורות. לא שלנו, אלא של יוסי הגביר הן הקורות. הוא מתכונן לבנות לו בית, לכן הכין קורות, ומאחר שאין לו איפה להחסין אותן, הטיל אותן לידנו. יאריך ימים ושנים, יוסי הגביר! כי מהקורות האלה אני יכול לעשות לי ״מבצר״, ובין הקורות צומחים קוצים עם כדידיות. הקוצים טוב לדקור בהם ואת הכדידיות מנפחים וחובטים אותן במצח - והן מתפקעות.
אני טוב לי. ומני, העגל של השכן, טוב גם לו. אני ומני בעלי־הבית היחידים כאן, ״בחוץ ובפנים״, ואיך לא אתגעגע אל מני, העגל של שכננו?..

ה
כבר קרוב לשלושה שבועות אני אצל הרש־בר החזן ולשיר אני כמעט לא שר בכלל. עבודה אחרת יש לי. אני סוחב עלי את דוֹבּצֶ׳ה שלו. דובצ׳ה היא ילדה גיבנת. עוד לא מלאו לה שנתיים, ואף־על־פי־כן היא בלי עין־הרע כבדה קצת, כבדה יותר ממני. אני מזיק לי לבריאות כשאני נושא אותה. דובצ׳ה אוהבת אותי. היא לופתת אותי בידיה הרזות ונאחזת בי באצבעותיה הדקות. היא קוראת לי ״קיקוֹ״. למה דווקא קיקו, אינני יודע. דובצ׳ה אוהבת אותי, לא נותנת לי לישון לילות שלמים: ״קיקו קי!״ - כלומר, שאנענע אותה. דובצ׳ה אוהבת אותי. כשאני אוכל היא חוטפת לי את האוכל מהפה: ״קיקו פּי!״ - כלומר, תן את זה לי! לבי יוצא הביתה. גם האוכל כאן הוא לא מי־יודע־מה...
חג. ליל שבועות. מתחשק לצאת החוצה ולראות את השמים נפתחים. דובצ׳ה לא נותנת. דובצ׳ה אוהבת אותי: ״קיקו קי!״ - שאנענע אותה. אני מנענע אותה ומנענע אותה - ונרדם. ואורח בא אלי - מני, העגל של השכן, מביט עלי בעיניים של בר־דעת ואומר לי: בוא! ואנחנו יוצאים ויורדים במדרון, אל הנהר. בלי להתלבט הרבה, אני חופת את המכנסיים: הופ! ואני כבר בנהר. אני שוחה ומני שוחה אחרי. בעבר הנהר ההוא טוב, אין שם חזן, אין דובצ׳ה, אין אבא חולה...
אני מתעורר - זה רק חלום. לברוח! לברוח! לברוח! איך בורחים מכאן? לאן? הביתה, כמובן. אבל הרש־בר החזן כבר השכים וקם לפני. קוֹלָן גדול יש לו, הוא בוחן אותו בשיניו, מגיש אל אוזנו. הוא מצווה עלי להתלבש מהר וללכת אתו לבית־הכנסת. היום, בתפילת מוסף, ישירו ״משהו חדש״. בבית־הכנסת אני רואה את אחי אליה. מה לו כאן? הלא הוא, בכלל, מתפלל אצל הקצבים, ששם משמש אבא כחזן! מה פירוש כל זה?.. אחרי ״אקדמות״ אחי אליה משוחח על משהו עם הרש־בר החזן. הרש־בר החזן לא מרוצה. הוא אומר:
״למען השם, אל תשכח - מיד אחרי האוכל.״
״בוא! תראה את אבא!״ כך אומר לי אחי אליה, ואנחנו הולכים הביתה יחד. הוא הולך ואני קופץ, אני רץ, אני עף.
״לאט! למה אתה דוהר ככה?״ אומר לי אחי אליה ואוחז בי. הוא מתחשק לו, כנראה, לדבר אתי קצת.
״אתה יודע? אבא חולה, חולה מאוד מאוד!.. אלוהים יודע מה יקרה לו... צריד להציל אותו, ואין במה... איש לא רוצה לעזור... להֶקדש אמא לא רוצה להעביר אותו בשום אופן! מוטב לה למות, היא אומרת, ולא להעביר אותו להקדש!... שקט, הנה אמא הולכת.

ו
בידיים פשוטות הולכת אמא לקראתנו, נופלת על צווארי, ואני חש על לחיי דמעה זרה. אחי אליה הולך אל אבא החולה ואני ואמא נשארים עומדים בחוץ. הקיפו אותנו מכל צד - אשתו של שכננו פֶּסיֶה השמנה ובתה מינְדְל וכלתה פֶּרְל ועוד שתים שלוש נשים צעירות.
״יש לך אורח לשבועות? יברך אלוהים אותך ואת האורח שלך!״
אמא משפילה את עיניה הנפוחות.
״אורח. הגזמתן. ילד. בא לבקר את אביו החולה. בכל־זאת ילד...״
כך אומרת אמא לכל חבורת הנשים, ולאשתו של השכן, לפסיה, היא מוסיפה, בלחש, ופסיה מנענעת בראשה:
״איזו עיר! וכי יש מישהו שנתן את דעתו... עשרים ושלוש שנים קרע את עצמו לפני התיבה... את הבריאות הקריב... אולי יכולתי להציל אותו - ואין במה... הכול, ברוך השם, נמכר... הכרית האחרונה... הילד שוליה אצל חזן... הכול בשבילו... הכול בשביל החולה...״
כך מתלוננת אמא באזני פסיה שכנתה, כשאנחנו עומדים בחוץ. אני מסובב את הראש לכל עבר.
״את מי אתה מחפש?״ פונה אלי אמא.
״את מי מחפש שובב? את העגל מן־הסתם...״
כך אומרת פסיה שכנתנו, ופונה אלי בחביבות מוזרה:
״הֵי, ילד! אין עגל! היינו חייבים למכור אותו לקצב. וכי היתה לנו ברירה? די שצריך להאכיל בהמה אחת - עוד לשתי בהמות לדאוג!..״
תראו, גם העגל כבר נעשה אצלה, תודה לאל, בהמה?.. אשה מוזרה היא פסיה זו. לכל מקום תוחבת היא את האף. צריכה היא לדעת אם יש לנו ארוחה חלבית?
״לשם מה את שואלת את זה?״ שואלת אותה אמא.
״סתם כך!״ אומרת פסיה, מפשילה את הסודר ותוחבת לאמא סיר שמנת.
אמא דוחה את הסיר בשתי הידיים.
״מה קרה לך, פסיה! מה את עושה? וכי מה אנחנו? בני־בלי־שם, חלילה? את לא מכירה אותי?״
״אדרבא,״ מצטדקת פסיה. ״דווקא מפני שאני מכירה אותך. הפרה, בלי עין־הרע, השתפרה בזמן האחרון. יש, בלי עין־הרע, גבינה וחמאה. אני מלווה לך... תחזירי לי, אם ירצה השם...״
ועוד זמן רב מדברת פסיה השכנה עם אמא, ואני מושך אותי הלב אל הקורות, אל העגל, אל העגל, אל העגל!.. לולא התביישתי, הייתי פורץ בבכי...
״כשישאל אותך אבא, תגיד: תודה לאל!״
כך מצווה עלי אמא, ואחי אליה מסביר לי את זה קצת ביתר הרחבה:
״שלא תתלונן, לא תספר מעשיות, דברים בטלים. תגיד רק: תודה לאל. אתה שומע מה אומרים לך?״
ואחי אליה מכניס אותי אל חדר החולה. השולחן מלא בקבוקונים, קופסאות קטנות, צנצנות. ריח של בית־מרקחת. החלון סגור. לכבוד שבועות קישטו לו את החדר בירק, מעל למיטה למראשותיה תלו לו מגן־דוד של פרחים. זה מעשה ידיו של אחי אליה. על הרצפה פזורים עשבים ריחניים. אבא רואה אותי, קורא לי אליו באצבע ארוכה ורזה. אחי אליה דוחף אותי מאחור. אני ניגש אל אבא.
בקושי הכרתי אותו. הפנים כמו טיט. השערות האפורות מבריקות, מזדקרות אחת־אחת, כאילו נעצו אותן שם, שערות זרות. העיניים השחורות שקועות עמוק־עמוק, כאילו שיבצו אותן שם, עיניים זרות. השיניים נראות כתותבות, שיניים זרות. הצוואר דק כל־כך שבקושי נושא הוא את הראש. מזל שהוא לא יכול לשבת... את השפתיים הוא מניע משום־מה בצורה משונה, כמו בשעת שחייה: מפּפּוּ!.. הוא מניח לי על פני יד חמה, עם אצבעות גרומות, והפנים שלו מתעוות בחיוך מעוּוה, כמו של מת:
״תוכל לפחות לומר ׳קדיש׳... הא?..״
אחי אליה מתכופף, כאילו גורף את חוטמו באצבע אחת, והפנים בוכות.
בתוך כך נכנסת אמא, אחריה הרופא, הרופא השחור והעליז עם השפם הגדול. הוא מברך אותי כמו ידיד ישן, מכבד אותי במכת אצבע בבטן, ובעליצות אומר לאבא:
״יש לך אורח לשבועות? יברך אלוהים אותך ואת האורח שלך!״
״תודה,״ אומרת אמא ורומזת לרופא, שיבדוק את החולה וירשום לו משהו.
תחילה פותח הרופא השחור את החלון ברעש גדול ונוזף באחי אליה על שהחלון סגור.
״אלף פעמים אמרתי לכם, שחלון אוהב שמשאירים אותו פתוח!״
אחי אליה רומז על אמא, שהיא, אמא, אשמה בזה: היא לא נותנת לפתוח את החלון, חוששת לאבא שלא יצטנן חלילה. אמא רומזת לרופא, שכבר ימהר לבדוק את החולה וירשום לו משהו. הרופא השחור מוציא את השעון שלו, שעון זהב גדול. אחי אליה נועץ את שתי עיניו בשעון של הרופא. הרופא משגיח בזה.
״אתה רוצה לדעת מה השעה? ארבע דקות לפני עשר וחצי. ואצלך?״
״השעון שלי עומד,״ עונה לו אחי אליה ומאדים אודם מוזר מקצה חוטמו עד מעבר לאוזניו.
אמא לא מוצאת לה מנוחה. רוצה היתה שכבר יבדקו את החולה וירשמו לו משהו... אבל הרופא לא ממהר.
הוא חוקר את אמא על עניינים צדדיים: מתי תהיה החתונה של אחי? ומה אומר הרש־בר החזן על הקול שלי? לי, כך הוא אומר, ודאי יש קול טוב. הקול, הוא אומר, עובר בירושה. אמא מתפקעת! ואז, באחת, פונה הרופא עם כיסאו אל אבא החולה, אוחז בידו החמה והיבשה:
״מה, חזן, איך מתפללים אנחנו בחג השבועות הזה?״
״תודה לאל!״ עונה לו אבא בחיוך של מת.
״כלומר? משתעלים פחות? ישנים היטב?״ שואל הרופא ונרכן אליו קרוב־קרוב.
״לא,״ עונה לו אבא, נושם בקושי. ״אדרבא... להשתעל משתעלים... ולישון דווקא לא ישנים... אבל תודה לאל... שבועות עכשיו... איזה יום... קיבלנו את התורה... וגם אורח... אורח לשבועות...״
כל העיניים פונות אל ה״אורח״, וה״אורח״ משפיל את עיניו לארץ, והראש שלו אי־שם בחוץ, אי־שם ליד הקורות, ליד הקוצים הדוקרניים, ליד הכדידיות המתפקעות, ליד העגל של השכן בר־הדעת, שכבר נעשה ״בהמה״, ליד הנחל, ההומה שם במורד, ואולי בכלל בכיפה הכחולה העמוקה הרחבה והגבוהה, שקוראים לה שמים...